לא שומעים!

צפיתי היום במסיבת העיתונאים של ארגוני המחאה, ולא יכולתי שלא להתרשם מהתפקוד של דפני ליף. לא, היא לא פוליטיקאית, ומסיבות עיתונאים זה לא חלק מהיום-יום שלה, זה ברור. אבל היכולת שלה לשמור על שקט נפשי, על עדינות וכבוד בפניה לכל אדם, גם מי שמטיח בה האשמות שאותי היו מרתיחות – זה משהו שצריך לציין ולהעריץ. ישראל צריכה מנהיגים עם פתיל ארוך, כאלו שיודעים לנטרל מצבים נפיצים, לא לפוצץ אותם מהר יותר. אם תשאלו אותי, דפני ליף צריכה להיות נשיאת המדינה הבאה, בתקווה שקצת מהרוגע שלה ישרה על הפוליטיקה הישראלית ככללה.

מסיבת העיתונאים הייתה בלאגן אחד גדול, בלי מסרים ברורים, בלי אפילו תיאום מראש בין הדוברים ואפילו עם יציאה של חלקם באופן מובהק כנגד דברי הדוברים שקדמו להם — וזה בלי לדבר אפילו על התגובות מהקהל. אבל זה חלק מהיופי של האווירה שמשרים ליף וחבריה ל"הנהגת" המאהלים על כל המחאה הזו. הדגש הוא על מתן פתחון פה לכל אחד, על הקשבה, לא על ויכוח.

כשעיתונאי שאל מאיפה יגיע הכסף לכל הדברים שמבקשים ארגוני המחאה, ניסו חלק מהדוברים (הגברים, אולי כדאי לציין) להגיד מאיפה יגיע הכסף – ולא כל כך משנה להם אם יש להם היכרות טובה עם המספרים, כמו פסח האוספטר או אם הם סתם מפטירים לתוך המיקרופון "הטייקונים, הטייקונים!" כאילו זו תשובה. אבל ליף דווקא במסר שהיא מובילה כבר זמן מה – מסר שתמכתי בו בעבר: אנחנו פה כדי להגיד למנהיגות מה הצרכים של הציבור, לא מתפקידנו להסביר להם איך לספק את הצרכים הללו. זה התפקיד שלהם. החלוקה הטבעית במדינה דמוקרטית היא כזו שבה הציבור מעלה דרישות, והנבחרים מוצאים את המדיניות הטובה ביותר כדי לתת מענה לכמה שיותר מהדרישות הללו. המומחים יכולים להשיא עצות ולהצביע על מקומות לתיקון, אבל זה הרי לא משנה. מי שיקבל את ההכרעה בסוף, מר נתניהו, זה אתה. וכדי לקבל את ההחלטה הנכונה אתה לא צריך שנגיד לך מאיפה מגיע הכסף, אלא אתה צריך להקשיב ולקבל כלגיטימיות וכמוצדקות את הדרישות שלנו, את הצרכים שלנו. וכל עוד אתה מסרב להכיר בצרכים הללו, שום מקור תקציבי שנאתר לא ישנה לך.

–

ובכל זאת, אם יורשה לי, תוספת קטנה על הדברים שאמרה ליף במסיבת העיתונאים:

בנימין נתניהו הוא לא "האויב", אבל הוא יריב. הוא לא אדם רע, הוא אינו נהנה מסבלם של אחרים. אבל הוא כן מאמין באידאולוגיה שפוגעת בחלקים רחבים מאוד של הציבור, והוא מסנוור על-ידי האידאולוגיה הזו עד כדי כך שאינו מסוגל לראות את הסבל ואת הצרכים הלגיטימיים של הציבור. המטרה שלנו אינה פרסונלית, אין לנו שום עניין להחליף את נתניהו האיש כראש ממשלה. אבל יש לנו עניין להחליף את האידאולוגיה השלטת בממשלה. ומכיוון שראש הממשלה אינו מוכן או אינו מסוגל לשנות את דרך החשיבה שלו על הקשר בין המדינה לבין אזרחיה, נאלץ אנו, האזרחים, לדרוש להחליף את העומדים בראש המדינה באחרים שכן מסוגלים לכך.

–

בימים האחרונים, וגם במסיבת העיתונאים עצמה, צצות תביעות ליותר דמוקרטיה בניהול המאבק – דברים כמו בחירות למנהיגות המאבק, והצבעה בקרב כלל המאהלים על מסמך התביעות. אני חושב שהתביעות הללו הן שגויות בבסיסן. מאבק חברתי אינו יכול להתנהל בכלים של דמוקרטיה ייצוגית. אין משמעות הדבר שכולם צריכים להכפיף את עצמם למנהיגות דיקטטורית שהגיעה למקומה במקרה. להפך: המשמעות היא בדיוק שאין שום דבר שמחזיק כל אדם או קבוצת אנשים ככפופים למנהיגות המאבק. לשולחן מסיבת העיתונאים הסבו היום משהו כמו עשרה נציגים של ארגונים שונים. לא הבחנתי בסינון מהותי של הארגונים המיוצגים. עד כמה שאני רואה, במחאה הזו כל קבוצה יכולה להתארגן בנפרד, ולהצטרף למחאה תחת הכותרת של עצמה. אם במאהל מסויים לא מרוצים ממסמך התביעות, התשובה היא לא לדרוש דיונים מפרכים והצבעות על כל סעיף, אלא פשוט התארגנות נפרדת ופרסום ההשגות שלהם על המסמך, או אפילו מסמך חלופי.

מה המשמעות של בחירות למנהיגות המחאה כרגע? מה אנשים יודעים על כל נציג? האם אפשר לקיים תעמולת בחירות ראויה, כזו שתתן לכל מצביע מידע מקסימלי על העמדות של המועמדים השונים? או שהתוצאה תהיה מעין תחרות פופולריות סטייל ועדת כיתה בבית ספר יסודי?^[1] ומי בכלל מקבל זכות הצבעה? רק מי שישן באוהלים? מה עם אנשים שנטו אוהל אבל רוב הזמן לא שם?

בקיצור, אין שום הגיון לדמוקרטיה בתוך דמוקרטיה. התארגנויות מחאה צריכות להוות ייצוג ישיר בדרך הפשוטה ביותר: מי שתומך במטרות שלהם, יצטרף אל הארגונים הרלוונטיים. מי שלא, לא. בואו נשאיר את דמוקרטיית הנציגים לארגונים שקצת יותר קשה לברוח מהם, כמו המדינה.

