המחשב אומר לא

התקטננות צרכנית קטנה: סלקום התקשרו אלי כדי להציע לי חבילת דקות "המותאמת לצרכי". האזנתי להצעה, ביקשתי לקבל את ההצעה בכתב כדי לוודא שאין שום התחייבות (בכל זאת – הספקים הוירטואליים מתחילים להכנס לשוק, ואין לי שום חשק להיות כבול לסלקום), ובסוף הסמכתי שמדובר ביופי של הצעה. חבל שלא יכלו להציע לי אותה קודם. "אז אתה מעוניין בתוכנית?" שאלה המוכרנית, ואני השבתי שלא רק שאני מעוניין בה, אני רוצה את אותה תוכנית גם על הקו של אשתי. ואז זה הגיע:

"המחשב אומר לא". *שיעול*.

מה זאת אומרת? ובכן, מסתבר שמדובר בתוכנית שמותאמת אישית על-ידי המחשב לפי צרכי. זה מאוד נחמד, השבתי, אבל אני מבטיח לך שהצרכים של אשתי יסופקו מצויין על ידי התוכנית שהצעת לי. "לא", אמרה המוכרנית. "עבור הקו השני המחשב ממליץ על תוכנית כך וכך". אבל אני לא רוצה תוכנית כך וכך, שיקרה ב-40% ממה שהצעתם לי לפני רגע. יש לכם תוכנית, למה אני לא יכול לקבל אותה? "המחשב אומר לא".

טוב, האמת היא שאני לא מטומטם. כשבאתי לסלקום לפני מספר חודשים וביקשתי תוכנית לפי צרכי, הוצעו לי תוכניות שבמוצהר לא התאימו בשום צורה לאופי השימוש שתיארתי להם. סלקום העדיפו לתקוע אותי עם תשלומים יקרים ולא להציע לי תוכנית זולה יותר כי הם חשבו שאין סיכוי שאני אדבר כל-כך מעט שמה שביקשתי ישתלם להם. עברו חודשיים, והם גילו שאני הישראלי הזה שמסוגל לדבר בשקל לדקה ועדיין לקבל חשבון חודשי של פחות מ-30 ש"ח. אז הם התגמשו, והציעו לי תוכנית ב-55 ש"ח, עם יותר ממספר הדקות שביקשתי מהם מלכתחילה. זה, הרי, כל מה שרציתי.

אשתי, לעומת זאת, קצת פחות התאפקה ממני, וקיבלה חשבון חודשי של כ-50 ש"ח, ולכן עבורה אין להם שום סיבה להסכים לתוכנית שהציעו לי. לה הם הציעו תוכנית עם פי ארבע דקות ממה שהיא צריכה ב-70 ש"ח. משמע: התוכנה המתוחכמת של סלקום "מנתחת" את הרגלי השימוש של הצרכן, ואז מציעה לו תוכנית עם הרבה יותר דקות ממה שהוא צריך ב-20 ש"ח יותר ממה שהוא מוציא בדרך-כלל. ולזאת יקרא שירות לציבור הלקוחות.

עכשיו, זה לגמרי בסדר שהם עסק והם רוצים להרוויח, אבל הקטע המטומטם הזה שקודם אני צריך להוכיח להם שהם לא יכולים להרוויח עלי יותר כדי שהם יציעו לי את התוכנית שביקשתי מלכתחילה – זה מעצבן אותי לאללה. וזה שהם מציגים את זה כמשהו ש"מותאם לי אישית" כשההתאמה היא לשורה התחתונה של סלקום, לא לצרכים האמיתיים שלי, זה מעצבן אותי עוד יותר. וזה שהם יכולים בבוטות שכזו להגיד לי שאני לא יכול לקבל את אותה תוכנית שהם הציעו לי גם לקו של אשתי בגלל שהם יודעים שהם יכולים לסחוט מאשתי את אותו הסכום תמורת פחות שירותים — נו, זה כבר לגמרי מחרפן אותי.

אז סלקום, תודה על התוכנית שהצעתם לי. אבל אל תצפו שאני אשאר נאמן לכם ברגע שהספקים הוירטואליים יתחילו לשווק את המסלולים שלהם.

