פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית ב"גישה".
“מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם” – כך כתב אליעזר יערי בשבוע שעבר בביקורת על שתיקתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים לנוכח האלימות המשתוללת בסוריה.
בתור מי שעובד בארגון זכויות אדם, שמחתי מאוד לקרוא את המאמר הזה ואחרים שביטאו דעות דומות. וויכוחים סביב השאלה על מה ואיך להגיב מתקיימים אצלנו בתוך הצוות על בסיס קבוע. הם נוגעים במהות הבסיסית של הישות המוזרה, והחדשה יחסית, שנקראת "ארגון זכויות אדם". מה אנחנו? למה אנחנו? איפה אנחנו פועלים, והיכן אנחנו עוצרים? אנחנו הומניטריים או פוליטיים? רדיקלים או מיינסטרים? מקומיים או אוניברסליים?
על התשובות לשאלות האלה אין הסכמה. לא בין הארגונים השונים ולא בתוכם. כנראה שגם לא תהיה, וכנראה שזה טוב. מה שלא טוב בעיניי הוא להשאיר את הנושא לדיון פנים-ארגוני, בין-ארגוני, או אקדמי בלבד. לכן זה מבורך שמתעורר סביבו וויכוח פומבי ונגיש, ואנחנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. בפוסט הזה אתייחס לטענה של יערי, ואנסה להסביר למה לדעתי הוא צודק בביקורת שלו עלינו, אבל טועה בהמלצה שלו אלינו.
הכל מתחיל במנדט
יערי, אולי מניסיונו בעבודה בארגוני זכויות אדם, יודע שהם לא יכולים להתייחס להכל. אולי הוא זוכר את הפניות שזורמות באופן קבוע להגיב לאיזו אמירה מתלהמת של רב/מופתי/שר, או את העובד שמגיע בבוקר מוטרד ואומר שאי אפשר שלא נגיד כלום על הפיגוע בירושלים/תקיפה בעזה/חוק שעבר בכנסת אתמול בלילה.
לכן הוא לא מציע שאנחנו, כארגונים, נביע את הכעס והזעזוע שלנו, כאנשים פרטיים, על כל אירוע קשה כאן, באזור, או בעולם. הוא מבין את ההכרח שכל ארגון יגדיר לעצמו את שדה המומחיות, הפעילות, והתגובה שלו – המנדט שלו. השאלה שכולנו מתחבטים בה היא מתי, אם בכלל, צריך לחרוג מהמנדט? התשובה שיערי מציע במאמר מאוד ברורה: כשמתחולל רצח עם. בעמדה הזאת צידדה גם נעמה כרמי.
זו הצעה שאפשר לשקול ברצינות, ואני מקווה לכתוב עליה משהו בנפרד (ספוילר: אני רואה גם בה הרחבת מנדט מזיקה). אבל נניח לרגע שקיבלתי אותה, האם זה מה שירגיע את הביקורת? נראה שלא, בעיקר אם חוזרים לפוסט שיערי כתב על אותו נושא לפני כמעט שנה. בניגוד למאמר, שחלקו העיקרי הופנה כלפי ארגונים וחברי כנסת ערבים, הפוסט ההוא עסק רק בארגוני זכויות אדם, ולכן הוא יותר רלוונטי לדיון הזה. עולות ממנו כמה שאלות יסודיות לגבי ארגוני זכויות אדם, שצריך לברר לפני שאוכל להגיד משהו על התפקיד של מושגים כמו "רצח עם" ו"פשעים נגד האנושות" בכל הסיפור.
מה שהניע את יערי לכתוב אז את הפוסט, לדבריו, הייתה ה"דממה הגדולה והאפלה" של ארגוני זכויות האדם כלפי גל פיגועי התאבדות בעיראק ובאפגניסטן שהרגו מאות אזרחים. הוא שאל מדוע אותם ארגונים "לא משמיעים את קולם כנגד הטרור הזה?". בהקשר של דיכוי ההפגנות בסוריה, שרק התחיל אז, הוא התקומם על כך ש"אלה שזה תפקידם [=ארגוני זכויות אדם בישראל ובשאר העולם] לא מפרסמים, לא מפגינים, לא קורעים את בגדיהם".
