לא שומעים!

לכבוד כבוד השר בנימין בגין,

הנדון: בקשה לדיון בועדה המורחבת לדין ממשלות

מר בגין, קראתי היום בעניין את דבריך בנוגע לוועדת החקירה בנושא המשט. הבנתי מהדברים שאתה חושב שמי שראוי לדון בנושא אינה איזו ועדה מורמת מעם כי אם העם עצמו, שהוא, לדבריך הוועדה הרלוונטית לדיון בנושאים ממין זה. שמחתי, כמו כן, להבין מהדברים שאתה מייחס לי ולשאר ציבור הבוחרים בישראל סמכויות של ועדת חקירה, שהרי לא יעלה על הדעת שנדרש להכריע בנושאים כה חשובים מבלי שתנתן לנו גישה לכל המסמכים ולכל המעורבים בקבלת ההחלטות בנוגע לנושא זה או כל נושא אחר שיכול להשפיע על הכרעתנו ביום הבחירות.

לא ברור לי על איזה בסיס ניצבת ה"הסכמה הרחבה" שאתה מזכיר בדבריך בדבר ההתנגדות להקמת ועדת חקירה – אינני שולל את העובדה שאכן יש הסכמה כזו בקרב רבים בציבור הישראלי, אך מכיוון שההסכמה עצמה מתבססת על בורות בפרטים, שכן אלו טרם נחשפו בפנינו, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות. אתה עצמך מעיר כנגד הדוגלים בוועדת חקירה שהם כבר החליטו מה התוצאה הראויה, ואין הדבר ראוי. באותה מידה, אין זה ראוי שהציבור שהכריע כבר שאין מה לחקור ימנע ועדת חקירה רק משום שהוא בחר להכריע על סמך משובות ליבו וללא גישה למידע המדויק.

לאור כל זאת ובכפוף לסמכות שהאצלת על הבוחרים בישראל, אני מבקש גישה מלאה לכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שנגעו למבצע כנגד המשט, וכן אבקש לזמן לשיחה את השר יעלון, שמילא את מקום ראש הממשלה בעת שהותו של זה בקנדה, כמו גם את ראש הממשלה עצמו, את שר הבטחון, וכל שר אחר שהיה מעורב במישרין בקבלת ההחלטות בנושא זה.

ברור לי כי כל האנשים האמורים הם אנשים עסוקים וטרודים בענייני ניהול המדינה, ולכן אאפשר להם לבחור את הזמן הנוח ביותר עבורם. אבקש, אם זאת, וכדי למנוע מראית עין של התחמקות, לקיים את הראיונות עימם לא יאוחר מ-60 יום ממתן הודעה זו.

במידה ודרישה זו אינה נראית לך סבירה, אסכים, לחלופין, לקבל דו"ח מלא בנושא זה מוועדה שתמנה ממשלת ישראל לחקירת הליך קבלת ההחלטות בנושא המשט. אפשר לקרוא לה "ועדת חקירה".

בברכה,

דובי קננגיסר

חבר הוועדה למינוי ממשלת ישראל

בעקבות הדיווחים שחזרו ועלו על מעלליה של שרה נתניהו והיחס הבעייתי (לכאורה) שלה לעובדות שהיא מעסיקה, טרח נתניהו והגיב על הדברים (במהלך מסיבת עיתונים עם אנגלה מרקל, שאני בטוח שחשבה שזה ממש נחמד שמבזבזים את הזמן שלה על הדברים האלו). מכיוון שנתניהו הכין את התשובה מראש בכתב (למסיבת עיתונאים עם אנגלה מרקל, כן?), מן הראוי להתעמק בהם קצת יותר ולהבין את הנחות היסוד השגויות ואת המניפולציות השקופות למדי שנתניהו נקט בהן כאן.

ראשית, נציין את ההודעה שנמסרה לעיתונות מלשכת ראש הממשלה, שכוללת הכחשה גורפת של ההאשמות:

מדובר בכתב תביעה שקרי ורצוף בהשמצות ובדיות על רעיית ראש הממשלה, שמטרתו לפגוע בבעלה ובה. בניגוד מוחלט לטענות בכתב התביעה, התובעת ליליאן קיבלה יחס חם ואוהב מהגברת נתניהו. יחס חם זה הוא שגרם לה להישאר שש שנים עם משפחת נתניהו.