או, הנה את ישראל

הלם ואימה

באמת תהיתי כמה זמן ייקח עד לחוויה הישראלית האותנטית הראשונה. משרדי הממשלה עברו כולם בנעימים ובשירותיות ראויה לציון. רכישת המוצרים השונים עברה ללא תקלות, אינטרנט וטלפון הותקנו בזריזות ולשביעות רצוני. תהיתי האם באמת יתכן שישראל שינתה פניה.

ואז הגיע הזמן לדבר עם חברות הסלולר.

מאז סוף שנות ה-90 היה לי חשבון בסלקום. אבא שלי תמיד שילם את החשבון, ובכל מקרה מספר הדקות החודשי שלי הוא כל כך זעיר עד שהחשבון שלי לעיתים רחוקות הגיע למאה שקלים. כשעזבנו את הארץ, המספר נשאר פעיל ללא תוכנית, ויכולנו להשתמש בו בחופשות. אחרי שחזרנו הפעלנו מחדש את מכשיר הנוקיה הותיק שלי – זה שרכשתי מתישהו לקראת אמצע העשור הקודם, והורי תרמו עוד כרטיס סים שישב חסר מעש ונטול חיובים אצלם, והוא נכנס ישירות לתוך הטלפון הלא-מי-יודע-מה-חכם של אשתי. כך יצא שיש לנו שני מספרים ברשת סלקום, שניהם ללא תוכנית.

רצינו, לפיכך, לבדוק את האופציות שלנו. קפצנו חיש קל למרכז השירות של סלקום ברחובות ושוחחנו עם איש המכירות החביב באשר לאופציות שלנו. ראשית, שאלנו כמה אנחנו משלמים עכשיו לדקה. הסוכן ועוד עובדת במקום רכנו על המחשב שמולו ועל פרצופם נמרחו חיוכים משועשעים – אתם משלמים כמעט שקל לדקה! סיפרה לנו הבחורה בהפתעה משולבת בגועל. ((מאוחר יותר נזכרנו שבעצם לא אמרו לנו כמה אנחנו משלמים בדיוק, אבל ניחא.)) אוקיי, השבנו, זה אכן הרבה כסף. מה יש לכם להציע לנו?

ובכן, אמר הסוכן – על כמה דקות אנחנו מדברים? האם אתם משוחחים בטלפון מעט, בסביבות ה-500 דקות, או הרבה, בסביבות ה-1000? הבטתי בו כלא מאמין. אמממ… כחכחתי – אנחנו מדברים בסביבות ה-100 דקות. למעשה, בקנדה היינו בתוכנית שנתנה לשנינו במשותף 150 דקות, כולל שיחות נכנסות, ומעולם לא הגענו לכמות הזו. עכשיו היה תורם של השניים מולנו להביט בנו בתדהמה. המשפט "does not compute" חלף במוחי באותו הרגע.

לבסוף התעשת סוכן המכירות והתחיל להציע לנו שלל מסלולים שבבירור לא היו דומים בכלל למה שחיפשנו, כולם יקרים הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים לשלם. לבסוף התייאש והציע לנו מסלול "הכי פשוט" (זה שם המסלול. או משהו בסגנון, בכל אופן) – במסלול זה, אנחנו נדרשים לשלם 30 ש"ח תמורת הזכות לשלם לשלם לסלקום רק 69 אג' לדקת שיחה. בחישוב זריז, ועל בסיס ההנחה הבלתי-מבוססת שאנחנו כעת משלמים שקל לדקה, הגעתי למסקנה שכל אחד מאיתנו צריך לדבר לפחות מאה דקות כדי להתחיל לחסוך כמה אגורות במסלול הזה. הסברתי לסוכן את האבסורד, אבל הוא משך בכתפיו: זה מה יש.

תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שאם אתם רוצים לחסוך, אתם צריכים להפסיק לצרוך כל כך הרבה.

עם אורנג' דיברנו בטלפון, והתוצאות היו זהות באופן מטריד. איה התחרות ירום הודה?

שומרים על החיוך

אבל אז – הו, אז! – אז דיברנו עם פלאפון, ופלאפון הפתיעו אותנו לטובה. בתשלום של 20 ש"ח לחודש בלבד, נזכה לזכות לשלם רק 39 אג' לדקה. הנה לנו חסכון משמעותי. "ואין התחייבות?" שאלתי את הנציג בטלפון. "לא", הבטיח זה האחרון. "ואנחנו לא צריכים לשלם שום דבר על הסים?" שאלתי, בזוכרי כיצד אורנג' דרשו 99 ש"ח תמורת הכרטיס. "לא," השיב הנציג, אחד גל סבג.