אז לרשימת "שוברי המנדט" יש נטייה טבעית להתארך. פילוסופים של המוסר אולי ירצו להתווכח האם פיגועי התאבדות נגד אזרחים וירי חסר הבחנה על מפגינים הם מעשים חמורים יותר מאחרים, כמו, אם לבחור מדגם קטן מהפורטפוליו העכשווי, הרג 5000 נשים בגוואטמלה בעשור האחרון, מניעת סיוע מזון למיליון איש רק לאחרונה בסומליה, או 50,000 הרוגים באלימות גרפית במיוחד הקשורה לקרטלי הסמים במקסיקו בחמש השנים האחרונות. לשמחתי, אני לא אחד מהם, וזה גם ממש לא משנה לדיון. חשובה רק הקביעה ש"התפקיד" של ארגוני זכויות אדם מקומיים הוא להתגייס לפעולה כשמתרחשות זוועות כאלה או אחרות ברחבי העולם.
המשוואה שלעולם לא תתאזן
הכעס של יערי עלינו לא נובע מחשד שהמוסר שלנו פגום. גם לא מאיזושהי אשליה שמחאה שלנו ושל ארגונים כמונו תמנע את פיגוע ההתאבדות הבא באפגניסטן או את פיזור ההפגנה האלים הבא בסוריה. הוא כועס על השתיקה שלנו על מה שקורה שם כי לדעתו היא מפריעה לנו, וגם לו, להגן על זכויות אדם כאן. וכך הוא כתב בפוסט:
"הטרור הנבזי, המטורף, שיביא לחיסולו של העולם לא מצדיק מקרה אחד קטן של יולדת שעוכבה במחסום או עץ זית שרוף. בשום פנים. אבל כדי שהמאבק יהיה אמין, אי אפשר שארגוני זכויות האדם לא ישמיעו ולו פעם אחת את קולם כנגד הטבח הנמשך הזה, בעולם הערבי."
אם עלו קודם תהיות מדוע הביקורת על שתיקת הארגונים עולה רק בהקשר של אלימות והפרת זכויות אדם בעולם הערבי והמוסלמי, עכשיו כבר ברורה הסיבה. אפשר לסכם אותה במשוואה ברורה ופשוטה: האמינות של הביקורת שלנו על מה שישראל עושה לערבים/מוסלמים תלויה בביקורת שנביע במקביל כלפי הדברים שהערבים/מוסלמים עושים אחד לשני.
זו מחשבה מאוד מפתה. הנה דרך קלה לפתור את משבר האמון שלנו עם הציבור הישראלי: נוציא כמה הודעות לתקשורת שיביעו זעזוע על איזה פיגוע התאבדות, על פגיעה בזכויות נשים, או על הרג אזרחים במדינה ערבית שכנה, ולפני שנדע הדו"חות שלנו יסתובבו בחדרי המתנה של קופות החולים הגדולות. זו טעות. לא רק שהיא מביעה זלזול באינטליגנציה של קהל היעד הישראלי, אלא היא גם ממחישה חוסר הבנה של שורשי אי האמון בינינו לבין אלה שרוצים, והיו יכולים, לתמוך בנו.
בחזרה לבסיס
שורש מרכזי של הבעיה הוא תפישה מופרזת של מקומנו בעיני עצמנו. אם אנשים כמו אליעזר יערי, שהוא בשר מבשרה של קהילת זכויות האדם, חושב שהתפקיד שלנו הוא להיות נציגיו של המוסר האנושי והצדק העולמי בכל מקום שהם מופרים, אין מה להתפלא כשמצפים מאיתנו להתנהג בהתאם. אם אנחנו פועלים מתוקף עקרונות אוניברסליים, אז איך נסביר את ה"אובססיה" שלנו כלפי הפרות הזכויות שמבצעת ישראל? אם אנחנו ממייסדיה של מערכת צדק עולמית, איפה עקרון השוויון בפני החוק?
בהיעדר תשובות טובות שלנו, הדרך פתוחה עבור הטענה שהמילים היפות שלנו על ניטרליות, על-לאומיות, ואוניברסליזם נאור, הן רק כיסוי לסדר יום פוליטי, אנטי-לאומי או פרו-לאומי, תלוי מאיזה צד מסתכלים. הודעות גינוי שנוציא פה ושם על המתרחש במדיניות ערביות קרובות או רחוקות יראו כמו מס שפתיים פתטי ורק יחזקו את הדימוי הזה.
