ימים מעניינים עוברים על הפוליטיקה בעולם המערבי. שתי מערכות בחירות מטלטלות ביוון ובצרפת. על צרפת אני אכתוב אחרי הבחירות לפרלמנט (אולי), אבל על יוון אפשר לחשוב כבר עכשיו. מה אנחנו יכולים ללמוד מיוון?

מה קרה?

ביוון קיימת, מאז נפילת המשטר הצבאי במדינה ב-1974, מערכת דו-מפלגתית נוקשה למדי. שתי מפלגות – דמוקרטיה חדשה (ימין) ופאסוק (התנועה הסוציאליסטית הפאן-יוונית, שמאל) שלטו ללא עוררין בפוליטיקה. שתי המפלגות החזיקו באופן קבוע רוב של למעלה מ-80% מהקולות יחדיו, וכ-90% מהמושבים בפרלמנט (היתר בד"כ הלך למפלגות קומוניסטיות, ולפרקים גם למפלגת ימין קיצוני כזו או אחרת). רוב הממשלות היו ממשלות של מפלגה אחת.

בעקבות המשבר הכלכלי ב-2011 נפל דבר: ראש הממשלה, איש פאסוק, פרש, והוחלט להקים ממשלת אחדות תחת הנהגתו של ראש ממשלה ממונה מבחוץ, נגיד הבנק המרכזי לשעבר וסגן נשיא הבנק המרכזי האירופאי לוקאס פאפאדמוס.^[1] הממשלה כללה את שתי המפלגות הגדולות וכן מפלגת ימין קיצוני. שתי מפלגות שמאל (הקומוניסטים והמפלגה הסוציאליסטית סיריזה – קואליציית השמאל הרדיקאלי) סירבו להזמנה להצטרף לממשלה. כידוע, פאפאדמוס הנהיג מדיניות של צנע, בעקבות דרישות האיחוד האירופי, בתמיכת חברות הקואליציה.

לעת בחירות, הבוחרים, שלא כל כך אהבו את המדיניות הכלכלית שהתוותה הממשלה, מצאו את עצמם ללא אלטרנטיבות שלטוניות, ולכן הם פנו להצביע בהמוניהם למפלגות שוליים חדשות (מפלגת השמאל דימאר, מפלגת הימין הקיצוני "שחר מוזהב", ומפלגת היוונים העצמאיים שפרשה מתוך דמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותם למדיניות הצנע של הממשלה), ולמפלגת האופוזיציה (הלא קומוניסטית) סיריזה.

הרבה נאמר על עלייתה המטאורית לכאורה של מפלגת הימין הקיצוני הניאו-נאצית "השחר המוזהב", אבל אני לא רואה כאן שינוי משמעותי. מפלגת הימין הקיצוני שקדמה לה, LAOS, שאנשיה גם הם הואשמו בניאו-נאציזם, קרסה אל מתחת לאחוז החסימה. השילוב של הקולות הללו עם הירידה באחוז החסימה מסביר חלק גדול מעלייתה של המפלגה הקיצונית החדשה, עוד לפני שנכנסנו לזעם על מפלגת הימין הגדולה והנטייה של חלקים באוכלוסיה שנמצאת תחת איום כלכלי להפוך את חששותיהם המוצדקים לשנאת זרים. בכל אופן, ההצלחה הזו לא הייתה צריכה להפתיע יותר מדי.

הזינוק הבאמת מדהים הוא של מפלגת השמאל הרדיקאלית סיריזה, שזכתה להפוך למפלגה השניה בגודלה בקרב המצביעים, בפער של שני אחוזים בלבד מהמפלגה הראשונה (דמוקרטיה חדשה). זאת הפעם הראשונה מאז שנות ה-70 שמפלגה שאינה פאסוק או ד"ח זוכה לכבוד הזה. מדובר בריבוע כוחה האלקטורלי של המפלגה הזו.^[2]

אבל הסיפור האמיתי של הבחירות האלה נמצא בשני מספרים אחרים, שניהם גדולים יותר ממה שכל אחת מהמפלגות הצליחה להשיג: 19, ו-35.

35% מהאזרחים היוונים בחרו שלא לבחור בבחירות הללו (ועוד כשני אחוז הצביעו בפתקים ריקים או פסולים). עליה של חמישה אחוז לעומת הנתון המקביל ב-2009, והמשך של המגמה המדאיגה (אך לא יחודית) שהחלה בשנות ה-90, אז אחוזי ההצבעה נעו סביב ה-80%, ומאז הם יורדים בהדרגה.

19% מהמצביעים נתנו את קולם למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הגבוה יחסית של יוון – שלושה אחוז. שתי מפלגות לפחות, הירוקים ומפלגת הימין הקיצוני LAOS, היו קרובות כדי עשירית האחוז ממספר הקסם. כך קרה ששתי המפלגות הגדולות איבדו ביחד 45% (!) מהקולות לעומת הבחירות הקודמות, אבל רק כ-37% מהם הגיעו למפלגות אחרות שנכנסו לפרלמנט.

איך זה קרה?

מפלגת הדמוקרטיה החדשה זכותה ב-108 מושבים מתוך 300. היא יכולה עכשיו להרכיב ממשלת ימין צרה (יחד עם היוונים העצמאיים והשחר המוזהב יש קואליציה של 161 מושבים), או שהיא יכולה לפנות להקים שוב ממשלת אחדות עם פאסוק פלוס היוונים העצמאיים או דימאר (או סיריזה, אבל לא נראה שהם יסכימו). הבעיה היא שאף אחת מהקואליציות הללו לא תזכה בלגיטימציה ציבורית מסיבה פשוטה: השמאל קיבל רוב מכריע בבחירות הללו.

כדי להבין את זה עלינו לבחון את שיטת הבחירות היוונית. ליוון יש שיטה יחסית למדי לחלוקת המנדטים. המדינה מחולקת למחוזות רב נציגיים (למעט שמונה מחוזות מעוטי אוכלוסיה עם נציג אחד בלבד, אבל המחוז הגדול ביותר, באתונה, מונה למעלה מ-50 נציגים), שבכל אחד מהם יש הצבעה ברשימות פתוחות.^[3] התוצאות, כאמור, הן די יחסיות.

אבל היוונים, כמו רבים בישראל, פחדו שבחירות יחסיות יובילו לתוהו ובוהו פוליטי, ולכן הוסיפו שני מנגנונים כדי למנוע פיצול מפלגתי. הראשון הוא אחוז החסימה שצויין לעיל. בשל אחוז החסימה, בדרך כלל, כחמישה אחוז מהקולות התבזבזו (מספר לא שונה בעליל מהמצב בישראל). המנגנון השני הוא המעניין יותר. חלוקת הקולות היחסית מתבצעת לא מתוך כלל 300 המושבים, אלא מתוך 250 מושבים בלבד. 50 המושבים הנותרים מועברים אוטומטית למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. המטרה, כמובן, היא לייצר רוב מכריע למפלגה הגדולה ביותר, וליצור תמריץ למצביעים לרכז את ההצבעה שלהם במפלגה הגדולה בגוש. רוב הזמן העסק עבד כמו שצריך. אבל ברגע שנוצרה בעיה – נוצרה בעיה עצומה.

בבחירות הנוכחיות, כאמור, המפלגה הגדולה ביותר היא ד"ח, עם 18% מהקולות – שני אחוזים יותר מאשר סיריזה. אבל ההפרש הזה הספיק לה כדי לקבל יותר מפי שתיים מושבים, בגלל אותם 50 מושבים עודפים. העניין הוא שבחישוב גושי, מפלגות השמאל קיבלו 55% מהקולות שעברו את אחוז החסימה. אילולא אותם 50 מושבים, אולי סיריזה הייתה עומדת בראש הממשלה הבאה.

כמו תמיד, ניסיונות להנדס התנהגות אנושית נתקלים בהתעקשות האנושית לצאת מהתבניות המוכתבות על-ידי התכנון המוקדם, וליצור עיוותים בלתי צפויים, שהמערכת המהונדסת אינה יודעת להתמודד איתם כראוי.

למה זה קרה?

סבב הגזרות האחרון ביוון כלל קיצוצים והעלאת מיסים בסך של כ-30 מיליארד אירו. מדובר על שווה ערך לכשליש מהתקציב השנתי של המדינה. תחשבו על קיצוצים והעלאת מיסים שיתרגמו לחסכון של 100 מיליארד ש"ח, ותבינו איזו מהפכה זו בכלכלה של יוון. הקיצוצים הללו נדרשו על-ידי האיחוד האירופי בתמורה להלוואה של למעלה ממאה מיליארד אירו, או יותר מהתקציב השנתי של יוון, כדי לעזור לה לצאת מסחרור החוב אליו נכנסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

אבל ההבדל בין מה שקרה ביוון (ובמדינות אירופאיות אחרות) ובין מה שקורה בישראל בשנים האחרונות, הוא הבדל כמותי, לא הבדל איכותי. ישראל נמצאת זה מספר שנים במדיניות צנע מעשית: קיצוץ אכזרי בשירותים הציבוריים שמעניקה המדינה, המלווה בהעלאת המס העקיף אותו משלמים כלל האזרחים. המקום היחיד שבו אי אפשר להרגיש את מדיניות הצנע — ניחשתם נכון — הוא בקרב השכבה העליונה של מקבלי השכר ובעלי ההון, שם נהנים ממסים ישירים שרק הולכים ופוחתים עם השנים. מה שהופך את המדיניות הזאת, למעשה, להרבה יותר נוראה ממדיניות צנע. מדיניות צנע היא הבחירה הקלה בין קיצוץ בשירותים לבין העלאת מסים בסיטואציה שמצריכה הגדלת הכנסות המדינה על רקע ירידה בצריכה בשל גידול בחוב הציבורי. במילים אחרות, אלו שקראתם להם "מפונקים" החליטו לצמצם את הצריכה שלהם, ופתאום גיליתם שהתוצאה של צריכה נמוכה יותר היא פחות פעילות כלכלית, ומכאן גם פחות מסים. עכשיו אתם צריכים להחליט איך למלא את החור הזה, ואחת האופציות (קיצוצים) היא קלה יותר — למרות שהיא שגויה בעליל בראיה מערכתית, בלתי הוגנת, ומעגלית ברציונל שלה.

אבל נתניהו לא סתם בוחר בקיצוצים על פני העלאת מסים. הוא בוחר בקיצוצים לצד הורדת מסים ישירים. אם סתם קיצוצים יוצרים עיוות בלתי הוגן שמגדיל את הפערים החברתיים כתוצאת לוואי של המהלך, הרי שהורדת המסים הישירים היא הגדלה מכוונת של הפערים החברתיים. בעוד שביד אחת נתניהו ממלא את החור בתקציב, ביד השניה הוא ממשיך לחפור בו. ואחר כך הוא עוד מעז לבוא אלינו ולהגיד לנו שאין ברירה – חייבים להמשיך לקצץ.

