לא שומעים!

אחד המרכיבים בתזה המתגבשת שלי הוא "תאוריה של רעיונות" – איך אפשר להסתכל על רעיונות כאובייקט מחקר, כמשהו שאפשר להסביר אותו ולהשתמש בו כהסבר. באופן מסורתי, ואולי אירוני משהו, חוקרים במדעני חברה רואים ברעיונות משהו חסר משמעות. "ההוויה קובעת את התודעה", "מבנה על" שמסתיר את היסוד המטריאליסטי. לא צריך להיות מרקסיסט כדי לחשוב ככה. גם הריאליסטים חושבים כך, והסטרוקטורליסטים. אפילו הקונסטרוקטיביסטים – אלו שחושבים שמבנים חברתיים כמו לאום והבדלי מגדר מומצאים על-ידי אנשים באופן מכוון, אפילו הם לא מייחסים משמעות בדרך כלל לאידאולוגיה ורעיונות.

אבל מזה מספר שנים שמתפתחת נישה של חקר רעיונאי (ideational studies) בקרב מדעני מדינה, ולתוך הקבוצה הזו נכנסת גם התזה שלי. אבל בכל הקריאה שלי לא מצאתי תאוריה של רעיונות שסיפקה אותי. לא שאין שם תאוריות של רעיונות, ומן הסתם גם אני מסתמך על העבודה שעשו לפני ולא ממציא את הגלגל, אבל הרגשתי שלעיתים קרובות מדי נעשה ניסיון לייבא את התאוריות של אובייקטים קודמים – מוסדות, פרטים, מערכות – אל תוך חקר הרעיונות, ואני פשוט לא חושב שזה מסתדר. בפוסט הזה אני אנסה להתחיל לתאר תאוריה של רעיונות שאני מנסה לפתח. אשמח לביקורות, מחאות ועלבונות על הרעיונות הגרועים שלי, אבל אני אשמח עוד יותר לתגובות שיפתחו הלאה את הרעיונות הללו ויוסיפו להם או ישפרו אותם.

חלק מהאשמה בכך שאני לא מרוצה מהתאוריות הקיימות, מן הסתם, נעוצה בכך שהגעתי לנושא עם עמדה די מגובשת שמושפעת מאוד מרעיון הממטיקה של ריצ'רד דוקינס. ה"מם" זוכה לעדנה בשנים האחרונות בתור רעיון שרץ במהירות גבוהה בין הרבה מאוד אנשים, עובר הרבה שינויים בזמן קצר, ולעיתים קרובות נעלם כלעומת שבא. כל "שגעון אינטרנט" מכונה כיום "מם", ושום דבר רציני אינו זוכה לכינוי הזה. אך הרעיון המקורי של דוקינס היה הרבה יותר מרשים מהאמירה הפשוטה שיש רעיונות "ויראליים".

דוקינס הציע לחשוב על כל הרעיונות כוירוסים. ה"מם" (meme, וריאציה על gene) עבורו הוא היחידה הבסיסית של התרבות האנושית. כל רעיון הוא מם, או סדרה של ממים שקשורים ביניהם. סביבת המחיה היחידה של מם היא המוח האנושי, והוא מתרבה באמצעות תקשורת בין בני אדם – בין אם באופן ישיר באמצעות דיבור, ובין אם בדמות נבגים מושהים כמו ספרים, שיכולים להגיע למקומות רחוקים ולהשפיע זמן רב אחרי שנכתבו.^[1] מה שמעניין במטאפורה הזו הוא שהיא מציעה לנו כיוונים חדשים לחשוב עליהם כשאנחנו מנסים להבין את התפתחותם של רעיונות. רעיון מסויים עשוי להצליח או להכשל לא בגלל שהוא "נכון" או בגלל איזושהי תכונה פנימית חיובית שלו, אלא משום שהוא בא בזמן הנכון ובצורה הנכונה כדי להתאים ל"מערכת האקולוגית" אליה הוא נולד. המערכת האקולוגית הזו, כמובן, היא השילוב בין המוחות האנושיים, על המשא הגנטי שלהם, לבין כל הרעיונות שכבר מתקיימים עליהם. כדי להבין את התפתחותם של רעיונות, לפיכך, לא מספיק לחקור את הרעיונות עצמם, אלא צריך לחקור את המערכת האקולוגית הממטית בה הם נוצרו.