אך תגובתו של נתניהו עצמו לא עסקה בהאשמות עצמן כלפי אשתו, אלא בהשלכות של אישיותה אשתו על תפקודו כראש ממשלה.

אבסורד לחשוב שאשתי משפיעה עלי בנושאים מדיניים. בדבר אחד היא כן משפיעה עלי – היא עוזרת לי להיות בן אדם יותר רגיש וראש ממשלה יותר אנושי ולזה אני חב לה חוב.

קודם כל, נתניהו רוצה שנאמין לו שהוא לא משוחח עם אשתו על ענייני מדיניות כלל – שהוא התחתן וחי עם אשה שאין לדעותיה שום משקל במערך השיקולים שלו, ולו מבחינה מוסרית גרידא. אינני טוען שחייבים להניח שראש הממשלה ואשתו בהכרח חושבים אותו דבר על כל דבר – גם לי ולאשתי יש חילוקי דעות בנושאים פוליטיים שונים – אבל הטענה כאילו אין לה השפעה כלל היא מפוקפקת. אבל אפשר לסלוח על הניסוח הזה ולהגיד שהכוונה פה היא פשוט שההשפעה של שרה נתניהו רחוקה מלהיות מכריעה. בכל מקרה, נתניהו נוטל על עצמו אחריות מלאה לכל ההחלטות, כפי שראוי שיעשה. איך בדיוק הוא מגיע להכרעות הללו פחות קריטי. בסופו של דבר, כל עוד שיקול הדעת הסופי הוא שלו, הרי שלזה בדיוק כיוונו אזרחי ישראל כאשר בחרו בו.

אבל המשפט השני כאן הרבה יותר מעניין. הוא מנסה לגרום לנו להשליך את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים על נתניהו, על אשתו: בזכותה הוא ראש ממשלה כל כך טוב. הבעיה עם הניסוח הזה היא שרבים לא חושבים דברים טובים על נתניהו בכלל. למעשה, המשפט הזה יכול באותה מידה – אם לא בסבירות גבוהה יותר – דווקא להתפרש כ"אם לא שרה, הייתי אפילו יותר גרוע". אני מייסר אתכם בשוטים, אבל בלי שרה הייתי מייסר אתכם בעקרבים. אני לא בטוח שזה המסר שהוא ניסה להעביר.

לבסוף נתניהו פנה בבקשה לכלי התקשורת:

כוונו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי.

אכן, בקשה לגיטימית ומרגשת. אבל מה לעזאזל ה"ילדי" הזה עושה שם? עד כמה שאני יודע, ותקנו אותי אם אני טועה, התקשורת די נזהרת בכבודם של ילדיו של נתניהו, בעיקר לאור טעויות העבר בקדנציה הקודמת שלו. הדיווחים בתקשורת מתמקדים רק בשרה נתניהו. אז למה הוא מבקש לעזוב את "אשתי וילדי"? אולי כי הפגיעה בילדים אוטומטית נתפסת אצלנו כהרבה פחות לגיטימית. ילדים הם "חסרי ישע" (גם אם הם ילדים בוגרים), ולתקוף את נתניהו בשל משהו שילדיו עשו נשמע מרושע ולא הוגן. לתקוף את אשתו של נתניהו, לעומת זאת, זה הרבה פחות מטריד. זה מרגיש הרבה יותר בגבולות השיח הפוליטי הלגיטימי. ההצמדה של "אשתי" אל "ילדי", לפיכך, נועדו לנסוך מעט מחוסר הלגיטימיות של העיסוק בילדים גם על העיסוק בשרה נתניהו, כאילו שני הדברים הם מקשה אחת.