–

ואם אנחנו בנושא של לברוח מהמדינה, בעוד שבוע אני נוחת בארץ. מי שרוצה לארגן עבורי מסיבת חזרה לארץ, טוויט-אפ-דובי, או סיור מאורגן במאהלים, מוזמן ליצור איתי קשר בדוא"ל.

1. פעם, בחטיבה (או אולי בתיכון?) מישהו הציע אותי כמועמד הכיתה למועצת התלמידים. זה היה בדיחה, וכולם קיבלו את המועמדות ככזו, מה שלא מנע ממני להגיע קרוב מאוד להבחר. הייתי ממש מבוהל שעומדים להכריח אותי לעשות את זה! [↩]

יש משהו מוזר בכך שאדם כמוני, שנוטה לראות בחינוך את אחת מאבני היסוד לפתרון חלק גדול מהבעיות החברתיות שלנו, חושב שידע ונתונים הם חסרי ערך לקידום רפורמות פרוגרסיביות. אבל האמת היא שכשאנשים מסבירים שאנשים אחרים מביעים העדפות פוליטיות מסויימות בגלל שהם לא מיודעים מספיק לגבי העובדות – שאם רק היו יודעים את האמת, לא היו מחליטים מה שהחליטו אלא מה שהמסביר חושב שנכון להחליט – זה תמיד נראה לי כמו תרוץ. כשם שרעיון ה"תודעה הכוזבת" הוא תרוץ עלוב לכך שבני המעמד הנמוך לא אימצו את הערכים שהמרקסיסטים הטיפו להם, כך הרעיון שאנשים פשוט לא יודעים את העובדות מפספס את תהליך קבלת ההחלטות של האדם הממוצע. אנשים באמת לא מתבלבלים מעובדות, כי עובדות הן נייטרליות מבחינה נורמטיבית. אפשר לקרוא אותן במספר דרכים, ובדיונים על נושאים מורכבים – ונושאים חברתיים הם תמיד מורכבים – בהכרח תהיינה פרשנויות לגיטימיות לכאן ולכאן.

כך קורה שאנשים מסוגלים לטעון ברצינות שהסיבה לירידה בתמיכה ברפורמה אלקטורלית בין תחילת הקמפיין לסופו היא שאנשים לא הבינו את השיטה (ומכאן נובע שהם כן הבינו אותה לפני תחילת הקמפיין?). הטענה היא שהאזרחים נחשפו לטענות מטעות לגבי משמעות הרפורמה. אבל זו טענה מוזרה, משום שבאותה מידה, הם גם נחשפו לטענות אמיתיות (לכאורה) לגבי משמעות הרפורמה. האם כולם כה טפשים עד כי בחרו להאמין דווקא לשקרים? גם הטענה כי הנטייה האוטומטית היא שמרנות סותרת את העובדה הפשוטה שהתמיכה בתחילת התהליך הייתה גבוהה יותר מאשר בסופו.

התשובה לא יכולה להיות נעוצה בזמינותן של עובדות, אלא בפרשנות עליהן. כמו בפרסום, יש חשיבות גבוהה מאוד לערך הרגשי שמוצמד לעמדות השונות, ופחות לעובדות שמשמשות כדי לאשש אותן.

דוגמא נוספת התפרסמה אתמול באתר YouGov. ג'ון סיידז, מדען מדינה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון,^[1] שיתף פעולה עם האתר בביצוע ניסוי ברעיון שמוצע לפרקים של פרסום "קבלות מס" לאזרחים. קבלת מס היא פירוק של סכום המס ששילם נישום בשנת מס לגורמים על פי החלק ששולם לסעיפי התקציב השונים. במילים אחרות, במקום להגיד לאזרחים שעשרים אחוז מהכנסות המדינה שימשו לתקציב הבטחון^[2], אומרים לאזרח ששילם עשרת-אלפים דולר מס שאלפיים מתוכם עברו לתקציב הבטחון. הטענה בקרב התומכים בפרסום קבלות מס שכאלו היא שהן תעזורנה לאזרחים להבין לאשורו את תקציב המדינה, ואיך סעיפים שונים בתקציב משפיעים על סך המס שהם משלמים, משום שרוב האזרחים מעריכים לא נכון את חלקם של סעיפים מעוררי מחלוקת בסך הוצאות המדינה.

לי זה נראה תרגיל בהסחת דעת. הנטייה שלנו היא לזלזל במספרים קטנים מאוד, ולכן כשנגלה שרק 55 דולר מהמס ששילמנו בשנה הועברו, למשל, לסיוע חוץ, אולי נגיע למסקנה שבעצם, אין לסיוע החוץ של ארה"ב השפעה אמיתית על משלם המיסים האמריקאי, ואפשר להפסיק לדרוש לצמצם את הסיוע הזה. אבל הפרשנות הזו היא לא פחות מגמתית מהפרשנות ההפוכה שרואה בהוצאה של 45 מיליארד דולר כנטל מיותר על משלמי המיסים האמריקאים, ושהיה אפשר להשתמש בכסף הזה למטרות טובות יותר, או להחזיר אותו למשלם המיסים. באותה מידה אפשר לתהות האם תקציב הכנסת הוא בזבוז אדיר של למעלה מ-500 מיליון ש"ח, או סכום זניח של פחות מ-0.15% מכלל תקציב המדינה. הפרשנות חשובה יותר מהעובדות.

הניסוי של סיידז חילק משיבים שהסכימו לדווח על סכום המס ששילמו בשנה האחרונה לשתי קבוצות: קבוצה אחת שקיבלה "קבלת מס" על בסיס הדיווח שלה, וקבוצה שניה שלא קיבלה אותה. שתי הקבוצות נשאלו שאלות לגבי ההצדקה לכמות המס שהם משלמים, ועד כמה מאמינים שהממשלה "מבזבזת" את הכסף שלהם או מוציאה אותו בצורה מושכלת. בנוסף נשאלו המשיבים לגבי הצעות ספציפיות לקיצוצים בסעיפי תקציב מסויימים.

