לא שומעים!

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא^[1] — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

1. תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"! [↩]

לאחרונה פרסם ה-Times Higher Education את הדירוג השנתי שלו של האוניברסיטאות בעולם. לא תשמעו על זה, כנראה, בתקשורת הישראלית משום שלאף מוסד בישראל אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא על כך שהוא המוסד המוביל בישראל. בניגוד לדירוג של QS שהתפרסם לפני פחות משבועיים (עוד על הכפילות הזו תכף), שם דובר על "סתם" הדרדרות ממקום כזה למקום אחר, בדירוג החדש ישראל נעלמה לחלוטין ממפת ההשכלה הגבוהה העולמית. בעוד שב-2009 ישראל התנאתה בשלושה מוסדות בדירוג (העברית במקום 102 – ירידה מ-93 ב-2008; ת"א ב-114 (ללא שינוי); והטכניון במקום 132 (ירידה מ-109)), השנה אף מוסד להשכלה גבוהה בישראל לא מצא את מקומו בין 200 המוסדות המובילים בעולם.

צריך להסביר קצת את השינוי המפתיע הזה, כי התוצאות המדאיגות הללו למעשה מצביעות על משהו הרבה יותר משמעותי מאשר איזה גליץ' מוזר בדירוג. מ-2004 ועד לשנה שעברה, ה-THE ו-QS שיתפו פעולה. אך בעקבות ביקורת חריפה על הדירוג הזה, התפרקה השותפות ושני הגופים החלו לפרסם דירוגים נפרדים. בשני המקרים המתודולוגיה שונתה, אך בעוד ש-QS עדיין נסמכים במידה גדולה על מדדים סובייקטיביים שמבוססים על מוניטין^[1], ה-THE שינו את המתודולוגיה בצורה מהותית, פירקו את המדד הסובייקטיבי למחקר ולימוד וצמצמו את המשקל המשותף של שניהם, והוסיפו סדרה של מדדים אובייקטיביים יותר. המתודולוגיה החדשה, כמובן, אינה נטולת בעיות ומבקרי הדירוגים מבקרים לא פחות גם את הדירוג החדש, אבל השינוי הזה מהותי במקרה הישראלי משום שהוא מצביע על התהליך שעובר על מוסדות המחקר הישראלים לאורך העשורים האחרונים.

בעוד שישראל שמרה במידה לא מועטה על המוניטין שלה בעיני חוקרים ברחבי העולם, הלכו המדדים האובייקטיביים של איכות מוסדות המחקר והדרדרו. ברגע שהמדד מבוסס המוניטין איבד חלק משמעותי ממשקלו, מעמדן של האוניברסיטאות הישראליות קרס אל מחוץ לטווח הראיה.

לאוניברסיטאות הישראליות עוד יש הרבה קרדיט בעיני חוקרים בעולם, כפי שאפשר לראות מהדירוג של QS. ישראל חייבת להתעשת ולהעמיד את האקדמיה בחזרה על רגליה, או שהשרידים הללו יעלמו גם הם, ואז בנייתם מחדש תהיה קשה שבעתיים. ממשלת ישראל הכריזה בעת האחרונה על מספר צעדים לחיזוק המחקר האקדמי בישראל, וזהו צעד בכיוון הנכון, אבל אני לא בטוח שהוא מספיק. כולם תמיד אומרים שצריך להפוך את החינוך לעדיפות לאומית ראשונה, ולצערי אני נאלץ לחזור על הססמא הזו. ישראל לא תוכל להתחרות במערכות החינוך המובילות בעולם בלי השקעה ניכרת במערכת החינוך שלה, בכל הדרגות – החל מגיל הגן וכלה בפרופסורים. הטיימס שלח לנו מסר שאם לא יהדהד במוסדות השלטון ויביא לשינוי מהותי, יתבטא תוך פחות משנות דור באובדן המשאב החשוב ביותר של ישראל – ההון האנושי האיכותי שלה. ואז כל הגז הטבעי שבעולם לא יעזור לנו.

–

אצלי? טוב, תודה. אוניברסיטת טורונטו דורגה במקום ה-17 בעולם (מקום חמישי מחוץ לארה"ב, מקום ראשון בקנדה, לא שאכפת לכם), כשהיא ממשיכה רצף נאה של עליות מ-41 ב-2008, דרך 29 בשנה שעברה.

–

עדכון: מדוברות האונ' העברית התקבלה תגובה לפיה חרף טענותיהם של THE, מעולם לא נתקבלה אצלם (או אצל אונ' ת"א) פניה בנוגע לדירוג. על פי THE עצמם, הסיבה להעדרותן של שתי האוניברסיטאות היא שהן לא סיפקו את הנתונים הדרושים ולכן כלל לא דורגו. לפירוט ראו פוסט התנצלות.

1. כלומר, שואלים "שופטים" כיצד הם מעריכים את איכותם של מוסדות שונים – ב-2009 היו בסך הכל 4000 שופטים כאלו בכל העולם. [↩]

תזות מ"א הן יצור מוזר. הן לכאורה תוצר מחקרי אקדמי שווה ערך לכל פרסום אקדמי אחר, אך למעשה הן יותר מחקר צעצוע – הדרישות מתזת מ"א נמוכות בהרבה מאשר הדרישות ממחקר שמתפרסם בכתב עת. במידה לא קטנה, מטרת כתיבת התזה אינה אלא אימון והכשרה לקראת כתיבת מחקר "אמיתי" – הדוקטורט. אין המשמעות שלא יכולות להכתב עבודות מ"א מצויינות. ללא ספק, נתקלתי כבר בכמה כאלו.^[1] יש כאלו שלוקחים את תזת המ"א שלהם, מרחיבים אותה קצת, ויש להם דוקטורט פחות או יותר מוכן. אבל בסך הכל, מדובר בעבודה שמעצם הגדרתה היא בוסרית. על כן, כאשר תזת מ"א מקבלת תשומת לב ציבורית, יש בכך מידה של חוסר הוגנות. כל אחד צריך להגן על התזה שלו, אבל מעטים נדרשים להגן עליה בפני המון זועם שמחפש לו שה לעולה.