–

באותו נושא, יובל דרור יוצא כנגד הטור של בן כספית, שטען כי נתניהו אינו כשיר לתפקידו, בעיקר בשל אישיותה של אשתו. יובל לא טוען שנתניהו כן כשיר, אלא שאף אחד לא היה כשיר כבר לפחות כמה עשורים טובים. הבעיה היא לא באדם נתניהו, אלא במערכת שמכניסה באופן סדרתי אנשים בלתי ראויים בעליל למשרת ראש הממשלה.

דברים דומים נאמרו גם על הנשיאות האמריקאית. דאגלס אדאמס אמר שכל מי שמסוגל להבחר למשרת נשיא ארה"ב צריך להיות מנוע לחלוטין מלכהן במשרה הזו. גור וידל אמר שכל אמריקאי שמרגיש מוכן להתמודד למשרת הנשיא צריך להפסל אוטומטית רק על סמך עובדה זו. קורט וונגוט אמר שהפעם הקריטי בחוקה האמריקאית, זה שהוא אינו יודע כיצד ניתן לתקנו, הוא שרק פסיכי יכול לרצות להיות נשיא. יש להניח שדברים דומים נאמרו על מנהיגים גם במדינות אחרות. קשה להיות ראש מדינה. זו לא משימה קלה, ורוב הסיכויים הם שתכשל, אם לא לחלוטין אז לפחות באופן חלקי. קשה להאמין שיש הרבה אנשים בנמצא שיצליחו במשימה הזו בלי שנוכל להצביע על כמה טעויות מהותיות. אבל, אם לצטט את קליפורד גירץ (בדברים שאמר בהקשר אחר לגמרי) – זה שאיננו יכולים למצוא מים טהורים לא אומר שצריך לשתות מהביוב. היו לישראל ראשי ממשלה כשירים – לא ראשי ממשלה מושלמים, בטח שלא חפים מטעויות, אולי אפילו לא ראשי ממשלה שאפשר להגדיר את כהונתם כ"טובה" בסך הכל – אבל בהחלט ראשי ממשלה כשירים. שרון, רבין ובגין הם שלושה שאפשר להצביע עליהם כאנשים שבהחלט היו כשירים לכהן כראשי ממשלה, גם אם עשו טעויות שרבים יאמרו שהיו קריטיות.

כי, בניגוד למה שאהוד ברק טען בזמנו, ראש ממשלה דווקא לא נבחן ב"מבחן התוצאה", אלא במבחן המנהיגות. חלק משמעותי מעבודתו של ראש ממשלה הוא לאו דווקא להשיג תוצאות חיוביות, אלא להשיג ולהחזיק באמונו של הציבור. זאת, משום שגם הטובה שבהחלטות אינה יכולה לצאת אל הפועל כראוי אם הציבור אינו נותן אמון בהנהגה, וגם החלטה לא משהו תשיג תוצאות טובות יחסית אם אמון הציבור נתון לראש הממשלה. יתר על כן, ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון הציבור גם לא יוכל להחליט החלטות טובות, מכיוון שלעד יאלץ לנסות ולרצות את כולם, ולא יוכל להכריע לכאן או לכאן כשהעת קוראת לכך.

זהו, דומני, הכשל הגדול ביותר של נתניהו, כמו גם של אולמרט (וזכרו את נאום ה"לא פופולרי" שלו): אנשים לא מאמינים לו, לא סומכים עליו, ולפיכך גם לא נותנים לו את החבל הדרוש כדי להכריע בהחלטות הקשות יותר. זו הסיבה שנתניהו וברק שניהם היו מראשי הממשלה הלחיצים ביותר בהיסטוריה שלנו: כי אין להם את טווח התנועה שמאפשר אמון הציבור.

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

–

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה"עוד לא" התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר "יש לנו את הצבא המוסרי בעולם". הטוקבקיסטים חגגו, ומצ"ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה"ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ"ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב"מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

אני חושב שהיה זה דוד לוי, כשהקים את "גשר", שהכריז שזו תהיה מפלגה "לאומית-חברתית". אז גיבשתי את החוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל): לתרגם את הסיסמא שלך לגרמנית, ולראות מה קורה.

