לא שומעים!

מכל המקומות בעולם, קיבלתי הודעת ספאם לתיבת הדואר שלי בפורומים של אובונטו ישראל(!), עם תרגום מכונה משעשע להפליא של המסר העילג מלכתחילה.

שלום
שמי פליסיה. ראיתי את הפרופיל שלך היום והפכו מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואם אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי, אני אתן לך תמונות שלי כאן את כתובת הדוא"ל שלי ([כתובת דוא"ל נמחקה]) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! האם מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל, כי יש לי אלט לספר לך,
לוט של אהבה, פליסיה מיס

בבקשה פנו אלי TRUE הדוא"ל שלי. ([כתובת דוא"ל נמחקה])
==========================
Hello
My name is felicia. i saw your profile today and became interested in you,i will also like to know you more,and if you can send an email to my email address,i will give you my pictures here is my email address ([כתובת דוא"ל נמחקה]) I believe we can move from here! Am waiting for your mail to my email address above because i have alto to tell you,
Lot's of love,Miss felicia

PLEASE CONTACT ME TRUE MY EMAIL. ([כתובת דוא"ל נמחקה])

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול "מה השעה" זה דבר אחד, אבל לשאול "איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי" זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר "אנשים" אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה "ממש לא ככה דמיינתי אותו"? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים "רגילים", מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט.^[1]

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא"ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים).^[2]

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי"ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו "אני אחזור אליך עוד שעה". אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

–

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת "מעשים אקראיים של טוב-לב", כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

1. יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני – שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום. [↩]
2. אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא. [↩]

הילד שלי גילה את נפלאות הקרח, ודורש לשים קוביית קרח בכל פעם שאנחנו ממלאים לו בקבוק במיץ. אתמול בערב הוצאתי מהמקפיא מגש של קוביות הקרח (יש לזה שם?) ושפכתי את כולן לכיור. מיד הילד התעניין מה אני עושה. הראיתי לו את המגש הריק, והסברתי לו שאני עומד למלא אותו במים. "למה?" הוא שאל. מילאתי את המגש במים ואמרתי לו שאני אכניס עכשיו את המגש למקפיא. שאלתי אותו אם הוא יודע מה נמצא במגש מחר בבוקר. הוא לא ידע. אז אמרתי לו שמחר בבוקר יזכיר לי לפתוח את המקפיא ולבדוק מה קרה למים. הוא הסכים.

היום בבוקר, בשש, ליתר דיוק, הילד נכנס אלינו לחדר וניגש אלי. "אבא קום!" הוא פקד עלי, ומיד הוביל אותי למטבח, ודרש שאפתח את המקפיא. אני עצמי כבר לא זכרתי את מה שעשינו בערב הקודם, אבל ככה זה ילדים. הוצאתי את מגש הקרח והראיתי אותו לילד, שנפעם מהגילוי וניסה לסחוט ממני הסבר להמצאותו של הקרח. ניסיתי להסביר לו שמתי שמקררים מים, יוצא קרח, אבל אני לא בטוח שהוא השתכנע.

בכל מקרה, אני כולי נלהב מהקונספט של ניסויים מדעיים בשביל הילד שלי,^[1] ומחפש רעיונות נוספים לדברים שאפשר לעשות שילמדו אותו על העולם בלי להדרש לרעיונות מסובכים מדי. למישהו יש הצעות?

1. האמת היא שזו הייתה אחת הפנטזיות שלי כשהתחלנו לעבוד על לעשות ילד. [↩]

גוגל שוב עדכנו את הממשק של גוגל רידר. הם הוסיפו כמה פיצ'רים שבאמת חסרו לי (כמו היכולת לעקוב אחרי אנשים גם בלי לעשות את טקס הוודו הדרוש כדי שיהפכו לחברים שלי בג'ימייל), שמקרבים את ג"ר עוד קצת לטוויטר, ואז עשו עוד צעד אחד ושמו קופסת טקסט בראש עמוד הפריטים ששותפו על-ידי חברים, במקום להחביא אותה בעמוד הדברים ששיתפתי בעצמי. אבל אני לא רוצה לסקור את הפיצ'רים החדשים. אני רוצה להעיר הערה לגבי פיצ'ר אחד דבילי במיוחד.