רעיון הממים, ויותר מכך, רעיון חקר הממים – הממטיקה – כתחום מדעי, הלהיב אנשים רבים במשך לא מעט שנים, אבל מעולם לא הצליח לתפוס באמת. נסיונות למסד את התחום, כמו למשל, כתב העת לממטיקה, שהתפרסם בין 1997 ל-2005, מעולם לא גרפו תשומת לב או חשיבות. הממטיקה כתחום מדעי עברה – כמה אירוני – מוטציות וכיום קיימת אך ורק כתת-תחום במדעי המחשב כאלגוריתמים ממטיים.

והנה אני מבקש להחזיר את הממטיקה לחיים במדעי החברה. טוב לא יצא מזה.

קצת פחות מעשור אחרי שדוקינס הציע את רעיון הממים שלו בגן האנוכי, כתב מדען המדינה ג'ון קינגדון את ספרו הסמינלי Agendas, Alternatives, and Public Policies. קינגדון, בעקבות דוקינס, מתאר "מרק קדמוני" של רעיונות, ששואב מתוך האקדמיה, השוק הפרטי וממוסדות ממשלתיים, כדי לייצר זרם תמידי של רעיונות חדשים למדיניות. הרעיונות הללו אינם בהכרח מעומתים עם המציאות, אלא בעיקר אלו עם אלו – הם מתנגשים ברעיונות אחרים, הורגים אותם או מתאחדים איתם בתהליך של רקומבינציה. הדרישות לשרידות של רעיון במרק הקדמוני הזה דומות מאוד לדרישות שהציב דוקינס להשרדותם של ממים, והן קשורות יותר לסביבה האינטלקטואלית בתוכה נוצרים הרעיונות, מאשר למציאות ה"פיזית". המשמעות, כפי שהצביע כבר ב-1959 צ'ארלס לינדבלום, היא שפתרונות מדיניות אינם תוצאה של בדיקה מדוקדקת של הפתרון הטוב ביותר בכל סיטואציה, אלא, לכל היותר, בחירה בין כמה פתרונות אפשריים שהגיעו לראש הפירמידה במקרה.

אבל מה זה, בעצם, רעיון? איפה הוא נכנס במטאפורה הביולוגית שלנו? הטענה שלי היא שכשאנחנו מדברים בדרך כלל על "רעיון" אנחנו חושבים על זן, או אפילו משפחה. זן הוא משהו שיכול לעבור אבולוציה, שיכול להשתנות לאורך זמן. פרט אחד אינו יכול לעבור אבולוציה. חשוב מכך – יכולים להיות הבדלים משמעותיים בין פרטים ששייכים לאותו זן. כך, יכולים להיות הרבה רעיונות-פרטים ששייכים לאותו רעיון. הניסיון להצביע על הבדלים ביניהם ומכאן להסיק שמדובר על רעיונות שונים הוא שגוי. הפרט של זן רעיוני הוא הרעיון כפי שהוא בא לידי ביטוי במוחו של אדם אחד.

יש לטענה הזו השלכות משמעותיות. כל פעם שרעיון מנוסח, זהו פרט אחד בזן רעיוני. מכאן שבהכרח כאשר רעיון עובר את שרשרת ההרים של שפה שונה, למשל, יהיה זה אותו הפרט האחד שיאלץ לעמוד בפני הסביבה התרבותית החדשה, והבדלים ממטיים קטנים בתוך הזן הרעיוני יכולים לגרום לכך שפרט אחד של הרעיון יצליח בתרבות האחרת, בעוד פרט אחר יכשל.

היכולת של רעיונות להתערבב זה בזה – ובהשלכה, ליצור קואליציות יציבות יותר או פחות – תלויה עד מאוד בזהותם של הפרטים הספציפיים שבאים במגע זה עם זה במוחות השונים. הרעיון של "מרק רעיוני", מעין "עולם אידאות" שנפרד לחלוטין מהעולם הפיזי, שבו כל הרעיונות באים במגע זה עם זה בלי שום מכשולים, לפיכך, הוא שגוי. שני פרטים של שני רעיונות יכולים להיות במגע זה עם זה רק אם מראש שניהם מתאימים לאותה מערכת אקולוגית. מכאן שגם אם שני רעיונות יכולים לעבוד מצויין אחד עם השני, אם הם לעולם לא יוכלו להפגש באותו המוח, השילוב לא יוכל להיווצר.

מאידך, כאשר שני רעיונות שמתחרים על אותה נישה אקולוגית, אפשר לצפות לאיחוד כזה או אחר ביניהם לאורך זמן – בין אם איחוד סימביוטי שיוויוני פחות או יותר, ובין אם באמצעות השתלטות של רעיון אחד על אחר והכפפתו אליו.