מקרה מבחן:

הבהרה: אני לא משווה את ברק להיטלר. ברק הוא אמנם ראש ממשלה כושל לשעבר וראש מפלגת העבודה הכושל בהווה, אבל אין לי ספק קל שבקלים שהוא אינו חולק שום פן אידיאולוגי, טקטי או אחר עם הנאצים. חוץ מזה, הוא נראה ממש גבר גבר עם מעיל העור שלו. הביקורת כאן אינה על ברק כפוליטיקאי, אלא על הקמפיין של מפלגתו.

אגב, היפה בחוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל), הוא שהוא נכון אפילו לגבי קמפיינים גרמניים.

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" – החל מהסכמי אוסלו – או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל – הטעות הייתה מתוכננת.

–

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה – כן, הסכסוך עודנו עימנו – הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

גרסא מוקדמת של הפוסט הזה הייתה אמורה להכתב אתמול, אבל נרדמתי מוקדם. מאז קרו כמה דברים, והפוסט השתנה בהתאם, אבל המסר העקרוני נשאר כשהיה.

אני באמת לא מבין למה מבצע "עופרת יצוקה" עדיין נמשך. אני, בניגוד לרבים וטובים, תמכתי במבצע הזה בתחילת דרכו. ראיתי את התועלת שבו, וחשבתי שהוא נעשה בזמן הנכון ובצורה חכמה. אבל המבצע הזה היה צריך להסתיים לפני חמישה ימים, פחות או יותר. לצה"ל הייתה כמות לא מבוטלת של מזל על עכשיו, בכל הנוגע לצמצום הפגיעה באזרחים, אבל המזל הזה לא ימשך, ועם הכניסה הרגלית לעזה הסיכויים להמשך ההמנעות מקטסטרופה רק קטנים.

אני לא רואה תועלות שניתן להפיק מהמשך המבצע. אין שינוי בשטח שניתן להשיג ושלא הושג במספר ימים הראשונים של הפגזות מהאוויר. הכניסה הרגלית לעזה מתפרשת כאילו ישראל חושבת באמת ובתמים שתצליח לרסק את החמאס בכח צבאי, ולא הוא.

אבל זה יותר גרוע מזה. גם אם נתעלם מהטרגדיה האנושית האדירה שב"פאשלות" דוגמת כפר כנא, המשמעות האופרטיבית של הרג המוני של אזרחים היא הפסקת התמיכה המזערית שאנחנו עוד זוכים לה מהעולם המערבי. אין דבר גרוע יותר שישראל יכולה לעשות עכשיו, מבחינה אסטרטגית^[1] מאשר לסגת בגלל לחץ בינלאומי בעקבות "תאונה" שכזו. המשמעות של כניסה של כוח רגלי לתוך עזה היא אחת: שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה גם אחרי שכל שביב של הסכמה בינלאומית נעלם לחלוטין. שישראל מוכנה להפוך לשרץ מוקצה בקהילה הבינלאומית, ובלבד שתסיים את המבצע כפי שתוכנן – וכיום, ממש לא ברור לי מה המטרות של המבצע, ואם הן מה שאני חושב שהן, אני די בטוח שהן לחלוטין לא ריאליות בלי כמה פשעים נאים נגד האנושות.

כניסת כוחות הקרקע לתוך עזה היא טעות, והיא כמעט בוודאות אסון. הסירוב של ישראל לכל אותם גורמים שהסכימו "להחזיק אותה" היה שגיאה, אבל חוסר הנכונות של ישראל להפסיק את המבצע לפני שיהיה מאוחר עשוי להפוך לקטסטרופה לאומית. חלאס, גמרנו.

1. לא מבחינה מוסרית, מבחינה מוסרית יש הרבה דברים הרבה יותר גרועים שהיא יכולה לעשות. [↩]

האינטרטנט כמרקחה, אמרו בYנט (והביאו על הדרך משהו כמו 300 מבקרים חדשים לבלוג, לא כולל עוד מאתיים מבקרים ממקומות אחרים – מלחמה זה אפילו יותר טוב מפיצה!), ויש הרבה דברים שנאמרים וצריכים להאמר. אני אנסה לרכז כאן את מה שיש לי להגיד על הרבה מהטיעונים שהועלו ברחבי הבלוגוספירה בעד ונגד המתקפה הנוכחית. תסלחו לי על עצלנות הלינקים, באמת שאין לי כוח לחפש את הכל עכשיו.