כזו היא עבודת המ"א של טל ניצן, "גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני", שנכתבה בשנת 2006 במסגרת לימודיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' העברית. איתרע מזלה והיא זכתה לציון לשבח מטעם האגודה הישראלית לסוציולוגיה, ותוך זמן קצר התנפלו עליה מכל הכיוונים בתיוגים מ"פסיכית" דרומה. לפני מספר חודשים, במסגרת פסטיבל רדיפת הפוסט-ציונים באקדמיה, הועלה החיבור הזה באוב והוזכר שוב במספר מקומות, וכך אני הגעתי אליו. שמרתי לעצמי עותק שלו והחלטתי לעיין בו בהזדמנות.

לא קראתי את המחקר במלואו – יחסית לתזת מ"א מדובר בטקסט ארוך במיוחד – אך אין לי ספק שקראתי יותר ממנו מאשר רוב, אם לא כל, המבקרים. הכוונה שלי ברשומה הזו אינה להגן על מסקנות המחקר, שכן יש לי ביקורת הן על הדרך בה נערך והן על אופן הסקת המסקנות שבו, אלא על עצם הלגיטימיות של המחקר הזה, על העניין שבשאלה הנשאלת, ועל היותו ראוי, על פניו, לציון לשבח לו זכה.

השאלה שמציגה ניצן היא מעניינת, והיא מסוג השאלות שלא נשאלות לעיתים קרובות: ידוע, כך היא טוענת, כי בסכסוכים אתניים ממושכים קיימת תופעה נפוצה של אינוס על-ידי חיילי צד אחד את נשות הצד השני. התופעה מתועדת היטב ונפוצה להפליא. כל כך נפוצה, למעשה, עד כי ניתן להתייחס אליה כאל נורמה בתנאים כאלו. מכיוון שזוהי הנורמה, ומכיוון שזוהי נורמה שלילית, מאליה עולה השאלה כיצד מונעים מצבים כאלו. מעניין, לפיכך, לבדוק מקרים בהם חרף תנאים דומים אין תופעה של אינוס על ידי חיילים. ישראל היא דוגמא למקרה נדיר שכזה. השאלה ששואלת ניצן, אם כן, היא כיצד ניתן להסביר את העדרו של האינוס הצבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? השאלה הזו, יש להבהיר, היא חשובה ובעלת השלכות מעניינות ומשמעותיות גם על הבנת תופעת האינוס הצבאי וגם על האפשרות למנוע אותו בעתיד. רק על עצם שאלת השאלה הזו הייתי מציין לשבח מחקר שכזה.

בהמשך המחקר מציגה ניצן מספר סוגי גבולות שטשטושם במצבים רגילים של מלחמה אתנית מגדיל את הסיכוי לנקיטת טקטיקה של אינוס צבאי ככלי לחידוד הגבולות הללו, וטוענת כי בישראל הגבולות הללו חדים גם בלי הצורך בפרקטיקה כזו. כמו כן, מציינת ניצן, ישראל מתוקף היותה מדינה דמוקרטית שפניה מערבה, אינה מסוגלת כלל לנקוט בפרקטיקה של אינוס צבאי כאמצעי לוחמה. באמצעות טיעונים אלו היא מסבירה מדוע בישראל אין זה סביר כלל שיתרחש אינוס צבאי מכוון, היינו כזה שמונחה מלמעלה, באופן מערכתי.

אך כפי שהיא מראה, אין בהסברים הללו כדי להסביר את העדרו של מה שהיא מגדירה כאינוס סימפטומטי: אונס "סטנדרטי" שמנצל את עמדת הכוח של החייל מול האשה כדי לספק צרכים אישיים ולא "לאומיים" או "צבאיים". כל צבא, כמובן, מנסה לצמצם את מספר המקרים של אינוס סימפטומטי. המקרה הישראלי מעניין משום שצה"ל מצליח בצורה יוצאת דופן למנוע מקרים כאלו. שוב, השאלה כיצד זה קורה היא חשובה ורלוונטית הרבה מעבר למקרה הישראלי גרידא.

על חלק זה של המחקר יצא עיקר קצפם של המבקרים. יש להודות על האמת – הוא רווי ניסוחים בעיתיים שמוטב היה אם היו עוברים עריכה אינטנסיבית. זהו טבען של תזות מ"א. אולי אם ניצן הייתה יודעת לאיזו תשומת לב תזכה עבודתה הייתה מקפידה יותר על ניסוחיה ומבהירה אותם יותר. אך חרף המגבלות הללו, מחקרה של ניצן חשף טפח מעניין שדורש עיון מעמיק.

