עדכון: ניסים דואק מיוניק כתב תגובה (ניתן לראות אותה במלואה מתחת לפוסט), ומכחיש כי התגובה האמורה נכתבה בתשלום או כי יוניק קיבלו תשלום ממיה"א לכתיבת תגובות. שאר סימני השאלה לגבי התגובה של מאיה עומדים, אבל כאן כבר מדובר בסתם התנהגות מוזרה של מגיבה, ולא בקניית טוקבקים, אז זה לא ממש חשוב. אני מתנצל בפני יוניק על ההאשמות השגויות.

–

אז אתמול כתבתי פוסט על המרכז הישראלי להעצמת האזרח והקמפיין החדש שלהם לשינוי שיטת הבחירות. היום קיבלתי תגובה חדשה תחת הפוסט ההוא, מאת אחת "מאיה", שזה תוכנה:

הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב.

עוד צעד לכיוון השינוי

(המחסור בנקודה בסוף המשפט השני במקור). משהו נראה לי מסריח בתגובה העלובה הזו – בעיקר בחוסר ההתווכחות איתי על אף אחד מהנקודות שהעליתי (בדיעבד, גם ההתרכזות באלמנטים התקשורתיים של הקמפיין, במקום בתוכן שלו, היו צריכים להרים כמה דגלים אדומים. אלוהים, כמה שהאנשים האלו רדודים!). מבט שני בדוא"ל שקיבלתי עם התראה על התגובה החדשה העלה סימן שאלה נוסף: למה השם בכתובת הדוא"ל שונה כל כך מהשם שניתן? ניסיתי לחפש את השם מהדוא"ל בגוגל, והגעתי לעמוד פייסבוק של מישהי. שום דבר חשוד שם… חוץ מאשר – רגע, מה זה? היא "עבדה" ב-Unik Public Image. רגע רגע, למה זה נשמע לי מוכר? חזרה לדוא"ל ההתרעה שקיבלתי. אה – התגובה בבלוג נשלחה מכתובת IP של unik.co.il^[1]. אה, עכשיו הכל מסתדר.

רגע, רגע, רגע – קמפיין לקידום הדמוקרטיה בישראל מעסיק טוקבקיסטים בתשלום כדי לקדם (באופן מאוד עלוב) את הקמפיין תחת כסות שקרית? ברצינות? זה גם כלול בתפיסה הדמוקרטית שלכם, לשקר לציבור?

בעצתו של נדב, הנדיב באדם, שלחתי לכתובת הדוא"ל שניתנה לי הודעה שמבקשת הסבר והתנצלות. הוספתי גם אולטימטום: אם לא תתקבל התגובה תוך שעה, יבוצע אאוטינג לאלתר. תגובה לא נתקבלה, אז הנה האאוטינג.

הבהרה: אינני טוען שמיה"א שכרו את UNIK כדי לכתוב טוקבקים בתשלום, או בכלל. אני מעלה כאן סדרה של עובדות שביחד מתחברות לחשד מעניין, ואני משאיר לקוראים את האפשרות להכריע מה דעתם בנושא. ביקשתי תגובה מ-UNIK וממיה"א. אם וכאשר תתקבל, אני אפרסם אותה כאן במלואה.

1. לשם הבהרה: בד"כ אני לא חושף כתובות IP או דוא"לים של אנשים שמפרסמים תגובות בבלוג, אלא אם אני חש שהם מנצלים את האנונימיות שלהם לרעה, ובעיקר למטרות יחצ"ניות

אתר סלונה מקדם היום את מה שהם מכנים "מחאת הבלוגרים" כנגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. כפי שכבר כתבתי, אותי קצת פחות מעניין התיקון – שפגיעתו רעה בעיקר בכלי התקשורת הממוסדים, ולא בבלוגרים, כפי שדן בכך יפה חיים הר-זהב – ויותר מעניין לדון בחוק שכבר קיים, בפגיעתו הרעה, ובעיקר באיך אפשר לתקן את המצב.