נפלא! השבתי, ומיד הסכמתי לתוכנית. כעבור זמן קצר חזר אלי גל וסיפר לי כי שליח עם צמד הסימים שלי יגיע אלי מחר בשעות הבוקר. "אה, ודרך אגב, הסימים יעלו לכם 80 ש"ח כל אחד," הוא התנצל. טעות, חשבתי. קורה. הוא התנצל, הוא אמר לנו מראש, וזה עדיין יותר זול מהמתחרים. על טעות קטנה כזו לא מבטלים עסקה.

ביום שישי הגיעו צמד שליחים ובאמתחתם סימים וערימת ניירות. ובראש הערימה – צמד הדפים שחברות הסלולר מחוייבות לספק על פי ההוראות החדשות של משרד התקשורת. ((אם אתה פוליטיקאי צעיר ואתה רוצה לשדרג את הפופולריות שלך, אני ממליץ להפוך לשר התקשורת. זו המשרה הקלה ביותר לריצוי הציבור. כל מה שצריך הוא אחת לכמה זמן להוציא רגולציה חדשה שעיקרה קביעה שחברות סלולר לא צריכות להיות חלאות. הציבור יריע, חברות הסלולר ימצאו דרך חדשה להיות חלאות בלי לעבור על התנאים שפורטו בהוראות, וכולם יהיה שמחים.)) עיינתי בזריזות בדפי עיקרי התוכנית ומיד צד את עיני פרט מטריד: 18 חודשי התחייבות. "מה זה זה?" שאלתי את השליח בעברית צחה. זו תקופת ההתחייבות, הסביר השליח לפגוע המוחין שישב מולו. אבל אני ביקשתי במפורש תוכנית בלי התחייבות. מיהר השליח להתקשר למרכז השירות. אני הסברתי לאחמ"שית הנחמדה שאני לא מוכן לחתום על שום התחייבות, והיא הסבירה שגל סבג אינו היום, ולכן אי אפשר לברר את הנושא. לבסוף הגענו לפשרה – אני אקבל את הסימים, אבל לא אחתום על החוזה, וביום ראשון נברר את הנושא ויוציאו לי חוזה חדש. אם לא נגיע לעמק השווה, הם ישלחו שליח כדי לקחת את הסימים. לגיטימי.

יום ראשון היה נאיבי

הסימים נשארו בכרטיסי הפלסטיק שלהם – כל עוד אין לי חוזה, כמובן, אינני רוצה להשתמש בכרטיסים. ביום ראשון התקשרנו בחדווה לפלאפון (המספר שמר סבג נתן לי לא עבד, אז התקשרנו למספר הרגיל של מוקד המכירות). הסברנו לנציגה את המצב, והיא אמרה לי – אבל זה לא מכירות. מה זאת אומרת? אני עוד לא קניתי כלום, אז מן הסתם אתם צריכים למכור לי את זה. אבל אתה כבר לקוח שלנו, אז עכשיו זה שירות לקוחות. איך לקוח שלכם אם עוד לא חתמתי חוזה?

אבל היה ברור לי שלא יצא כלום מהדיון האקזיסטנציאלי הזה, אז ביקשתי שתעביר אותי לשירות לקוחות. שוב הסברתי את הסיפור, והנציגה אמרה שהיא תפתח קריאה להאזנה לשיחה המקורית, כדי לוודא שאכן הנציג הבטיח ללא התחייבות, ואם כך היה, יחזרו אלי וימצאו פתרון. זה כבר נשמע לי חשוד – ואם, נניח לרגע, לא הובטח לי חוזה ללא התחייבות, ועכשיו החלטתי שכזה אני רוצה, אז לא יימצא פתרון? אבל בסדר, יאללה, נחליק את זה.