ההגיון אומר שכששואלים חייל או חייל לשעבר מדוע הוא לא אנס אף אחת, או (מוטב) כיצד זה שאף אחד מחבריו ליחידה לא אנס אף אחת, התשובה תהיה פשוט "זה לא מוסרי", "זה לא תואם את רוח צה"ל", או "זה לא משהו שעושים". ואכן, החיילים שרואיינו העלו מיד את עניין מוסריותו של צה"ל. חלקם ריפדו את הטיעון גם בכמה טיעונים פרקטיים לגבי התגובות השליליות שתתקבלנה מהעולם אם יחשף מקרה כזה, ואני חושב שהביקורת של ניצן על טיעונים תוספתיים כאלו אינה הוגנת. אך בכל אופן, ניתן לצפות שגם אם ילחצו עליהם עוד, הם ימשיכו להסביר שפשוט לא עושים את זה וזהו. אבל ניצן הצליחה להראות פן מעניין כששאלה את מרואייניה לגבי משיכה מינית פוטנציאלית לנשים הפלסטיניות. קו ההגיון שלעיל היה אומר שאותם החיילים היו אומרים "כן, היו שם גם נשים יפות, אבל זה לא מוסרי". המעניין בממצאיה של ניצן הוא שהחיילים, לפחות אלו המצוטטים בתזה, לא ענו כך. במקום זאת, הם פנו לתיאורים של הנשים הפלסטיניות כא-מיניות במובהק. "איכסה", "מגעיל", "לא נוגע בפלסטינית עם מקל", אלו חלק מהביטויים בהם השתמשו החיילים. חייל אחד שאמר שזה משהו שלא עושים עם אוייב שינה את דעתו כשנשאל מה היה קורה אם היה נלחם בגרמנים – אז, אולי, זה היה משהו ש"עולה בראש". המונח בו משתמשת ניצן כאן הוא דה-וומניזציה. זהו המנגנון אותו מתארת ניצן כדי להסביר את ההצלחה החריגה של הצבא במניעת תופעה של אינוס סימפטומטי.

אינני לגמרי מסכים עם הביקורת המובעת במהלך תיאור המצב הזה, לפחות לגבי חלק מהחיילים המצוטטים. העלמת הנשיות של הצד השני היא כלי מקובל ונפוץ כדי ליצור יחסים מקצועיים בין בעלי שררה לבין מי שנתון למרותם. אין בטענה ש"בסיטואציה הזו היא לא אשה עבורי" כל דבר בעייתי, אם במקום להיות אשה היא פשוט "אדם". כמובן, כאשר היא מוגדרת כ"איכסה" כבר אפשר לדבר על בעיה. מצד שני, לא ברורה בהקשר זה ההבדלה שעושה ניצן בין "דה-הומניזציה" ל"דמוניזציה". לטענתה הראשון ללא השני מאפשר מניעת אונס סימפטומטי מבלי לעודד אונס מכוון. אבל כדוגמא היא מביאה את אונס בנות הטוטסי על-ידי ההוטו ברואנדה, שם הוגדרו הטוטסי כ"ג'וקים" ו"מלוכלכים". קשה לי לראות כיצד הכינויים הללו הם יותר "דמוניזציה" מהכינויים בהם עושים שימוש חלק מהחיילים המרואיינים במחקר.

בעיה מרכזית, לדידי, במחקר (ושוב, קראתי רק את חלקו, כך שהביקורת הזו היא בערבון מוגבל) היא בכך שהוא טוען כי "אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה". הטענה הזו אינה נובעת, למיטב הבנתי, מהממצאים המובאים במחקר. העדרו של אונס סימפטומאטי הוא אינדיקציה לכך שהיחיד הוכפף לצורכי החברה. מכאן אין להסיק (כפי שהרבו המבקרים להסיק) שהחיילים אינם אונסים משום שהם גזענים, אלא שמעבר להבנייה הסטנדרטית של המוסר כגורם המעכב ומונע אינוס סימפטומאטי – דבר שקיים בכל צבא מערבי – כדי להסביר את ההעדרות הכמעט מוחלטת של אינוס סימפטומאטי בישראל צריך להסביר כיצד אפילו אותם מעטים שבצבאות אחרים אונסים בכל מקרה, לא עושים כן בישראל, וזאת ניתן, אולי, לעשות באמצעות הצבעה על מנגנון נוסף, זה של ה"דה-וומניזציה" ו"דה-הומניזציה", שמבטל את אותם "דחפים" או "צרכים" שעשויים להוביל חיילים מסויימים לאונס.

כאמור, אינני מסכים עם המסקנות של ניצן. המחקר הזה אינו אלא מחקר מ"א, והוא זכה לציון לשבח, דומני, משום שהוא מעלה שאלה מאוד מעניינת שראויה לעיון מעמיק (יש להזכיר שהמחקר לא זכה באחד משני הפרסים הראשיים באותה שנה, אלא רק בציון לשבח). אינני חושב שהכרחי לחשוב כי מעניקי הפרס, או אפילו המנחים החתומים על התזה, סומכים את ידיהם במאה אחוז על מסקנות המחקר. הם ראו בו מה שהוא – מחקר מקורי, שהעלה שאלה מרתקת ועסק בה בצורה מרחיבת דעת וברמה גבוהה יחסית עבור טקסטים מסוגו.

המתקפות כנגד המחקר והאגודה שציינה אותו לשבח, תחת זאת, התאפיינו ברדידות — רובן, עושה רושם, לא קראו יותר מאשר תקציר בן כמה שורות של המחקר — ומבלי לנסות אפילו להבין את הרציונל שבבסיסו. תגובות אינפנטיליות כגון "אז אני בטח הומופוב כי לא אנסתי אף גבר" רק מדגישות עד כמה חלק מהאנשים שנחשפו למחקר בדרכים עקלקלות כלל לא ניסו אפילו להבין במה הוא עוסק ומה הטענות שהוא מעלה. אחת המסקנות הלא כל כך מפתיעות מכל העסק היא שטקסט שנכתב לקריאתם של שניים וחצי מרצים, רוב הזמן, לא צריך להחשף לציבור הכללי לפני שעבר עריכה אינטנסיבית. אפילו טקסטים שמיועדים לצריכה פומבית של אנשים בתחום, לעיתים קרובות, עוברים לא מעט תהפוכות ועיוותים כשהם מגיעים לידיעת הציבור הכללי.

בסך הכל, אם ניתן לנסח כלל אצבע בנושא, מי שמבסס את הביקורת שלו על האקדמיה הישראלית על עבודות מ"א, אפשר להתעלם ממנו.