1. מדובר בפעולה פוליטית לקראת הבחירות. (למשל: יונית) קשה להגיד על עמדה כזו שהיא אמת או שקר – זה בעיקר לא רלוונטי. ברור שזו פעולה פוליטית, כי כל פעולה של פוליטיקאי היא פוליטית. קשה גם להגיד את מי בדיוק הפעולה הזו משרתת. בטח שלא את אהוד ברק, שמאבד את קולות המתלהמים ימינה ואת קולות המתנגדים שמאלה, ויוצא קירח מכאן ומכאן. צריך להזכיר גם שהמשך ההבלגה היה יכול להוביל בדיוק לאותה טענה מימין.

2. ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי למנוע את סיום הרגיעה. אמת. אפשר היה להמנע מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וכולי תקווה שממשלות ישראל תדענה להבא לנהוג בצורה הנכונה כדי שלא להצריך פעולות צבאיות. אבל בהנתן שאנחנו מצויים במצב הקיים, פעולה צבאית בעזה היא הפעולה ההגיונית היחידה. אין זה אומר שכל מתקפה היא מוצדקת. אין זה אומר שהשתוללות משולחת רסן בעזה היא מוצדקת. דווקא בגלל זה אני חושב שיש לשבח את הפעולה המדוייקת, החכמה והמתוכננת היטב של צה"ל, נכון לעכשיו, בעזה. אין בכלל מקום להשוות פעולה שתוכננה לאורך זמן ובוצעה באופן מדוייק והכי קרוב למושלם שאפשר, למה שהתחולל בצפון לפני שנתיים: אז צה"ל איבד את עשתונותיו ופעל בלי שום הגיון ובלי להשיג שום הישג סביר בשום שלב – החל מכניסת הטנק בעקבות החטופים וכלה במהלך הקרקעי זמן קצר לפני סיום המלחמה.

3. אי אפשר לסמוך על צה"ל, כי הוא נכשל לפני שנתיים. נו, מה אומר ומה אגיד. אם אתם מאמינים באמת ובתמים שלישראל לא עומדת אופציה צבאית אף פעם, המשמעות האופרטיבית של זה היא שסוגרים את הבאסטה והולכים הביתה. אינני מעורה במערכת הבטחון, ואינני יודע עד כמה הופקו הלקחים מהמלחמה הקודמת. הם טוענים שכן. הם טוענים שמזה שנתיים צה"ל עוסק באינטנסיביות בשיפור מערך האימונים, במילוי המחסנים ובתכנון לוגיסטי. אני מוכן לתת לצה"ל את להנות מהספק שהם דוברים אמת. יתר על כן, צריך לזכור שהמערכה עכשיו שונה לחלוטין מהמערכה אז, מבחינה לוגיסטית. אין קווי אספקה ארוכים לתחזק. משיכת הכוחות לאחור והחלפתם באחרים היא קלה ופשוטה יחסית למצב בלבנון.

4. צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה. זוהי תגובה אינסטינקטיבית כמעט של חלקים מהשמאל הישראלי. זו שטות גמורה ואין הרבה טעם לדון בה. צה"ל פועל כנגד ארגון טרור חמוש, בפועל בתוך ישות שהיא אולי לא ריבונית, אבל היא בהחלט עצמאית, והיא במצב מלחמה מתמשך מול ישראל. אם השלטון בישות הכמו-מדינית הזו לא רק שאינו מסוגל להגן על אזרחיו אלא אף משתמש בהם כמחסה מפני חיילי הצבא נגדו הוא נלחם, אזי ליבי ליבי על האזרחים הללו, וצריך לעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הפגיעה בהם במהלך הפעולה הזו, אבל זו באמת לא הבעיה שלנו. האזרחים אינם מטרת הפעולה הצבאית הנוכחית. אין מדובר במדיניות טרוריסטית של הפעלת לחץ על האוכלוסיה כדי שתכריח את השלטון להכנע. מדובר בפעולה ברורה כנגד השלטון בעזה. צבא אויב שהיה תוקף את הקריה בתל-אביב היה, מבחינתי, מבצע פעולה לגיטימית במהלך מלחמה, גם אם הדבר היה מביא לאבדות קשות לאזרחים בישראל. אשמתנו שהסכמנו לקיים בסיס צבאי באמצע עיר.