התוצאה הבולטת של הניסוי היא שאין שום השפעה לקבלת המס על ההעדפות הפוליטיות של המשיבים. שום הבדל משמעותי לא נצפה בין שתי הקבוצות בניסוי. תוספת הידע ממנה נהנו קבוצת מקבלי הקבלה לא גררה שינוי בעמדות שלהם. סיידז מסביר, ובצדק לדעתי, שכל אחד רואה בנתונים אישוש לעמדות שהיו לו בכל מקרה.

האם משמעות הדבר שאנשים יסרבו לעד לשנות את דעותיהם? כמובן שלא. אבל המשמעות היא שאל לנו להניח שאנשים לא מסכימים איתנו פשוט בגלל שהם לא יודעים את העובדות. עצם ידיעת העובדות לא משנה כלום, וקמפיינים שנועדו רק לקדוח לאנשים בראש את הנתונים בנושא מסויים לא ישיגו את המטרה. המטרה צריכה להיות שינוי המסגרת הרעיונית באמצעותה מנתחים אנשים את הידע שכן נופל לידיהם, הפילטרים שדרכם עובר המידע בדרכו להחלטות הפוליטיות של הפרט. ואת זה אי אפשר לשנות באמצעות קמפיינים פשטניים, אלא באמצעות הרבה עבודה קשה, קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ושכנוע על פני זמן. בדיוק העבודה שמפלגות האופוזיציה היו אמורות לעשות בין מערכת בחירות אחת לאחרת, במקום להתעורר שלושה חודשים לפני הבחירות ולבכות שאף אחד לא מצביע להן. אם יש דבר אחר שיכול להסביר את ההצלחה של הימין ואת נפילת השמאל, זה זה: פעולה מתמשכת לקידום הרעיונות שבבסיס העמדה המפלגתית. כי העובדות אף פעם לא מדברות בשם עצמן.

1. וגם ממייסדי כלוב הקופים. [↩]
2. תודה למעין על תיקון הטעות המביכה. [↩]

הרבה חלומות התגשמו אתמול, הרבה תקוות התנפצו, ולפחות שני לבבות נשברו. קנדה שלחה אתמול מסר חד וברור לאוטווה, והמסר הוא: "דמוקרטיה על הזין שלנו".

אבל נתחיל מהגישה האופטימית: אמנם השמרנים זכו לרוב משמעותי (167 מושבים מתוך 308), אבל אתמול התחיל חציו השני של המהלך שראשיתו בראשית שנות ה-90. אז, כזכור, פיצול בימין הביא את המפלגה השמרנית לקריסה מוחלטת. בתהליך שנמשך על פני עשור, אוחדו שורות הימין, ובסופו של דבר הגיעו השמרנים לנצחון של היום. כל הזמן הזה, השמאל-מרכז היה מפוצל בין הליברלים ל-NDP, אבל בגלל הרוב המשמעותי לגוש הזה באקלטורט הקנדי, בגלל הצבעה אסטרטגית לליברלים, ובגלל הפיצול בימין, שום דבר לא הפריע לשתי המפלגות לרוץ בנפרד. היום, הליברלים קרסו לתוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם, עם 34 מושבים בלבד. גרוע יותר מהתוצאה האיומה של 1984 – 40 מושבים, גם אז, בעיקר בגלל פיצול במחנה השמאל-מרכז. אבל זה לא נגמר בקריסה במספר המושבים. לראשונה המפלגה הליברלית איבדה את מקומה כאחת משתי המפלגות הגדולות בקנדה. הליברלים לא הפסידו בפער קטן – ה-NDP גרפו 102 מושבים בפרלמנט, כמעט פי שלוש מהתוצאה הקודמת שלהם. הליברלים גם הפסידו בפער גדול באחוז הקולות – רק 20 אחוז מהמצביעים נתנו את קולם לליברלים, לעומת כ-30 אחוז ל-NDP.

וכמעין זובור אחרון, מנהיג הליברלים מייקל איגנטייף נבעט מהמושב שלו ויוחלף על ידי מועמד שמרן צעיר. גם כאן, כמו בהרבה מחוזות אחרים באונטריו, השמרנים ניצחו אך ורק בגלל הפיצול בין הליברלים ל-NDP. אם יש מסר שמצביעי השמאל הקנדי שלחו לליברלים אתמול, הרי הוא "תתאחדו!". יש רק שני תסריטים סבירים של נצחון לשמאל בטווח הזמן הנראה לעין: כשלון צורב של ג'ק לייטון בהנהגת מפלגתו לאורך שנותיו כאופוזיציה הרשמית שיוביל לקריסת המפלגה בבחירות הבאות; או איחוד שורות בין שתי המפלגות. בהנחה שהתסריט הראשון לא יתרחש, ובהנחה שהליברלים לא יוותרו על עצמאותם עד שלא יפסידו לפחות מערכת בחירות אחת נוספת, המשמעות היא עשור של שלטון שמרני. (להזכירכם, אנחנו עדיין בגישה האופטימית יחסית, מה שמצביע על כמה המצב רע).

מן העבר השני, הבלוק הקוויבקי כמעט ונעלם, גם מבחינת מושבים (ירידה מ-49 מושבים לכארבעה) וגם מבחינה אלקטורלית גרידא (ירידה של כ-40% בכוחה האלקטורלי של המפלגה). מירב הצלחתה של ה-NDP נבע מהמחוז הפרנקופוני, שם זינקה ממושב אחד בלבד בבחירות הקודמות, לכ-60 מושבים היום, מתוך 75 מושבים במחוז כולו. גם ראש המפלגה הזו, ג'יל דוספ, הודח מהמושב שלו לטובת המועמד של ה-NDP, לאחר 21 שנה בפרלמנט, וכבר הודיע על פרישתו מראשות המפלגה. קוויבק תהיה הנעלם הגדול של ארבע השנים הקרובות. האם ישמרו נאמנות למפלגת הרוב החדשה של המחוז גם בבחירות הבאות, או שמא יצליחו הקוויבקיסטים לחזור למרכז הבמה? ומאידך, האם מאמציו של לייטון לשמר את ההצלחה שלו בקוויבק יובילו להרחקת מצביעים באזורים אחרים של קנדה? המצב הזה, שבו מפלגה עוברת מאי-קיום מוחלט במחוז להסתמכות כמעט מוחלטת על המחוז הזה מבחינה אלקטורלית הוא חריג, בלשון המעטה.