לפני שנותקה השיחה נזכרתי לוודא – ברחל בתך הקטנה – שאני לא אחוייב על הימים שהסים יושב לי על המדף בכרטיס הפלסטיק שלו ללא שימוש. בודאי שאני מחוייב, הסבירה לי הנציגה. מה זאת אומרת? אבל לא חתמתי על חוזה. לא משנה, היא המשיכה, ברגע שהסכמתי טלפונית להפוך ללקוח, מיד הפכתי ללקוח של פלאפון, ומיד התחיל לדפוק המונה. מה, שאלתי, אפילו לפני שקיבלתי את הסימים עצמם? כן, ענתה לי. מרגע שקיבלתי את העסקה. אבל לא קיבלתי את העסקה! לא חתמתי על שום חוזה! בשלב זה ביקשה הנציגה להעביר אותי במעלה ההיררכיה הארגונית. יאללה, לכי על זה.

שוב לספר את הסיפור, שוב לפתוח בקשת האזנה. שוב השאלה. "תראה," הסבירה הנציגה הבכירה, "אתה עכשיו לקוח שלנו, ואתה בתוכנית עם התחייבות. אני אפילו לא יכולה להעביר אותך לתוכנית אחרת, כי אז תצטרך לשלם קנס על יציאה לפני סיום ההתחייבות." ?!?! "אבל לא חתמתי על שום חוזה! איך אני יכול להתחייב אם בפירוש דחיתי את החוזה עם ההתחייבות?" "ככה זה."

טוב, התייאשתי. לא רוצה שתבדקו את השיחה. בואו קחו את הסימים. "מה פתאום? אתה צריך ללכת למרכז השירות שלנו ולהחזיר אותם." כן, למרבה התדהמה, עוד פעם שיקרו לי. אני יודע, גם אני הייתי מאוד מופתע. ומיואש. בסדר, בסדר. איפה מרכז השירות? "מתחם כך וכך." איפה? "מתחם כך וכך, מה אתה לא מכיר?" אפשר כתובת? "כן." תודה.

נכנסנו לאוטו ונסענו לקניון נטוש בשולי רחובות, בו היה סופרמרקט, חנות פרחים, חנות בגדים ושלט גדול ומאוד לא מקצועי של "עולם הילדים". ומרכז השירות של פלאפון. וזהו – כל השאר, עזובה.

נכנסים פנימה מנופפים בכרטיסי הפלסטיק והסימים עדיין בתוכם. שלום! באנו לבטל עסקה! ביקשה הבחורה בכניסה את מספרי הטלפון שלנו, ואז אמרה – "אבל לא קיבלתם אישור." למה אני צריך אישור? "כתוב פה שביקשתם לדבר עם גל סבג." אני מבטיח לך בהן צדק שאין לי כל רצון לשמוע את השם גל סבג עד יום מותי. "לא משנה, צריך אישור." למה אני צריך אישור כדי לבטל חוזה שאני בכלל לא חתום עליו יומיים אחרי שלא חתמתי עליו? "צריך. שבו ותמתינו." טוב. מפעם לפעם ראינו את הנציגה מנסה להשיג את מר סבג החמקמק בטלפון. לבסוף, היא דיברה עם האחראית שלו. שיחה קצרה בין הנציגה לבין האחראית. "את רוצה לדבר איתו?" אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה שיבטלו את העסקה. בסופו של דבר הועבר אלי אחר כבוד הטלפון ושוחחתי עם האחראית, סיוון. הסברתי לה שנמאס לי, שאני לא אוהב שמשקרים לי, ושאני לא רוצה שום תוכנית בהתחייבות, וכרגע אני גם לא רוצה שום תוכנית אחרת. קחו את הסימים שלכם ותעזבו אותי בשקט. נאלצתי לחזור על ההסבר הזה עוד מספר פעמים, ולבסוף סיוון נכנעה. הידד!

הטלפון הוחזר לנציגה, שאמרה לתוכו "אז לקודד אותו?" כאילו לדעה שלי בנושא אין שום משמעות. "בסדר". הקלידה כמה אותיות על המסוף, ואמרה לנו "טוב, בוטל." מצויין. אפשר אישור בכתב על הביטול? "לא, אתם יכולים לראות על המסך שהכל בוטל." זה באמת יופי, אפשר אישור בכתב? "לא, אני לא ישות משפטית [?! כך!]." עוד כמה דקות התעקשות, הנציגה הולכת לדבר עם המנהל, חוזרת, אומרת שאי אפשר. אני מבקש לצלם את המסך עם האישור. היא אומרת שאי אפשר. שוב התעקשות ("אל תזלזל באינטיליגנציה שלי!"), שוב מנהל. בסוף המנהל מסכים שהנציגה תתן לנו פתק עליו כתוב "בוצע ביטול עסקה" עם מספר הפניה. ובזאת הסתפקנו.