אבל זהו שקר. אם המדיניות ביוון ובאירופה היא שגויה, לפחות היא באה מכוונות טובות. המדיניות של נתניהו היא לא פחות ממרושעת. היא נובעת מאידאולוגיה שרואה בעשירים אנשים טובים יותר, שמגיע להם יותר; ששוללת את הסולידריות החברתית ואת העובדה הפשוטה שהסיבה שאנחנו חיים בחברה ולא לבד היא בדיוק כדי לאפשר לנו לאזן אחד את השני, לתמוך אחד בשני. מדיניות צנע היא בהגדרתה מוגבלת בזמן. הרציונל שלה הוא שצריך להדק את החגורה לפרק זמן קצר, כדי שנוכל להתרווח מחדש מאוחר יותר. אבל נתניהו מבטיח לנו רק להמשיך ולהדק את החגורה עוד ועוד. עד שנחנק.

אז מה יקרה?

ואם לחזור ליוון, רוב הסיכויים הם שתוך מספר חודשים המדינה תלך לבחירות שוב, ולפחות שתיים מארבע המפלגות הגדולות תתאחדנה לקראתן, כך שהמפלגה המאוחדת תזכה ברוב או בכמעט רוב של הפרלמנט ותרכיב את הממשלה הבאה. במדינה שנמצאת גם ככה במשבר כלכלי איום, חוסר היציבות הזה עלול להיות הרסני. לחלופין, אולי שוב תורכב ממשלה קרואה עם ראש ממשלה מבחוץ, אם כי מלאכת הרכבת הקואליציה הפעם תהיה הרבה יותר קשה. מוקדם לדעת לאן מנשבת הרוח. אבל האזרחים עצמם יהיו חייבים לקחת אחריות ולבחור בכיוון ברור יותר עבור מדינתם. אין להם את הפריבילגיה להחליט שלא להחליט.

1. מעניין אם פאפאדמוס זה "אבי האומה" ביוונית…
2. קצת מזכיר את מה שרבים חשבו שיקרה למפלגה הליברלית תחת קלג בבריטניה, ומה שאכן קרה למפלגת הדמוקרטים החדשים בקנדה, למרות שאצל האחרונים השינוי המשמעותי במספר המושבים הוא תוצאה של שינוי קטן, יחסית, במספר הבוחרים.
3. כלומר, מצביעים למפלגה כמו בישראל, אבל אפשר לסמן מועמדים ספציפיים מתוך הרשימה כדי לקדם אותם.

אחד הפוסטים שאני נדרש אליו לעיתים קרובות הוא "שיעור גאוגרפיה", בו מחיתי על הנטייה של דיונים רבים בישראל שנדרשים להשוואה בין-לאומית להסתפק בהשוואה לארה"ב ותו לא. אחד המקומות בו הנטייה הזו בולטת במיוחד היא שאלת שיטת המשטר. רבים מהקוראים לשינוי שיטת המשטר בישראל מבקשים להעתיק במידה כזו או אחרת את השיטה האמריקאית, וזאת כדי להשיג מטרות שונות ומשונות. אלא שלעיתים קרובות הדרישה הזו מבוססת על אי הבנה של השיטה האמריקאית, והמטרות של השינוי המוצע בעצם מנוגדות לסיבות לכך שהמשטר האמריקאי נבנה כפי שהוא.

חשוב לזכור שארצות הברית היא למעשה המדינה היחידה שמצליחה לשגשג כדמוקרטיה עם משטר נשיאותי. רוב המדינות האחרות שניסו משטר דומה קרסו, או שהגבילו את ה"נשיאותיות" שלו. רוב הדמוקרטיות היציבות כיום הן דמוקרטיות פרלמנטריות. מאידך, המשטר הנשיאותי קורץ במיוחד למדינות שעוברות דמוקרטיזציה – ומכל הסיבות הרעות ביותר.

כל ילד יודע לדקלם שהפרדת רשויות היא הבסיס למשטר הדמוקרטי. אבל זה לא נכון. הפרדת שלוש הרשויות כאלמנט מרכזי במשטר הדמוקרטי קיימת רק במשטר הנשיאותי. במשטר הפרלמנטרי, לעומת זאת, קיים מיזוג רשויות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הפרדת הרשויות נכונה רק עבור הרשות השופטת, וזאת כדי להבטיח את הדרישה הדמוקרטית הבסיסית לשלטון החוק – משמע, ההבטחה שהחוקים שקובע המחוקק יחולו גם עליו עצמו. הסיבה למיזוג הרשויות היא היסטורית: הפרלמנט והממשלה שנתמנתה מתוכו היה צריך להתמודד מול מלך בעל סמכות ולגיטימציה ציבורית, ולפיכך היה צורך בשלטון אפקטיבי ויעיל. בניגוד לתפיסה הנפוצה בישראל, דווקא מיזוג הרשויות הוא שמאפשר משילות גבוהה.

לעומת זאת, הפרדת הרשויות נועדה להשיג מטרה הפוכה במדויק. התפיסה שהנחתה את מעצבי המשטר האמריקאי הייתה ששלטון הוא דבר רע. הוא אולי רע הכרחי, אבל הוא עדיין רע. מדוע? משום שהחוקה אותה הם כתבו כבר נותנת לכל אדם את כל החרויות שהוא עשוי לרצות בהן, ולפיכך כל החלטה של השלטון היא בהכרח הגבלה של החרויות הללו. הגבלות שכאלו יש לצמצם למינימום ההכרחי, והדרך לצמצם זאת היא על-ידי הבטחה שהליך החקיקה יהיה כזה שידרוש הסכמה רחבה של הציבור, בחלוקות גאוגרפיות וטמפורליות שונות. לשם כך נוצרה מערכת הבלמים והאיזונים שמאפיינת את המשטר האמריקאי (אותו, ולא את המשטרים הפרלמנטריים, וגם לא רבים מהמשטרים הנשיאותיים האחרים – וזו בדיוק הסיבה לכך שהם נוטים להתדרדר לדיקטטורה).

הכי קל להדגים זאת באמצעות תיאור הליך החקיקה של חוק בארה"ב. חוק חייב להתחיל כהצעה באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט). הנשיא אינו יכול ליזום חקיקה בעצמו. כל הצעת חוק שמוצגת באחד הבתים ועוברת בהצבעה הראשונית, עוברת תהליך של דיון בועדות ותתי-הועדות של אותו הבית. בסוף התהליך בו מנוסח החוק (וראוי לזכור שרוב החוקים לעולם לא רואים את סוף התהליך הזה), הוא עובר להצבעה סופית באותו הבית.

אחרי שאושרה הצעת החוק בבית הראשון, היא עוברת לדיון בבית השני, שם יש אותו תהליך בדיוק. אם ההצעה צלחה את כל הדיונים וההצבעות בבית השני (והרוב לא מצליחות במשימה), סביר להניח שהיא שונתה בתהליך ואינה זהה לחוק שעבר בבית הראשון. כלומר, זה לא אותו חוק. לכן החוק עובר לועדה משותפת של שני בתי הקונגרס שמטרתה היא לייצר נוסח אחיד לחוק שיהיה מקובל על שני הבתים.

(כאן ראוי להזכיר שבגלל כללי הדיון בסנאט, לא מספיק רוב רגיל כדי להעביר חקיקה: למעשה, מיעוט של 40% יכול לחסום כל דבר חקיקה בסנאט באמצעות פיליבאסטר, ובעשורים האחרונים נהיה לגיטימי לעשות כן לעיתים קרובות יותר ויותר. התוצאה המעשית היא שכדי שחוק יעבור בסנאט, הוא צריך רוב של יותר משישים אחוז).

אם התהליך הזה מצליח (ולרוב הוא לא מצליח) וההצעה עוברת באותו נוסח בשני הבתים, היא מועברת לידי הנשיא. הנשיא יכול לחתום על הצעת החוק ולהפוך אותה לחוק, הוא יכול לא לעשות כלום וההצעה תהפוך לחוק כעבור מספר ימים, או שהוא יכול להטיל וטו. הטלת וטו מחזירה את ההצעה לקונגרס, שם יכולים הבתים לעקוף את הוטו רק אם ישיגו רוב של שני שליש בכל אחד מהבתים.

אחרי שההצעה הפכה לחוק, עדיין עומדת בפניה שורה של בתי משפט עליונים – פדרליים ומקומיים – שיכולים לערער על חוקתיותו של החוק ולבטל אותו במחי החלטה.

על כל המערכת המסובכת הזו צריך להוסיף גם את שיטת הבחירות המבולגנת בכוונה של ארה"ב. הנשיא נבחר (פחות או יותר) באופן ישיר על ידי כלל אזרחי ארצות הברית. כל סנאטור נבחר על-ידי מדינה (סטייט) אחת, כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי שני סנאטורים. כל חבר בבית הנבחרים, לעומת זאת, נבחר על-ידי אזור בחירה אחד (שמונה בממוצע כ-700,000 איש, אבל יש סטיות די משמעותיות מהמספר הזה; החוקה עצמה קובעת רק שהמספר הזה לא יפחת מ-30,000), כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי נציגים בהתאם לגודל האוכלוסיה שלה. שליש מהסנאטורים והנציגים בבית הנבחרים מועמדים לבחירות אחת לשנתיים. כך שבעוד שהנשיא נבחר אחת לארבע שנים, הקונגרס מייצג עוד שני נקודות זמן נוספות – אחת שנתיים לפני בחירתו ואחת שנתיים אחריה.

שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הנשיא, אך תקופת כהונתם אינה מוגבלת בשום צורה (לקונגרס יש סמכות להדיח שופט מכהן, אבל הסמכות הזו מעולם לא יושמה, חרף מספר נסיונות). כלומר, הנשיא יכול למנות שופט רק כאשר שופט אחר פורש או נפטר. מכאן, שבית המשפט העליון מייצג, באופן מסויים, את כל הנשיאים בכמה עשורים האחרונים.

כאמור, כל הסמטוכה הזו מטרתה אחת: למנוע מהממשל לתפקד. בניגוד לאמירה הנפוצה, וושינגטון לא "מקולקלת". היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. הבעיה היא שמה שהיא אמורה לעשות זה כלום.

השוו את התהליך הזה למצב בישראל. חוק יכול להיות מוצע על-ידי חבר כנסת, על-ידי הממשלה, או על-ידי ועדה מועדות הכנסת (בתנאים מסוימים). חוק שהוצע על-ידי חבר כנסת צריך לעבור קריאה טרומית, שאחריה החוק יעבור לדיון בועדה, ומשם ימשיך בהליך הרגיל: קריאה ראשונה, כללית, שתאשר את העברת החוק לועדה הרלוונטית לדיונים ולניסוח החוק (יצויין כי חוקים רבים נקברים בועדה), קריאה שניה על כל סעיף והסתייגות בנפרד, וקריאה שלישית על החוק בנוסחו המלא. וזהו. בכך מסתיים הליך החקיקה של חוק, מבחינה פורמלית.