משמעות נוספת של הניסוח הזה של התאוריה היא שאי אפשר להתייחס לסביבה כאל משהו עצמאי מהרעיונות שמתקיימים בה. כמו בטבע, לא רק שבעלי חיים יכולים לשנות את סביבתם, במידה רבה הם עצמם מהווים את הסביבה של בעלי חיים אחרים, לא פחות מאשר גורמים "מבניים" כמו הגאוגרפיה. זו גישה פלורליסטית מטבעה, אם כן: ישנם הרבה רעיונות שמתחרים במגוון נישות שונות. אולי אחד הדברים שמפריעים לי בכתיבה רעיונאית שקראתי היא הנטייה לראות את שדה הקרב הרעיונאי כמלחמה בין שני רעיונות גדולים (נגיד, כלכלה קיינסיאנית אל מול כלכלה שוק חופשי ניאו-ליברלית), במקום כסביבה אקולוגית שבה מתרוצצים המוני רעיונות קטנים שמתחרים אלו באלו על המשאבים הקיימים, בעוד התוצאות ברמת המאקרו אינן אלא השלכות שנובעות מהמוני האינטראקציות הקטנות הללו.

–

לפה הגעתי בינתיים. חלק מהסיבה לכתיבת הפוסט הזה היא לסייע לי לעבד את הרעיונות. אני חייב להודות שעכשיו כשזה כתוב זה נראה לי הרבה פחות משכנע — וחשוב מכך, הרבה פחות יעיל ככלי אנליטי — מאשר מתי שזה הסתובב לי לבד בראש. בקיצור, צריך עוד לחשוב על זה. הערותיכם תתקבלנה בברכה.

1. גם הכתב, כמובן, הוא מם, ואחד היעילים שבהם. [↩]

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי.^[1]

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים.^[2]

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

1. דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים. [↩]
2. מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה. [↩]

משרד החינוך פסל לאחרונה ספר לימוד (בעל השם הפלצני והדי דבילי "נאורות ומהפכות בעולם האתמול" – מה זה "עולם האתמול"? במאה ה-20? בעת החדשה? מאז תקופת האבן?) בגלל שהוא כלל מילים קשות מדי כמו "למגר", "זינבו" או "הופלה לרעה"^[1]. מעריכות מטעם משרד החינוך כתבו על הספר שהוא "כתוב בשפה גבוהה ולא מתאים לכל אוכלוסיית התלמידים"; ש"יש מקומות שהטקסט כתוב בשפה שתקשה על תלמידים בינוניים וחלשים" ולבסוף, כי "הרמה הכללית של הספר אינה תואמת את היכולות של תלמיד ממוצע בכיתה ח'".

שני דברים אנחנו למדים מהסיפור העגום הזה: א. מה חושבים אנשי משרד החינוך על ילדי ישראל (ועולה השאלה – מי עשה אותם כאלו נטולי יכולת קריאה?);

ב. מה חושבים אנשי משרד החינוך על תפקידם כמחנכים.

עוד אחד מהדברים שכתבתי בזמנו באותו פוסט מיתולוגי שכבר וויתרתי על כל סיכוי שאי פעם אפרסם אותו, בו אני מתאר את תוכנית הלימודים באזרחות כפי שהייתי בונה אותה, כתבתי שהנחת יסוד שלי היא שאי אפשר ללמד אזרחות רק בשיעורי אזרחות. מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של מערכת החינוך, לדידי, הוא הכנת התלמידים להיות אזרחים טובים ומושכלים, הרי שמן הראוי שהמערכת כולה תפעל כדי לתמוך במטרה הזו, ולא רק שעה או שתיים בשבוע.

אותו הדבר נכון שבעתיים ללימוד דברים בסיסיים, כמו השפה העברית ותרבות עברית. אי אפשר לצפות מילדים להרחיב את אוצר המילים שלהם אם המקום היחיד בו הם עשויים להתקל במילים חדשות הוא בשיעורי לשון. המערכת כולה צריכה לשאוף למצויינות, להרחבת הדעת — ובכך כלולה גם הרחבת היכולת להתבטא באמצעות הכרת מילים וביטויים חדשים.

אנשי החינוך במשרד החינוך שכחו שתפקידם הוא ללמד את הילדים הללו, כל הזמן וכל דבר שניתן ללמדם. הם שכחו שילדים לומדים הכי טוב כאשר מאתגרים אותם, אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. בעיקר, הם שכחו שהמצויינים צריכים למשוך את הבינוניים למעלה, ולא שהבינוניים והחלשים ימשכו את חזקים למטה. אתגור התלמידים החלשים אין משמעותו הזנחתם ועזיבתם מאחור, אלא להפך – זוהי התעקשות שלא להשאירם מאחור, שגם התלמידים החלשים צריכים ויכולים להגיע לרמה מינימלית כלשהי של יכולת התבטאות. כי בואו נודה על האמת – היסטוריה הם לא ידעו בתום 12 שנים^[2], אבל אם המערכת תבנה בצורה נכונה, לפחות הם ידעו עברית, ואז יוכלו לקרוא בעצמם מה שהם רוצים לדעת.

