לא שומעים!

מבקרים באתר אולי שמו לב לרצועה האדומה בטור השמאלי – רשימת הקריאה שלי באתר מנדליי. אני משתמש במנדליי כבר למעלה משנה, ולאחרונה הצטרפתי לקבוצת ה"מנחים" של מנדליי, אותה יזמו יוצרי התוכנה כדי להפיץ את שמעה בקרב אקדמאים ברחבי העולם. חוץ מכמה הטבות חביבות שאני מקבל בתמורה למאמצי, הסיבה העיקרית להצטרפות שלי לקבוצה הזו היא שאני באמת מאמין שמדובר בתוכנה מצויינת, וחשוב מכך – בעלת פוטנציאל להפיכה לכלי חסר תחליף בידי החוקר באקדמיה. אז הפוסט היום יהיה קצת מכירתי. אני מקווה שתסלחו לי.

מנדליי היא, בבסיסה, תוכנה ביבליוגרפית. האקדמאים מביניכם אולי מכירים את אנד-נוט הנפוצה אך יקרה להפליא, או את תוסף זוטרו לשואש. למי שלא מכיר: תוכנה ביבליוגרפית מסייעת לכותבים באקדמיה לרכז ספריה של מראי מקום, ולשלב אותם בקלות לתוך טקסטים, בין אם כמראי מקום אינדיווידואליים, ובין אם כרשימה ביבליוגרפית מלאה. תוכנה ביבליוגרפית טובה תקל עליכם את המלאכה המעיקה משהו של כתיבת ביבליוגרפיה. היא במיוחד שימושית לאקדמאים שמתחילים לחשוב לכיוון של פרסומים, מכיוון שכתבי עת שונים דורשים סגנונות שונים של שיטות ציטוט. מנדליי – כמו גם תוכנות אחרות – יכולה לשנות את סגנון הציטוט במאמר בקליק אחד. מנדליי מתממשקת עם וורד או אופן אופיס כדי להפוך את ניהול הביבליוגרפיה של כל מסמך לפשוט ואינטואיטיבי למדי, ועושה זאת בהצלחה מרובה (אם כי לא בלי תקלות, לפחות באופן אופיס).

כדי להקל על משימת בניית ספריית הציטוטים שלכם, מנדליי יודעת לשאוב מידע ביבליוגרפי על פריטים שונים ממגוון מקורות. ראשית, מנדליי מארגנת לכם את כל קצבי ה-PDF שזרוקים לכם ברחבי הכונן. היא יודעת לשאוב מתוכם את המידע הביבליוגרפי במידה מרשימה של הצלחה (ובדרך כלל יודעת גם לזהות כשההצלחה היא חלקית ולבקש מכם לסייע לה להשלים את החסר). התוכנה גם יכולה, אם תרצו, לרכז את כל הקבצים בספריה אחת ולשיים אותם בצורה אחידה (למשל, מחבר – שנה -כותרת). אפשר גם להגדיר לתוכנה לעקוב אחרי ספריות ספציפיות ולייבא משם PDFים חדשים שהורדתם. אם אתם כמוני, יש לכם ספריה ענקית של קבצים עם שמות רנדומליים וחסרי פשר שהורדתם פעם ורציתם לקרוא, ועכשיו בלתי אפשרי לאתר אותם. מנדליי תגלה עבורכם את הקבצים הללו, ותעזור לכם לסדר את אלו שתורידו בעתיד.

לתוכנה יש גם תוספים לדפדפנים השונים שמאפשרים ייבוא מידע ישירות מתוך מאגרי מאמרים וספרים ברשת. רוצים לצטט ספר כלשהו שקראתם פעם אבל כבר אין לכם את המידע הביבליוגרפי שלו? לכו לעמוד הספר באמאזון או גוגל בוקס, הפעילו את התוסף, ומנדליי תעתיק את כל המידע הדרוש ותעביר אותו ישירות לספרית מראי המקום שלכם. מאמרים שאינם מאחורי חומת תשלום התוכנה אפילו תדע להעתיק במלואם, במקביל ליצירת הרשומה החדשה בספריה שלכם, כאשר תפעילו את התוסף באחד מעשרות מאגרי המידע הנתמכים. לבסוף, אם התוכנה לא מכירה אתר מסויים, היא פשוט תשמור עותק (טקסטואלי) של העמוד ותשמור רשומה על העמוד עצמו – דרך מצויינת למי שאוסף חומר מהאינטרנט עצמו.