1. לא שלי. שלי מבישה. אני לא מצטנע, היא באמת כזו. [↩]

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה"ב: בטוחים שבטהובן זה כלב^[1]

זו כותרת הכתבה, שמספרת לנו שהטמבלים האלה לא יודעים מה זה צ'כוסלובקיה וחושבים שבטהובן זה כלב. הא הא!

אה, רגע, לא. רשימת ה"מיינדסט" ("תפיסת עולם"?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה "כלב" – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו^[2]. אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

1. יש לציין שלא מדובר על מחזור 2010, אלא על מחזור 2014 – בארה"ב נהוג לספור על פי שנת סיום הלימודים הצפויה, היינו ארבע שנים מעכשיו. [↩]
2. וכאן רצוי לציין שטמקא רחוקים מלהיות היחידים שהציגו את הרשימה הזו באור הלא נכון. גם הטקסט שהם פרסמו הוא בסך הכל תרגום של הידיעה של AFP. [↩]

הדיון על פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית התפרץ מחדש לרגל פרסומו של דו"ח מאת המכון לאסטרטגיה ציונית (פרסומים קודמים של המכון לאסטרטגיה ציונית: לימודי האזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, שנאת ישראל בגני הילדים. טוב, האחרון לא, אבל תודו שכמעט האמנתם!) ש(שימו לב למקוריות המבריקה והיצירתית!)בחן סילבוסים של קורסים במדעי החברה והרוח וגילה שסוציולוגים הם שמאלנים. ריכזתי כמה קישורים רלוונטיים ברשומה באתר מדעי החברה בישראל (אם כי, מנסיון העבר, לא הייתי בונה על דיון מרתק במיוחד שם. אבל אי אפשר לדעת).

אני שמח לבשר לכם, אגב, שעל פי הקריטריונים של המכון לאסטרטגיה ציונית, גם אונ' טורונטו היא פוסט-ציונית, כי גם הם מלמדים את אותם הטקסטים נגדם יוצא המכון. המוזר הוא שהם מלמדים אותם גם בקורסים על פוליטיקה קנדית. אנטישמים!

בפוסט קודם שלי כבר דיברתי על הבעיתיות שבטענות הללו מהכיוון של התוכן הרלוונטי לסילבוסים במדעי החברה (נושא שגם יובל דרור נדרש אליו). היום אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון שונה קצת.

אחרי שאם תרצו לבשו את החליפה של האיומים^[1], הם דרשו מנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לתקן את "ההטיה בהרכב הסגל במחלקה". לראשונה אנחנו חורגים מהשיח המכובס של "הטייה בסילבוסים" ועוברים למה שבאמת מעניין את הנאו-ציונים. הרי לא באמת אכפת להם מה מלמדים בכיתות ברמת רשימת הקריאה. הם יודעים טוב מאוד שמה שחשוב זה לא מה קוראים אלא איך קוראים. אני יכול להרכיב קורס שלם מטקסטים ציוניים טובים ולהוציא את הסטודנטים מהקורס עם ידיעה מוחלטת שהציונות היא גזענות. מה שאכפת לנאו-ציונים זה שהאנשים הללו מלמדים באוניברסיטה. הם רוצים שיותר מאנשי שלומם, ופחות מאנשי הצד השני, ילמדו באוניברסיטה.

אבל שימו לב שלמרות שלמעשה הם תוקפים את המנגנון של גיוס חברי סגל, הם בכלל לא מדברים על המנגנון הזה. הם מדברים על משהו שונה לגמרי – על תוכנית הלימודים שחברי סגל בונים. ולמה הם לא תוקפים את המנגנון? אולי כי הם יודעים שאין להם מה לתקוף. כי מחקר שבאמת ירעיד את אמות הסיפים של האקדמיה הישראלית, מחקר שיתמקד בשינוי עוולות באקדמיה, אם יש כאלו, ולא בהסתה כנגד המוסד האקדמי בכללותו, יהיה מחקר שיבחן את איכותם של המועמדים השונים למשרות אקדמיות וישווה בין אלו שנידחו לבין אלו שהתקבלו, ויוכיח כי בסטדנרטים אקדמיים  בלתי-מוטים, הדחויים היו עדיפים על המתקבלים.

הניסוי האחרון שנערך בתחום היה כשלון חרוץ. ד"ר רן ברץ, שהיו שניסו להריץ אותו כנער הפוסטר של ההטייה השמאלנית כנגד גיוס אנשי ימין לסגל האקדמי, התברר כמשענת קנה רצוץ, לאור רקורד הפרסומים הדל שלו (ואין בכוונתי כאן לבקר את איכותו של ד"ר ברץ כמרצה או אפילו כחוקר – אינני יודע דבר עליו – אלא רק לציין, שוב, שבקריטריונים הכי אובייקטיביים של הערכה אקדמית, ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו).

וזה לא שאין בעיות בהליך קבלת חברי סגל חדשים לאוניברסיטאות. דיוני ועדות הקבלה חסויים לחלוטין ואין הן נדרשות לתת הסברים לקבלתו של פלוני או דחייתו של אלמוני. בדרך-כלל אין כללים ברורים להערכת המתמודדים, מה שמשאיר אקדמאים צעירים בעמדה מבולבלת בלי לדעת כיצד עליהם לנהוג כדי לעמוד בתנאים.

יש מקום לתיקון ולרפורמה. אבל טרם הוכחה הטייה שמאלנית. ודוק: תוצאה מוטה אינה הוכחה להטייה בתהליך הבחירה. אולי מי שמוטה הם כל כתבי העת והמוציאים לאור המובילים שנותנים עדיפות לפרסומים מסוג מסויים. ייתכן שזה המצב – אלא שאז לא ברור מה התועלת בתקיפת האוניברסיטאות בישראל, כאשר היעד הנכון הוא הממסד האקדמי הגלובלי — בהצלחה.