קשה, באמת קשה, אחרי החזרה מקנדה, להתמודד עם שירות מחריד שכזה, רצוף שקרים והטעיות. שלא תבינו לא נכון – אני לא אומר שהחברות המתחרות יותר טובות. הבעיה היא בדיוק שכולן אותו חרא. ואני יודע שאתם יודעים את זה, אבל צריך להזכיר את זה שוב ושוב. כי בעוד שהשירותים במשרדי הממשלה דווקא השתפרו פלאים בשנים האחרונות, דווקא השירות בחברות מסחריות ממשיך ומתדרדר מדחי אל דחי.

אין שום הצדקה להמשך ההגנה על החברות הסלולריות. אם משרד התקשורת צריך להאבק בזכייניות הסלולר שוב ושוב – ללא הצלחה – כדי שלא תעשוקנה את הלקוחות, המשמעות היא שאין שום סיבה שמשרד התקשורת ירגיש מחוייב אליהן. את השוק הזה צריך לפתוח. הרבה לפני שפותחים את שוק החלב לתחרות מחו"ל, צריך לאפשר תחרות אמיתית בתחום שמתעמר בלקוחותיו עד בלי די.

ולפלאפון: אני יודע שאני לא לקוח רווחי במיוחד, אבל הפסדתם אותי בכל זאת. אני מאחל לכם הפסדים נוספים בעתיד.

ולסלקום: זכיתם מן ההפקר. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל להחליף אתכם בספק סלולרי הגון שנותן מענה גם ללקוחות כמוני. במהרה בימינו, אמן.

סאגת ההתנתקות הסלולרית – גרסת קנדה

אני יודע שכבר שמעתם את כל ההתבכיינות שאתם רוצים לשמוע אי פעם לגבי הקושי להתנתק מחברות הסלולרי או הכבלים, אבל אני חייב לשתף אתכם בסאגת ההתנתקות שלי מחברת הסלולרי שלי, בל.

1. התקשרתי לבל וביקשתי לנתק את הקווים שלי עם סיום החוזה בעוד חודש. זמן ההמתנה מרגע הבחירה באפשרות "התנתקות משירות" ועד למענה אנושי: כ-15 שניות.

2. הנציגה שאלה אותי למה אני מתנתק ואם אפשר להציע לי תוכניות חלופיות כדי שאשנה את דעתי.

3. אמרתי לה כמה אני אשלם בחברה המתחרה (רבע ממה שאני משלם עכשיו, עבור יותר שירותים).

4. היא אמרה "טוב, זה באמת יותר טוב ממה שאני יכולה להציע לך."

5. החשבון ינותק עם סיום החוזה בעוד חודש.

(כן, אני נהנה לזרות לכם מלח על הפצעים).

מת על המדינה הזאת.

(הכנס כאן התחכמות קלישאתית על המילה גל)

אז אלוהי הגוגל נענו לשוועתי, וקיבלתי סוף סוף את ההזמנה שחבר שלח לי לפני שבוע (בצירוף מקרים משעשע, נשלח אלי מכתב מארה"ב באותו היום, והגיע תוך יומיים. אבל לדוא"ל של גוגל לקח שבוע. אכן, דואר-חלזונות).

אם אתם הקורא שאני נוטה לדמיין לעצמי, זה שמעורה בנושאי אינטרנט וטכנולוגיה, ובין כה וכה קורא את חורימבה ואת הגלוב, אז באמת שאני לא חושב שאני אחדש לכם הרבה, ואם אתם אנשים שלא מתעניינים בנושאים הללו, אז זה לא יעניין אתכם בכל מקרה. בקיצור, פוסט מיותר. קצת כמו הגוגל ווייב.

אז מה זה הגוגל גל?