(ראוי כמובן לזכור שמאז ה"מהפכה החוקתית" בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992, בית המשפט העליון נטל לעצמו את הזכות לפסול חוקים, אבל הדבר נעשה במשורה ונחשב, עדיין, שנוי במחלוקת).

הממשלה, כמובן, מעורבת בתהליך החקיקה דרך הרוב האוטומטי שיש לה בכנסת, ויכולתה להטיל משמעת קואליציונית ולהפיל דברי חקיקה שאינם מקובלים עליה (בתנאי שהיא מתפקדת). כלומר, מיזוג הרשויות נותן לממשלה למעשה מרות מוחלטת על כל דבר חקיקה במהלך הקדנציה שלה.

מובן כי הרעיון לעבור לשיטה נשיאותית כדי להגביר את "המשילות" הוא מופרך לחלוטין. תאמרו "אבל ריבוי המפלגות גורם לסחטנות של המפלגות הקטנות!", ואולי יש משהו בדברים, אבל לא המעבר לשיטה הנשיאותית הוא שיתקן את הבעיה הזו. למעשה, השיטה האמריקאית הרבה יותר פרוצה לסחטנות. בגלל הצורך לייצר רוב בכל אחד מבתי הקונגרס, ובגלל העצמאות המוחלטת של חברי הקונגרס מהמפלגות שלהם, יש נהירה של חברי קונגרס להוסיף סעיפים שזכו לכינוי "חביות השומן" (pork barrel) – מעין מקבילים אמריקאיים של "כספים יחודיים" – לדברי חקיקה פופולריים, או הצעות חוק ש"חייבות לעבור" (כמו הצעות תקציב). כך חוקים שלכאורה עוסקים בתחום אחד כוללים רשימה ארוכה של סעיפים יקרים ובלתי רלוונטיים בעליל שכל מטרתם היא לקושש עוד כמה תומכים מקרב שני הבתים.

כך יוצא שדווקא החקיקה ה"רזה" יותר היא זו שמתקשה יותר לעבור, בעוד שחקיקה בזבזנית ומושחתת מגדילה את סיכוייה להגיע אל שולחן הנשיא.

ואלו, להזכירכם, הצדדים החיוביים של השיטה. כל ויתור על הפרדת הרשויות הנוקשה הזו הופך את השיטה הנשיאותית לגן-עדן לדיקטטורים בהתהוות, כפי שאפשר לראות ברוסיה ובוונצואלה.

לשיטה הנשיאותית יש יתרונות מסויימים, כמובן. אבל זו שיטה מאוד עדינה ומאוד לא סלחנית לנסיונות עיוות. לעומת זאת, השיטה הפרלמנטרית הוכיחה עצמה כגמישה וסלחנית מאוד, גם אם הדבר אומר שלעיתים, אפשר להשיג באמצעותה דברים שמרגישים פחות דמוקרטיים. גדולתה של השיטה הפרלמנטרית היא בדיוק בכך שגם כאשר גורמים שהדמוקרטיה אינה נר לרגליהם מצליחים להשיג עמדת כח בתוכה ולנצל את מיזוג הרשויות כדי לקדם את מטרותיהם, היא אינה קורסת תוך זמן קצר, ומאפשרת להמונים לתקן את דרכם.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית נמצאת דווקא בקרב אלו שחושבים שהם יכולים, באמצעות הינדוס השיטה, להשיג את המטרות המועדפות עליהם על אפם ועל חמתם של האזרחים – אפילו אם המטרות הללו הן מטרות ליברליות נעלות.

טוב, הגיע הזמן לעסוק בדברים שאני מבין בהם. ביקרתי בעבר כל מיני הצעות לשינוי שיטת המשטר, והגיע הזמן להניח על השולחן את ההצעה שלי לתיקון הליקויים הקיימים מבלי להפוך סדרי בראשית. הנה הוא לפניכם – נייר העמדה שלי בנושא חיזוק שיטת המשטר. אשמח להערותיכם.

–

חיזוק שיטת המשטר

מבוא

מאז הקמת המדינה מעיבה עננת ספק על שיטת המשטר הישראלית. שיטה זו אומצה כדי להתאים לתנאים ששררו בתקופת היישוב לפני קום המדינה, והותאמה לאורך השנים לצרכיה של מדינה מודרנית בטלאי חקיקה. על כן, אין זה מפתיע כי מדי כמה שנים עולה דרישה ציבורית לשינוי משמעותי בשיטת המשטר בישראל. עם זאת, הדרישות לשינוי שיטת המשטר לוקות לעיתים קרובות באי הבנת השיטה הקיימת, וגרוע מכך – אי הבנת השיטה המוצעת. בולטת במיוחד הנטייה להעדיף את שיטת המשטר האמריקאית מתוך אמונה שהיא תפעל לחיזוק ה"משילות", חרף העובדה שהשיטה הנשיאותית נבנתה באופן מוצהר כדי למנוע משילות ולהחליש את כל זרועות השלטון.

ליקוי אחר בהבנת השיטה הישראלית נעוץ באי הבנת תפקיד הכנסת אל מול הממשלה, ובזלזול מתמשך בתפקיד הפיקוח החלש של הכנסת – זה שאינו כרוך בשינוי מדיניות, אלא בהשפעה עקיפה דרך חשיפת פרטים בפני הציבור ויצירת איום אלקטורלי על ממשלה מכהנת שלא לפעול באופן המנוגד לרצון הציבור. במילים אחרות – תפקיד הכנסת הוא ליצור "אחריותיות" (accountability) בפני הציבור. תחת זאת, הציבור רואה דווקא את התקשורת כאוחזת בתפקיד הפיקוח על הממשלה, וזאת חרף המגבלות המוסדיות, הכלכליות והעקרוניות שקיימות בפני כלי התקשורת בהקשר זה.

על כן, מוצע להלן נייר עמדה המבקש לא לשנות את שיטת המשטר, אלא לחזק את אותם גורמים בשיטת המשטר הישראלי שנחלשו לאורך השנים, ושבעקבות החלשותם נפגעה יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד כראוי. נייר עמדה זה מבוסס בחלקו על דו"ח ועידת הנשיא לבחינת מבנה המשטר, שהוגש בשנת 2007.

חיזוק שיטת המשטר הישראלית

1. מפלגת העבודה תשקול לתמוך ברפורמות בשיטת הבחירות שתשלבנה מרכיב אזורי יחד עם מרכיב ארצי, ובתנאי שלא תפגע באופן מהותי הייצוגיות של השיטה, ויתאפשר ייצוג גם לקבוצות מיעוט ולמגזרים שונים. לחלופין, תשקלנה לחיוב רפורמות שמטרתן לאפשר יותר שליטה לבוחר על אופי הרשימה המועדפת עליו. מפלגת העבודה תתנגד להעלאת אחוז החסימה, או למעבר לשיטת בחירה של אזורים חד-נציגיים.

2. מפלגת העבודה תפעל לחזק את ועדות הכנסת בפעולתן מול הממשלה.

א.     מספר ועדות הכנסת יצומצם. כל ועדה תיוחד לענייניו של משרד ממשלתי אחד, למעט ועדת הכנסת וועדת הביקורת. כל ועדה תמנה 10-12 חברי כנסת. חבר כנסת לא יכהן ביותר משתי ועדות בו זמנית.

ב.      השר שעל תחום משרדו אמונה כל ועדה יציג דו"ח בפני הועדה בראשית ובסוף כל מושב של הכנסת. כמו כן, תוכל כל ועדה לזמן את השר או את מנכ"ל המשרד להעיד בפניה בהחלטה של רוב חבריה.

ג.       הצוות המייעץ לכל ועדה יורחב ויוקצה תקציב עצמאי למחקר לכל ועדה.

3. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה.

א.     יבוטל חוק ההסדרים. לא יבוטל חוק ולא ידחה ישומו של חוק שנחקק על-ידי הכנסת אלא בחוק יעודי בן סעיף אחד, או בחוק חדש שיחליפו.

ב.      ראש הממשלה יציג בפני הכנסת דו"ח מפורט על פעולות משרדו וסקירה של פעולות מרכזיות של משרדי הממשלה בראשיתו ובסופו של כל מושב של הכנסת.

ג.       יורחב מרכז המידע והמחקר של הכנסת.

ד.      יחוזקו מבקר המדינה וסמכויותיו.

ה.     תוקם קרן מחקר שתסייע לחוקרים ולארגוני מגזר אזרחי העוסקים במחקר על עבודת הממשלה ובביקורת על תפקודה בתחומים שונים.

4. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק תדמית הכנסת והדמוקרטיה בעיני ציבור האזרחים.

א.     ידרש קוורום של 40 חברי כנסת לפחות לקיום כל דיון במליאת הכנסת, וקוורום של 40% מחברי ועדה מועדות הכנסת לקיום כל דיון בועדה.

ב.      משרד החינוך בפרט ומשרדי הממשלה בכלל יפעלו כדי לקדם ולהפיץ את ערכי הדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל באמצעים שונים, ולקדם הבנה רחבה יותר של שיטת המשטר הישראלית בקרב ציבור האזרחים.

ג.       תוקם קרן לסיוע לארגוני מגזר אזרחי העוסקים בקידום והפצת ערכי הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שונות במדינת ישראל.

ד.      מערך האינטרנט של הכנסת יעבור עדכון מהותי שעיקרו הנגשת החומרים השונים המיוצרים במליאה, בועדות ובזרועות הכנסת האחרות לציבור בכלל ולארגוני ביקורת בפרט. בין היתר, הצעות חוק הכוללות תיקונים בחוקים קיימים תכלולנה קישורים ישירים לסעיפים המתוקנים בהצעה, כדי לאפשר ביקורת נגישה לאזרחים על הצעות החוק המוגשות.

ה.     הכנסת תפעל באמצעים שונים להפצת החומרים השונים המיוצרים על-ידה והנגשתם לכלל הציבור.

ו.       הכנסת תקים ועדות דיון נודדות מיוחדות שתזמנה אזרחים להופיע בפניהן ולשטוח בפניהן את עמדותיהם וצרכיהם בתחומים שונים. ועדות אלו תכלולנה לפחות שני חברי כנסת ותתכנסנה בערים וישובים שונים ברחבי ישראל לאורך כל תקופת כהונת הכנסת.

5. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק המשילות והיציבות השלטונית.

א.     לא ימונו שרים ללא תיק, ולא ימונו סגני שרים ללא סמכויות מפורשות.

ב.      יבוטלו הקבינט הבטחוני-מדיני וועדת השרים לענייני חקיקה. כל החלטות הממשלה תתקבלנה אך ורק בפורום המלא של הממשלה. הממשלה רשאית להקים ועדות משנה לצרכי דיון, התייעצות והכנת הצעות מדיניות, אך כל הצעה חייבת להתקבל על ידי רוב של חברי הממשלה. כמו כן, רשאית הממשלה להקים קבינט מצומצם בעל סמכות לקבוע מדיניות בעיתות חירום, אך ועדה זו תוגדר לפרק זמן קבוע מראש ולמטרות שתוגדרנה מראש ותאושרנה על-ידי רוב של חברי הממשלה.