1. לשם הבהרה: אם תרצו יכולים לדווח למי שהם רוצים על הממצאים שלהם. מה שהם לא יכולים לעשות זה לאיים על מישהו שאם לא יעשה כך וכך, אז הם יפיצו את הממצאים המרשיעים שלהם. זה ההבדל בין לשלוח תמונה של גבר בוגד לאשתו, לבין לשלוח לגבר מכתב שאומר שהתמונה תשלח לאשתו אלא אם ישלם כך וכך דולרים לסוחט. [↩]

זוכרים איך במהלך הדיון על הקמת המאגר הביומטרי, הסבירו כל תומכי המאגר כי אזרחים שומרי חוק אינם צריכים לדאוג כלל – מה כבר יש להם להסתיר? מי שמפחד, סימן שיש לו מה להסתיר, ואז למה בכלל שנקשיב לו?

העניין הוא שיש דברים שאנחנו עשויים לרצות להסתיר גם אם הם חוקיים לחלוטין. המאגר הביומטרי היה מאפשר למדינה (וכנראה שגם לגורמים אחרים, בסופו של דבר) לדעת עלי דברים אינטימיים שאינני רוצה שידעו, למרות שאי אפשר להכניס אותי לכלא עליהם. וזכותי שלא ידעו אותם.

אבל למדינה אין זכות כזו. אם המדינה עשתה דברים שלא נעים לה שידעו עליהם, זו זכותם של אזרחי המדינה לדעת על כך. למעשה – זו חובתם של האזרחים לדעת על כך, גם אם היו מעדיפים שלא לדעת. אבל איכשהו, כשזה מגיע למדינה, פתאום מתהפכות היוצרות. פתאום הרשויות דווקא רוצות לגונן על הפרטיות של המדינה, כדי שלא יוודעו לציבור פרטים לא נעימים עליה. גרוע מכך – המדינה מסתירה מידע היסטורי, על דברים שארעו לפני חמישים שנה ויותר, בדיוק בגלל שהיא חושבת שמה שיש לה להסתיר יכול להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. לשם כך, חתם ראש הממשלה לאחרונה על תקנות שמאריכות את פרק הזמן במהלכו מוטל חיסיון על חומרי ארכיון בטחוניים ל-70 שנה, במקום 50 שנה עד כה.

והפחד הזה של המדינה, צריך לגרום לנו לפחד. מאוד. כי מה לעזאזל יכול להיות כל כך גרוע עד ששישים שנה אחרי המעשה, עדיין המדינה מתביישת במעשיה? מי שעשה אותם, סביר להניח, כבר אינו בין החיים, ובין כה וכה אין זה סביר שייענש על מה שזה לא היה. אז מה יש למדינה להסתיר? ממה יש לה לפחד? איזה זוועות בצעה המדינה שכבר עדיף להשאיר את תיאורן לדמיונם של אויבי ישראל במקום לחשוף את העדויות המקוריות? איזה נזק תדמיתי יכול להגרם שגדול יותר מהנזק התדמיתי שבעצם הסתרת הארועים שקרו, למעלה מחמישים שנה אחרי?

אם מדינת ישראל נולדה בחטא – במרחץ דמים – מוטב לנו אם הדברים יצאו החוצה, כפי שאכן החל להחשף בשנים האחרונות, בעקבות פתיחת חלק מהחומר הארכיוני מראשית ימי המדינה בעשור וקצת האחרונים (ואם לא, קל וחומר שיש לחשוף את ההוכחות לכך). חלק גדול מהחומר נשאר חסוי, בניגוד לחוק, עוד לפני התיקון עליו חתם נתניהו, והגביל את יכולתם של החוקרים לבחון את הארועים. קל לטעון שהסיפורים שכן הגיעו לידינו מפי השורדים מנופחים ומשוללי יסוד, שאויבי ושונאי ישראל בודים מליבם סיפורי כזב כדי להוציא דיבתנו רעה. קצת קשה יותר להבין מדוע המדינה נמנעת מלתת לחוקרים גישה לאותם החומרים שעשויים, לכאורה, להפריך את סיפורי הבדים הללו.

קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה. אני נוטה להאמין שהרשויות השונות פשוט חושבות שאם לא ניתן גישה להוכחות קונקרטיות לכך שהדברים אכן קרו, המדינה לא תאלץ להתמודד עם ההשלכות של הארועים הללו; ושאם המדינה כן תאלץ להתמודד עם השלכותיהם של הארועים הללו, התוצאות תהיינה קטסטרופליות. המדינה, לדעתי, טועה בשני הסעיפים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך לא פחות חשוב מכך – ההתמודדות הישירה והישרה עם החטא היא הדרך הטובה והפשוטה ביותר לשים אותו מאחורינו ולהתקדם קדימה, בלי שנישא על גבנו חטוטרת מצחינה.

–

ואולי, כמו שצייץ מישהו, מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שבכלל שומרים את המסמכים הללו ולא פשוט שרפו את כולם וזהו.

–

אני רוצה להודות לכל האנשים הנדיבים שתרמו לקרן הדובי, וגם לאנשים שלא תרמו בכסף, אבל הציפו אותי במילים חמות. אם אפילו בלוג אנטיפתי ומיזנטרופי כמו שלי מושך אנשים טובים כמותכם, אולי בכל זאת יש תקנה למין האנושי…

כפי שחלקכם כבר יודעים, הפכתי לאחרונה לעורכו של אתר מדעי החברה בישראל. בין השאר אני מנסה לרכז שם כמה שיותר כתובות של בלוגים של ישראלים מתחומי מדעי החברה. מכיוון שאני יודע שיש כמה כאלו פה, אני מבקש את אישורכם להציב קישור לבלוג שלכם מהאתר. אני יכול לתאר לעצמי שחלקכם (בעיקר הדוקרטורנטים מביניכם) ירתעו מלקשר בין הבלוג האישי שלכם לבין אתר מקצועי, ובכל זאת הייתי שמח אם תסכימו לכך. אני חושב שהדבר ישרת גם את הקהילה וגם אתכם.