לשורת הפעולות המתארכת בתחתית כל פריט רסס בג"ר התווספה פונקציה חדשה: "like". הרעיון הוא לסמן פוסטים שאני אוהב בלי לשתף אותם עם העוקבים אחרי. אפשר לראות כאן את קו התפר שבו האישיות הסכיזופרנית של ג"ר מחברת בין הרצון להיות כמו טוויטר לרצון להיות כמו פייסבוק. גם בפייסבוק יש פיצ'ר של "אהבתי". בטוויטר, הדבר הכי דומה הוא RT – ריטוויט, כלומר לשלוח מחדש את הטוויט לכל האנשים שקוראים אותי. אבל ה-RT הוא בעצם האפשרות לשתף מחדש דברים שאחרים שיתפו. מה הפונקציה של "אהבתי"?

הסיטואציה, אני מתאר לעצמי, אמורה לעבוד בערך ככה: אני קורא לתומי את הבלוגים שאני אוהב, ורואה שמישהו סימן שהוא אהב פוסט שאני עצמי גם מאוד אהבתי. מיד אני בודק מיהו האדם, ומגלה שם של מישהו שאני בכלל לא מכיר. חיש-קל אקליק על שמו ואגלה את כל שאר השיתופים שלו, ואולי אפילו אחליט לעקוב אחריו באופן קבוע.

יש כמה בעיות בתסריט הזה. הנה אחת מהן:

רשימת האנשים שאהבו את אחד הסטריפים האחרונים של דילברט, דקות ספורות אחרי שפורסם (קליק על התמונה להגדלה).

שימושי, נכון? העניין הוא שהתסריט הזה לא רלוונטי עבור בלוגים פופולריים. או, במילים אחרות, הוא יאפשר לי, במקסימום, למצוא אנשים אחרים שקוראים את בלוגי הנישה שאני קורא, בתנאי שאין הרבה מהם, ובהנחה שאני כבר לא מכיר אותם מהקהילה של הבלוג עצמו. בקיצור, זה עובד רק בסיטואציות שדומות למצב בפייסבוק: כמות מוגבלת של אנשים שקוראים את החומר שמיוצר על ידי כל אדם, כשיש סיכוי לא קטן שיש קרבה או לפחות דמיון מסויים בין כלל החברים של כל אחד.

ואולי אני פשוט אשקיע יותר זמן בלקרוא פוסטים שהרבה אנשים אהבו? זה יכול להיות – אם יש מקור שמשחרר רשומות בקצב גבוה, כך שאני לא מספיק לקרוא את כולן, בהחלט יתכן שאני אעדיף לקרוא רק את אלו שהרבה אנשים אהבו. למעשה, זה אולי היה אפילו יכול להיות שימושי. רק שאת מספר האנשים שאהבו פוסט מסויים מגלים רק כאשר פותחים אותו (בהנחה שכמוני, אתם קוראים את הרידר במצב רשימה ולא במצב פתוח, כי זה הרבה יותר הגיוני), ואז צריך להקליק שוב כדי לקבל את רשימת האנשים שאהבו אותו. אז אפילו את זה אין לנו.

תסריט אפשרי אחר הוא שכבלוגר, אני אוכל לגלות כמה אנשים אהבו את הפוסט האחרון שלי (זה התסריט שהחבר'ה בגוגל עצמם הציעו). בשביל זה, כמובן, אני צריך לחזור ולבדוק את הפוסט ברידר אחת לכמה זמן (אחרי שעשיתי מנוי על הבלוג של עצמי, כמובן), כי הרידר עצמו לא מיידע אותי שאנשים אהבו את הפוסטים שלי. עצה לקוראי בלוגים: אם אתם רוצים לספר לבלוגר שמאוד נהניתם מפוסט שלו, כתבו לו תגובה. ללחוץ על "אהבתי" בגוגל רידר לא עוזר לאף אחד.

וזהו, בעצם. זו הפונקציה שזה מציע. אם היה מדובר בפרוייקט "מעבדות", הייתי מסוגל להבין. אבל בשביל זה להוסיף עוד רעש לשורות הפעולות בתחתית הפוסט? ועוד לתקוע את זה בדיוק במקום שבו פעם היה כפתור השיתוף, כדי שכל הזמן אני אקליק עליו בטעות?