אחד השימושיים העיקריים שהכי משכו אותי במנדליי בתחילה היה יכולות ההערה על PDFים, בין אם באמצעות מירקור, השארת פתקיות או סתם ניהול רשימת הערות לצד כל טקסט. מנדליי גם מאפשרת תיוג של טקסטים, מה שמסייע במציאת קשרים בין טקסטים שאולי לא הייתם מבחינים בהם אם קראתם אותם במנותק זה מזה. בנוסף, מכיוון שאפשר לשמור את הספריה שלכם על הענן ולסנכרן אותה בין מחשבים, מנדליי גם משמרת את ההערות שלהם ומעבירה אותם בין מחשב למחשב.^[1] בנוסף, הספריה שלכם, כולל הקבצים שבחרתם לסנכרן, זמינה מכל מקום ברשת.

אבל היתרונות הכי גדולים של מנדליי הם בתכונות החברתיות שלה. מנדליי הוקמה על ידי היזמים שהקימו את סקייפ ולאסט.אף.אם., ולכן תוכננה מראש עם מרכיב חברתי חשוב.

ראשית כל, מנדליי הולכת והופכת למאגר המאמרים הגדול ביותר בעולם. כבר עכשיו אפשר לבצע חיפושים אחרי מאמרים וספרים דרך המאגר של מנדליי ובדרך-כלל למצוא את מה שמחפשים. השילוב עם טכנולוגיית OpenURL שמופעלת בספריות אוניברסיטאיות ברחבי העולם הופכת את הדרך ממציאת מאמר להורדת עותק שלו למחשב לקצרה במיוחד.

אבל כמו תמיד, היתרונות מתחילים להיות ברורים כשמנצלים את הקראוד-סורסינג שבקהילה שכזו. מכיוון שהתוכנה מעודדת את המשתמשים לתייג את הטקסטים השונים בה, נוצרים הלכה למעשה מאגרי מידע בנושאים ספציפיים. אם אתם רוצים לערוך סקירת ספרות בנושא מסויים, מקום מצויין להתחיל הוא לבחון מה נמצא תחת התגיות הרלוונטיות במאגר של מנדליי. הסטטיסטיקות שהאתר מספק גם מאפשרות לדעת איזה מאמרים הכי פופולאריים, כמו גם אלו תגיות אחרות מקושרות לעיתים קרובות למאמרים שאותם מצאת.

דווקא התחומים הרלוונטים אלי – מדעי החברה – זוכים לפחות הצלחה במנדליי עד כה, וזו אחת הסיבות שהחלטתי לנסות לפרסם את התוכנה. ככל שיותר אנשי מדעי החברה יצטרפו לקהילה, כן ייטב לי.

מעבר לשימושי הקראוד-סורסינג, לפן החברתי של מנדליי יש גם צדדים ישירים יותר. מנדליי מאפשר להקים קבוצות שיכולות לשמש למגוון מטרות. קבוצות פתוחות, כמו זו שמשמשת את רשימת הקריאה הפומבית שלי, יכולות לשמש לרשימות קריאה, לקבוצות דיון כלליות, וכדרך לא רעה ליצור קשרים עם אנשים שעובדים בתחומים קרובים לשלכם. רשימות סגורות, לעומת זאת, יכולות לשמש ככלי מצויין לשיתוף פעולה אקדמי, באמצעות סנכרון ספריית הטקסטים של כל המעורבים, ואפילו סנכרון ההערות על כל אחד מהטקסטים הללו: ביבליוגרפיה מוערת אינסטנט! אחד הרעיונות המעניינים ששמעתי עליהם הוא שימוש במנדליי עבור סמינר, ככלי של המרצה לתקשר עם הסטודנטים מחוץ לכיתה, להפיץ ביניהם טקסטים לקריאה ולהעיר עליהם הערות במשותף לקראת הדיון בכיתה.