6. מפלגת העבודה תפעל לחקיקת חוק יסוד: זכויות האזרח שיגדיר במפורש את זכויותיו של האזרח בישראל בדומה למגילות זכויות במדינות דמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

סיכום

מדינת ישראל עומדת בפני אתגר משמעותי של שחיקה מתמשכת בדבקות בערכים דמוקרטיים ובלגיטימציה של השיטה הנהוגה בה בקרב אזרחי ישראל. התיקונים המוצעים לעיל נועדו כדי להתמודד עם אתגר זה ולחזק את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. על מפלגת העבודה לעמוד בראש המחנה בדרישה לתיקון הליקויים שהצטברו במערכת הדמוקרטית בישראל, לחזק את יכולת הכנסת לפקח על הממשלה, ולחזק את יכולת הציבור לעקוב אחרי מנהיגיו ולהשפיע במישרין ובעקיפין על המדיניות הציבורית במדינה.

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ', מסתבר, אמרה ש"להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי."  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ'). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו "שיניים" אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז'רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת "מוסד" ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו"ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של "לא יעשה". חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק "מייעץ" למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות.^[1]

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח "חלש", כלומר לא כזה ש"משפיע" ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה "מבחוץ", שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי "תפקידה הוא להפיל את הממשלה". תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא "אופוזיציה נאמנה", כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

–

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

1. איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה.

בז'רגון של סדרות טלוויזיה קוראים לזה "פיילוט בדלת האחורית": כשאחד הפרקים של סדרה ותיקה משמש כדי להוביל צופים לסדרה חדשה. נו, טורצ'ווד כזה. אז לפני כמה זמן פרסם פה יוני אשפר פוסט אורח, ועכשיו מסתבר שהוא כל כך נהנה מזה, שהוא החליט לפתוח בלוג משל עצמו. הפוסט הראשון בבלוג החדש הוא בעצם המשך של פוסט האורח שפורסם פה, ולכן ביקשתי מיוני רשות לפרסם אותו גם כאן. אז תקראו, ואחר-כך לכו לעשות מנוי על הבלוג החדש של יוני.

—

בפוסט הקודם התייחסתי לביקורת כלפי השתיקה של ארגוני זכויות האדם בישראל נוכח הזוועות שמתרחשות בסוריה. בינתיים המצב בסוריה החריף, ומוקד הוויכוח עבר מ"לגנות או לא לגנות" ל"התערבות צבאית – כן או לא". כמעט כל יום מופיע מאמר נוסף, לרוב משמאל, שקורא להתערבות צבאית בסוריה. בכולם נשאלות אותן שאלות: איך אנחנו יכולים לשתוק כשהעולם שרוי ב"חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי"? איך יכול להתנהל פשע כל כך גדול, ממש לידנו, ואנחנו אפילו לא מנסים להושיע? איך נינצל מה"אסון המוסרי" שאי-ההתערבות תמיט עלינו?

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – "העולם", "המערב", ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-"קודם לעשות, אחר כך לחשוב". אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה "חייבים לעשות משהו!!" דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי "לעשות משהו" הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

אני מודה שזו לא הפעם הראשונה שבה התפרצות משהואיזם שולחת אותי מודאג למחשב. לפני חמש שנים כתבתי על הקמפיינים הנוצצים של העשור הקודם למיגור העוני באפריקה והנזק שהם גרמו לאפריקה, ומאוחר יותר גם על האופן שבו המנהג להטיל סנקציות וחרמות רק עודד עוד מלחמות ועוד הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הכתבה השלישית בסדרה הייתה מתוכננת להיות על "התערבות הומניטרית" והנזקים שלה, אבל מכל מיני סיבות, לא מצאתי מאז זמן להשלים אותה. חלק מהדברים שאני אכתוב בפוסט הנוכחי, ובבלוג הזה בכלל, אם הוא יפתיע את צוות הרופאים וישרוד, מבוססים על התחקיר שהתחלתי אז על הנושא.

אבל לפני שאני מגיע להגיד משהו על המצב בסוריה, ולפני שמישהו מהקוראים ההיפותטיים של הפוסט הזה פותח מולי מטריות שחורות, אני אקדים ואומר שהביקורת שלי על המשהואיזם לא נובעת מתמיכה בהתעלמות פייסנית מעוולות, או מסגידה עיוורת לרעיון הריבונות הלאומית ועקרון אי-ההתערבות. אני חושב שלאנשים בודדים, לארגונים, לתקשורת, למדינות ולמוסדות בינלאומיים יש תפקידים קריטיים במניעת אסונות אנושיים כאלה, וחלה עליהם חובה מוסרית למלא אותם. אבל אותה חובה גם מחייבת את כולנו להתאמץ ולמצוא את הפעולות שבאמת עשויות לעזור, לא רק כאלה שיגרמו לנו להרגיש קצת יותר טוב כשאנחנו מסתכלים בראי.

אז מה קורה בסוריה? אסד, ללא ספק אחד הרודנים הדכאניים ביותר של זמננו, טובח ללא הבחנה בבני עמו שמפגינים כדי להשתחרר מלפיתתו ולכונן דמוקרטיה חופשית בארצם. כל זה נכון, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. מאז תחילת הארועים הלכו והתרבו הדיווחים על כך שהמאבק האזרחי, בהשראת האביב הערבי, הפך בהדרגה למלחמת גרילה בין כוחות רשמיים ולא רשמיים של המדינה לבין קבוצות חמושות כאלה ואחרות, שאין להן חזון פוליטי משותף או אפילו תכנית פעולה מוסכמת.

מהתמונה המוגבלת שהאינטרנט יכולה לספק ללא-קורא-ערבית כמוני, נראה שגם בקרב המחנה הדמוקרטי הסורי יש חילוקי דעות קשים בין אלה שמרגישים שהמחאה נחטפה, שצריך לתת למשטר הזדמנות לבצע רפורמות,ושהתערבויות זרות רק מחריפות את המצב, לבין אלה שחושבים שהנשיא החמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו לרפורמות והגיע הזמן להפיל אותו. נראה גם ששורר ויכוח פנימי בין גורמי האופוזיציה לגבי התערבות צבאית זרה. רוב ההנהגות הגולות שלהם עדיין מתנגדות, בזמן שהלוחמים על הקרקע מזהירים שאם מטוסי נאט"ו לא יופיעו בשמיים בקרוב, הם יהפכו את המלחמה למלחמת דת קדושה – לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה ליברלית. אז למי להקשיב? איזו גרסה של "רצון העם הסורי" עלינו לאמץ?

הסיקור התקשורתי של סוריה, כמו כמעט בכל סכסוך אלים, עוזר לנו לשכוח שרוב מוחץ של האוכלוסייה לא מעורב באלימות – לא כחיילים או מיליציות של הצבא, לא כלוחמי גרילה, לא כמפגינים, וגם לא כקורבנות חפים מפשע שלה. העמדה של הרוב הזה על המצב היא לא חומר שמספק כותרות ופותח מהדורות. עיתונאים לא מסכנים את חייהם כדי לספר לנו על הלך הרוח הכללי ברחובות חאלב או דמשק. מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע"ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג'די נגד האימפריה, לסייע לתושבי "ציון" להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג'ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

למען ההגינות, ישנם "מתערבנים" שנשמעים שקולים יותר. קחו למשל את אן מארי סלוטר, עד לא מזמן בכירה במחלקת המדינה האמריקאית, שפרשה תכנית סדורה להתערבות צבאית שתהיה מוגבלת אך ורק להגנה על אזרחים. אם צבא המורדים יעבור לפעולות התקפיות, היא מתחייבת, הסיוע הבינלאומי ייקטע. אם יהיו פעולות נקם, הן ייתקלו באפס סובלנות. במילים אחרות, הכוחות הבינלאומיים ימצאו את עצמם בתוך מבוי סתום פוליטי, נלחמים נגד שני הצדדים. נשמע כמו תכנית? לי זה נשמע כמו כיסוי הומניטרי להחלפת שלטון כפויה מבחוץ, ואלה בדיוק התכניות שכבר שני עשורים מחרבים גם את עקרון הסיוע ההומניטרי וגם תהליכים פנימיים של דמוקרטיזציה ויישוב סכסוכים. אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה: ככל שהם גוברים, הצד החלש בסכסוך מקבל תמריץ לדחות כל נסיון לפשרה פוליטית, ואף לעלות את הדרישות המקוריות שלו, מה שמביא להחרפת האלימות, ולעוד לחץ להתערבות צבאית.

אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שהמודעות לנזק שגורמות התערבויות כאלה גבוהה יותר היום מבעבר. אם זה מומחה אחד שהזהיר ש"חימוש המורדים והבאת סוריה לכדי מלחמת אזרחים יאריכו את חיי המשטר", או דיפלומט מנוסה שקבע שהתערבות צבאית תהיה "מתכון בטוח לאסון", או מרצה מפורסם לזכויות אדם שחושב שחימוש המורדים וקביעת מסדרונות הומניטריים ישחקו לידיים של אסד. מעניין גם לקרוא את המאמר החריף נגד התערבות שפירסם לאחרונה דייויד ריף – בעבר תומך נלהב של התערבויות הומניטריות. תוסיפו לכל אלה את חוסר התיאבון המופגן של מנהיגי המערב לשלוח חיילים להסתבכות כמעט בטוחה, ותקבלו סבירות נמוכה להתערבויות מהסוג הזה בעתיד הקרוב.

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם. המעבר ממדינת משטרה לדמוקרטיה הוא תמיד מסובך, רגיש, ואיטי. בהיסטוריה אין חוקים לגביו, אבל יש בה כמה טיפים. אחד מהם הוא שלחץ חיצוני, בעיקר אם הוא הופך להתערבות צבאית, לא מסייע לכוחות הדמוקרטיים. אינטרסים מדיניים תמיד ימשכו מדינות ומעצמות לבחור צד בעימות בין השלטון למתגדים לו, וככה בדיוק תהליך פנימי של שינוי פוליטי מתדרדר והופך לסכסוך עקוב מדם. ככל שאני קורא על זה יותר אני מגיע למסקנה שזה היה מרכיב מרכזי במתכון לדייסות העכורות של יוגוסלביה ורואנדה בשנות ה-90 (שלהן שווה להקדיש פוסטים נפרדים).

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

נניח שהפנטזיה הזאת תתממש, האם היא תביא לפתרון מיידי של המשבר הפנימי בסוריה? די בטוח שלא. אבל עצם המחשבה שאנחנו יודעים איך, או צריכים לפתור אותו היא מגוחכת בערך כמו המחשבה של כל אותם אנשים טובים בעולם שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושהם צריכים לעשות את זה. הרי גם הם חייבים "לעשות משהו".

