לא שומעים!

יש הרבה סיבות שבגינן "שעת כדור הארץ", אותו אירוע שצויין אתמול ברחבי העולם, היא שטות גמורה. בראש ובראשונה, היא אינה חוסכת ולו גרם אחד של זיהום אוויר: ייצור החשמל פשוט לא עובד ככה. חשמל שנוצר ולא נוצל הולך לאיבוד, והשליטה בכמות החשמל המיוצר אינה גמישה מספיק כדי שיצרני החשמל יוכלו להגיב לשינויים חדים ובלתי צפויים כמו ההשפעה של שעת כדור הארץ (להבדיל, למשל, מההבדלים הצפויים והמחזוריים בין שעות הערב לבין שעות הלילה המאוחרות). אבל שעת כדור הארץ לא באמת נועדה לחסוך בחשמל. היא נועדה "לעורר מודעות". ודווקא כאן היא כושלת בכשלון הכי חריף שלה.

כי שעת כדור הארץ היא לחסכון בחשמל כמו שדיאטת כסאח היא לצמצום צריכת הקלוריות. מי שניסה פעם לרדת במשקל על-ידי צום או צמצום דרסטי בצריכת המזון בבת אחת, בוודאי מכיר את התחושה: ביום הראשון זה מצליח, ואז אני נורא גאה בעצמי. ביום השני אני נכנע רק קצת – רק איזו פיסת שוקולד קטנטנה. ביום השלישי כבר מאבדים את כל המומנטום, והכניעה הקטנה הופכת לויתור כולל על כל העסק. וכדי לפצות את עצמי על הכשלון המביש, אני אוכל ארוחה אחת גדולה לאורך כל היום.

ככה גם שעת כדור הארץ: היא משמשת לנו כלא יותר מאשר הוכחה לכך שאי אפשר באמת לחסוך בחשמל. אם כדי לחסוך בחשמל צריך לכבות את כל האורות בבית – אז איך אפשר לעשות את זה באופן קבוע, כל יום? מספיקה שעה אחת — איזה שעה? מספיקות חמש-עשרה דקות — כדי שכל העסק יהפוך למאוד מעיק. במקום לעשות דברים שיוכיחו לנו שקל לוותר על קצת כל יום, אנחנו מוותרים על הכל לשעה אחת, מוכיחים לעצמנו שוב שאי אפשר לצמצם את השימוש שלנו בחשמל בלי להגביל את עצמנו במידה בלתי סבירה בעליל, וחוזרים לבזבז למחרת.

–

(אגב, כבר החלפתם את הנורות שלכם בנורות חסכוניות בחשמל? יותר יקר בחנות, פחות יקר בלב. ובחשבון החשמל גם.)

עם פרוץ האביב לחיינו (אביב זו הגדרה יחסית, כמובן. 4 מעלות בשיא היום), החלה עונת פסטיבלי המייפל. ערכנו היום טיול קצר באחת השמורות שמשחזרות את אופן ההכנה המסורתי של רוטב המייפל. קנינו ליטר של מייפל טהור עבורנו, ועוד חצי ליטר שנביא לארץ כמתנה.^[1]

לרגל התחלפות העונות, הוחלפה גם תמונת הכותרת למשהו מתוך הטיול, כדי שתקנאו קצת. ממ…. מייפל!

1. בארץ אפשר למהול את המייפל ביחס של 1:50 ועדיין למכור אותו כמוצר פרימיום כי יש בו שני אחוז מייפל אמיתי. תבדקו בסופר! יופי של מודל עסקי, אם אתם שואלים אותי. [↩]

גם אני, כמו אבנר, אהבתי להסתובב בטיב טעם, להחשף למגוון העצום של סוגי מזונות שבמקרה הטוב שמעתי עליהם, ובמקרה הגרוע עדיין אין לי מושג מה זה. אהבתי את כל הדברים שאנחנו כישראלים רואים כמוזרים, חריגים או אפילו מגעילים: את גופות הארנבות הקפואות, את מיני הרמשים והרכיכות השונים, את המגוון הבלתי נגמר של פירות ים מתוכו הישראלי הממוצע מכיר במקרה הטוב את השרימפס ואת הקלאמרי.

חלק מהקסם, אני מניח, הוא בדיוק בכך שזה כל כך חריג, שצריך לנסוע במיוחד כדי לראות את הדברים הללו. פה, כשבכל סופר יש אקוואריום עם לובסטרים חיים, קצת אבדה לי ההתלהבות.

ובכל זאת, כשראיתי את הקופסא עם השבלולים בחמאת שום, לא יכולתי שלא להתלהב. ניסיתי בעבר לקנות שבלולים (אסקרגו, בצרפתית ובהשאלה גם באנגלית), אבל נרתעתי מתהליך הבישול עצמו, ואשתי לא הייתה מוכנה לגעת בזה. אז למצוא את זה מוכן ומזמין כל כך – לא יכולתי שלא לקנות.

כך נראים השבלולים באריזתם הטבעית.

המיועדים לטבח.

בדרך לתנור.

שדה הקטל.

השלב הבא הוא להבין איך לעזאזל אוכלים את זה. מזלג או כפית לא נכנסים לפתח הקונכיה. ניסיתי לשבור את הקונכיה, אבל היו לכך כמה השלכות בעיתיות: שברי קונכיה שנתזו לכל עבר, כמו גם שברים שנדבקו לבשר עצמו, מה שנתן לו מרקם של חביתה עם שברי קליפה. מצד שני, זה נתן לי הזדמנות לחקור את המבנה הפנימי המעניין של הקונכיה. הטעם השתפר פלאים כשגיליתי שאפשר למשוך את הבשר החוצה באמצעות קיסם. הטעם? טוב למדי. כרגיל במזונות מוכנים, אי אפשר להשוות את זה לאסקרגו טרי שאפשר לאכול במסעדות צרפתיות טובות, אבל כתחליף ביתי מהיר, זה הפתיע לטובה.

בונוס: אפשר לשטוף את הקונכיות ולתת לילד לשחק עם זה. מומלץ לא לספר לילד מה קרה לשבלול שהיה בפנים.

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").

תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה^[1]), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.

הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:

קלווין והובס פוציק וטיגר

1. בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!" [↩]

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

–

בלי קשר, אתמול ראיתי את "השומרים". שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

בקנדה פיתות באות עם הוראות הכנה.

(קליק להגדלה)

מקדימה:

ומאחורה:

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו"ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש "גוגל" לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים "חמים" בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב"בלוג" "לא שומעים" של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים ("יוניקים") באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה "פיצה" בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון.^[1]

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה "פיצה" בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה "מספר הרשומות" מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי "מספר המבקרים בבלוג"

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה "פיצה" בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה"פיצה" לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה "פיצה"

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה "פיצה" לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה "פיצה". אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה "פיצה" בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה "פיצה" בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה "פיצה" אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי "גוגל" לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה "פיצה" בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון "mynet" שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה "פיצה"; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

1. הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות. [↩]

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל – לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

–

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!