–

אפרופו, חיפשנו לילד ספר על דינוזאורים, ונתקלתי במשהו שהייתי חייב לחלוק עמכם: The Great Dinosaur Mystery and the Bible – ספר בריאתנות לילדים.

כולל דיון בשאלה – האם נח העלה דינוזאורים לתיבה?

1. איך אפשר להאשים תלמידים שגדלים בחברה שיוויונית ואוטופית כמו ישראל אם הם לא יודעים מה זו אפליה? [↩]
2. אני זוכר את הפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשסוף סוף גיליתי מה זה ריבנטרופ-מולוטוב. [↩]

הרבה מיסאינפורמציה מסתובבת שם בחוץ בימינו באשר לשפעת החזירים – מיסאינפורמציה שגורמת לאנשים מצד אחד להכנס לחרדות מיותרות, ומצד שני לזלזל בסכנה שקיימת. בפעם הבאה שיוצא לכם לשוחח עם מישהו על הנושא, אל תשכחו להזכיר לו את הפרטים הבאים:

א. שפעת חזירים אינה יותר קטלנית משפעת רגילה. כמו שפעת רגילה, רוב האנשים שחולים בשפעת החזירים מחלימים בקלות וממשיכים בחייהם. ישנם אנשים שרצים לבית החולים בחשש שאולי יש להם שפעת חזירים, וכשהם שומעים שהם חולים בסתם שפעת, הם נרגעים, כאילו הסיכון שהיו נתונים בו השתנה במשהו. אז לא, החשש הוא לא משפעת אלימה במיוחד. העובדה היא שרוב האנשים (כולל אותי, יש לציין) לא טורחים להתחסן מפני שפעת עונתית, ובמידה לא קטנה של צדק. אבל אם לא פחדתם עד היום משפעת רגילה, אין סיבה שתפחדו משפעת חזירים.

ב. החשש הוא דווקא מחוסר ההיכרות שלנו עם אופן ויכולת ההתפשטות של שפעת החזירים. החשש, שטרם הוברר עד תום, הוא שהשפעת הזאת פשוט תדביק הרבה יותר אנשים. בהנחה שאחוז זהה של אנשים שנדבקו במחלה ימותו כתוצאה ממנה או מסיבוכים הקשורים בה, כפי שמתים משפעת רגילה, הרי שאם מספר הנדבקים גדול משמעותית, כך גם מספר המתים יגדל.

העניין הוא שהחשש הזה הוא בדיוק זה – חשש. אנחנו פשוט לא יודעים, וכולנו פחות או יותר מחכים לבוא הסתיו, עם תחילת עונת השפעת הרגילה, לראות אם יהיו שינויים מהותיים במספר חולי השפעת.

כולנו? אז זהו, שלא. בחלק הכדור הדרומי משתולל לו בימים אלו ממש חורף כהלכתו. מי שרוצה לדעת מה צפוי לנו עוד מספר חודשים, מוטב שיסתכל לשם – ומוטב, אם אפשר, לאוסטרליה, שהיא הכי דומה למדינות האירופאיות וצפון-אמריקאיות (וגם ישראל, למעט עניין הגנים) ברוב המדדים הרלוונטיים.^[1]

אז מה קורה באוסטרליה? בימים אלו ממש עברה אוסטרליה את רף 100 האנשים שמתו לאחר שאובחנו כחולים בשפעת החזירים. ודוק: הם לא בהכרח מתו מהמחלה. הם יכולים היו למות מכל מיני דברים, אבל הם אובחנו כלוקים במחלה, ואחר כך מתו. בכל מקרה, כ-100 איש. באוסטרליה מתים מדי שנה כ-2800 תושבים משפעת, כאשר, כצפוי, רובם חולים ומתים בחודשי החורף (כלומר, יוני-אוקטובר).

הבלוג השימושי בעל השם המפתיע "שפעת חזירים באוסטרליה" מספק לנו כמה נקודות מידע מעניינות. ראשית, גרף המציג את הנתונים הממוצעים עבור השנים הקודמות באשר לאבחון שפעת בבתי חולים:

צריך לציין כאן שהשנים האחרונות נטו יותר לכיוון העליון של הטווח, עם שיא של כל הזמנים ב-2007 (למעלה מ-10,000 מקרי שפעת מאובחנים לאורך השנה), ולא הרבה מתחת לזה ב-2008, כלומר שלא יהיה זה בלתי סביר להסתכל יותר על קו המקסימום מאשר על קו הממוצע. כעת, נביט בגרף עבור שנת 2009 עד כה:

אהם.