—

ואני לא יכול שלא להצמיד לפוסט הזה את הקטע הרלוונטי מתוך "כן, אדוני השר":

אתמול התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין והיה משמח לראות אנשים שמתעניינים ורוצים לשנות מתוך המערכת הפוליטית, ומבינים את חשיבותה של הפעילות דרך המפלגות.

למי שרצה להגיע אבל לא הצליח, לפניכם עיבוד של אותה הרצאה. אני מקווה שגם הדוברים האחרים יעלו בקרוב פוסטים דומים ואז אקשר אליהם מכאן.

אגב, אם אין לכם כוח לקרוא, אבקש מכם לקפוץ לסוף הפוסט ולקרוא הודעה חשובה.

צילום: יוסי גורביץ

לפני שנוכל לדבר על התפקדות למפלגות והשפעה על הפוליטיקה, אנחנו צריכים להזכר מה תפקידן של המפלגות. מפלגות נועדו לשמש גשר בין המדינה לבין האזרחים – המפלגות מתעלות, מצד אחד, את דעותיהם של האזרחים לעבר המדינה באמצעות קשר עם האזרחים, הגשת שאילתות, הצעות חוק ודיוני הכנסת במליאה ובוועדות, ומצד שני, המפלגות מתעלות מידע, מדיניות ומימון מהמדינה אל החברה. התפקידים הללו אולי ישמעו לכם מוזר, אבל אלו התפקידים שמילאו מפלגות בערך עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. כולנו שמענו על (וחלקנו אפילו זוכרים את) ה"פנקס האדום" המיתולוגי: תעודת חבר מפא"י שלכאורה בלעדיה אי אפשר היה להשיג כלום בישראל של שנות ה-50 וה-60. המפלגות השונות שימשו במגוון רחב של תפקידים בחייהם של האזרחים, וחלק ניכר מהאזרחים בגיל בחירה היו חברים במפלגות: קופת חולים, איגוד מקצועי, עיתונות ועוד תחומים רבים בחייו של האזרח היו מבוססים על קשר מפלגתי, וזה עוד בלי שנכנסנו לנושאי שחיתות.

אבל עם השנים התפקידים הללו החלו לנשור אחד אחד. ההסתדרות הפכה לגוף על מפלגתי כבר בשנות ה-60, והעיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית ולבסוף נעלמו לגמרי מהנוף, למעט במגזר החרדי. משמעות אחת חשובה של אובדן התפקידים הזה הייתה שנעלמו הרבה מהסיבות העיקריות להפוך לחבר במפלגה, ורוב המפלגות ספגו ירידה משמעותית במספר החברים – ובהכנסות מדמי חבר. כתגובה לכך נחקק חוק מימון מפלגות – גרסא ראשונה עברה בסוף שנות ה-60 אבל בוטלה ע"י בג"צ, וחוק מתוקן עבר שוב ב-1973.

החיפוש אחר תמריצים עבור אזרחים להפוך לחברי מפלגה נתקל אז במגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית: דמוקרטיזציה תוך-מפלגתית. ב-77' מפלגת ד"ש הנהיגה את הפריימריז בראשונים בתולדות המדינה, כדי לשדר תדמית חדשנית, דמוקרטית ונקייה. בתגובה, הנהיגו בליכוד באותה שונה רפורמה שהעבירה את בחירת הרשימה לכנסת מועדה מסדרת לידי מרכז הליכוד – גוף שנבחר על-ידי חברי המפלגה. חלק מהטיעונים בזכות הרפורמה, מעבר לשיקול האלקטורלי, דיברו על העברת כוח לידי חברי המפלגה (ובמרומז – כתחליף לתמריצים האחרים שמפלגות מילאו בעבר). הצלחתן של שתי המפלגות הללו באותה שנה החלה לגבש בתודעה הישראלית את המיתוס של קשר בין דמוקרטיזציה פנימית לבין הצלחה אלקטורלית. ב-88', בניסיון לשוות לעצמה תדמית דמוקרטית יותר, עברה מפלגת העבודה גם היא למודל דומה של דירוג המועמדים ע"י ועידת העבודה, אבל השאירה את בחירת המועמדים עצמם בידי ועדה מסדרת ובידי הגופים האזוריים והמגזריים של המפלגה. ב-92', שוב מתוך אותו שיקול, עברה המפלגה למודל של פריימריז בקרב כל חברי המפלגה.

ההצלחה שנחלה העבודה בבחירות הללו הפכה את מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית לטרואיזם בעיני פוליטיקאים בישראל, ו דרבנה את הליכוד לאמץ גם הוא את את שיטת הפריימריז ב-93', אבל אחרי בחירות 96', חרף הצלחת הליכוד בבחירות, חזרה המפלגה למודל שנתן את סמכות מינוי המועמדים למרכז הליכוד. אחרי 2006, בעקבות התלונות הרבות על שחיתות במרכז הליכוד, ושוב תחת דגל ה"דמוקרטיזציה", הוחזרה שיטת הפריימריז גם לליכוד, והיא שקיימת בה גם היום – אם כי לאחרונה התעוררו קולות שמבקשים להחזיר את ההחלטה למרכז הליכוד. על פי מזל מועלם, נתניהו מתנגד למהלך כזה. היא אפילו מדגימה שבעקבות ההחלטה לחזור למודל הפריימריז, הליכוד לכאורה קפץ בארבעה מנדטים בסקרים. כפי שהיא עצמה מודה, עם זאת, הקפיצה הזו נשחקה במהירות ונעלמה עד יום הבחירות. הייחוס של משמעות עודפת לקפיצות זמניות שכאלו היא הדגמה נוספת של מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל. למעשה, כמו כל "ארוע קמפיין חיובי", לא הייתה לאימוץ הפריימריז שום השפעה מוכחת, ואין שום סיבה להאמין שהליכוד היה זוכה לפחות קולות בלעדיו. גם קדימה אימצה את שיטת הפריימריז ב-2009 אחרי שב-2006 מונו המועמדים ברשימה ע"י ראש הרשימה לבדו.

כלומר, שיטות בחירה "פתוחות" יותר נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת היא יצירת תמריץ חדש לחברות במפלגות, מה שמשמר תזרים מזומנים צנוע אך יציב למפלגות (כמו גם מאפשר ניהול ספר כתובות של תומכי המפלגה לצרכי תעמולה); מטרה שניה היא יצירת תדמית "נקייה" ודמוקרטית יותר שמיועדת להשגת קולות בבחירות הכלליות.

הבעיה היא ששיטות פתוחות הן לאו דווקא שיטות טובות יותר^[1]. לדמוקרטיזציה הפנימית יש השלכות שליליות לדמוקרטיה ברמת המדינה. הסיבה העיקרית לכך היא שוועדה מסדרת, על כל מגבלותיה, מחוייבת למפלגה ולהצלחתה הרבה יותר מאשר המתפקדים. מי שמתפקד למפלגה יכול לעשות זאת כדי "לנסות להשפיע מבפנים", אבל ביום הבחירות להחליט שלא הצליח מספיק, ולהעדיף מפלגה אחרת – וזה לגיטימי (כל עוד ההתפקדות עצמה נעשתה מתוך אמונה שבבוא היום המתפקד אכן יצביע לאותה מפלגה). ועדה מסדרת שמורכבת ממנהיגות המפלגה, כמובן, אינה יכולה לעשות כן. מגבלה שניה היא הניראות של המועמדים עבור הסלקטורט שלהם – מי שממנה אותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך נעשה מורכב יותר ויקר יותר להגיע לכולם, ונדרשים לפעלולים, או למימון, ניכר יותר כדי להשיג אותה תוצאה.

אתן מספר דוגמאות: השוואה על פני מספר גדול של מדינות הראתה שמעבר לשיטות פתוחות מצמצם את היצוגיות של רשימות מועמדים על פני שיטות סגורות יותר – בעיקר נכון הדבר לגבי מועמדות של נשים, אבל גם ייצוג של קבוצות אחרות נפגע, ומצריך בדרך כלל מנגנונים של שריון מקומות שאינם דרושים כאשר הגוף הממנה הוא קטן יותר ומחוייב להצלחה האלקטורלית של המפלגה.

באופן דומה אפשר לראות השפעה שלילית של פתיחת בחירת המועמדים על האחדות של המפלגה. כאשר כל ח"כ או ח"כ פוטנציאלי צריך לדאוג להצלחתו שלו בבחירות מקדימות, וכאשר הוא נמדד במידה רבה על פי הניראות שלו ולא על פי התרומה שלו למפלגה והתאמתו לעקרונותיה, התוצאה היא התפוררות של המפלגה ואווירה של "כל אדם לנפשו". אפשר לראות זאת בעליה במספר הצעות החוק הפרטיות, כמו גם בפעלולים פרלמנטריים יותר-או-פחות של כל מיני ח"כים בניסיון להשיג תשומת לב תקשורתית.

אפילו התחרותיות – היכולת של מועמדים שאינם מכהנים להתברג למקום ריאלי לרשימה, נפגעת כאשר עוברים לשיטת פריימריז. שוב, השוואות בינלאומיות – וגם נתונים מישראל – מראים שהשיטה שמקטינה יותר מכל את הסיכוי לנשירתו של מועמד מכהן היא שיטת הפריימריז. הסיבה ברורה: למועמד מכהן הרבה יותר קל להשיג סיקור תקשורתי, בעוד שלמועמד חדש קשה הרבה יותר להגיע לקהל היעד שלו בלי להכנס לחובות משמעותיים. עם זאת, הקשר הוא לא לינארי. בישראל, לפחות, המעבר מוועדה מסדרת לבחירות במרכז גרם לעליה ברמת התחרותיות, וחייב את הח"כים המהכנים לעבוד קשה יותר כדי להצליח לשרוד.

השאלה, כמובן, היא איזה תמריצים אנחנו נותנים לח"כים שלנו בכל שיטה. הביקורת על הצבעה במרכז עוסקת בעיקר בשאלת השחיתות: כשיש רק כמה מאות או אלפי מצביעים פוטנציאליים, קל יותר לשחד אותם כדי להצליח להכנס למקום ריאלי – דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט בשיטת הפריימריז. גרוע מכך: לחברות במרכז המפלגה יצא שם די גרוע, בגלל התפיסה לפיה מי שמגיע לשם מצפה לג'ובים, או לכל הפחות שחברי כנסת "ילקקו" לו, יבואו לבר-מצווה של הנכד ובאופן כללי ישפילו את עצמם כדי לקבל את קולם. בשיטת הוועדה המסדרת, לעומת זאת, הח"כ המכהן כפוף לחלוטין למנהיגות של המפלגה ומחוייב לפעול על פי הקו המפלגתי כדי לשרוד במפלגה. גם על כך יש מי שיתלונן – אם כי, אם שואלים אותי, לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח"כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים.