–

מנדליי רחוק מלהיות כלי נטול בעיות. באופן כללי, מדובר בתוכנה שנמצאת בשלבים אחרונים של הבטא שלה (הגרסא האחרונה שיצאה היא 0.9.9.2), אבל נראה כי גם אחרי שתצא באופן רשמי היא לא בדיוק תהיה מושלמת. למשתמש העברי, ראשית כל, התוכנה היא בעייתית מאוד. התמיכה שלה בעברית היא בעייתית, בלשון המעטה. המשמעות היא שאת החלק בביבליוגרפיה שלהם שהוא בעברית, אתם תאלצו לתקן באופן אינטנסיבי, או פשוט לכתוב אותו ידנית. במילים אחרות – הכלי הזה מוגבל למדי עבור הסטודנט הישראלי המצוי. עם זאת, עבור אקדמאים בשלבים מתקדמים ביותר, שבין כה וכה עיקר כתיבתם באנגלית, מדובר בכלי שימושי מאוד. (אני גם מנסה לדרבן את יוצרי התוכנה לשפר את התמיכה בשפות ימין-לשמאל, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלהם).

בעיה נוספת של התוכנה היא שעדיין אין דרך נוחה לתקן או לשנות את סגנונות הציטוט שלה. אמנם יש כמה מאות סוגים שונים שהתוכנה תומכת בהם, אבל כדי לבצע שינוי כלשהו (וכבר נתקלתי בשינויים דרושים), צריך להפשיל שרוולים ולנבור בתוככי קבצי ההגדרה, שבנויים ב-Citation Style Language. הדוקומנטציה הלקויה, נכון לעכשיו, של הקישור בין השפה הזו לבין מנדליי, הופכת את המשימה הזו לאפילו קשה יותר. האנשים שמאחורי מנדליי הבטיחו לבנות פתרון אינטואטיבי יותר לבעיה הזו, אך נכון לעכשיו, אין באופן פתרון שכזה.

בנוסף, באופן אופיס לפחות, הוספת ציטוטים הופכת איטית יותר ויותר ככל שהקובץ מתארך ומספר מראי המקום גדל. זה לא מורגש בקבצים בגודל בינוני, אבל כמי שעובד על דוקטורט, אני מרגיש שאני נאלץ לעבוד על כל פרק בקובץ נפרד כדי לשמור על זמני תגובה שפויים. לזכותם של מנדליי יאמר שהם מפעילים מרכז הצעות ודיווח על באגים יעיל למדי, ואפשר לראות לעיתים קרובות מאמץ ניכר לסייע למשתמשים, להוסיף פיצ'רים מבוקשים ולהתמודד עם באגים בעיתיים. אבל הרבה אנשים מאבדים את הסבלנות בדרך בגלל הבאגים שעוד יש. עבורי, בכל אופן, היתרונות של התוכנה משמעותיים הרבה יותר מאשר החסרונות שלה.

–

נ.ב., אם החלטתם לנסות את התוכנה, אל תשכחו להוסיף אותי לרשימת העמיתים שלכם!

1. הגרסא החינמית של מנדליי כוללת שטח אחסון של חצי ג'יגה, פלוס עוד חצי ג'יגה למסמכים בקבוצות סגורות. אפשר לרכוש מנוי פרימיום עם יותר שטח אחסון. [↩]

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי.^[1]

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים.^[2]

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

1. דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים. [↩]
2. מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה. [↩]

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת.^[1] כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור.^[2] הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל.^[3] בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

–

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק.^[4]

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

1. משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט. [↩]
2. sudo dev /our –firstborn [↩]
3. נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O. [↩]
4. לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב. [↩]

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

–

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

–

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

גוגל השיקו שדרוג לעמוד החיפוש שלהם: גוגל אינסטנט. מה החידוש הגדול שמצריך עמידת דום מצד כל עיתון עם חצי מדור טכנולוגיה בעולם? ובכן, מעכשיו, כשתחפשו משהו בגוגל, תוצאות החיפוש תופענה תוך כדי ההקלדה, ולא רק אחרי שתלחצו על אנטר.

