יוני 29 2011
[הכניסו משחק מילים על "פלוס", אולי משהו עם "מינוס"]
לפני שנה וקצת גוגל שחרורו לאוויר העולם – או שמא מוטב לומר, השליכו על המשתמשים שלהם – את נסיון הנפל לרשת חברתית שהוא "גוגל באז". אני לא חושב שגוגל סבלה בהיסטוריה שלה מאסון יח"צ גרוע יותר מאשר באז, שגרר תגובות נזעמות מצד אנשים שגילו שגוגל החליטה שכל מי שאי פעם שלחתי לו דוא"ל הוא בעצם "חבר" שלי, ואני רוצה לשתף אותו בכל מיני פרטים אישיים, כמו למשל השמות של כל שאר האנשים שאי פעם שלחתי להם דוא"ל. גם גוגל גל היה כשלון, אבל זה היה כשלון שרק משתמשים נלהבים כמוני שממש ניסו אותו היו מודעים לו – כשלון שאפשר לפחות לייחס אותו לחדשנות-יתר, לא לכשל בסיסי בהבנת קהל היעד שלהם.
בראשי אני מדמיין את אותה ישיבה בה התחילו לגבש את הרעיון למה שהיום הוא "גוגל+". המנהלים השונים ישבו ובהו בביקורות שהצטברו על באז, ושאלו את עצמם – איך נדאג שהביקורות הללו לא תחזורנה על עצמן? אני ברצינות מאמין שאף שאלה לא נחשבה כה קריטית בעת פיתוח ג+ מאשר השאלה הזו: כי מרגע שמצאו את התשובה המתבקשת לשאלה הזו, כל שאר הממשק נבנה סביב התשובה הזו.
המעגלים החברתיים שלנו – מטאפורה שקיבלה משמעות מאוד מילולית בפלוס – עומדים במרכז הממשק של הפלוס. כדי לכלול אדם בקבוצת החברים שלנו, צריך לסווג אותו לתוך מעגל כלשהו: חברים, משפחה, עבודה, לימודים, או מה שבא לכם. ממשק החלוקה הוא אינטואיטיבי למדי[1], וחשוב מכל: הוא לא סימטרי. כלומר, זה שאני מגדיר מישהו כחבר שלי לא אומר שהוא צריך להגדיר אותי כחבר שלו. העניין הוא שמשתמשים אחרים אמנם לא יכולים לדעת באיזה מעגל כללתי אותם, אבל הם יודעים אם כללתי אותם במעגל כלשהו. אחת ההערות שכבר הועלו בשעות המעטות שהשירות קיים היא שחסרה אופציה של "נודניק": יצירת מעגל של "נודניקים" שיסונן החוצה מזרם העדכונים הרגיל, אבל בלי לפגוע ברגשות שלהם. מה שאופצייה ה"החבאה" עושה בפייסבוק.
השימוש של הסיווג הזה, כמובן, הוא היכולת להפנות עדכונים מסויימים לאנשים מסויימים. לפעמים אני מפרסם קישורים בנושאי כתיבת דוקטורט שמעניינים רק את החברים הדוקטורנטים שלי; לפעמים אני מפרסם עדכונים בנושאי ישראל שמעניינים רק את החברים הישראלים שלי. אין כאן עניין של "הרשאות", אלא פעולה הרבה יותר בסיסית – באיזה מעגל חברתי אני מספר סיפור מסויים? הפונקציה הזו היא לב ליבו של הפלוס.
עד כאן הכל נורמלי והגיוני. מכאן והלאה המתכננים של גוגל לקחו את הרעיון הזה ורצו איתו לכל מיני כיוונים שנשמעים מגניבים, אולי, אבל אני בספק אם יהיו שימושיים למשתמש הממוצע. כוונתי בעיקר[2] לפיצ'ר ה"זולה" (hangout) - האפשרות לפתוח חדר צ'ט וידאו שיהיה חשוף בפני מעגלים מסויימים בלבד. המטאפורה היא של משתמש ש"נזרק" באיזה חדר במקום ציבורי, או בבית קפה במיקום מרכזי, והחברים שעוברים בסביבה עוצרים ומקשקשים איתו. בסרטון השיווקי של גוגל רואים חבורת צעירים מגניבים עושים צחוקים ושיגועים מול מצלמות הרשת שלהם. הפער בין הדימוי הזה לבין המציאות של רוב המשתמשים הפוטנציאליים כל כך זועק לשמיים, שהוא כמעט מעצבן. זה לא שאין כאן שימושים פוטנציאליים מצויינים: קבוצות לימוד וירטואליות, למשל; אבל הסרטון השיווקי הוא כל כולו פתרון שמחפש בעיה לא קיימת. זה נראה כאילו גוגל ניסו ליצור צ'ט רולט מינוס איברי המין.