5. ישראל תתקפל ברגע שיתחילו אבדות בקרב החיילים. לצערי, יש סיכוי שזה נכון. זה מטומטם, ואני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי לסיים את הפעולה רק בגלל שנהרגים חיילים, בדיוק כשם שאני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי שלא להפסיק את המבצע כאשר התועלת שלו תסתיים אבל תחושת הנקמה של חלק מהציבור לא תגיע לידי סיפוק.

6. המבצע לא יביא להפסקת ירי הקסאמים. כמובן. המבצע הוא רק ההתחלה של מהלך שבסופו, אולי, יפסק ירי הקסאמים. זהו צעד הכרחי במהלך כזה. אף אחד (חוץ אולי מיונית) לא מופתע מכך שמספר הקסאמים המשוגרים לעבר ישראל רק עלה מתחילת המבצע. איש לא טען ליכולת מבצעית להפסיק את ירי הקסאם. הפעולה הזו נועדה ליצור קונטקסט חדש להסכמות העקיפות של ישראל עם השלטון החמאסי, לשנות את כללי המשחק לפיהם ישראל מחויבת לאיזו "מידתיות" אדיוטית בתגובה שלה לירי הקסאמים על ישראל.

7. המבצע לא יגרום לכניעת החמאס. נכון. זה די אדיוטי מצד לבני לטעון שהממשלה מבקשת להפיל את שלטון החמאס באמצעות מבצע צבאי. זה לא יקרה. החמאסניקים לא יפלו על ברכיהם ויתחננו להכנע לנו. מה כן עשוי לקרות? אם ישראל תשכיל לטפח במקביל מודל חלופי בגדה, באמצעות מתן הישגים לאבו מאזן, יתכן שחלקים בציבור העזתי יסתכל על אחיהם בגדה וירצה גם. האחיזה של החמאס בציבור תחלש, ויהיה קל יותר להשיג הישגים דיפלומטיים מולם עם שוך הקרבות.

8. לחימה מביאה רק לעוד קיצוניות. (למשל: נמרוד) הבלים. אם זה היה נכון, ישראל מעולם לא הייתה נכנסת להסכם אוסלו, ההתנתקות מעולם לא הייתה מתבצעת, וכל המפה הפוליטית בישראל לא הייתה זזה כמה קילומטרים שמאלה כמו שקרה לה בעשוריים האחרונים. האינטיפאדה לא גרמה לנו, הישראלים, להקצין את עמדותינו ימינה. להפך. להאמין שדווקא הפלסטינים אינם מסוגלים להסתכל על המציאות ולהבין אותה לאשורה, זה הצד השני של הדמוניזציה של הפלסטינים: הם כולם רוצים להיות שאהידים, אי אפשר לשכנע אותם בהגיון. הימין מבין מזה שהפתרון הוא רק הקצנת האלימות לכדי רצח עם. השמאל, שאינו מסכים לפתרון מדמם שכזה, מבין מזה שהפתרון הוא הרמת ידיים. אבל שתי הדרכים הללו נובעות מאותו ניתוח בדיוק של המציאות בצד הפלסטיני – ניתוח שמציג את הפלסטינים כחיות דו-רגליות, נטולות בינה ותבונה.