אבל אי אפשר בלי ההסתכלות הפסימית יותר. סטיבן הרפר זכה ברוב משמעותי של המושבים. בניגוד לתחזיות, הוא גם עשה זאת באמצעות אחוז ניכר מקולות המצביעים: למעלה מ-40% מהקנדים הצביעו למועמדים שמרנים ברחבי המדינה. במחוזות מערביים מסויימים התמיכה בשמרנים הגיעה ל-60% ולמעלה מכך. אפילו באונטריו עצמה, מרכז העוצמה של הליברלים בשנים נורמליות, השמרנים הצליחו לגרוף 45% מהקולות. כלומר, לפיצול בין הליברלים לדמוקרטים החדשים הייתה משמעות, אבל פחות משניתן היה לצפות.^[1]

התמיכה המשמעותית הזאת מצערת במיוחד לאור העובדה שהרקע לבחירות הנוכחיות היה, במידה רבה, הבוז של הרפר לדמוקרטיה. הליברלים ביססו את הקמפיין שלהם במידה רבה על חוסר הנכונות של השמרנים לעבוד בתוך המסגרת הדמוקרטית הלגיטימית. בתגובה, הציבור הקנדי העניק לשמרנים קארט בלאנש. ההליך הדמוקרטי לא מעניין אותנו, אמרו הקנדים. לא מעניין אותנו שהרפר סירב לענות לשאלות, מעיתונאים או מסתם אזרחים, לאורך הקמפיין כולו. לא מעניין אותנו שהוא חזר על אותו נאום שוב ושוב ושוב בלי להשיב להאשמות וטענות שהועלו כנגד מפלגתו. אותנו מעניינת היציבות השלטונית והכלכלית יותר מכל. מועמדים שעמדו במרכז שערוריות, כמו בוורלי אודה, נבחרו ברוב גדול. אין שום דבר שיפריע להרפר עכשיו לבצע את המדיניות הבעייתית-בלשון-המעטה שלו בכל הנוגע לשקיפות שלטונית, לתמיכה במדינת הרווחה הקנדית (המצומצמת גם ככה), במערכת הבריאות הציבורית ובנושאי הגירה – כולן מכוונות לפגיעה במעמד הביניים ובמעמד הפועלים, ולחיזוק בעלי ההון.

נוצר מצב מוזר שבו ארה"ב, ככל הנראה, היא המדינה עם ההנהגה הפרוגרסיבית ביותר בעולם המערבי כיום. מעולם לא נדמתה קנדה לשכנה מדרום כפי שהיא דומה לה היום מבחינת יחסה לפוליטיקה ולפוליטיקאים בימים כתיקונם, וזה מוזר, כי מעולם הפוליטיקה האמריקאית לא התקרבה כל-כך לפוליטיקה הקנדית בימים כתיקונם.

ארבע שנים קשות צפויות עכשיו לדמוקרטיה הקנדית. לא יהיה זה בלתי סביר לצפות גם לשמונה שנים קשות. השאלה הכי חשובה עכשיו היא מה יקרה אחר-כך.

–

תקציר מנהלים עבור אלו שמורגלים בדיווחים בתקשורת הישראלית על נושאים ממין זה: הארפר טוב ליהודים. הידד!

1. ובכל זאת, אילולא הפיצול, השמאל-מרכז היה מנצח באופן מובהק הן באונטריו והן בקנדה כולה. [↩]

The death of the party

Came as no surprise

Why did we bother?

Should have stayed away

 

השבוע הקרוב מכיל לו"ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת "הקול האלטרנטיבי" (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

–

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית^[1] באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295)^[2] לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל"מפלגה השמרנית של קנדה", ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף.^[3] הקהל הגדול שמצביע "רק לא הרפר" מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות.^[4] עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

–

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה"גמדים" שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

–

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת "הקול האלטרנטיבי". בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

–

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל.^[5] ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר "קדימה". אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה "מפלגה גדולה", או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

–

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

1. כן. [↩]
2. ב-1984 היא החזיקה ב-211 מושבים. [↩]
3. אפרופו, גם איגי וגם לייטון הם דוקטורים למדע המדינה – עוד סיבה למה קנדה היא מדינה נפלאה. הרפר, אגב, אוחז בתואר שני בכלכלה, אותו השלים בשנות ה-90, במקביל לעלייתו לגדולה במפלגת הרפורמה. [↩]
4. ממשלתו של מלרוני היוותה את פרק הזמן הארוך ביותר של ממשלה שמרנית מאז מלחמת העולם הראשונה – תשע שנים רצופות. [↩]
5. לצורך העניין אני מתעלם ממפלגות כמו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה שהתפרקה בעקבות סדרה של שערוריות שחיתות חריגות אפילו בשביל המדינה הזו. [↩]

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית "תמוגר המיעוטוקרטיה" שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות^[1], הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש"אין מדינה בעולם" שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש"אין בשום מקום אחר בעולם", וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של "בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל". והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים.^[2] מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, "אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית"). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות "המרכז הסתמי". כי כל מה שמאפיין את ה"רוב" של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה "מיעוטים" עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה "סילוק שיטת הקואליציה". אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה "נשיא" שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון "להפטר מהטפילים" ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

–

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

–

* מאס, ביוונית, "אנחנו". אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

1. מה, לא? [↩]
2. אלו האחרונים, לטענתו, "מספרם הולך וגדל". על מה הוא מבסס את טענתו הזו? אלוהים יודע. [↩]

קטסטרופות הן ארועים חריגים, כאלו המתרחשים אחד לפרק זמן ארוך, גובים מחיר גבוה ומושכים תשומת לב רבה. קטסטרופות הן בסיס גרוע להפליא למדיניות ציבורית.

בעקבות השריפה קוראים רבים להתפטרות האחראים למחדל. רבים מהמעורבים אכן ראויים לפיטורין, אך לא בגלל השריפה ותוצאותיה, אלא בגלל כל אותם מחדלים קטנים שעל קיומם ידענו עוד קודם לכן, וחוסר המזל שבעצם הקטסטרופה לא שינה דבר אודותיהם.