אני לא רוצה לזלזל בכך שגוגל חוסכים לנו עשירית השניה – אני דווקא מאוד מעריך כל פעולה שנחסכת לי בדרך למציאת מה שאני מחפש. יתר על כן, אנשים שמקלידים לאט, ויש כאלו עוד למכביר, צריכים בכלל לשמוח על כל קיצור דרך שכזה (אם כי, כמובן, מי שמקליד לאט בד"כ גם מסתכל על המקלדת בזמן שהוא מקליד, אז הוא לא ישים לב לתוצאות שצצו על המסך).

אבל כמו קפה אינסטנט, מרק אינסטנט או ג'לי אינסטנט, גם לגוגל אינסטנט קצת חסר טעם. או, אולי, מה שאני רוצה להתלונן עליו הוא דווקא על חוסר במעוף בתכנון השדרוג הזה. הרי מה עושה בסך הכל הטריק החדש? לוקח את התוצאה הראשונה של ה"גוגל סג'סט" הותיק, ומציג אותה מיד על המסך. זהו. זהו? אם גוגל היו רוצים להדהים אותי באמת, הם היו בונים אלגוריתם שמערבב תוצאות פופולריות של מספר השלמות פופולריות של מה שאני כותב. הרי כל הפואנטה היא לחסוך לי הקלדה, לא? אז למה כשאני מתחיל לכתוב "האמת", אני מקבל עמוד שלם של תוצאות על "האמת של רביבו", בלי לשלב פנימה תוצאות מתוך "האמת העירומה" ו"האמת המכוערת", שלא לדבר על סתם "האמת"?

טיפה יותר השקעה הייתה הופכת את השדרוג הקטן הזה משטות חביבה למשהו שימושי באמת עבור הגולשים.

מכל המקומות בעולם, קיבלתי הודעת ספאם לתיבת הדואר שלי בפורומים של אובונטו ישראל(!), עם תרגום מכונה משעשע להפליא של המסר העילג מלכתחילה.

שלום
שמי פליסיה. ראיתי את הפרופיל שלך היום והפכו מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואם אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי, אני אתן לך תמונות שלי כאן את כתובת הדוא"ל שלי ([כתובת דוא"ל נמחקה]) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! האם מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל, כי יש לי אלט לספר לך,
לוט של אהבה, פליסיה מיס

בבקשה פנו אלי TRUE הדוא"ל שלי. ([כתובת דוא"ל נמחקה])
==========================
Hello
My name is felicia. i saw your profile today and became interested in you,i will also like to know you more,and if you can send an email to my email address,i will give you my pictures here is my email address ([כתובת דוא"ל נמחקה]) I believe we can move from here! Am waiting for your mail to my email address above because i have alto to tell you,
Lot's of love,Miss felicia

PLEASE CONTACT ME TRUE MY EMAIL. ([כתובת דוא"ל נמחקה])

לרגל הפרסומים על זניחת הדיסקט (עכשיו באים?) ע"י סוני, נזכרתי בפוסט שפרסמתי בפעם הקודמת שדווח על מותו של הפורמט חסר התועלת הזה (המאנייק מסרב למות), בבלוג הישן שלי באנגלית:

ה-BBC מדווח על רשת קמעונאית גדולה שמפסיקה למכור דיסקטים. הם מציינים בסוף הידיעה שהסמליל לשמירה באופיס 2007 ממשיך להיות ציור של דיסקט ה-3.5 אינץ'. הדבר נכון לגבי הרבה תוכנות אחרות, למעשה. קשה לחשוב על סמל טוב יותר לשמירה שיהיה ברור יותר, למרות שרוב האנשים כיום לא רואים דיסקטים ביום-יום [ואפשר להוסיף - חלק הולך וגדל ממשתמשי המחשבים בימינו לא ראו דיסקט מימיהם]. האם ציור של דיסק יהיה ברור? כנראה שלו. לדיסקים יש יותר מדי שימושים אחרים, וחוץ מזה אני לא בטוח שאופיס יודע לשמור ישירות לדיסק [אולי אפשר לשים ציור של דיסק USB?].