לכן הביקורת בפוסט של יערי מוצדקת אבל מטעה. הוא צודק בכך שאסור לנו לגמגם בפני טענות נגד אי-גינוי, אבל טועה שהתשובה היא להיענות ולגנות. הכיוון שבו אנחנו צריכים להתקדם הוא הפוך לזה שאליו הוא מפנה אותנו – לרדת מההר לא להתבצר עליו. אנחנו לא מייצגיו של המוסר האנושי, לא הציר במאזני הצדק האוניברסלי, וגם לא אדריכליה של מדינה עולמית. אנחנו לא הארגונים שיביאו לסיום הכיבוש, או לצדק חברתי. לא אנחנו ננסח חוקה לישראל, ונפריד בין דת למדינה. אין גם שום סיבה שנצעד ברחובות תל אביב בקריאות "ביבי תתפטר!". יש תנועות וארגונים אחרים שעוסקים בכל אלה, וכאנשים פרטיים אנחנו יכולים וצריכים לקחת בהם חלק, כל אחד לפי אמונתו. כארגון, אנחנו קיימים למטרה צנועה הרבה יותר, אך חשובה לא פחות. בשביל להיזכר בה, אין ברירה אלא להוציא מחברות.
הנה תזכורת משיעורי אזרחות על דמוקרטיה: יש דברים שאסור למדינה לעשות לאנשים שנמצאים תחת שליטתה, גם אם יש לה את הכוח, התמיכה הציבורית והרוב בפרלמנט. זה בדיוק מה שמערכת משפט עצמאית אמורה למנוע, אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד. היא צריכה מישהו שיעתור בשם אלה שנפגעים מרשויות המדינה, בעיקר כאלה שאין להם ייצוג הולם במוסדות הדמוקרטיים שלה – מיעוטים, מהגרים, פליטים, או בני אדם שנתונים תחת שליטה צבאית. בנוסף, לארגונים יש תפקיד חשוב בהפצת מידע על פעולות המדינה כדי להעמיד אותן לביקורת ציבורית.
כמו בכל מדינה דמוקרטית, ארגוני זכויות האדם בישראל הם חלק בלתי נפרד ממערכת האיזונים והבלמים של שיטת הממשל. אנחנו לא ניטרליים כי זה לא התפקיד שלנו להיות ניטרליים. הביקורת שלנו על הרשויות צריכה לנבוע מאמונה חפה מציניות שמדינה שכוחה מוגבל על ידי עקרונות מוסריים בסיסיים – גם בחצרות האחוריות שלה וגם בשדה הקרב – היא מדינה בריאה יותר, יציבה יותר, ומשגשגת יותר. הרעות החולות של מדינות אחרות צריכות להטריד אותנו מאוד, ואולי גם להניע אותנו לפעול ולמחות, אבל במסגרות אחרות שזו המטרה שלהן. המנדט לא קדוש, אבל הוא כלי עבודה חיוני. את הוויכוח מתי ואיך להרחיב אותו כדאי להתחיל במקומות הרבה יותר קרובים ומובנים לנו מחומס, בגדאד או קנדהאר.
לסיכום, ככל שנבהיר, קודם כל לעצמנו, מהי המשימה הבסיסית שלנו ונתמקד בה, כך נוכל לעשות אותה יותר טוב. בנקודה הזאת אני שותף מלא לביקורת של נעמה כרמי על הרחבות מנדט באופן סלקטיבי, ואני אוסיף, גם באופן תגובתי. מקורות הלגיטימיות של הביקורת שלנו צריכים להיות מידע אמין, פרשנות משפטית הוגנת, ועקרונות יסוד דמוקרטיים – לא הפרחת גינויים בניסיון להגשים איזה היבריס אוניברסליסטי או לייצר מראית עיין של ניטרליות. מי שבאמת רוצה לעזור לנו להגן על זכויות אדם טוב יותר צריך לשחרר אותנו מהציפייה שנהיה ההד האוטומטי של כותרות מבעיתות בעיתון.
הטענה שניסיתי לקדם, בצורה גמלונית עד כדי שעשוע במבט לאחור, באותה עבודת סמינר שלי היא שניתן להתבסס על אותו ניתוח כדי להסביר כיצד החברה המודרנית הצליחה להחזיר את המטוטלת לכיוון שיטה אגליטרית יותר באמצעות התפתחויות טכנולוגיות נוספות שאפשרו לנו לחזור לחברה שהשליטה בה מבוססת, במידה מסויימת לפחות, על לגיטימציה ולא על כוח.)
, מאת עודד חקלאי. בתמורה, אני מבטיח לכתוב ביקורת על הספר תוך חודשיים מרגע קבלתו.