אנחנו מדברים על עלייה של משהו כמו 700 אחוזים לעומת השיא הקודם. האם אפשר להכריז על מגיפה עולמית ולברוח למערות? רגע. צריך לזכור שהנתונים הללו מדברים על מקרי שפעת שאובחנו בבתי החולים – אבל כולנו יודעים שרוב הזמן, אנשים שחולים בשפעת פשוט שוכבים במיטה כמה ימים, אולי לוקחים איזו אנטיביוטיקה (למרות שאנטיביוטיקה אינה יעילה כלל כנגד שפעת! שפעת היא וירוס, אנטיביוטיקה זה רק נגד חיידקים!), וממשיכים לתפקד כרגיל. רק המקרים הקשים מגיעים לבתי החולים. האם יתכן שרק המודעות הגבוהה והפאניקה הבלתי מוצדקת מריצים אנשים לבית החולים, כשבתנאים נורמליים הם כלל לא היו מדווחים על המחלה לאיש? יש סיבה לחשוב כך. בשנת 2007 הידועה לשמצה, מתוך 10,000 האנשים שהגיעו לבתי החולים עם שפעת, כ-2600 איש מתו ממנה או מסיבוכים קשורים. כרבע. להבדיל, בעונה הנוכחית כ-29,000 איש כבר הגיעו לבתי החולים ואובחנו כחולים בשפעת (כלשהי), מתוכם 100 בלבד מתו עד כה, ועוד כמאה מאושפזים בטיפול נמרץ. נלך על התסריט הגרוע ביותר ונניח שאנחנו ב-200 מתים.^[2] שני שליש האחוז, לעומת 26 אחוזים. ושוב – בהחלט יתכן שהפאניקה המריצה הרבה אנשים לבית החולים מוקדם, מה שהציל את חייהם של רבים שהיו מתים מהשפעת אילולא החשש משפעת החזירים. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהמספרים הללו אינם אינדיקציה לעונה קשה במיוחד של שפעת, אלא לעונה היסטרית במיוחד. עוד כדאי לציין שאנחנו כעת ממש באמצע עונת השפעת באוסטרליה. אם מספרי המתים ימשיכו בקצב הנוכחי, זו עוד תהיה שנה טובה במיוחד במלחמה הסיזיפית כנגד הנגיף.

אז מה למדנו? למדנו בעיקר שעדיין אין לנו מספיק נתונים, אבל מה שכן יש לנו מאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע ליכולת הדבקה חריגה של הנגיף החדש. בכל אופן, אפשר להניח לחשש שרבים עדיין אוחזים בו מפני שפעת אלימה וקטלנית במיוחד. אין דבר כזה, בינתיים.

אם אתם רוצים לפחד ממשהו, תפחדו מהמדוזה בת האלמוות.

ברצינות.

1. כן, כן, גם ניו-זילנד. אבל אוסטרליה זה מספיק. הייתי בודק את ניו-זילנד אם זו הייתה שפעת הכבשים. [↩]
2. בשלב כלשהו מישהו ישים לב שאלו המספרים של אנשים שמתו משפעת החזירים, ולא סך האנשים שמתו משפעת עד כה. זה נכון, ולצערי אין בידי את מספר המתים משפעת בכלל באוסטרליה נכון לעכשיו, אבל מכיוון שסוכנות הבריאות האוסטרלית מדווחת כי 80%(!) מחולי השפעת השנה לוקים בנגיף החזירים, סביר להניח שהמספרים הללו אינם רחוקים מהמספר המלא. [↩]

אם להשתמש בביטוי של הבן שלי, כן טוף.

נשאלת השאלה, כמי שכל פוסט שני שלו באורך של 1000 מילה ויותר, האם אני אוכל להגביל את עצמי ל-140 תווים?

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של "תכנון תבוני". למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ"ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של "תכנון תבוני".

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל"אקלים" התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל"אקלים", אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

ספר שאני קורא בימינו ("The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture") החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת "הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה". זו הייתה עבודה שאפתנית – אולי, בעצם, יומרנית – שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות "פוליטית" בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: "ראה הערה חשובה בעמוד 27". בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב "כפי שהראיתי…" ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט "לא הבנתי איפה הראית את זה"), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן "Voice, Exit and Loyalty".

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת "יציאה". "להצביע ברגליים", אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה – כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של "נאמנות" – כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון – הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה "לפטר" לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.