כאן נכנס מספר המתפקדים והחשיבות של מה שאנחנו קוראים לכם לעשות. כאשר מספר המתפקדים במפלגה קטן יחסית, יכול אדם להצליח להבחר למרכז המפלגה באמצעות פקידה המונית של חברים, ואז לנצל את מעמדו החדש כדי לדרוש התנהגות מושחתת מחברי כנסת ומועמדים אחרים. בעיתיות דומה יש כאשר מספר המתפקדים נמוך גם בפריימריז לכל חברי המפלגה, כפי שמדגים בימינו פייגלין, אך כאן הסכנה היא פחות לשחיתות ויותר להטייה אידאולוגית של המפלגה הרחק מהקו המסורתי שלה.

שיטה לבחירת מועמדים חייבת, לפיכך, להשאיר כוח משמעותי בידי הנהגת המפלגה לקביעת דמותה. מוטב, לפיכך, לשלב כמה רמות של בחירה – למשל, מינוי מועמדים באמצעות המרכז, סינונם על-ידי המנהיגות, וסידור הרשימה על-ידי כלל החברים בבחירות מקדימות – או שיטות דומות אחרות שהוצעו על ידי מומחים בתחום.

המסר שלי, אם כן, הוא שלא מספיק להתפקד, ולא מספיק להשפיע על אופי הרשימה, אלא צריך גם לנסות לתקן את המפלגות עצמן ולהחזיר אותן לתפקידן הקלאסי כגשר בין האזרח לבין המדינה. לשם כך צריך גם לפעול כדי לתקן מבפנים את המפלגה המועדפת עלינו, ולדאוג שהיא תמשיך לייצג את האינטרסים של כלל מצביעיה, ולא את אלו של קבוצות קטנות בתוכן. ככל שיותר מאיתנו נהיה בתוך המפלגות הללו, כך יגדל כוחנו כדי לצמצם את השפעתם של אינטרסנטים, ונוכל לארגן מחדש את המפלגות כדי שתשרתנה את המטרות שלנו כתומכים, כמצביעים – וכאזרחים. אגב כך, גם נחזק כלכלית את המפלגה המועדפת עלינו, ונצמצם את התלות שלה בבעלי הון.

—

אולי שמעתם, אבל אם תרצו תובעים דיבה קבוצה של אנשים טובים בגלל שהם עומדים מאחורי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית". אני לא אוהב את השימוש העודף במילה "פאשיסטים" בשיח הישראלי, אבל אני עוד פחות אוהב מזה סתימת פיות ובמיוחד סתימת פיות צבועה כל כך מצד ארגון ששם לו למטרה לסתום פיות, ומיילל, בחוסר מודעות עצמית מדהים, על ה"שמאל הקיצוני" שעושה להם דה-לגיטימציה.

תביעות דיבה בישראל הן כלי לסתימת פיות, כפי שכתבתי בעבר. אותם חברים עומדים בעוז אל מול איומיהם של רונן שובל וחבר מרעיו, אבל הגנה משפטית עולה הרבה כסף. לכן, אני מפציר בכם לתרום לקרן למגיני זכויות אדם, שתעביר את תרומתכם להגנה המשפטית של חברי הקבוצה. (רעיון שכבר תמכתי בו בעבר, ואני שמח לראות שוריאציה עליו התממשה). כל תרומה תסייע, ותשלח מסר לאם תרצו ודומיהם, שאי אפשר להשתיק אותנו.

1. ב"שיטות פתוחות" כוונתי לפריימריז בין חברי המפלגה. קיים גם מודל של "פריימריז פתוחים" בקרב כלל הציבור – כפי שביצעה ד"ש בזמנו – אך מודל זה אינו רלוונטי לישראל של ימינו.

אני לא מחסידיו הנרצעים של רעיון החוקה. יש אנשים רבים שחושבים שחוקה זה מה שיציל את ישראל מעצמה – אולי זו וריאציה על הגישה ששיטת בחירות חדשה תציל את ישראל מעצמה – כאילו בגלל שבחוק יהיה כתוב שישראל תשמור על זכויות אדם, בהכרח הדבר יתקיים במציאות. אני לא חושב שזה נכון. כמו שאחד המרצים שלי נוהג להגיד, לצפון קוריאה יש חוקה נהדרת שמבטיחה את כל הזכויות שאדם יכול לרצות, אבל אף אחד לא רץ לגור בצפון קוריאה. מאידך, בבריטניה אין חוקה כתובה, ואנחנו יכולים רק להתקנא במצב זכויות האדם שם (תרבות פוליטית, כאמור).

אבל אני כן חושב שמתקיימת בישראל אנומליה מוזרה, שהיא חוקי היסוד. לחוקי היסוד של ישראל אין שום בסיס חוקי. כלומר, אין אף חוק של הכנסת שקובע מה זה חוק יסוד, מה משמעותו ובמה הוא שונה מחוק רגיל. ישנה רק החלטה – מה שמוכר ברבים כ"פשרת הררי" משנת 1950, שמעניקה לועדת חוק חוקה ומשפט את הסמכות לנסח חוקה ולהביאה בפני הכנסת פרקים פרקים, כחוקי יסוד, עד שיוחלט שהחוקה הושלמה. החלטה, לא חוק. לא רק זאת: מדובר בהחלט שהתקבלה ברוב של 50 מול 38 בלבד.

חוקי היסוד נחקקים כמו חוקים רגילים, ניתנים לשינוי כמו חוקים רגילים (מלבד מספר סעיפים משוריינים), אבל משום מה הם "חשובים יותר" מחוקים רגילים. גרוע מכך: הכנסת יכולה לחוקק ברוב רגיל חוק יסוד ולשריין אותו כך שידרש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס כדי להפוך את ההחלטה. אהרן ברק קבע בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992 שניתנה לבית המשפט העליון עם חקיקתם הסמכות לבטל חוקים שאינם עומדים בקנה אחד עם שני החוקים הללו. על סמך מה? כלום. החלטה של בית המשפט. כל חוקתה של ישראל עומדת לא על חוקה, לא על חוק, אפילו לא על החלטה של הכנסת – אלא על החלטה של בית המשפט העליון (ואפילו לא החלטה פה אחד: מישאל חשין התנגד).

המצב הזה הוא בלתי נסבל. הוא גורם לפגיעה בכל המוסדות המעורבים – בית המשפט מאבד את הלגיטימציה שלה משום שהוא נדמה בעיני רבים כמי שנטל לעצמו סמכויות לא לו; חברי הכנסת מתרגלים שחוקי יסוד ניתנים לחקיקה או לתיקון כלאחר יד, והצעות חוק יסוד מוגשות חדשות לבקרים; ומוסד החוקה עצמו נשחק בעיני הישראלים והופך לכלי פוליטי במקום להוות בסיס להסכמה ציבורית רחבה על כללי המשחק. לפיכך יש לתקן את המצב. אבל בניגוד להצעות בעבר, אינני חושב שהפתרון הוא להגיע להסכמה על חוקה מלאה באופן מיידי. הגורמים שעמדו בבסיס החלטת הררי עדיין מתקיימים, וביתר שאת, בישראל של ימינו. אך אין במצב זה כדי לשלול את תיקון האנומליה שבחוקי היסוד של ישראל.

על כן אני מציע לחוקק חוק יסוד: החוקה, שיסדיר את מטרות חקיקת היסוד, ואת דרכי חקיקתם של חוקי יסוד. להלן הטיוטא שניסחתי. אתם מוזמנים להציע תיקונים או לחלוק על עצם הצורך בחוק שכזה בתגובות. דברי הסבר משולבים בין הסעיפים.

הצעת חוק יסוד: החוקה

מטרה

1. חוקי היסוד של מדינת ישראל מהווים את חוקתה.

2. לא תחוקק הכנסת כל חוק הנוגד את חוקי היסוד שלה, אלא בהליך הקבוע לתיקון החוקה.

חקיקת חוקי יסוד ותיקונם

3. הצעות לחקיקת חוקי יסוד או לתיקון חוקי יסוד תוגשנה על-ידי:

א.     שלושים חברי כנסת; או

ב.     500,000 אזרחים שחתמו על עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, בהתאם להליך שיקבע בחוק.

ג. הכנסת רשאית לתקן את מספר החתימות הדרושות להגשת עצומה אזרחית לפי סעיף קטן ב' ובלבד שמספר זה לא יקטן מ-500,000 ולא יעלה על 15% ממספר בעלי זכות הבחירה בישראל.

מטרת סעיף 3ב היא לאפשר נגישות לציבור לחקיקת חוקי יסוד, מצד אחד, ומצד שני לצמצם את היכולת להצגת הצעות חוק יסוד מיותרות. בשל כך הוצב רף גבוה של 500,000 חתימות, המהווים כ-10% מסך בעלי זכות הבחירה בישראל כיום. כמו כן, ניתנת לכנסת האפשרות להעלות את מספר החתימות הדרושות כדי להתאימו לגידול באוכלוסיה, אך טווח השינוי מוגבל כדי למנוע חסימה מוחלטת של אפשרות הגשת הצעות לחוקי יסוד על-ידי הציבור. מספר החתימות הדרושות לא הוגדר כאחוז מבעלי זכות הבחירה כדי להמנע מאי-בהירויות או ממספרים "לא עגולים".

4. הוגשה הצעת חוק יסוד או הצעה לתיקון חוק יסוד על-ידי 30 חברי כנסת, תונח בפני הכנסת בהליך זהה לחקיקה רגילה, ובתנאי שההצעה תעבור בקריאה שלישית ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת.

חוקי יסוד הם בסיס כללי המשחק של הדמוקרטיה, ולכן לא יכול חוק יסוד לעבור אלא ברוב גדול מאוד של חברי הכנסת.

5. לא יכנס לתוקף חוק יסוד שחוקקה הכנסת עד שאושרר על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

נמנעתי מלהגדיר את אופי ביצוע משאל העם כאן כדי לא להכנס ליותר מדי פרטים טכניים. עם זאת, הייתי ממליץ שהנהלים יקבעו "קוורום" – מינימום משתתפים בהצבעה על חוק יסוד שמתחת לו ההצבעה תחשב בטלה. קוורום שכזה צריך להקבע בסביבות ה-25-30%, כדי למנוע חוסר לגיטימיות של חקיקת יסוד, מצד אחד, ואת יכולתה של האופוזיציה לחוק להטיל וטו על-ידי החרמת הצבעה.

6. חוק יסוד שחוקקה הכנסת ולא זכה לאשרור על-ידי רוב המצביעים במשאל עם על-פי סעיף 5 – בטל.

7. הוגשה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, תועבר ההצעה לאישור על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

8. אושרה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד במשאל עם, תוכל הכנסת תוך 60 יום מהכרזת התוצאות להטיל וטו על ההחלטה ברוב של חברי הכנסת.

חוק יסוד שהוצע על-ידי הציבור יובא קודם כל לאישור על ידי הציבור – הכנסת לא תוכל למנוע את הצגתו להצבעה. עם זאת, רוב (מוחלט) של חברי הכנסת יכול לדרוש משאל עם נוסף ברוב מיוחס אם לדעת הכנסת חוק היסוד הוא בלתי לגיטימי בעליל. מובן כי המחיר הפוליטי שתגרור החלטה כזו ימנע שימוש מיותר בזכות הוטו.