אין זה ראוי לפטר את האחראים בגלל הקטסטרופה, משום שהדבר יוביל לקטסטרופוקרטיה. אפשר לתאר שני זנים של קטסטרופוקרטיה – האקטיבית והפאסיבית. הקטסטרופוקרטיה האקטיבית, יותר אידאל מאשר משטר שאפשר לזהות אותו איפשהו, היא אותה מדינה שכל מעשיה מכוונים לתסריט הגרוע ביותר. כל תקציביה נשפכים על חיסונים מפני מגיפות פוטנציאליות, על סופר-טנקרים לכיבוי שריפות ענק, על בתי חולים ענקיים לטיפול בארועים רבי נפגעים ועל חיזוק בניינים שימנע נזק מרעידות אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר. בקטסטרופוקרטיה האקטיבית אף אחד לא ימות אף פעם מקטסטרופה, אבל מדי יום אנשים מתים ממחלות רגילות שלא נשאר יותר כסף כדי לממן את התרופות להן, משריפות קטנות שאין כסף כדי לממן את הכבאיות הסטנדרטיות כדי לכבות אותן, מרציחות קטנות שאין די כוח שיטור רגיל כדי למנוע אותן, ומתאונות דרכים בנאליות שלא נשאר די תקציב תשתיות כדי לצמצם את נזקן.

הקטסטרופוקרטיה הפאסיבית היא זן נפוץ הרבה יותר – זו המדינה שתמיד נלחמת את המלחמה הקודמת. זו ארה"ב שבונה מערך עצום של בידוק בטחוני בנמלי תעופה כי פעם אחת קבוצה אחת ניצלה מטוסים כדי לעשות פיגוע; שמכריחה את כולם להוריד את הנעליים, כי פעם אחת מישהו ניסה להבריח חומרי נפץ בנעליים – עד שהם גילו שמישהו ניסה להבריח אותם בתחתונים, אז עכשיו בודקים גם אותם. זו מדינת ישראל שתמהר להשקיע עכשיו בצי של סופר-טנקרים כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, בתנאי שהיא תהיה אותה קטסטרופה בדיוק.

אלו שקוראים לפיטורי שרים וראשי ממשלה משום שלא מנעו את הקטסטרופה קוראים בעצם לקטסטרופוקרטיה. משום שקטסטרופות לא ניתן לחזות, הרי שמדובר בסוג של רולטה רוסית. ברולטה רוסית יש רק שתי אסטרטגיות שניתן לנצח איתן: להמר, או לא לשחק. להמר, משמעו לא להשקיע במניעת הקטסטרופות ולקוות שהן לא תתרחשנה בקדנציה שלך. לא לשחק משמעו להשקיע משאבים בלתי סבירים כדי למנוע קטסטרופה שהסבירות להתרחשותה נמוכה. אלו שתי האסטרטגיות היחידות שעומדות בפני שר שיודע שהעילה היחידה לפיטוריו היא קטסטרופה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקות לגבי נזק משריפות בישראל – לא הצלחתי למצוא נתונים על פני זמן בשום מקום – אבל לאור מצבם המדולדל של שירותי הכבאות, אפשר רק לשער שהדפוס אינו חיובי. אבל אין מי שיספר לנו על זה, כי אף אחד בכלי התקשורת לא חושב שזה מספיק חשוב. ואין מי שיפעל על בסיס המידע הזה, כי גם כשהכבאים שבתו, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, ובטח שאף אחד לא קרא להתפטרותו של אף אחד. אבל לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר סיכוי להפגע מסתם שריפה קטנה בתוך העיר מאשר מקטסטרופה בכרמל. גם בשריפה הזו, הרי, רובם המוחלט של ההרוגים הם תוצאה של מזל רע, ולא דבר מה שהיה מחוייב המציאות בשל השריפה. האם בלא ההרוגים באוטובוס עדיין היינו דורשים את ראשו של ישי על מגש? ואם לא – למה לא? שהרי מה שצריך להנחות אותנו הוא טיב המדיניות, ולא מזלו הטוב או הרע של השר האחראי.

יש הרבה סיבות לדרוש את התפטרותו של ישי, ויש הרבה סיבות טובות לרצות בנפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אחת מהן אינה קשורה ישירות לקטסטרופה. אף אחת מהן לא השתנתה בעקבות הקטסטרופה. וחשוב מכך: אם העילה להתפטרות הממשלה תהיה הקטסטרופה, הרי שבסיבוב הבא נקבל את אותה הממשלה בדיוק, שהרי הבעיה לא הייתה במדיניות, אלא בחוסר המזל. אם המבקשים את ראשו של ישי לא יצליחו — ואיך יצליחו אם מעולם לא ניסו? — לשכנע את המצביע שהמדיניות עצמה היא בלתי ראויה, שהבעיה אינה בקטסטרופה אלא ביום-יום, הרי שכל שישיגו בהתפטרות הממשלה יהיה בזבוז כספי משלם המיסים על מערכת בחירות חדשה ומיותרת שלא תביא לכל שינוי.

שיטת משטר אינה יכולה להבנות כטלאי על טלאי. רכיביה צריכים לפעול באופן הרמוני להשגת מטרה משותפת כלשהי. כך, למשל, השיטה האמריקאית נבנתה מתוך תפיסה שהממשלה היא רע הכרחי — לעיתים אפילו לא הכרחי, למעשה — ולכן יש להגביל אותה בכל מעשיה. שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב, על כן, כוללת מספר גדול של נקודות וטו ששואבות את סמכותן ממקורות שונים, כך שהסיכוי לשינויים משמעותיים בסדרי השלטון הוא נמוך בעליל, ושינויים בחוקה עצמה הם נדירים להפליא. לעומת זאת, שיטת ווסטמינסטר הבריטית בנויה לשם ריכוז כח בידי הממשלה: אין הפרדת רשויות, אין חוקה כתובה (ומן הסתם אין מגבלות על שינויה) ואין שום מגבלה על "ריבונות הפרלמנט" פרט לכוחה של המסורת  של תפיסת ה"ראוי" של הפלרמנטרים הבריטים. מרבית השיטות בעולם נופלות אי-שם בין שני הקיצונים הללו, עם חוקים מסויימים שקשה יותר או פחות לשנות, ועם מידה כזו או אחרת של מהמורות ממסדיות בדרך לשינוי הסדר קיים.