הבעיה העיקרית עבור בלוגרים בחוק איסור לשון הרע, כידוע, היא האפקט המצנן שלו על כתיבה פומבית. הבעיה אינה בכך שאנשים ימנעו מלכתוב דברים שקריים – בכך אין כל רע – אלא בכך שהם ימנעו מלכתוב דברים בכלל, מתוך חשש שהם יתבעו ויאלצו לממן את ההגנה הלא פשוטה במשפט דיבה. המצב נעשה חמור עוד יותר לאור האבטלה הלא-כל-כך-סמויה של עורכי דין רבים, שדירדרה רבים מהם להציע למי שמגיע אליהם עסקה נאה: ייצוג משפטי בתמורה לאחוזים מתוך הסכום שיפסק לתובע. לתובע כאן כמעט אין סיכון: למעט אגרות שונות שעליו לממן, הוא לא ידרש להוצאות, ואילו עורך הדין, שבין כה וכה יושב מובטל במשרדו, יקבל סיכוי להשלים הכנסה.^[1] עם ההבטחה הזו, יכול התובע ללכת בשקט אל הנתבע הפוטנציאלי ולהגיד לו שאין לו שום סיבה לא לתבוע אותו. פתאום עומד לרשותו כלי עוצמתי מאוד – הוא יכול לתבוע כמעט בלי סיכון, בעוד שהסיכון על הנתבע, גם אם הוא בטוח לגמרי בצדקתו, גדול מאוד – לא רק 50,000 ש"ח פלוס הוצאות משפט, אלא גם, ובעיקר, מימון ההגנה המשפטית שלו עצמו.

סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?

לפיכך, יש הכרח לאזן במעט את החוק הקיים, ולמנוע שימוש לרעה במנגנון (החשוב, לכשעצמו) של תביעת לשון הרע. דוגמא לפתרון אפשרי ניתן למצוא בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ואורי אורבך – לא במקרה, שלושה עיתונאים לשעבר – למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. ההצעה מציעה מנגנון לפיו נתבע שמאמין כי התביעה נועדה למנוע השתתפות ב"תהליך הדמוקרטי" יוכל להגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה, ואף לדרוש פיצוי של עד 50,000 ש"ח מהתובע במקרה שהבקשה תתקבל. לא ברור מדוע דווקא ה"תהליך הדמוקרטי" זוכה כאן להגנה, ולא כל פרסום שיש בו עניין לציבור, אבל ניחא. אפשרות אחרת, אולי פשוטה יותר, היא לקבוע כי כאשר מוגשת תביעה בגין לשון הרע יראה זאת בית המשפט כאילו הוגשה במקביל תביעת נגד על-ידי הנתבע על אותו הסכום בגין תביעת שווא. והיה ומצא בית המשפט כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך רצון למנוע פרסום של דבר אמת בעל עניין ציבורי, יפסוק בית המשפט כנגד התובע את אותו הסכום שביקש לזכות בו בזכות התביעה.

למהלך כזה תהיינה מספר השלכות חיוביות. ראשית – האיומים ירדו מהאולימפוס של עשרות (או מאות) אלפי שקלים לתחומים שבהם גם לתובע הממוצע יהיה קל יותר להתמודד איתם, וכך יורידו במעט מהאיום על הנתבע. שנית, מספר האיומים עצמו יפחת באופן מהותי, מכיוון שיהיה ברור לשני הצדדים שלתובע יש מה להפסיד מתביעה. שלישית, גם במקרים בהם ימומש האיום ותוגש תביעה, הרי שנתבע שבטוח בחפותו יוכל ביתר קלות למצוא עורך-דין שייצג אותו כיאות באותו הסדר שיכול להשיג התובע – כלומר, תמורת אחוזים מהסכום שיפסק. בכך יוחזר האיזון למערכת שעוותה.