אליבא דגוגל, מדובר בשלב הבא באבולוציה של הדוא"ל. למעשה, זה מרגיש יותר כמו מוטציה פרנקנשטיינית בין דוא"ל, תוכנת מסרים מיידיים ומעבד תמלילים שיתופי (דוגמת גוגל דוקס). כל "גל" פותח שיחה בין מספר אנשים. בשיחה הזו כל אחד יכול להוסיף הערות בכל שלב ובכל מקום בטקסט, ואפילו לערוך טקסט שאחרים כתבו. לתוך הטקסט אפשר לשלב תמונות, סרטים, מפות וכל מה שעולה על דעתם של אנשים שיוסיפו תוספים (סטייל פיירפוקס) לסביבת הפיתוח של הג"ג.

למה זה טוב?

אמממ… בואו נחכה עם השאלה הזו, אוקיי?

אז מה הבעיה?

בואו נתחיל עם דיסקליימר: כשגוגל הוציאו לראשונה את הגוגל רידר, ניסיתי אותו ונשבעתי לא להתקרב אליו יותר. לא הייתי חובב גדול של קוראי רסס בזמנו גם ככה, אבל הרידר לקח את כל המגבלות של הקוראים שניסיתי לפני כן, והוסיף עוד כמה דברים מעצבנים בשביל הכיף. עזבתי אותו אחרי כמה ימים של התנסות, וסיפרתי לכל מי ששאל שזה דרעק של קורא. רק כעבור אי אלו חודשים ניסיתי אותו שוב בעקבות עדכון של הממשק, וגיליתי מוצר הרבה יותר טוב, והטוב ביותר שנתקלתי בו עד אז, והתחלתי להשתמש בו באינטנסיביות. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק יקרה עם ג"ג, מה גם שגוגל אפילו לא קוראים לגרסא הנוכחית בטא אלא "פריוויו". אז יתכן שתוך מספר חודשים כל הדברים שאני אציין כאן כבר לא יתקיימו בגרסא משופרת של השירות. ובכל זאת:

הסוגיה המציקה ביותר לגבי ג"ג היא ההחלטה המוזרה שלהם להמציא את ממשק המשתמש מחדש. דוגמא בולטת הוא סרגל הגלילה שלהם, שמתפקד באופן שונה מכל סרגל גלילה אחר שאני מכיר, כאשר גלגול הגלגלת של העכבר מביא לגלילה קופצנית ואיטית עד כדי טירוף. למה זה טוב? מה הבעיה עם הגלילה שכולנו מכירים? לא ברור.

הלאה. כשמספר אנשים עורכים מסמך משותף, איך אפשר לזהות מה כתב מי? בקלות: לכל משתתף יש צבע שונה. ברור, לא? לא בג"ג. כאן, למרות שכל אחד יכול לערוך כל טקסט שכתב מישהו אחר באותו הגל, אין שום אינדיקציה איזה חלקים נכתבו על ידי הכותב המקורי ואיזה חלקים לא. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה "להריץ מההתחלה" את הגל, ולבחון שלב שלב את התפתחות הטקסט. נשמע קצת מייגע בשביל לגלות פרט כל כך אלמנטרי? גם אני חושב.

עוד סוגיית ממשק היא הבחירה להציג את המשתתפים בכל גל רק באמצעות תמונת המשתמש שלהם. עד כמה שאני ראיתי, אין אפשרות פשוט להציג את שמות המשתתפים כפי שהם מוצגים, נגיד, בדוא"ל שנשלח למספר אנשים. זה מאוד נחמד, כי חיווי גרפי הוא בד"כ נעים יותר מאשר טקסטואלי, אבל זה גם לא אפקטיבי במיוחד: זה תופס יותר מקום (כדי שהתמונות תהיינה גדולות מספיק), זה לגמרי לא יעיל אם הרבה אנשים לא טרחו להוסיף תמונה לפרופיל שלהם, זה לא יעיל גם אם אנשים שאתה מגלגל איתם הם אנשים שלא ראית אף פעם, כפי שאכן קרה עם כמה מהאנשים שמופיעים אצלי ברשימת הכתובות (באופן אירוני, דווקא האנשים שאני מכיר מהחיים האמיתיים משתמשים באיור ולא בתמונה של עצמם).