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי "המהפכה החוקתית" על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה"מוסד" המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה"ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות^[1] – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

1. שיעורי בית: מדוע שינוי שיטת הבחירות לשעטנז של בחירות נשיאותיות ובחירות פרלמנטריות יחסיות הביא לריסוק המערכת המפלגתית? [↩]

אולי זה לא רעיון טוב לחשוף את זה, אבל חרף כל שנות הלימוד שלי במדע המדינה, אני עדיין לא ממש מבין איך השתתפות אזרחית אמורה להשפיע על משהו במדינה דמוקרטית. כלומר – אני מבין איך מעורבות בארגון שמפעיל בית תמחוי, או מסייע לנוער במצוקה, או מארגן פעילויות חינוכיות, יכולה להשפיע על החברה. אבל אני לא מבין איך הפגנה, או חתימה על עצומה אמורות להשפיע. הרי אנחנו מניחים שמחליטי ההחלטות פועלים על סמך איזשהו קו מנחה כלשהו, שבנוי על בסיס אידאולוגיה ו/או אינטרסים^[1] שהם מעוניינים לקדם, בתוספת היכרות משמעותית עם מה שיתכן פוליטית – היכרות שנסמכת, לפחות חלקית, על סקרים וניתוחים מעמיקים של דעת הקהל. איך השתתפות בהפגנה אמורה לתרום אינפורמציה לתהליך קבלת ההחלטות הזה? אני בספק אם יש פוליטיקאי שמופתע לגלות שיש קבוצה שתומכת באופציה מסויימת – תמיד יש קבוצה כזו. למה שזה ישפיע על ההחלטות שלו?

אני יכול לדמיין מצב שבו דיון בפרלמנט מוביל אי אלו נציגים לשנות את עמדותיהם בנושאים שאינם בלב המצע של המפלגה בה הם חברים. אני יכול אפילו, בדוחק, לדמיין מצב בו סדרה ארוכה של דיונים כאלו מובילה ח"כ אחד או שניים לשנות באופן משמעותי עמדה באחד מנושאי הליבה של הפוליטיקה הישראלית. מה שאני מתקשה לדמיין זה ראש ממשלה שמסתכל מהחלון, רואה הפגנה בהשתתפות כמה אלפי אנשים, ובעקבות זאת משנה את ניתוח המציאות שלו במידה כזו שסדר העדיפויות שלו ישתנה. למעשה, כשיש ראש ממשלה שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לו, אנחנו קוראים לו "לחיץ" ומתחילים להיות מודאגים.

זה קצת כמו הרעיון המוזר שתפילה יכולה לשנות את ההחלטה של אלוהים בנוגע למשהו (להבדיל, כמובן) – אם אלוהים יודע הכל, ויש לו תוכנית מפורטת עבור כל היקום, למה שהבקשה הבלתי מושכלת שלי לשנות משהו בתוכנית תשפיע עליו? אבל יש הבדל בין דת, שהיא מטבעה בלתי רציונלית, לבין השתתפות פוליטית.

מה שיותר מוזר בכל העסק הזה הוא שהשתתפות פוליטית "בלתי-קונבנציונלית" (כלומר, כל מה שחורג מהצבעה בבחירות, חברות במפלגה וכיו"ב) מהוללת על פי רוב על ידי חוקרים ותאורטיקנים כסממן לדמוקרטיה מפותחת ומבוססת. אבל טרם ראיתי מישהו שמסביר איך בדיוק זה אמור לעבוד, ומראה שאכן יש קשר בין הדברים. מסתבר, עם זאת, שיש מי שמראה שאין קשר.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Social Science Journal, בדקו החוקרים סטוקמר וקרבונטי האם מדדים של השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית מהווים גורם מתווך לקשר שבין תמ"ג לבין שני מדדים של דמוקרטיה – משך קיומה כדמוקרטיה יציבה, ומדדי המשילות הבינלאומיים (WGI – Worldwide Governance Indicators) של הבנק העולמי ב-39 דמוקרטיות. התמ"ג, יש לציין, נמצא באופן עקבי בקורלציה גבוהה מאוד עם מדדים שונים של דמוקרטיות (למרות שיש חריגים, כמו הודו). השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית הוצעה במספר מקרים כהסבר לקשר הזה (משהו בסגנון – כשלאנשים יש הכנסה גבוהה יותר, יש להם יותר פנאי להשתתף בפעולות אזרחיות, דבר שמחזק את הדמוקרטיה. יש לשים לב שההנחה כאן היא שכיוון ההשפעה הוא מהתמ"ג לכיוון הדמוקרטיה ולא להפך, למרות שאפשר בקלות לבנות מודל שמסביר כיוון השפעה הפוך).

כצפוי, המודל מצא שמדדים של השתתפות נמצאים במתאם גבוה למדי עם דמוקרטיה. אבל כאשר ניסו לבחון את השפעת שני המשתנים ביחד במודל רקורסיבי^[2], הסתבר שלמשתנה של השתתפות פוליטית כמעט שאין השפעה על איכות הדמוקרטיה מעבר להשפעת התמ"ג.

אז מה אפשר ללמוד מזה? האם אפשר להפסיק להגיע להפגנות? האם אפשר להפסיק לחתום על עצומות? ראשית, כן. בהחלט אפשר להפסיק לחתום על עצומות. בעיקר באינטרנט. אין פעילות פחות משמעותית מזה לצורך השפעה פוליטית. לעזאזל, הצטרפות לקבוצה בפייסבוק היא פעולה יותר משמעותית מאשר חתימה על כמעט כל עצומה שניתן להעלות על הדעת. מבחינת ההתנהגות שלנו כאזרחים, המחקר הזה צריך להזכיר לנו שעצם ההשתתפות הפוליטית בהפגנה אינה בעלת משמעות אם ההשתתפות הזו לא משמשת כמקפצה למוביליזציה משמעותית יותר.