9. צריך לצאת משם כמה שיותר מהר. נכון. היעדים הסבירים של הפעולה יושגו תוך יומיים-שלושה מתחילתה, וכבר צריך להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה משם – אסטרטגיה תקשורתית יותר מאשר צבאית, יש לציין. כמו שדרוקר מציין, זה לא יהיה קל. הכי טוב היה אם הממשלה הייתה יכולה להגיד שמיצינו את בנק המטרות המתוכנן, ואנחנו מפסיקים את הפעולה באופן זמני כדי לבצע הערכה מחודשת של המצב, תוך שישראל שומרת לעצמה את האופציה לפעול כנגד משגרי קסאמים או מחבלים אחרים. בעולם אידיאלי, החמאס היה מבין את הרמז, נותן יום אחד אחרון של ירי קסאמים ויוצא משם להפסקת אש דה-פקטו ולשיחות עקיפות להשגת הבנות בין ישראל לבין השלטון בעזה. באותו עולם אידיאלי, ישראל הייתה מנצלת את המצב החדש הזה כדי לעשות סוף סוף את כל אותן הפעולות שהייתה צריכה לעשות כבר שנים כדי לקדם את השלטון בגדה ולתת אלטרנטיבה אמיתית לעזתים לשלטון החמאס.

אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אז סביר להניח שזה לא יקרה. סביר להניח שישראל תצא דווקא אחרי שתספוג מכה חזקה, או – גרוע מכך – שישראל תסרב לצאת אחרי שספגה מכה חזקה כדי שלא להראות כאילו היא מתקפלת, וכך להגרר לתוך עימות ארוך בתוך עזה. יתכן גם שברק דובר אמת וישראל אכן מתכננת מבצע של שבועות ארוכים בתוך עזה, ושיש תוכנית אמיתית למה לעשות עם עצמנו במשך כל הזמן הזה, כולל התמודדות עם כל התקלות שלבטח תהיינה. אני בספק אם זה המצב. הדיבורים על מבצע ארוך טווח הם מחוייבי המציאות בסיטואציה הקיימת, אבל אין באמת מה לעשות שם כמה שבועות. עזה היא כמו לאס-וגאס, מקום לביקור של יום יומיים, אבל אין טעם להשאר מעבר לזה: בסוף תמיד תפסיד יותר ממה שהרווחת.

–

צריך להגיד: טוב שיש בישראל מתנגדים למהלך. טוב שהייתה ההפגנה ההיא, הגם שאינני מסכים איתה. טוב שתהיה אופוזיציה כאשר כל סיעות הכנסת ה"ציוניות" הביעו תמיכה במהלך, פשוט משום שרע שתהיה אחדות דעים כזאת לגבי כל דבר במדינה דמוקרטית. דווקא בגלל זה ההפגנה הזו אכזבה אותי, הטיעונים שהושמעו היו רפים וחסרי הגיון, ההאשמות כנגד הממשלה, צה"ל, הציבור הישראלי, כולן היו תגובות אינסטינקטיביות ולא תוצאה של ניתוח אמיתי של המצב. ישראל זקוקה לאופוזיציה למלחמה הזו, אבל היא ראויה לאופוזיציה מוצלחת יותר מזו שהופיעה בהפגנה המדוברת.

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל – משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון – סביר להניח שלא – אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין – בעברית! – איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש – בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר – אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול "אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא" מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת "קדימה".

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע – לא, בואו נתקן את זה – אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי^[1]. אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה – ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי – יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה"צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

–

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה"ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה – לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות^[2] באמת היו "עיוורות צבעים" כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה"אפליה" שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים – וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

1. אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא"ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג' רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל [↩]
2. כתבתי "מערכות" ולא "אנשים" משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט [↩]

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ"מדינת אוייב".

2. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו "כשהייתי בטהרן בשנה שעברה," או "כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן" או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ"ל פרסים, אני ציינתי שזה "לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו", ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל ("ריטה?" "כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?"), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

3. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של "נטילת אחריות" משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, "נטלו אחריות אישית" על ה"כשלון" בבחירות, ו"הסיקו מסקנות אישיות", אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו "טהור" ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

5. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

6. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה "איך זה משליך על הבלבניזם?". זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ"שגיאה", אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

"הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים." (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את "נתניהו" בהקשר של "אולמרט" ו"ועדת וינוגרד", זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו"ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו"ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו"ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו"ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן…)