יש לכם את האימייל שלי.

בקרב חוקרי החברה בישראל, וכן במעגלים רחבים יותר, מתרבים בעת האחרונה הדיונים על החופש האקדמי, משמעותו וגבולותיו. הדיון בגלגולו הנוכחי הוצת על-ידי פעילותה של תנועת (הימין) "אם תרצו" כנגד מרצים בעלי עמדות ביקורתיות כלפי ישראל, שזוכה לתמיכה ממשלתית. אך הוא בהחלט אינו מוגבל למתקפות שמגיעות מימין לשמאל. כך לאחרונה נתבשרנו על פיטוריו של המרצה ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון בעקבות התבטאויות שלו על הומוסקסואלים שהושמעו במהלך שיעור באתיקה רפואית, החלטה שנתקלה, ובצדק, בביקורת על הפגיעה בחופש האקדמי של פרופ' לויט.

ישנן שתי הגנות מקבילות ובו-זמניות לחופש האקדמי. האחת היא תועלתנית, והאחרת מהותית. ההגנה התועלתנית קובעת פשוט כי לא ניתן לקיים מחקר מדעי אפקטיבי אם החוקרים נדרשים להגביל את מסקנותיהם על פי הנחיות חיצוניות כלשהן. חוקר במדע המדינה שמגיע למסקנה כי יש פגמים מהותיים בשיטת המשטר המתקיימת במדינתנו חייב לדווח על כך לעמיתיו ולציבור הרחב, כך שממצאיו יוכלו להגיע לדיון ואז או שיוכח כי הם שגויים או שיוכח שיש לפעול על פיהם. בכל מקרה, מובן כי טובת הכלל דורשת דיון פומבי בחופשי בממצאים גם כאשר אלו אינם נעימים לקבוצה כלשהי באוכלוסיה, כולל האליטה או קבוצת הרוב בחברה. הדברים נכונים בה במידה גם מחוץ לפקולטה למדעי החברה. מוכרת לרבים הדוגמא של "המדע הסובייטי" שבשם עקרונות אידאולוגיים מנע, למשל, ממדע הביולוגיה בברית המועצות להתקדם במשך שנים רבות, וזאת תוך פגיעה חברתית וכלכלית עצומה. באותה מידה התערבות של ממסד דתי במחקר המדעי יכולה להביא לתוצאות הרסניות.

תומאס קוהן מוכר כמי שפיתח פילוסופיה של המדע שמציגה אותו כתהליך חברתי. הגם שקוהן עצמו ניסח את הדברים כביקורת על השיטה המדעית, אין חובה להתייחס אליהם כביקורת קטלנית. הכרה במגבלות המדע חשובה גם לפוזיטיביסטים ביננו – אלו שמאמינים שישנה אמת שם בחוץ, וניתן להשיגה באמצעות התבונה האנושית. מכיוון שהתפתחות המדע היא תהליך חברתי, ומכיוון ששום הכרעה לעולם אינה נחרצת וגמורה, חשוב תמיד לאפשר לבעלי דעות מיעוט – ואפילו דעות מיעוט שנידונו כבר והופרכו, לדוגמת עמדותיו של לויט באשר להומוסקסואלים – להביע את עמדותיהם בחופשיות ובלי חשש, משום שכך נכפה על המדע להמשיך ולהתקדם בכל עת, להביא עוד עדויות ועוד הוכחות ולשקול מחדש הכרעות שכבר התבצעו.

אך עולה מנגד השאלה האם אין שום מגבלה לחופש האקדמי. האם בשם קידום המדע אפשר להכשיר כל שרץ? אין ספק כי ישנם דברים שנעשו בשם החופש האקדמי שהקשר בינם לבין התועלת שבחופש האקדמי. כך, למשל, ביקר מבקר המדינה את ועד ראשי האוניברסיטאות על שניצל את אדרת החופש האקדמי כדי להמנע מיישום חוק המכרזים באשר לפעילות המשקית-כלכלית שלהם, דוגמת העסקת צוות גננים או שירותי הסעדה. ספק אם אפשר להגן אידאולוגית על מתן משמעות כה מרחיקת לכת למושג.

אך מצד שני, מגבילי החופש האקדמי אינם מתייחסים רק לעניינים כגון אלה. להפך, עיקר עיסוקם הוא בדיוק בדרישה להשית עונשים על מי שמביעים עמדות שאינן מקובלות עליהם. כך, לדוגמא, כותב רונן שובל מ"אם תרצו" במאמר בעיתון הארץ:

האם נכון הוא שחברי סגל אקדמי, שהם בעלי עניין מובהקים, הם שיתחמו את גבולותיו של "החופש האקדמי", או ליתר דיוק יקבעו שבשם ה"חופש" הזה הכל מותר? האם לציבור, לשר החינוך ולארגונים לא ממשלתיים אין זכות להשתתף בתחימת גבולותיו של "החופש האקדמי"? האם עצם העלאת השאלה היא בגדר סתימת פיות וציד מכשפות? ואולי דווקא צעקות ה"מקארתיזם" הן הניסיון לסתום פיות?

האם חבר סגל אקדמי רשאי לקרוא להחרמת המוסד שבו הוא עובד ולצפות שלא יינקטו נגדו סנקציות? האם אפשר לקבל מצב שבו עשרות עצומות אנטי ישראליות המעודדות חרם כלכלי, תרבותי ואקדמאי על ישראל יצאו משערי אוניברסיטאות הממומנות מהמסים של כולנו?

כל הפעולות המצויינות כאן הן פעולות של התבטאות, וכל הדרישות למעורבות הן דרישות לסנקציות כנגד הבעת עמדות. יש, אם כן, לשאול האם באמת אין שום גבולות לחופש האקדמי של חוקרים להביע את עמדותיהם.