אבל אולי זה רק שאני אנטי-סוציאלי.
מה שחסר לגוגל+, ומה שאולי ימנע מהרשת הזו להשיג את המטרות הנשגבות שגוגל הציבה לעצמה, היא שחסר לה עוגן ברור. כל רשת חברתית צריכה עוגן שיגרום למסה קריטית של אנשים להצטרף אליה. אחרי שתושג המסה הקריטית הזו, הגידול כבר יהיה פחות או יותר אורגני. לפייסבוק היו הסטודנטים[3]. כשמייספייס ראו שהם הולכים להמחק הם ניסו לעגן את עצמם במה שהם תפסו כצד החזק שלהם – מוזיקאים. ללינקדאין היה קהל טבעי של אנשי מחשבים שכל הזמן נמצאים בחיפוש אחרי המשרה הבאה. אקדמיה.אדו מנסה (לא בהצלחה אדירה) לעגן את עצמו בקהילה האקדמית. גם מנדליי.קום מתמודדים על אותו קהל, כשלהם יש יתרון בשירות שהם נותנים לאקדמים[4]. אין לי מושג מה העוגן של טוויטר, אבל היי, זה עובד. לפעמים עוגנים נוצרים במקרה, כמו ההצלחה התמוהה של אורקוט, מיזם חברתי קודם של גוגל, בדרום אמריקה, או הפופולריות של לייבג'ורנל ברוסיה.
לגוגל+ אין עוגן ברור. בהנחה שהם לא יצליחו (וגם לא רוצים) לייצר הצלחה באיזורים גיאוגרפיים ספצפיים של העולם, לא ברור מי קהל היעד הראשוני של גוגל – זה שעשוי לייצר את המסה הקריטית. נראה כאילו הקהל הזה הוא "אנשים שמשתמשים בשירותים של גוגל", ואולי אפילו "מתלהבים שינסו כל דבר שגוגל ישימו על הרשת" (אהם). אבל הקהל הזה, כפי שגוגל גילו במקרה של גוגלגל, הוא הפכפך ומאבד עניין מהר, במיוחד אם אף אחד אחר לא מצטרף. למעשה, הצרכים המאוד ספציפיים של הקהל הזה, והפידבק הספציפי שהוא נותן, עשויים להיות חרב פיפיות שינעלו את השירות במקום שממנו קשה לו מאוד להתפתח הלאה.
העובדה היא שרוב האנשים שרוצים להיות ברשת חברתית, כבר נמצאים בפייסבוק (ורוב האנשים שפייסבוק יותר מדי מיינסטרים בשביל נמצאים בטוויטר). צריך הרבה יותר מאשר ממשק קצת יותר אינטואיטיבי כדי לגרום להם לעבור, ואני ממש לא בטוח שלגוגל+ יש את המשהו הזה. אני יכול להגיד כבר עכשיו שהייתי מעדיף את גוגל+ על פני פייסבוק, אם רק היו שם אותם אנשים. אבל אני לא דוגמא – אני ניסיתי להשתמש בגוגלגל יותר משעתיים לפני שהתייאשתי.
--- אם כי ההפרדה בין מי שנמצא בפלוס ומי שלא היא פחות מברורה במבט ראשון. גוגל מנסים כאן, ככל הנראה, ליצור מראית עין של רשת חברתית הרבה יותר גדולה משהיא באמת באמצעות אפשרות להכליל במעגלים השונים של המשתמש גם אנשים שלא פתחו חשבון ברשת, עם שימושיות מוגבלת יותר עבור משתמשים כאלו — הם יקבלו הודעות בדוא"ל על שיתופים חדשים שנשלחו למעגל שהם נכללים בו, ונגישות לעמוד סטטי עם החומר ששותף. אגב, בחלק מהביקורת הממשק תואר ככיפי, אבל אני חושב שזו קצת הפרזה – הוא פחות מעיק מהממשק המקביל בפייסבוק. [↩]
- אני חושב שזה נכון גם לחלק מהפיצ'רים הסלולריים, אבל אני אין לי סמארטפון אפילו, אז מה אני מבין. [↩]
- עוגן מצויין – כי כשסטודנטים מסיימים את התואר, הם יוצאים לעולם ומפיצים את שמעה של הרשת החברתית בקרב עוד אנשים, בו בזמן שסטודנטים חדשים מצטרפים לחגיגה. [↩]
- כן, יש לי הרבה פרופילים בהרבה רשתות חברתיות. [↩]
, מאת עודד חקלאי. בתמורה, אני מבטיח לכתוב ביקורת על הספר תוך חודשיים מרגע קבלתו.