הצעת חוק שכזו גם תחשוף את הצביעות של מגישי הצעות החוק הנוכחיות לחיזוק חוק איסור לשון הרע. הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות, הרי, הוא ש"מי שלא משקר, לא צריך לפחד". אותו הטיעון בדיוק צריך לפעול גם לזכות הצעות החוק המאזנות: מי שלא תובע כדי להשתיק אלא מכיוון שהוצאה דיבתו רעה, אין לו מה לפחד מהחוק הזה. התנגדות לו כמוה כאמירה שמקובל על המחוקק שחוק איסור לשון הרע ישמש ככלי נשק בידיהם של בעלי הון, קטנים כגדולים, כנגד אזרחים המנסים לפרסם דבר אמת שיש בו משום עניין ציבורי. העובדה שהחוק של יחימוביץ, הורוביץ ואורבך תקוע בוועדה מאז אמצע 2010 מוכיחה מעל לכל ספק שתומכי החקיקה המחמירה דואגים לא לאמת אלא לבעלי הכח והממון בחברה, ושופכת אור נוסף על הדיון הדו-פרצופי סביב החקיקה העומדת על הפרק כיום.

1. יש שיאמרו שאני מוציא כאן את דיבתם של עורכי הדין בישראל רעה. לשמחתי, החוק אינו מאפשר לציבור שהוגדר באופן כללי לתבוע דיבה, ולכן, לפחות בנושא הזה, אני מוגן.

עידוק פרסם כתבה בהארץ על כפתורי התרומות שצצו לאחרונה בכל מיני בלוגים (אהם אהם), ופנה גם אלי כדי לראיין אותי. מכיוון שאני לוקה בלוגוריאה, ומכיוון שהנושא נגע למשהו שכבר כמה זמן מתבשל לי כפוסט, שלחתי לו תשובה בת כמה מאות מילים – רובן, כמובן, נפלו בעריכה (אך חלקן חזרו לחיים פה). אז הנה פיתוח של התשובה ששלחתי לו. אפשר לראות בזה סוג של מניפסט.

בימי הקיץ יש אזורים בטורונטו (ובהרבה ערים אחרות, אולי אפילו בתל-אביב – לא בדקתי) שאם הולכים לטייל בהם בסוף השבוע יש סיכוי גבוה מאוד להתקל במופע רחוב – להטוטן או שניים שירימו באיזו רחבה פנויה מופע של עשרים דקות עם בדיחות, טריקים, שעשועים ולהטוטים. מופעי הרחוב הללו תמיד ימשכו כמות לא קטנה של אנשים שיעמדו שם לאורך כל המופע ויצפו בו. רגע לפני הפינלה, יגיד הלהטוטן "אם אני שורד את הלהטוט הזה, אני אודה לכם מאוד אם תשלפו את הארנק, תוציאו ממנו שטר ותניחו כאן – לא משנה איזה שטר, חמישים דולר, מאה דולר, הכל מתקבל בברכה." אם הלהטוטן מרגיש פולני במיוחד באותו יום, הוא גם יוסיף "תחשבו כמה הייתם מוכנים לשלם על המופע הזה אם הייתם הולכים אליו במיוחד כדי לצפות בו, במקום שהוא יבוא אליכם בהפתעה, ותתייחסו לכסף שאתם נותנים לי כתשלום."

קל לראות שיש הבדל בין מופעי הרחוב הללו לבין, למשל, אנשים שמנגנים בפינות רחוב. ההנחה של נגני הרחוב היא שאנשים יעברו על פניהם ויזרקו איזה מטבע לכל היותר. ההבדל בין נגן רחוב לבין סתם קבצן הוא מאוד דק. הם אמנם נותנים "שירות" בדמות המוזיקה שהם מנגנים, אבל אף אחד לא ביקש את השירות הזה, ומרבית האנשים שזורקים מטבע לא עוצרים להנות מהשירות. בדומה, קבצנים שעטים על מכוניות שעוצרות באור אדום ו"מנקים" את השמשה הקדמית שלהם נותנים שירות שאיש לא ביקש (ולעיתים, שאנשים במפורש ביקשו שלא ינתן, כי יש לו תועלת שלילית). השירות, בשני המקרים האלו, הוא יותר בשביל ההרגשה הטובה של מבקשי הנדבות, שהופכים לכאורה לנותני שירות, מאשר בשביל "מקבלי" השירות.