עוד חודש תציין קנדה שנתיים להגעתי אל גבולותיה. קצת לפני כן, היא תציין את יום ההולדת ה-142 שלה. המדינה שהמוטו שלה הוא, פשוט, "מים עד ים"; שאוכלוסייתה חובקת עולם; מדינה שאם תשאל את אזרחיה מה זו "קנדיות", הם יענו "ביטוח בריאות"; השכנה מצפון של המדינה החזקה בעולם, שבכל זאת מרגישה קצת כאילו השכנה היא הילד הטמבל של השכונה; המדינה שהיא, מבחינתי, המקום הטוב ביותר בעולם עד שיוכח אחרת; המודל הטוב ביותר שאני יכול להעלות על הדעת עבור כל מדינה מוכת לאומנות ושנאה.

כשעזבתי את הארץ לא עשיתי את זה בכעס, לא מתוך שנאה או רצון לברוח. אבל, אם נתעלם לרגע מהמשפחה והחברים, היה לי קל לעזוב את ישראל. אם וכאשר אאלץ לעזוב את קנדה, יהיה לי הרבה יותר קשה – זה ירגיש כמו לעזוב את הבית.

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה כמה קנדים מקטרים על זה שיום העצמאות נפל באמצע השבוע אז אין סופ"ש ארוך.

היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג'רמי אדם סמית', שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית' על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.

אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את "שחרור הגבר" מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של "לימודי נשים" הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – "לימודי מגדר", כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ"פטריארכיה", או במילים אחרות "האויב", פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.

כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.

–

כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר "אמהיות" (וש"אמהות" היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור^[1]). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא "נשי", הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף ("חכה שאבא יחזור!") כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.

וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב,  אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.

והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.

גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר "סיר הסירים" שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה "ואבא". ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.

בבלוג של סמית' הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. "לאבא שלי יש סולם" הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?

כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.

שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה"מסורתית" והמשפחה ה"מסורתית-הפוכה" אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה"מסורתית-ההפוכה", גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.

–

אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה"נסיכות". באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג "הנסיכות", והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון…), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?

העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן^[2]. בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג'מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.

–

כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת "סתם" שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?

1. אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל"אמא" מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על "אבא" מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת. [↩]
2. לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד. [↩]

הייתי היום בהרצאה שעסקה בנושאי חינוך, ובין השאר המרצה הזכיר את פיאז'ה, אחד החוקרים הקלאסיים בתחום התפתחות הילד. הוא ציין שהעבודה של פיאז'ה הייתה לשבת ולהסתכל על ילדים משחקים. הוא גם העיר בחיוך שהיום כנראה היו קוראים למשטרה.

–

הגן של הילד שלי שייך לקולג' שבין השאר גם מכשיר מורים של "חינוך לגיל הרך" (ECE – early childhood education). לפיכך, בנוסף לגננות הקבועות, מצטרפים לצוות לתקופות קצובות גם סטודנטים שגם צוברים שעות עבודה מעשית וגם יכולים לעשות תצפיות ולהכין עבודות על בסיסן. לא יפתיע אתכם לשמוע, בודאי, שרוב הסטודנטים הם סטודנטיות. למעשה, זה כן יפתיע את חלקכם – אני בטוח שיהיו כאלו שיניחו שכל הסטודנטים הם סטודנטיות. אבל אחת לכמה זמן מפציע סטודנט ממין זכר. אין לי מושג אם מישהו מההורים אמר על זה משהו אי פעם, אבל אני לא אאשים אף הורה שירתע מהרעיון, לפחות בתחילה. מצד שני, דווקא בגלל שמדובר בתחום שנתפס ככל-כך נשי, מעט הגברים שכן מגיעים אליו הם אנשים שהאהבה שלהם לילדים והיכולת שלהם ליצור איתם קשר מיידי ברורות בעליל. אם נשים מסויימות מגיעות למקצוע כי זו פשוט עוד אופציה ברשימה של עבודות פוטנציאליות לנשים, גברים מגיעים לתחום רק אם הם באמת מרגישים זיקה לילדים.