האינפורמציה היחידה שהפגנה יכולה להוסיף למקבלי ההחלטות מעבר למה שהם כבר יודעים היא, אולי, האינטנסיביות של העמדות בציבור – לא סתם שהרבה אנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' בשאלת מדיניות כזו או אחרת, אלא שאכפת להם מאוד, שיפריע להם אם הממשלה תעדיף את אופציה ב', ושהם יפעילו את כוחם הפוליטי כנגד מקבלי ההחלטות אם תתקבל ההחלטה הלא נכונה. כלומר, ההשתתפות הפוליטית הבלתי קונבנציונלית אינה נשק יום הדין של ההשתתפות האזרחית. להפך – היא בסך הכל איום בשימוש בנשק הזה. הנשק הוא ההצבעה בקלפי. כל עוד הפוליטיקאים יודעים שהם מוגנים, שהאנשים בהפגנות לא ישנו את דפוס ההצבעה שלהם בלי קשר להתנהגות הממשלה (וזה כולל, כמובן, גם מפגינים שבכל מקרה לא יצביעו למפלגה המכהנת), אין להם שום סיבה לשנות את סדר העדיפויות שלהם, ומכאן שהם לא ישנו את ההחלטה שלהם. השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונלית שאינה מגובה בהשתתפות אזרחית קונבנציונלית היא חסרת ערך.

למרבה האירוניה, הדגש שמושם בעשורים האחרונים דווקא על סוג זה של השתתפות בתור הסממן של אזרחות דמוקרטית, הביא לירידה בחשיבות שמייחסים רבים דווקא להשתתפות הקונבנציונלית. בכך, האזרחים מעקרים את פעולותיהם מכך משמעות פוליטית. פוליטיקאי שיודע שהמפגינים שמולו לא יצביעו בבחירות בכל מקרה, לא יראה שום סיבה לנסות לרצות אותם.

Stockemer, Daniel, and Benjamin Carbonetti. 2010. "Why do richer democracies survive?—The non-effect of unconventional political participation". The Social Science Journal 47, no. 2: 237-251.

1. דירוג האינטרסים בפני עצמו הוא סוג של אידאולוגיה, גם אם לא מפורשת. [↩]
2. אין לי מושג מה זה מודל רקורסיבי, אז אל תשאלו אותי. [↩]

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה.^[1]

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל"חוסר דמוקרטיה" בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד "שלהם" יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה"בולטים". מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה"בולטים"). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה^[2] – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות "בולטים" תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות "בולטים") תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל"ראשי הגושים", אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד "פרווה" במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

–

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל.^[3] טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת "התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית". ממליץ לקרוא.

1. אם כי הוא בנוי באופן ספציפי עבור מפלגות שמאל – אני מאוד אשמח אם מפלגות ימין תאמצנה את המודל הזה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. הן כן עשויות לאמץ וריאציות עליו שתסלקנה את הגורמים ה"בעיתיים". [↩]
2. בשמאל?! [↩]
3. אני צריך לתרגם אותה בהזדמנות, אבל אני מתעצל. באופן כללי אני ממליץ למי שמעוניין לעקוב אחרי הפוג-בלוג, כי התחלתי לפרסם שם פוסטים מקוריים, שאינם תרגום של פוסטים מפה. [↩]

בעקבות הנתונים שהבאתי בפוסט הקודם לגבי מספר היהודים האורתודוכסים בארה"ב, עלתה בי תהייה: האם המספרים המדהימים הללו על נטישת היהדות האורתודוכסית בארה"ב מתרגמים לנטישה של החרדיות בישראל? בישראל, כמובן, אי אפשר לעזוב את האורתודוכסיה, ולמיטב ידיעתי אין תנועה משמעותית מהכיוון החרדי לכיוון הדתי-לאומי (אם כבר, אז להפך). התנועה הכי סבירה היא מהחרדיות לחילוניות. כולנו מכירים את תופעת החזרה בתשובה, אבל הרבה פחות מדברים על חזרה בשאלה. למעשה, אין שום נתונים קונקרטיים לגבי התופעה הזו. באתר של עמותת דרור, שעוסקת בסיוע ליוצאים בשאלה, למשל, אין נתונים כאלו, עד כמה שהצלחתי למצוא. בוויקיפדיה מופיעה הפסקה הבאה לגבי "היקף התופעה":

בימינו נוהגים להבדיל בין הציבור הדתי לאומי לבין הציבור החרדי בהערכת היקף התופעה. הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב העריך שכחמישית מבוגרי החינוך הדתי לאומי יוצאים בשאלה, ואילו אחרים מעריכים שמדובר על רבע מהבוגרים. מספרים אלו מתייחסים רק למשפחות המשתייכות לציבור הדתי לאומי ולא לציבור המסורתי. על פי סקר שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות, עד לאחרונה הייתה מגמת ההתרחקות מהדת חזקה בקרב הציבור הישראלי ממגמת ההתקרבות אליה. קשה להסיק מנתון זה לגבי היציאה בשאלה – הקצנה לכיוון החילוני אצל נשאלים שמלכתחילה באו מבתים שאינם שומרי מצוות אינה נחשבת יציאה בשאלה. לגבי הציבור החרדי, קשה יותר לקבל הערכות על היקף בתופעה מכיוון שהעוסקים בעניין אינם מפרסמים נתונים. יחיאל יעקובסון, העוסק במניעת יציאה בשאלה בקרב הציבור החרדי, מסרב למסור נתונים של מספרי הנוטשים את הדת אולם מציין שמדובר על מספרים גדולים בהרבה ממה שנוטים אנשים בחברה החרדית לחשוב.

מצד שני, אחת לכמה זמן מופיעים נתונים בתקשורת על, למשל, אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך. כתבה אחת כזו, למשל, מנתה 27% מילדי כיתות א' כמשתייכים לזרם החרדי. זאת, כאשר אחוז החרדים בכלל האוכלוסיה מוערך בכעשרה אחוזים. אותה כתבה מציינת כי משנת 1990 עד 2008 הוכפל אחוז החרדים בחברה מחמישה לעשרה. נתון דומה ניתן בהרצאה הזו, שמעריך כי האוכלוסיה החרדית מכפילה עצמה כל 22 שנה.

כמדען מדינה, משהו נראה לי מאוד מסריח בנתונים הללו – אוכלוסיה כמו האוכלוסיה החרדית, שמצביעה באופן פחות או יותר אחיד, והכפילה את עצמה בין 1990 ל-2008, היינו מצפים שנוכל לראות הכפלה דומה של כוחה האלקטורלי. הנתונים, עם זאת, מפריכים זאת בעליל.