מופעי הרחוב, לעומתם, מציעים שירות. הלהטוטנים אינם מצפים מאנשים לחלוף על פניהם ולתת להם כסף, אלא מציעים שירות בידורי, ומבקשים תשלום רק מאלו שבחרו לקבל אותו.

המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה"סחורה". צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.

מה כן תופס באינטרנט? פרסומות. הרבה יותר אנשים מרימים גבה לגבי בקשה לתרומה מאשר לגבי הוספת פרסומות לבלוג. למה? אם במקום לבקש תרומות היה משלב הלהטוטן פרסומות במופע שלו, זה היה מעצבן אותי. אבל בבלוגים משום מה זה עובד הפוך – לבקש תשלום עבור השירות שהבלוג מספק לקוראיו נתפס אצל רבים (וגם, במידה מסויימת, עבורי) כדבר מה בעייתי, אבל להציג פרסומות בבלוג לא. בקשה מנומסת רע, טינוף המרחב הדיגיטלי טוב.

אבל אני חושב שנכון וחשוב לפתוח את הנושא הזה ולערער על השליטה של הפרסומות באינטרנט. הפרסומות יובאו לאינטרנט מתוך כלי התקשורת האחרים שממומנים בחלקם הגדול מפרסומות – עיתונים וכתבי עת, תחנות רדיו וטלוויזיה (אבל לא ספרים). אבל יש הבדל קריטי בין תמיכת הפרסומות במדיה הישנים לעומת תמיכת פרסומות באינטרנט, והוא נעוץ במדדים שמשמשים לקביעת התשלום. במדיה ישנים, התשלום התבסס על חשיפה ותו לא. לכל היותר, ניתן היה לדבר על פילוח של הצופים לפי אי אלו נתונים דמוגרפיים כמו גיל, הכנסה, מקום מגורים, וגם זה רק בקווים גסים למדי. המטרה של כלי התקשורת הייתה להביא את זוגות העיניים למפרסם, ואחרי זה זאת כבר בעיה שלו אם הוא משכנע אותם לקנות או לא. באינטרנט, לעומת זאת, הפרסום הוא לפי קליק. כלומר, לא מספיק שאני מספק תוכן שמביא אנשים לאתר, שאז נחשפים לפרסומת שלך – אני צריך לדאוג שלאתר שלי יגיעו אנשים מספיק משועממים ו/או טמבלים כדי שממש יקליקו על פרסומות.

כולם הרי יודעים: אף אחד לא מקליק על פרסומות. רגע, זה לא נכון. אף אדם שאני יכול לכבד אותו לא מקליק על פרסומות, אלא אם המטרה שלו היא לעזור לבעל האתר. טוב, אתם יודעים מה, זה גם לא מדוייק. אחת לשנתיים שלוש אולי אני נתקל בפרסומת שמעוררת בי עניין ואני מקליק עליה. כמעט תמיד מדובר בפרסומות שמוצגות לצד תוצאות חיפוש בגוגל. אם כל העולם היה כמוני, לאינטרנט שמבוסס על פרסומות לא הייתה שום זכות קיום. העובדה שלאתרים הגדולים יש תזרים מזומנים משמעה שמגיעים אליהם מספיק מקליקי פרסומות. מכאן שהתמריץ שנוצר לאתרים שרוצים להרוויח, הוא ליצור תוכן שייצר פרסומות רלוונטיות מצד אחד, וימשוך אנשים שעשויים להקליק על פרסומות מצד שני.

אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.

השאיפה של כל אחד מאיתנו, אני חושב, היא לעבוד במה שהוא נהנה ממנו. אם הייתי צייר חובב, לא הייתה שום בושה בכך שהייתי מציע את הציורים שלי למכירה – אם מישהו היה מעוניין בהם. אבל אני לא יודע לצייר. אני פובליציסט חובב, וככזה, נראה לי הגיוני להציע שמי שנהנה מהכתיבה שלי יביע את הערכתו, אולי, בין השאר, גם באמצעות תרומה לבלוג. הצייר החובב לא יפסיק לצייר כי איש לא קנה את ציוריו, ואני לא אפסיק לבלג כי איש לא תרם. ובכל זאת, בעצם מתן האפשרות לתרומה אין כל נזק, ובוודאי שיש הרבה פחות נזק מאשר הצגת פרסומות.