וכאן אנחנו מגיעים להגנה המהותית על החופש האקדמי: אין חוק במדינת ישראל (עדיין, יש להוסיף; וגם: תודה לאל) האוסר על קריאה להחרמת מוסדות כלשהם, ואף לא כזה האוסר על חתימה על עצומות המעודדות חרם כלכלי או אחר על ישראל. אין גם חוק האוסר על קריאה לביטול הסכמי השלום עם מצרים או לכיבוש מחדש של עזה, או לניתוק קשרים עם תורכיה. אין אפילו חוק, עד כמה שידיעתי המשפטית המוגבלת מגעת, האוסר על חתימה על עצומה שקוראת למתן חנינה אוטומטית לכל חייל שמואשם בפגיעה בחפים מפשע במהלך פעילות מבצעית. כל אלו ורבים אחרים מוגנים על-ידי חופש הדיבור הנתון לכל אזרח במדינה דמוקרטית. החופש האקדמי כמוהו כחופש העיתונות וכמו החסינות המהותית הניתנת לחברי הכנסת: במצב אידיאלי, אף אחד מהם אינו מוסיף ולו גרם אחד של זכויות לאקדמאים, לעיתונאים או לחברי הכנסת על פני כל אזרח רגיל. אלא שהמחוקק – כמו גם האתוס הדמוקרטי באופן כללי – מכיר בכך שאלו מקצועות שמתוקף טבעם מועדים יותר לפורענות בכל הנוגע להתערבות המדינה לשם צמצום חופש הדיבור שלהם, ולכן מושם דגש על חירותם של אלו מחד, וחירותם של המדינה להגבילם מוגבלת עוד יותר מאידך. אין לפגוע במרצה שקורא לחרם על ישראל^[1] פשוט משום שאין לפגוע באף אזרח שעושה כן.

החירות המודגשת לה זוכה האוניברסיטה בניהול ענייניה, דוגמת בחירת החוקרים שיצטרפו לשורותיה או חלוקת משאבים בין המחלקות השונות, נועדה בדיוק כדי לשמר את הזכות הבסיסית הזאת בסיטואציה שבה היא יותר מועדת לפגיעה. כדי לשמור על התכלית התועלתנית חובה לתת דגש עודף לתכלית המהותית בהקשר הספציפי הזה.

בעולם אידיאלי, כמובן, חופש הדיבור במלואו ישמר לכל אזרח בלי שום מגבלה, והאקדמיה צריכה ולעיתים קרובות עומדת בראש המחנה הנאבק על הגדלת חרויות האזרח של כלל האזרחים במדינה. אך מי שמערער על החופש האקדמי לשם קידום אג'נדה פוליטית רגעית צריך לזכור שבעשותו כך, הוא מערער את אחד מעמודי התווך המרכזיים של ההגנה על חופש הביטוי של הכלל. במדינה בה לא נשמר החופש האקדמי ייקל על השלטונות לפגוע גם בחירויות אחרות, ומשם קצרה הדרך לאובדן הדמוקרטיה כולה.

–

ובכל זאת אין החופש האקדמי חסר גבולות, כשם שאף חירות אחרת אינה מוגבלת – על-ידי חירותו של הזולת. המקום הרגיש ביותר עבור החופש האקדמי הוא בכיתה. שם עומד המרצה בעמדת כוח משמעותית כלפי הסטודנטים. קל להם להרגיש כאילו חופש הדיבור שלהם במסגרת הכיתה מצומצם – לעיתים, קל מדי, ובלי כל הצדקה, אך כך הוא המצב. על כן חובה על המרצה (או המתרגל) להבהיר בכל עת כי עמדות המנוגדות לעמדותיו יכולות לקבל ביטוי בכיתה. חובה על המרצה בתחום מסוים להציג נקודות מבט שהוא אינו מסכים עימן – וגם אם הוא עושה זאת באופן ביקורתי, הרי שהביקורת צריכה להיות הוגנת ומקצועית כך שהסטודנטים יוכלו עדיין לגבש עמדה בנושא מתוך ידיעה מושכלת של העובדות ולא מתוך ראייה חד-צדדית של הדיון. מובן שאל לו למרצה לפגוע בציונו של סטודנט רק משום שזה הביע עמדה מנומקת בזכות השקפה המנוגדת לזו של המרצה.

יש לומר: בכל שנותי כסטודנט, וחרף חיבתי הרבה לדווקאיות, טרם נתקלתי במצב שבו חשתי כי הציון שלי נפגע משום שהבעתי עמדה שידעתי שהיא מנוגדת לעמדת המרצה. אינני חושב כי קיימת בעיה של הגבלת חופש הדיבור של סטודנטים (גם אם לעיתים הם חשים אחרת, מתוך חששות מובנים אך לא מוצדקים) – אך חשוב להבהיר כי החופש האקדמי נתון גם להם, וכל הבעת עמדה מצד מרצה חייבת להיות מכובדת ומכבדת כלפי הסובבים אותו בכיתה. מאידך, רגישות היתר של סטודנטים רבים, נראית בעיני מיותרת. אין מקום לתלונות על "פגיעה ברגשות" כתוצאה מהצהרה כזו או אחרת של המרצה. שהרי זהו טיבו של הדיון המדעי, שאינו משים דעתו לענייני רגשות ומשובות הלב, וכל מעייניו נתונים לגילוי האמת.

–

עדכון: אפשר לקרוא עוד בנושא בדיון באתר מדעי החברה בישראל על מאמרו החדש של אמנון רובינשטיין על החופש האקדמי.