אבל ללא ספק הדבר שהכי יפריע לכם להשתמש בזה ממש הוא ששום דבר לא נכנס לתוך החלונית של הגל. אפילו סרגל הכלים לא מצליח להכנס במלואו לתוך חלון הגל אם פתוח אצלי גם חלון ניווט וחלון הכתובות – ואין שום אינדיקציה לכך שיש עוד כפתורים שאני לא רואה, או דרך להגיע אליהם פרט להרחבת החלונית למסך מלא.

ועכשיו עם כל הכלים:

או קחו למשל את השאלה הפשוטה: האם יש עדכונים חדשים בגל מסויים? יש אינדיקציה ברורה ונוחה ברשימת הגלים, ויש אפילו אינדיקציה סבירה בתוך כל גל – אבל אם אני רק יושב וצופה בשיחה בין שני אנשים אחרים (או אפילו מנהל שיחה עם מישהו אחר, כל עוד אני לא מקליק ספציפית על כל פריט שהוא הוסיף, הם כולם ישארו בגדר "לא קרואים". והרי לכם אחת המגבלות בשילוב שבין צ'ט לבין אימייל. נו, תגידו, אבל את יכול לסמן את הכל כקרוא בסוף, לא? כן. אבל זאת בתנאי שאני בטוח לגמרי שאי שם במעלה הפתיל לא החליט מישהו לחמוד לצון ולהוסיף כמה מילים בלי לספר לי.

זה לא שאין פתרונות לבעיות הללו בממשק, אבל הם מסובכים מדי, והם מתלבשים על ממשק שהוא בכל מקרה לא ברור, ועל פתרון לבעיה לא לגמרי ברורה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת: מה עושים עם זה?

לא לגמרי ברור. כתוכנת מסרים מיידיים, זה כבד, זה איטי, וזה באופן כללי לא משהו. כפלטפורה לעיבוד תמילילים שיתופי, לא ברור איזה יתרון יש לזה על גוגל דוקס, ואפשר לזהות הרבה חסרונות. ככלי דוא"ל זה חסר ערך לחלוטין – במיוחד כל עוד אין אינטגרציה של זה עם ג'ימייל, ולא ברור אם ואיך תהיה. ככולם ביחד זה פשוט עוד מקום שאני צריך לבדוק כדי לראות שלא קיבלתי משהו חדש – והרי זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את גוגל טוק על כל החלופות האחרות!

בהחלט יתכן שאחרים ימצאו לזה שימושים ואני פשוט חסר דמיון. מישהי כבר הספיקה לבקש ממני הזמנה בטענה שהיא חושבת שזה יוכל להיות שימושי עבורה, אם כי יש לי ספקות.

יתכן גם שהבעיה העיקרית היא שגוגל פשוט לא היו צריכים לחשוף את ג"ג בפני אנשים כמוני שאינם מפתחים, ופשוט הפעילו את השירות ורצו לדעת מה אפשר לעשות איתו מצד אחד, ומצד שני כמעט ולא מכירים אנשים שמשתמשים בזה. זו בעיה שמזינה את עצמה: בגלל שאין מה לעשות שם, אף אחד לא מפעיל את זה מעבר לכמה שעות הראשונות אחרי שקיבל גישה. בגלל שאף אחד לא מפעיל את זה, אין שום דבר לעשות שם למי שנכנס לראשונה. זה מרגיש כמו לשבת בחדר לבן ולדבר עם עצמך. ((ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאבנר שסייע לי לשחק עם הצעצוע ממקום מושבו מעבר לאוקיינוס.))

אבל גוגל כבר הרבה זמן מתעקשים לחשוף את הג"ג למרות שהם יודעים שזה מוצר חצי אפוי. הם התעקשו לייצר סביבו באזז בחשיפה המקורית למרות שלא היה להם שום דבר להראות לציבור, והם מתעקשים עכשיו לחשוף את זה דווקא בפני ציבור המאמצים המוקדמים, למרות שעדיין אין כל כך מה להראות לציבור. וכגודל הציפייה שמייצרת שיטת ההזמנות כך גודל האכזבה. ולא, זה לא כמו ג'ימייל, שיכולתי מהרגע הראשון להתחיל להשתמש בשירות במקום הדוא"ל הרגיל שלי, כי פה מדובר בגן סגור שאין דרך לתקשר מתוכו עם מי שלא זכה במפתח. זה קצת מפגר בשביל כלי תקשורת.