9. א. הטילה הכנסת וטו על חוק יסוד לפי סעיף 7, תוצג ההצעה למשאל עם נוסף, תוך 60 יום לכל היותר, על פי הנהלים שתקבע הכנסת בחוק.

ב. הצעה עליה הטילה הכנסת וטו והוגשה למשאל עם נוסף תהפוך לחוק יסוד ובלבד שתזכה לרוב של 65% במשאל העם הנוסף.

כדי למנוע מעבר חוקים שאין להם תמיכה רחבה מאוד בציבור, כפי שעשוי להשתמע מהטלת הוטו על-ידי הכנסת, ידרש רוב מיוחס במשאל עם שני על חוק יסוד עליו הוטל וטו.

חוקי יסוד קודמים

10.  חוקי היסוד שהיו בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החוקה, וכן חוק יסוד החוקה עצמו, יובאו לאשרור הציבור במשאל עם לא יאוחר משנה מיום אישור חוק זה בכנסת.

11. לא הובא חוק יסוד שהיה בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החקיקה לאשרור הציבור תוך שנה מיום אישור חוק זה בכנסת, או נכשל חוק יסוד שכזה במשאל עם, יראה חוק יסוד זה כאילו נחקק כחוק רגיל ולא כחוק יסוד.

כדי להקנות לגיטימציה מלאה לחוקי היסוד הקיימים – כולל חוק יסוד: החוקה – יובאו גם הם למשאל עם, כל אחד בנפרד. כדי לשמר רציפות של החקיקה, חוקי יסוד קיימים שלא אושררו לא יתבטלו, אלא יהפכו לחוקים רגילים ולא יהיו זכאים להגנות ולמעמד המיוחד שמקנה חוק זה לחוקי יסוד.

ביקורת שיפוטית

12.  הסמכות השיפוטית להכריע באם חוק רגיל נוגד את חוקי היסוד ולפיכך בטל תהיה נתונה לבית המשפט לענייני חוקה.

13.  עם הקמת בית המשפט לענייני חוקה יכהנו בו תשעה שופטי בית המשפט העליון המכהנים בעת כינונו, שיבחרו מתוך שופטי בית המשפט העליון המכהנים על-ידי הועדה לבחירת שופטים.

14.  פרש שופט בית המשפט העליון המכהן גם כשופט בית המשפט לענייני חוקה מתפקידו, יראה כאילו פרש גם מתפקידו כשופט בית המשפט לענייני חוקה.

15.  פרש או נפטר שופט בית המשפט לענייני חוקה, ימונה במקומו שופט על-ידי הכנסת ברוב של שני שליש מחברי כנסת.

בעוד שבית המשפט לענייני חוקה יורכב בראשיתו משופטי בית המשפט העליון, עם השנים יוחלפו השופטים הללו בשופטים שנבחרו על-ידי רוב רחב של חברי הכנסת. הדרישה לתמיכה של שני שלישית מחברי הכנסת תמנע הפיכת בית המשפט לגוף פוליטי ותחייב שיתוף פעולה של הקואליציה עם האופוזיציה למינוי השופטים.

16.  לא מינתה הכנסת שופט מחליף תוך 120 יום מהתפנות משרת השופט, תמנה הועדה לבחירת שופטים שופט משופטי בית המשפט העליון למשרה.

אם הכנסת אינה מסוגלת למנות שופט חדש לבית המשפט לענייני חוקה, יבחר השופט החדש מתוך השופטים המכהנים בבית המשפט העליון, על-ידי הועדה לבחירת שופטים בה יש רוב למי שאינם חברי כנסת.

איסור שריון חקיקה רגילה

17. לא יקבע בחוק שאינו חוק יסוד כי על הכנסת לתקן חוק או סעיף בחוק בכל רוב אלא ברוב רגיל.

סעיף זה נועד למנוע מרוב רגיל של חברי הכנסת להגביל את הכנסות הבאות מלתקן חקיקה ברוב מוחלט או מיוחס, ולהגביל את ההגנות על חקיקת יסוד לחקיקת יסוד בלבד.

—

אשמח להערותיכם.

—

(אני? פרוקרסטינציה? איפה?)

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת "זו השיטה, גאון!" ("גאון" כאן זה יופימיזם ל"טמבל". למה צריך יופימיזם ל"טמבל"? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה"א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז"ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של "חוקה לישראל" שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש"זו השיטה" שאחראית לכך)^[1], אבל גם "סתם" תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול"עידוד" התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או "סתם" ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה"א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון "שיטה מעורבת". יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה"א. באתר מתוארת השיטה כך: "הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו." על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה"ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה "מייצרת" רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של "לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות" – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד"כ היא השיטה האירית, המכונה גם "שיטת הקול היחיד הניתן להעברה", אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב"סתם" שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם "טבעי", מצד אחד,^[2] אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג "אזורי" אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה"ספסל האחורי" נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד"כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד "מספיק". זה לא קשור למו"מ קואליציוני. 14 ח"כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח"כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח"כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח"כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה"א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

–

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה "שלהם" תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

1. רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל.
2. אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט.

הייתה היום, כך שמעתי, הפגנה בכיכר רבין נגד התיקון לחוק הפליטים. אין לי אלא כבוד והערכה לאנשים שהלכו להפגנה הזו, כמו גם להפגנות אחרות. הלוואי והייתי במצב להגיע ליותר מהן. אני רוצה להבהיר כבר בתחילת הפוסט שאין כאן ביקורת על המפגינים, אלא רק ניסיון לחשוב קדימה, איך לנצל את האנרגיות המצויינות הללו בצורה יותר יעילה.

העניין עם ההפגנות הללו הוא שהן מופנות כלפי האנשים הלא נכונים. המפגינים מנסים, באמצעות ההפגנה, לשנות את מדיניות הממשלה. זה לא יקרה. זה לא יקרה משום שבפוליטיקה – כמו בכל דבר שבעיקרו הוא קונפליקט בין שני צדדים או יותר – אין לשום דבר תועלת אלא אם הוא מכיל איזשהו איום אמין. והמפגינים הללו בכיכר רבין, הם לא מהווים איום אמין על אף אחת מהמפלגות שנמצאות עכשיו בממשלה.

את ההפגנה של היום היו צריכים לערוך בשכונת התקווה, לא בכיכר רבין. לא בגלל הסיבה שתומכי החקיקה היו נותנים — "נראה אתכם חיים עם כל המסתננים הללו סביבכם כל הזמן" — אלא בגלל ששם חיים האנשים שאותם צריכים לשכנע המפגינים. אם האנשים שסובלים הכי הרבה מתופעות הלוואי של כניסת הפליטים ישתכנעו שלא נכון לגרש אותם או לאסור אותם, אלא יש דרכים טובות יותר למנוע את ההשלכות הבעיתיות של המצאותם בישראל בלי למנוע מהם את ההגנה שישראל יכולה לספק להם, זה יעשה הרבה יותר למען הפליטים מאשר כל ההפגנות בכיכר רבין. ואם נוכל לשכנע אותם שבבעיות שהם חווים לא אשמים הפליטים או מהגרי העבודה או השב"חים, אלא מדיניות הממשלה, ואם נוכל לשכנע אותם לא להצביע לליכוד או לישראל ביתנו בבחירות הבאות, זה יהיה איום אמין על הממשלה. זה יגרום להם להקשיב, ולתקן. כבר כתבתי בעבר שאנחנו חייבים להעביר את הציבור מהסלון למרפסת – מצפיה במחאה על מסך הטלוויזיה להשתתפות בה ברחובות הערים ברחבי הארץ. טוב שהתל-אביבים יפגינו בתל-אביב, אבל חשוב גם שהרחובותים יפגינו ברחובות, שהנתנייתים יפגינו בנתניה, שהבאר-שבעים יפגינו בבאר-שבע והכרמיאלים יפגינו בכרמיאל. שם נמצאים האנשים שאנחנו צריכים לשכנע, לא בכיכר רבין ולא בקריית הממשלה בירושלים.

אם אנחנו רוצים שהמחאה תשפיע לטווח ארוך, אנחנו צריכים לעשות חוגי בית וחוגי רחוב שיפנו לאנשים במקומות שבהם המפלגות שמרכיבות את הקואליציה קיבלו הכי הרבה תמיכה, לא במעוזי מרצ. אנחנו צריכים לפנות לאוכלוסיות שאנחנו יודעים שמצביעות נגד האינטרסים של עצמן כי שכנעו אותם שלשנוא את האחר זו הדרך היחידה לדאוג לעצמך. אנחנו צריכים ללכת לעולים מברה"מ שמצאו את עצמם מעבר לקו הירוק כי שם היה זול לקנות בית טוב, ועכשיו חושבים שהם צריכים להצביע לליברמן כדי שלא יאבדו את כל מה שיש להם. אנחנו צריכים ללכת לתושבי הדרום ולשכנע אותם שטיפול ממשלתי נכון יכול לסייע להם יותר מכל מדיניות יד קשה כנגד הבדואים. אנחנו צריכים להפגש עם אנשים אמיתיים, לדבר איתם, להתווכח איתם פנים מול פנים, לא במטרה להוכיח להם כמה שהם טועים, אלא במטרה להראות להם שאנחנו יכולים להיות כולנו באותו צד, ושכולם ירוויחו מזה.

כי עד שאנשי השכונות לא יפגשו עם פליטים פנים מול פנים, ישמעו את סיפוריהם, יצרו קשרים איתם ויבינו שגם הם, ברובם הגדול, סובלים מהאלימות והפשיעה, וגם הם רוצים למנוע את התופעות השליליות שמתלוות לחיי העוני המרוד שהם סובלים ממנו – עד שזה יקרה, אנחנו לא נוכל להסתובב ולהגיד לנתניהו: תעשה מה שאנחנו אומרים, או שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלך.

המוחים בקיץ סירבו להגיד בפה מלא "שנו את המדיניות, או שלא נצביע עבורכם". המפגינים היום לא יכולים לאיים מכיוון שבין כה וכה הם לא הצביעו לקואליציה הנוכחית. גם אלו וגם אלו לא יוכלו להביא לשינוי. כל אחד מאיתנו, שמאמין בערכים שהמחאה הרימה על נס, צריך לשאול את עצמו מדי יום "מה אני עשיתי היום כדי לשכנע מצביע ליכוד שלא לחזור על כך בבחירות הבאות, אלא אם תשתנה מדיניות הממשלה?" רק כך יש לנו סיכוי לייצר איום אמין על העומדים בראשה.