מה שאנחנו רואים כאן זו הולדתו של מסמן סימבולי היכן שקודם לכן היה מסמל איקוני – כלומר, פעם סמל הדיסקט היה סימול ישיר של האובייקט ששימש לביצוע הפעולה אותה הוא סימן. אבל כיום, הסמליל הוא רק סימבולי, צילו של חפץ פיזי שאינו עוד. קצת כמו ציורי הרכבות על תמרורים [או מצלמות על תמרורי אזהרה מפני מצלמות משטרה] – הם לא דומים בכלום לרכבות בנות-ימינו, אבל אנחנו מזהים מיד שהם מסמלים רכבת [או מצלמה - למעשה, לקח לי זמן להבין מה הסמל הזה אמור להיות. אי אפשר לצייר מצלמה נורמלית?! מה אנחנו, במאה ה-19?].

–

אגב, אם יוצא לכם להיות בטורונטו ב-11 במאי, אני מציג בכנס של האגודה לחקר ישראל (AIS) כאן. אם לא יצא לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפייפר שאני אציג על דו-לאומיות בישראל. עותק אפשר למצוא כאן. תגובות תתקבלנה בשמחה.

–

ואם לא ראיתם, יש תמונה חדשה בראש הבלוג: פריחת הדובדבן בהיי פארק (צילום: אשתי). כנסו כנסו.

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא"ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).

כל מיני אנשים נזעקו לאור תוצאות מחקר חדש של פרוייקט Pew, ממנו עולה כי מספר בני הנוער ובני ה-20 ומשהו שכותבים בלוג צנח בארבע השנים האחרונות בעשרות אחוזים, לעומת עליה משמעותית במספר הבלוגרים בקרב בני 30-ומשהו. אלי הסביר כבר בבלוג שלו למה זה לא בהכרח דבר רע ושמוקדם להצהיר על מותו של הבלוג בידיה של הרשת החברתית.

ניק קאר מודאג יותר מכך שלהיות בלוגר זה כבר לא מאגניב כמו שזה היה לפני כמה שנים. במילים אחרות: כיום, בלוגים זה לזקנים.

אבל האמת היא שהמספרים לא צריכים להפתיע אף אחד, והם די מתאימים לתבנית של כל טכנולוגיה חדשה. הפופולריות של כל הטכנולוגיות (המצליחות), למעשה, עוקבות אחר אותו תוואי בדיוק: התחלה איטית כאשר הטכנולוגיה נבחנת על ידי מאמצים מוקדמים וגיקים אחרים, כניסה למיינסטרים, שאז כל העולם וסבתו משתמשים בטכנולוגיה גם אם אין להם שום דבר טוב לעשות איתה, ולאחר מכן דעיכה. הראשונים לעזוב הם תמיד הצעירים, שעוברים לדבר הבא, בהמשך דועך השימוש בקרב המבוגרים שקלטו שהם נשארו מאחור. בסוף נשאר רק גרעין קטן של גיקים (במובן הרחב של המילה) שהטכנולוגיה מתאימה היטב לצרכים שלהם. זה נכון לגבי התקליט, זה נכון לגבי הבלוג – זה אפילו נכון לגבי הטלוויזיה, או אפילו הספר.

המשמעות היא שהדעיכה הנוכחית של הבלוג בקרב קבוצות מסוימות אינה סממן לכך שבלוגים זה לזקנים לא מאגניבים, אלא שבלוגים זה כרגע לגיקים הרלוונטיים (גיקים של כתיבה). וטוב שכך: מי שאינו גיק של כתיבה, לא צריך בלוג. מספיק עדכוני סטטוס בפייסבוק.

הצטרפתי למין האנושי וצפיתי סוף סוף באוואטר. הרבה ביקורות נכתבו כבר על הסרט הזה, ואין לי כוונה להכנס לדיון סביב הסוגיות הקולוניאליסטיות, הפאנתאיסטיות או השושואיסטיות. אני רוצה דווקא להתערב בשאלה הטכנית של התלת-מימד.