הסטודנט שנמצא שם בימים אלו, למשל, היה בכלל פועל תעשיה כל חייו, אבל לאחר שהפך לסבא (! האיש נראה בגילי…), ואחרי שכולם התפעלו מהיכולת שלו ליצור קשר עם ילדים באופן בלתי אמצעי, הוא החליט לעבור הסבה מקצועית. ראיתי אותו בפעולה, והתמלאתי קנאה: האיש מסוגל לתקשר עם הילד שלי כמו שהייתי חולם להצליח בעצמי, והכל בטבעיות ובחינניות מדהימים בעליל.

–

אבל, כאמור, זה החריג. בפוסט אצל דורה קישינבסקי, שם גם כי קבלה כנגד חרדת הפדופיליה בתרבות המערבית בימינו, הערנו אני ומגיבים אחרים, שגם בארץ קיים החשש הזה, כשגבר משחק עם ילדים במגרש משחקים, שיחשבו שהוא פדופיל.^[1] ואני לא יכול שלא לחשוב מה עושה החרדה הזו לגברים של ימינו, כמו גם לילדים של ימינו.

גברים גם כך מודרים מתפקידים של טיפול בילדים (יש שיאמרו, מודרים מרצון, אך לא תמיד כך הדבר). מעסיקים מניחים תמיד שגבר לא יצטרך לאסוף את הילד מהגן או מבית הספר; שגברים יכולים לעבוד עד שעה מאוחרת ואין להם צורך לראות את ילדיהם לפני שהם נרדמים; מוצרים שמיועדים להורים מופנים, בעצם, רק לאמהות – אפילו על הרמפות הקטנות בירידה מהמדרכה לכביש כתוב "לאם ולילד", כאילו אבות אינם דוחפים עגלות. כן, זה מבוסס על תפקידים מגדריים שנבעו מההגמוניה הגברית, אבל עכשיו נראה כאילו לנשים יש תפקיד לא פחות חשוב בהנצחת ההפרדה הזו, ובכך הן חותרות תחת המטרות הפמיניסטיות. כמה פעמים שמעתם את אותן פמיניסטיות בגרוש המדברות על כך שנשים הן יותר "חמות", יותר "מטפלות", יותר "מעניקות", שנשים הן אלו שמגדלות את הילדים, כאילו מדובר בהבדל פיזיולוגי ולא בהפרדה מגדרית שרירותית? במקום לשאוף לנטרול ההפרדה הזו, נשים רבות דוחקות את מעט הגברים המעוניינים בכך הרחק ממקצועות שעיקרם טיפול בילדים. ועוד לפני כן, גברים מחונכים שלא להתעניין בתחומים הללו, משום שגבר שרוצה לעבוד עם ילדים הוא כנראה פדופיל.

והילדים – איזו מין תודעה תתפתח אצלם כשהם גדלים בעולם בו כל גבר פרט לאביהם נרתע מאינטראקציה איתם מחשש שיתוייג כפדופיל? איזו תפיסה של הגבריות תתפתח בילדים כאלו?

1. אני נזכר פתאום בילדותי, ובבן של השכנים – צעיר בשנות העשרה המאוחרות, ואולי בעצם שנות ה-20 המוקדמות, שהרבה לנסות ולשחק איתנו, ולחליפין, להציק לנו. מעולם לא הבנתי את מניעיו, ועד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה שום דבר מיני עם אף אחד — אז, אני מניח, אף אחד גם לא היה חושד בכל מקרה. [↩]

ערב, אנחנו מתכוננים לקראת הטיסה לארץ מחר, הילד יושב עם שלוש בובות שלו, ואשתי נזכרת לשאול:

"פוציק, כשאנחנו טסים מחר לסבא וסבתא, אתה רוצה לקחת איתך את המוס, את איה או את ה-האו-האו?"

הילד חושב קצת, ומחבק את כולם חזק.

"לא, צריך לבחור אחד. אפשר לקחת רק חבר אחד".

הילד חושב עוד קצת, ואז לוקח את המוס ואת הכלב, שם אחד אצלי ואחד אצל אמא שלו, ואומר "אבא מוס! אמא האו-האו! פוציק איה!"

נפתרה הבעיה.

–

אגב, ציינתי כבר שאני בא לביקור בארץ החל מיום שלישי? מי שרוצה להפגש איתי, מוזמן ליצור קשר בדוא"ל.

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8" בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו – בשל התמודדותו של אובאמה – שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.