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה…

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לו… עובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא^[1] — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

1. תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"!

בהמשך לשיחה שניהלתי עם איילת^[1] בעקבות ציוץ שלה אלי, רציתי לשאול את המבקרים הקבועים באתר (כולל, כמובן, אלו המנויים על הרסס שלו), איך הגעתם לבלוג במקור? וכשאני אומר "במקור", אני מתכוון לפעם שבה החלטתם להרשם אליו או להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. ברור לי שלעיתים קרובות אנשים מגיעים לבלוג כלשהו מספר פעמים ממקורות שונים לפני שהם מחליטים להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. לי עצמי זה קורה לעיתים קרובות. ובכל זאת, עד כמה שאתם מצליחים לזכור, מה היה הקישור שהביא אתכם לפה בפעם שהחלטתם לעקוב בקביעות אחרי פוסטים חדשים?

1. טוב לך?

(מקור. ותודה לטמקא שהביאוני עד הלום.)

כל מיני אנשים נזעקו לאור תוצאות מחקר חדש של פרוייקט Pew, ממנו עולה כי מספר בני הנוער ובני ה-20 ומשהו שכותבים בלוג צנח בארבע השנים האחרונות בעשרות אחוזים, לעומת עליה משמעותית במספר הבלוגרים בקרב בני 30-ומשהו. אלי הסביר כבר בבלוג שלו למה זה לא בהכרח דבר רע ושמוקדם להצהיר על מותו של הבלוג בידיה של הרשת החברתית.

ניק קאר מודאג יותר מכך שלהיות בלוגר זה כבר לא מאגניב כמו שזה היה לפני כמה שנים. במילים אחרות: כיום, בלוגים זה לזקנים.

אבל האמת היא שהמספרים לא צריכים להפתיע אף אחד, והם די מתאימים לתבנית של כל טכנולוגיה חדשה. הפופולריות של כל הטכנולוגיות (המצליחות), למעשה, עוקבות אחר אותו תוואי בדיוק: התחלה איטית כאשר הטכנולוגיה נבחנת על ידי מאמצים מוקדמים וגיקים אחרים, כניסה למיינסטרים, שאז כל העולם וסבתו משתמשים בטכנולוגיה גם אם אין להם שום דבר טוב לעשות איתה, ולאחר מכן דעיכה. הראשונים לעזוב הם תמיד הצעירים, שעוברים לדבר הבא, בהמשך דועך השימוש בקרב המבוגרים שקלטו שהם נשארו מאחור. בסוף נשאר רק גרעין קטן של גיקים (במובן הרחב של המילה) שהטכנולוגיה מתאימה היטב לצרכים שלהם. זה נכון לגבי התקליט, זה נכון לגבי הבלוג – זה אפילו נכון לגבי הטלוויזיה, או אפילו הספר.

המשמעות היא שהדעיכה הנוכחית של הבלוג בקרב קבוצות מסוימות אינה סממן לכך שבלוגים זה לזקנים לא מאגניבים, אלא שבלוגים זה כרגע לגיקים הרלוונטיים (גיקים של כתיבה). וטוב שכך: מי שאינו גיק של כתיבה, לא צריך בלוג. מספיק עדכוני סטטוס בפייסבוק.

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

–

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור^[1] כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר "אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג".

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

–

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל"ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: "מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין".)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

–

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של "בלוג". לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

–

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה^[2], עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל"הם" אין זכות לייעץ^[3]. לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את "זמן העבודה" שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

–

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה"קלאסי" של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל"שיחתיות" של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

1. עוד פעם?!
2. כן!
3. זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה.

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם - יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

–

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.