דיסקלייזמרים: א. זה היה סרט התלת-מימד הראשון שלי (טוב, חוץ מהסיוט ברחוב אלם חמש שכלל כמה דקות של תלת מימד); ב. אני סבלתי רוב הסרט מחוסר התאמת בוטה בין משקפי התלת-מימד למשקפי הראיה שלי, מה שמן הסתם פגע בהנאה שלי מהעסק. אי אפשר לתת אופציה של משקפי תלת מימד שמתלבשים על משקפיים רגילים? הייתי מניח שקהל היעד של הסרט כולל הרבה מרכיבי משקפיים…

ועכשיו לענייננו:

התלת-מימד אינו תורם לסרט מבחינה עלילתית – הוא לא נועד לתרום לסרט – הוא תורם לו מבחינה חוויתית. הוא תורם, או לפחות אמור לתרום, לאימרסיה של הצופה בתוך העולם. זוכרים את הסיפור הזה על האנשים שצפו לראשונה בקולנוע בסרט שהראה רכבת מתקרבת למצלמה וברחו כי חשבו שהם הולכים להדרס? אז את התחושה הזו מנסה התלת-מימד לשחזר (רק, כאילו, בלי הדביליות). יש רק שתי בעיות שמונעות מהשאיפה להתממש.

הטכנולוגיה לא לגמרי בשלה. כשעל המסך מופיעים מספר עצמים במרחקים שונים מהצופה, אפשר בקלות להבחין בהפרש הזה – זה, בעצם, עיקר האפקט התלת-ממדי המופק על-ידי הטכנולוגיה הנוכחית. אבל כל עצם בפני עצמו נראה שטוח לגמרי. השילוב גורם לסרט להראות כמו ערימה של תפאורות ודמויות קרטון שנעות על המסך, במה שהזכיר לי בעיקר תמונות "תלת-ממדיות" ישנות שפשוט כללו כמה שכבות של עצמים שהורכבו על-גבי תמונת רקע. למרבה האירוניה, דווקא העצמים שנוצרו באנימציה ממוחשבת (שהם, יש להודות, הרוב בסרט הזה) אינם סובלים מהבעיה הזו. אוואטר, לפיכך, נראה כמו היפוך מוזר של רוג'ר רביט: דמויות האנימציה מרגישות אמיתיות, בעוד שהאנשים המצולמים מרגישים "מודבקים" על גבי הסצינה. מצד שני, בסרט הזה, אולי זה קצת מכוון.

עוד לא פיתחנו טכניקות צילום מתאימות לסרטים תלת-ממדיים. הסרטים העלילתיים הראשונים נראו כמו תאטרון מצולם – הקלוז-אפ הראשון, אלמנט קלאסי של קולנוע שאי אפשר לבצע בתאטרון, לא הופיע אלא כמה עשורים אחרי המצאת הקולנוע. הסרטים המדברים הראשונים לא ידעו כל כך מה לעשות עם הקול של השחקנים. חרף המעבר המהיר של האולפנים עצמם לסרטים מדברים (שקצת מזכיר את המוות המהיר של האנימציה הקלאסית והמעבר לאנימציה ממוחשבת – ומאותה סיבה: הצלחה כלכלית של האחרונים), הבמאים התקשו למצוא שימוש לקול. מבקרים רבים, למרבה האירוניה, התלוננו על כך שהכנסת הקול לסרטים הפכה אותם לחיקוי חיוור לתיאטרון במקום להיות צורה עצמאית של אמנות.

המעבר ממדיום אחד לאחר מצריך שינויים משמעותיים בצורת החשיבה של היוצר על הצורה בה הצופה חווה את התוצר הסופי. אחת הבעיות בתסכיתי דוקטור הו המוקדמים של "ביג פיניש"^[1] הייתה הקושי של הכותבים להתאים את החשיבה שלהם מחשיבה ויזואלית לחשיבה קולית בלבד. כתוצאה מכך, רבים מהתסכיתים המוקדמים עושים שימוש יתר בשחקנים כתחליפי תמונה: הם מתארים את מה שהם רואים, מה שפוגע מאוד באמינות של הסצינה – אדם נורמלי לא יתאר בכזה פירוט את מה שכל אנשים שסביבו יכולים לראות בבירור.^[2] כך גם במעבר שמרגיש פחות מהפכני, מקולנוע דו-ממדי לקולנוע תלת-ממדי. העניין הוא שהרבה מהקונבנציות והטכניקות שהתפתחו בקולנוע הדו-ממדי התחילו את דרכן ברצון להתגבר על המגבלה הדו-ממדית ולהכניס את הצופה לתוך הסרט. כשאותן קונבנציות צילום מועברות ישירות לתוך סרט תלת-ממדי, התוצאה מבלבלת ומוזרה, בדיוק כמו שהעברת הקונבנציות של הסרט האילם ישירות לתוך הסרט המדבר היו יוצרות תחושה מוזרה והסרט לא היה "מסתדר".