1. ולשם ההבהרה: אני מתנגד לחרם אקדמי על ישראל, או אף כל חרם אחר. [↩]

השטות החדשה של אם תרצו היא המחקר פורץ הדרך שלהם (ב"ליווי" של ד"ר אודי לבל כמו גם ד"ר רן ברץ, שעושה רושם שידו ממש הייתה בשרץ הזה) לפיו 80% מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה נופל תחת ההגדרה של אם תרצו ל"פוסט-ציונות" או "אנטי-ציונות", ורק 20% מהחומר הוא חומר ציוני טוב ונקי.

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המחקר הזה, שלמיטב ידיעתי אי אפשר לקבל מאף אחד את הנתונים המלאים שלו (מה שיש אפשר לקרוא כאן). אם לדבר על המדעיות המפוקפקת שלו, על המתודולוגיה המצחיקה שלו (בכל תחום נבחרו 3-4 חוקרים מייצגים, ואז נספרו מספר המופעים של טקסטים מאת החוקרים הללו בכלל הקורסים, בלי לנתח אפילו איזה טקסט הוצג, שלא לדבר על בחינה של טקסטים אחרים מאת חוקרים שאינם נמנים על החוקרים ה"מייצגים"), שלא לדבר על ההגדרות חסרות השחר שאם תרצו השתמשו בהן כדי לסווג את הטקסטים השונים (ספרו הקלאסי של ג'ון רולס, תאורייה של צדק, סווג כאנטי-ציוני — כי הוא מניח מדינה ליברלית אמיתית, מה שבישראל מכונה "מדינת כל אזרחיה". למעשה, כאמור, אם תרצו לא סיווגו טקסטים אלא חוקרים – כי למה לעזאזל שיאלצו ממש לקרוא משהו כחלק מה"עבודה המאומצת" של "צוות המחקר המיוחד", אם אפשר במקום זה לרפרף על סילבוסים של שישה-שבעה קורסי מבוא מכל אוניברסיטה?). אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני מוכן לקבל לצורך הדיון שכל הצד המחקרי של הדו"ח הזה מדוייק לחלוטין, ולשאול שאלה פשוטה אחת: מה ציפיתם?

האקדמיה צריכה ללמד מחשבה ביקורתית. היא צריכה ללמד אנשים להסתכל על נושאי הלימוד שלהם מזווית חדשה. מרבית הסטודנטים מגיעים לאקדמיה בישראל אחרי 12 שנים של טחינת הנרטיב הציוני, פלוס עוד שנתיים-שלוש לפחות של אינדוקטרינציה בצבא. הם מכירים את העקרונות הציוניים והלאומיים, הם יודעים לדקלם את כל הסיבות למה הציונות צודקת ולמה ערבי טוב זה ערבי מת. 20% של טקסטים ציוניים על פי ההגדרה של אם תרצו?! זה בערך 20% יותר מדי.

כשסטודנט מגיע לפקולטה למדעי החברה, בדרך כלל הוא זקוק לניעור רציני — ואני לא מוציא את עצמי מן הכלל הזה — כדי שישיל מעליו את כל אותן שנים של קבלת הנרטיב הציוני כמובן מאליו. המטרה היא לא לייצר אנטי-ציונים או פוסט-ציונים, אלא לייצר אנשים חושבים, ואנשים חושבים אפשר לייצר רק באמצעות אתגור הנחות היסוד שלהם, על ידי ערעור עליהן. זו לא חוכמה להיות ציוני אם כל מה שאתה מכיר זה מה שמשרד החינוך מצא לנכון ללמד אותך על ההיסטוריה של ישראל. ציוני אמיתי הוא זה שהתעמת עם העובדות לאשורן, עם רעיונות פילוסופיים שמתנגדים לעקרון הלאומיות או מציבים לו סייגים – מי שעמד מול אלו ומצא דרך ליישב את הציונות שלו עימם, הוא ציוני אמיתי. מי שרק סותם את אוזניו וצועק "לה לה לה!" הוא לא ציוני טוב, הוא אספסוף. ומי שרוצה שהאקדמיה בישראל תלמד רק מה שקיבל חותמת הכשר של אם תרצו, רוצה לשים סוף למדינת ישראל הדמוקרטית – לא בגלל שבדמוקרטיה צריך לקיים חופש אקדמי מקסימלי (למרות שגם זה נכון), אלא בגלל שמדינה דמוקרטית לא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי אנשים שמסוגלים לחשוב באופן עצמאי ולאתגר את הקונצנזוס.

כן, גם אנשים כמוני.

נתקלתי באוניברסיטה בעמית ללימודים שחזר לאחרונה משהות קצרה בארץ, שם נטל קורס על הפוליטיקה הישראלית. שאלתי אותו, בחור מאוגנדה, מה לו ולישראל. הוא אמר שהוא מאוד מתעניין במדינה, והוא שוקל אולי לכתוב את התזה שלו על הפלישה הישראלית לאוגנדה.

הסתכלתי עליו בעיני עגל.

איזו פלישה ישראלית לאוגנדה?

לקח לי יותר מכמה שניות לקלוט שהוא מתכוון למבצע אנטבה. וזה די הימם אותי – בכל זאת, מדובר פה על אחת הפעולות היותר מוצדקות שישראל נקטה, כנגד חוטפי אזרחיה שלה על אדמת מדינה ששליטה שיתף פעולה באופן מלא עם החוטפים (ובאופן כללי לא היה איש נחמד במיוחד, עד כמה שאני יודע). אבל בתודעה של אזרחי אוגנדה מדובר על "פלישה של הצבא הישראלי".

לא יכולתי להתעכב ולהמשיך לשוחח איתו – על אידי אמין, על מה הוא יודע על החטיפה ומבצע השחרור לעומת מה שאני יודע עליו. אני מקווה שעוד יזדמן לנו לדבר על זה.

אבל העובדה שמפגשים כאלו יכולים לקרות לי במסדרון בדרכי לסידורים במחלקה – זה בדיוק מה שהופך את הלימודים בחו"ל לחלק כל כך קריטי מהשכלתו של איש מדעי החברה.