נסתכל על אחוזי הצבעה ליהדות התורה בין השנים 1992 ל-2009. כדאי להסביר קודם את הבחירה. יהדות התורה היא מפלגה הומוגנית בקהל המצביעים שלה. בניגוד לש"ס, יהדות התורה לא מושכת מצביעים מחוץ לקהל היעד החרדי-אשכנזי שלה, כך שמעקב אחר דפוסי ההצבעה עבורה נותן תמונה אמינה למדי של אחוז המשתייכים לקבוצת היעד הזו. שנת 1992 נבחרה משום שזו השנה הראשונה שיהדות התורה התמודדה כמפלגה אחת. לפני כן, התמודדו שתי מפלגות – דגל התורה ואגודת ישראל. למרבה האירוניה, האיחוד בין המפלגות דווקא הביא לירידה משמעותית בהישגים האלקטורליים של הקבוצה החרדית אשכנזית (ב-1988 זכו שתי המפלגות יחדיו לשבעה מנדטים. ב-1992 נפל המספר לארבעה בלבד). אין בכוונתי להכנס לתהליכים הפנימיים שהביאו לקריסה הזו, ולכן עדיף להסתפק במספרים מ-92' ל-2009 (שבין כה וכה תואמים היטב את טווח הזמן של ההערכות הקיימות). צריך לזכור, כמובן, שמדובר רק בחרדים האשכנזים. יתכן שהמצב שונה לגבי החרדים המזרחים.

ראשית נבחן את אחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך המצביעים בבחירות האמורות (כל הנתונים מתוך וויקיפדיה):

1992: 3.29
1996: 3.23
1999: 3.8
2003: 4.29
2006: 4.62
2009: 4.39

אפשר לראות עליה הדרגתית אך מרשימה – כשליש בטווח של 17 שנה. לא בדיוק הכפלה כל 22 שנים, אבל עדיין לא רע. העלייה הזו גם לוותה בעליה נאה במספר המנדטים – מארבעה ב-1992 לשישה ב-2006 (ב-2009 המפלגה עמדה על סף המנדט השישי, אך לא השיגה אותו, ועודפיה עברו לש"ס). גידול של 50% בתקופה של 17 שנים. מרשים.

הבעיה היא שהנתון הזה מתעלם מכך שבאותם שנים חלה ירידה מתמשכת באחוז ההצבעה לכנסת. לעומת זאת, לפחות לפי הדיווחים, באוכלוסיה החרדית יש הצבעה מאסיבית, ולא אחת אנו שומעים על "רכבות אוויריות" של מצביעים חרדים ואפילו על "הצבעת מתים". אם נניח שאחוז ההצבעה בציבור הזה נשאר פחות או יותר יציב, יהיה נכון יותר למדוד אותו אל מול מספר בעלי זכות ההצבעה ולא סך המצביעים ממש.

1992: 2.53
1996: 2.51
1999: 2.93
2003: 2.86
2006: 2.93
2009: 2.8

למעט קפיצה אחת בין 1996 ל-1999, שגם היא עומדת רק על כ-17%, ואף אינה נשמרת לאורך זמן, חלה סטגנציה ברורה באחוז המצביעים מתוך סך בעלי זכות הבחירה. סך העלייה מ-1992 ל-2008 עומד על כ-11%. יתר על כן, דווקא העשור שבין 1999 ל-2009, זה שבמהלכו לא הייתה עליה מאסיבית לישראל, להבדיל מהעשור שקדם לו, לא חל כל שינוי באחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך האוכלוסיה הבוגרת של ישראל. כל זאת, כאמור, בתקופה שבה האוכלוסיה החרדית כולה לכאורה הכפילה את גודלה.

איך יתכן הדבר? שני סוגי הסברים יכולים להיות: האחד הוא ירידה באחוזי ההצבעה בתוך האוכלוסיה החרדית, או מעבר של מצביעים חרדים למפלגות לא-חרדיות. ההסבר השני הוא נטישה מאסיבית של חרדים את הקבוצה החרדית, נטישה שמתבטאת לכל הפחות בהצבעה למפלגות אחרות, וככל הנראה גם בהתנהגויות אחרות, גם אם היא אינה מגיעה לכדי "יציאה בשאלה" מלאה. (כמובן, שני ההסברים אינם מוציאים זה את זה).

–

מספר היוצאים בשאלה מקרב החרדים הוא הסוד האפל של הקהילה החרדית בישראל. החרדים מעדיפים לספר כל הזמן על החוזרים בתשובה הרבים, ומנופפים במיני ידוענים שהחליפו את הריקנות התל-אביבית בעגלה המלאה של היהדות החרדית. החוזרים בשאלה, לעומתם, אינם זוכים לתמיכה מהאוכלוסיה החילונית, ובוודאי שלא בכבוד ויקר. לפעמים נדמה כי היחס לחוזרים בשאלה הוא כאל החלשים שלא הצליחו להתמודד עם הקושי ונפלו לצד הדרך, משל לא היו אנשים שמאסו בדת מאובנת וקיצונית אלא מיועדים לסיירת שנפלו בגיבוש בגלל חולשתם.

אבל הם שם, והם רבים. טוב יעשו חילוני ישראל אם יתנו יד ותמיכה באותם חוזרים בשאלה, יתגאו בהם ובהישגיהם ויציגו אותם לראווה. יש סיבה טובה לחשוב שככל שיותר חרדים יראו ביציאה בשאלה אופציה שתקנה להם חיים מכובדים וטובים, כך רבים יותר מהם ינטשו את דרך החיים לתוכה נולדו. העובדה שהציבור החרדי רק הולך ומקצין את בדלנותו מהחוויה הכלל-ישראלית מצביעה על כך שהם חשים באיום. הגיע הזמן להגביר את הלחץ מהצד שלנו.

–

עוד בנושא קרוב, כדאי לקרוא אצל יוסי גורביץ על החלטת הממשלה לבטל את חובת הגיוס לבחורי ישיבה, והצדדים הטובים של החלטה כזו, שלבטח תעורר מחאה אצל רבים.

–

תודה לכל מי שהרים תרומה ביממה האחרונה. אפרופו, הוספתי אפשרות לתרום בשקלים במקום בדולרים קנדיים, למי שמעדיף.