–

וחצי מילה על חוק הפליטים: פליטים הם בעיה קשה בכל רחבי העולם. החוק הבינלאומי מאוד מתקדם, אבל מעטות המדינות שמיישמות אותו באופן ראוי. ישראל אינה חריגה מאוד כאן, עד כמה שאני מבין, ומיקומה הגיאוגרפי מציב אותה בעמדה בעייתית יותר מרוב המדינות שישמחו להטיף לנו מוסר. צריך להתנגד לחקיקה החדשה, אבל אסור לנו להתעלם מהמצוקה האמיתית והבעיות הקשות שסוגיית הפליטים מעמידה בפנינו. כתבתי על כך בעבר, וחשוב שהדיון הזה יתקיים. לא כדאי שהטיעונים של הצד שלנו יתעלמו מהבעיות ויעמידו פנים שישראל מסוגלת לקיים את החוק הבינלאומי ככתבו בעת שאף מדינה אחרת לא עושה כן. חשוב שכל ניסיון של ישראל להתמודד עם המצב יעשה בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית ותוך הטלת חלק גדול מהאחריות על מדינות אחרות, כשישראל משמשת לכל היותר תחנת מעבר לרוב הפליטים שמגיעים לגבולה.

את הפשטנות הפופוליסטית של הממשלה והימין לא צריך להעמיד מול פשטנות פופוליסטית של השמאל, אלא מול דיון מעמיק ומורכב בסוגיה הלא פשוטה הזו.

המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך סקר, במסגרת "מדד הדמוקרטיה 2011" ובו נשאל מדגם של אזרחי ישראל (היהודים) מה יותר חשוב בהגדרתה של ישראל – היותה יהודית, או היותה דמוקרטית. למרבה הצער, המכון התיר למשיבים לבחור גם באפשרות "גם וגם", שכמובן קיבלה את הבכורה עם כ-46%. זו גם האפשרות שנבחרה על-ידי רוב המשיבים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז. בשמאל ובימין הרוב הלך עם העדפת הדמוקרטיה או היהדות (בהתאמה), וכמעט כל השאר בכל אחד מהצדדים העדיפו את האופציה הפושרת (כפי שאפשר ללמוד מהנתונים המלאים, עמ' 44 – רק כ-7.5 בכל צד העדיפו את האופציה ה"נגדית").^[1] כלומר, על פניו נראה כי המפה הפוליטית בישראל מוכתבת לא, כפי שנהוג לחשוב, על פי העמדות בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סביב שאלת יהדות מול דמוקרטיה: בדלנות מול שיוויון. המפתח להבנת המפה הפוליטית בישראל, לפיכך, נמצא בפיצוח אותה קטגוריה אמצעית פחדנית של "גם וגם".^[2]

(מקור: ארכיון מפלגת העבודה, תיק ה' 4-39-1981-65. הקליקו להגדלה)

המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו הראשון לשאול האם ישראל היא יהודית או דמוקרטית. בשנת 1984 ניסתה מפלגת כך לקיים "משאל עם יהודי עולמי" עם שאלה אחת פשוטה: האם המשיב חושב שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, כלומר מדינה שתבטיח תמיד רוב יהודי וריבונות יהודית, או שמא ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית שתבטיח שיוויון לכל, גם אם הדבר אומר שבישראל יקום יום אחד רוב ערבי.^[3] אצל כהנא לא הייתה אפשרות של גם וגם, כי הוא זיהה את מה שהולך ומתברר לימין ולשמאל הישראלי, ומתחיל להתבהר לאט לאט גם למרכז: שאין גם וגם. יש רק או או.

כהנא, וזאת יש להבין, היה בעל תפיסה מאוד מתוחכמת ומבוססת של הדמוקרטיה המערבית. שרון ויינבלום, דוקטורנטית באונ' בריסל, שבחנה דיונים בכנסת סביב סוגיות יסוד דמוקרטיות, אף טוענת שהאדם היחיד שהפגין הבנה מעמיקה של מושג הדמוקרטיה בדיונים הללו היה חה"כ כהנא. דווקא מתוך ההבנה הזו של העקרון הדמוקרטי הבסיסי של שיוויון אזרחי — הבנה שללא ספק הוא ספג בנערותו בארה"ב — הוא שלל את הדמוקרטיה כשיטת שלטון רלוונטית למדינה היהודית.

חברי כנסת אחרים, בין אם מתוך אי-הבנה של הדמוקרטיה, ובין אם מתוך רצון שלא להתמודד עם הסתירה הברורה בין המושגים, העדיפו לדבר על שילוב כלשהו בין המושגים, על "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל הצליחה למכור את הלוקש הזה לאזרחיה, אבל נראה כאילו האזרחים מתחילים להתעשת. מבחינה זו, השאלה כפי שניסח אותה כהנא, שמבהירה היטב למשיבים מה משמעות המושגים "דמוקרטית" ו"יהודית", טובה פי כמה מהנסיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשאול על המונחים בצורה אמורפית, ואז לנסות ולהבין למה התכוונו המשיבים על ידי שאלה פתוחה שמבקשת מהם להגדיר מה זו דמוקרטיה ומהי מדינה יהודית עבורם.

כי לב העניין נמצא בדיוק בסוגיה הדמוגרפית. ישראלים רבים שחושבים שהם מאמינים בדמוקרטיה בכל רמ"ח איבריהם יהיו מוכנים בלי למצמץ לדבר על ההכרח לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. הם אפילו לא יבינו את הסתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין רעיון שמשמעו מניעה בכח ממיעוט להפוך לרוב. קבוצה גדולה תעדיף פשוט להתכחש לבעיה. פה מדובר דווקא בטרנד בקרב קהלו של כהנא עצמו: ראיתי בעבר (אם כי אינני מצליח למצוא אותו כעת) סרטון בכיכובו של חה"כ מיכאל בן ארי שמסביר מדוע אין בכלל איום דמוגרפי על ישראל(מה אתם יודעים, מסתבר שזכרתי לא נכון. לא מיכאל ולא בן-ארי – גולן אזולאי. כנראה שכל האנשים עם זקן נראים לי אותו דבר. התנצלותי בפני בן-ארי ואזולאי כאחד. כמו כן, אין לי שום סיבה להאמין שאזולאי או יוצרי הסרט – מועצת יש"ע – רואים בעצמם ממשיכי דרכו של כהנא. תודה לעידו על התיקון). זו טענה מוזרה ממי שרואה בעצמו, עד כמה שאני מבין, מממשיכי דרכו של כהנא. עצם הדיבור על הדמוגרפיה כעל איום, על הצורך ברוב יהודי כדי להצדיק את יהדותה של מדינת ישראל, מנוגד בתכלית לגישתו האנטי-דמוקרטית במופגן ובמוצהר של כהנא. כהנא כלל לא התבייש בכך שהוא מתנגד לשיטה הדמוקרטית עבור ישראל – שלילת הדמוקרטיה הייתה המסר המרכזי שלו, כאנטיתזה ליהדותה של המדינה.

אלו שחושבים שישראל יכולה להיות "גם יהודית וגם דמוקרטית" הם אלו שחושבים שלגיטימי שמדינה דמוקרטית תמנע מציבור כלשהו בתוכה להפוך לרוב בדרכים חוקיות. עולה התהיה אם אלו גם אותם אנשים שחושבים שזה לגיטימי שמדינת ישראל תמנע מהשמאלנים להפוך לרוב על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות חקיקה מגבילה. סביר להניח שלא – הם מבינים שמדינה שפוגעת בחירותו של אדם לפעול באופן שאינו פוגע באחר באופן שישנה את הסטטוס קוו הפוליטי, ואף באופן שמכוון לשינוי הסטטוס קוו הזה, אינה מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו הם לא משליכים את הכלל הזה מעבר לקבוצה היהודית.

דיברתי כבר בעבר על המהלך שעשה הביטוי "יהודית ודמוקרטית" ממשמעות של "יהודית, אבל דמוקרטית" למשמעות של "קודם יהודית, ואחר כך דמוקרטית". כל המהלך הזה נעשה, כמובן, בסאב-טקסט של השיח, שכן על פני הדברים, השיח מתכחש לכל סתירה בין שני המושגים הללו. כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה אפשר למשיבים לבחור "גם וגם", הוא בעצם הנציח את השיח כאילו אין סתירה בין המושגים הללו. אבל המכון הוסיף חטא על פשע דווקא כאשר בא לחדד את הנקודה הזו. למרות שרוב הגדיר את יהדותה של המדינה כסממן לאומי ולא דתי (עמ' 40),^[4] עורכי הסקר בחרו לשאול את המשיבים האם במקרה של סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית יש להעדיף את הראשונה או את האחרונה. כמעט חצי בחרו בדמוקרטיה בניסוח הזה של השאלה, ועוד יותר מרבע בחרו, שוב, באופציה הפושרת של "תלוי בנסיבות". התוצאות הללו לא מפתיעות: לחילונים ולמסורתיים עדיין יש רוב ניכר בישראל, ואלו ברובם לא יסכימו למדינה שמבוססת על עקרונות ההלכה (ראו עמ' 45).

השאלה המעניינת באמת צריכה להיות לגבי מקרה של סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין האינטרס של העם היהודי – האם יש להעדיף את הדמוקרטיה, או את העם היהודי? זוהי בדיוק השאלה שתפצח את אותם נשאלים שמעדיפים "חצי קפה חצי תה", ותראה לאן נושבת הרוח לגבי עתידו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, בינתיים, נמנע מלהשיב על השאלה שכהנא הציג.

1. לא לגמרי ברור איך קודד השיוך לפי נטייה פוליטית. בסקר עצמו נשאלו אנשים על נטייה פוליטית על פי סולם של 7 מדרגות. האם המרכז הוא שלוש המרכזיות, שמהוות למעלה מ-50% מהמדגם, או רק המדרגה האמצעית שמהווה 21.5%.
2. הערה שולית: התמצית של הסקר שמופיעה בקישור הראשון מדברת בין השאר על הקשר בין ידע פוליטי לבין העדפת דמוקרטיה על פני יהדות – ככל שלמשיב יש ידע פוליטי רחב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יעדיף דמוקרטיה. בלי לראות את הנתונים הגולמיים, זה נראה לי כמו קשר כוזב. גם העדפת דמוקרטיה וגם ידע פוליטי קשורים, אפשר לשער, לנטיה פוליטית – כלומר, לשמאלנים יש (קצת) יותר נטייה לידע פוליטי רחב מאשר לימנים (זה לא אומר שאין ימנים בלי ידע פוליטי, אלא שיש יותר ימנים בלי ידע פוליטי. זה כבר קשור לקבוצות סוציו-אקונומיות, לא נכנס לזה).
3. לצערי אין לי תיעוד של תוצאות המשאל, אם אלו פורסמו כלל אי פעם. אם למישהו יש מושג איפה יש סיכוי למצוא אותן, אשמח לשמוע.
4. אגב, ראוי לציין את העובדה המטרידה שבכל המדדים הקבוצה הצעירה ביותר היא גם הימנית/יהודיסטית יותר. לא ברור האם יש כאן השפעה של מחזור חיים או הבדלים דוריים. נקווה שזו האפשרות הראשונה.