תחשבו, למשל, על הפוקוס. הפוקוס הוא האמצעי של הבמאי לרכז את תשומת הלב שלנו בדבר אחד בזמן שקורים עוד הרבה דברים מסביב. כשהבמאי רוצה שהעין שלנו תוכל להתרוצץ חופשי, הוא מצלם שוט מספיק רחב כך שכל הדברים שאנחנו עשויים לרצות להסתכל עליהם יהיו פחות או יותר בפוקוס. מסיבה טכנית כלשהי, זה לא עובד כך בתלת-ממד. אפשר לקחת לדוגמא את אחת הסצינות המוקדמות בסרט (הראשונה?), בה רואים את הגיבור יוצא מתא השינה שלו ומתארגן לעזיבת החללית בה נסע. התמונה רחבה מאוד, ואפשר לראות דמויות אחרות, גם ברקע וגם מקדימה, עושות כל מני דברים – אבל רק דמות הגיבור בפוקוס. מדובר בשוט ארוך מאוד, רחב מאוד, שכמעט שמתחנן שנריץ את העיניים על כולו. אבל העיניים שלנו נתקלות בבעיה: התמונה שהן רואות מצליחה לגרום להן לחשוב שהיא תלת-ממדית, אבל הן לא מצליחות להתפקס על עצמים במרחקים שונים. לי, אישית, זה עשה כאב ראש, ונאלצתי להתמקד באופן מודע בעצמים שהבמאי פיקס עבורי. במקום שאני ארגיש בתוך החללית, העובדה שאני צופה בסרט (תלת-ממדי!) רק התחדדה עבורי. אותה תחושה חזרה בכל פעם שהצילום, בהתאם לקונבנציות של סרטים דו-ממדיים, הוסיף עצמים בקדמת התמונה שהיו מחוץ לפוקוס (מרפק של חייל בקדמת שורת החיילים שלאורכה אנחנו מסתכלים, רכב נע בקדמת שדה בתמונה רחבה וכן הלאה) – העין רוצה להתפקס, לא מצליחה, ואני נעשה מודע לאפקט במקום שהוא ישקע ברקע.

שוב, דווקא בסצינות בהן כמעט הכל היה אנימציה ממוחשבת, הבעיה לא חזרה על עצמה, אז אני מניח שיש כאן בעיה טכנית מסוימת, אבל הצילום בסרט לא ניסה להתמודד עם המגבלה הזו (שכאמור, נוצרה בכלל בגלל שבמאים רצו להתגבר על המגבלות של דו-ממד, ויצרו קונבנציות מתאימות). אם לשפוט לפי ההיסטוריה, ידרשו עשור או שניים כדי שבמאים יגבשו סט קונבנציות חדש שידע להוציא את המקסימום מהתלת-ממד (בהנחה שמספיק במאים ישקיעו ביצירת סרטים כאלו בשנים הקרובות).

לכן, בעיני אוואטר אינו באמת "סרט תלת-ממד", אלא סרט בתלת-ממד – סרט דו-ממדי שמוצג בתלת-ממד. סרטי תלת-הממד האמיתיים יכללו לא רק את הטכנולוגיה המתקדמת, אלא גם את הטכניקה המתאימה להם.

1. ביג פיניש קיבלו בשנות ה-90 הרשאה מה-BBC ליצור תסכיתים בהשתתפות הדוקטורים החמישי, השישי, השביעי והשמיני. [↩]
2. בהמשך עברו כותבי התסכיתים לכתוב הרבה על "מפלצות מבוססות קול", מה שיותר מתאים למדיום, אבל התחיל לחזור על עצמו בשלב כלשהו. [↩]