בקיצור, הפעם הבאה שאני אכנס לגוגל גל שלי תהיה עוד שנה בערך. גוגל, אני מצפה לשיפור משמעותי עד אז.

השוואת השוואתיות (+מיצוי)

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת… וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה"מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות "מתפתחות", ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב"רשימות", תחת הכותרת "מיצוי". אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ"מקום פנימי" כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא "תגובה" בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש"שיחה עם הנשמה שלי" לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

החברות הסלולריות צדקו

טמקא מפרסמים היום ידיעה אודות מחקר רב-לאומי שהראה קשר בין שימוש בסלולרי לבין גידולים שפירים וממאירים בבלוטות הרוק. פסקת המפתח בידיעה היא זו:

החוקרים מצאו גם קשר בין שימוש בטלפון באזורים כפריים המאופיינים במיעוט אנטנות סלולריות לבין אזורים עירוניים בהם קיימת כמות גדולה יותר של אנטנות סלולריות. מהמחקר עולה כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של גידולי בלוטת הרוק דווקא באזורים כפריים. באותם אזורים – מקרב האנשים ששוחחו בסלולרי באותו צד של הראש הייתה עלייה של 58% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמספר השיחות היה גבוה יותר ועלייה של 49% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמשך השיחה היה גבוה יותר.

כמובן שכל מי שטיפת בינה בקודקודו לא יהיה מופתע כלל מהממצא הזה: ככל שיש פחות אנטנות אנחנו אמנם נחשפים פחות לקרינה הקבועה של האנטנות עצמן, אבל אנחנו נחשפים בעוצמה הרבה יותר גבוהה לקרינה המאומצת של המכשיר הסלולרי עצמו. מכיוון שעוצמת הקרינה פוחתת ביחס לריבוע המרחק, השפעות הקרינה מהמכשיר הן הרבה יותר משמעותיות מאשר אלו של הקרינה מהאנטנה. כלומר, החברות הסלולריות שביקשו לפרוס רשת צפופה יותר של אנטנות בעלות קרינה נמוכה צדקו לגמרי.

מילא שהעובדה הפשוטה הזו לא מפריעה לטוקבקיסטים, אבל בינות התגובות הרבות שהובאו בכתבה (לרבות זו של ח"כ ד"ר אריה אלדד, הרגועה כיאות), ישנה גם תגובתו הפופוליסטית והמטומטמת להדהים של ח"כ אופיר פינס, שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא מאוד נהנה לדבר בבטחון על משהו שיש לו אפס הבנה לגביו:

ח"כ אופיר פינס (העבודה), יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה: "החברות הסלולאריות צריכות להתנצל בפני הציבור נוכח מסע ההכחשה שהן היו מעורבות בו למעלה מעשור בנושא הסכנה הבריאותית הנובעת מהקרינה הנפלטת ממכשירים. ועדת הפנים והגנת הסביבה תתכנס לדיון דחוף בנושא ותחל בהליכים מזורזים לחקיקה על מנת להגן על בריאות הציבור בדיוק כמו שעשתה הועדה בנושא האנטנות הסלולאריות". באוקטובר אישרה הוועדה את התקנות לחוק הקרינה הבלתי מייננת. התקנות קובעות שלא תותקנה אנטנות סלולאריות נוספות בבתים ועל מרפסות. כמו כן יידרשו החברות הסלולאריות להזהיר את הציבור באמצעות שילוט שיותקן ליד כל אנטנה.

האירוניה זועקת לשמיים.

סוליטריות

סטיבן קולבר(ט) טבע לאחרונה מונח שלדידי צריך להיות מאומץ מיידית על ידי כל מי שמנסה להבין את מה שקורה לצעירים בעולם המערבי, את המהפכה החברתית-תקשורתית המפוקפקת שהביאו הבלוגים, ואת מה שעוד עשוי לקרות לנו בעתיד.

המילה: סוליטריות.

המהפכה לא תבולג

מחקר חדש מגלה כי (הפתעה הפתעה!) הבלוגרים לא יביאו את המהפכה. החוקרות עטרה פרנקל פארן וד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מאוניברסיטית בר אילן גילו (לתדהמתן?) כי "הביטוי העצמי המקוון כפי שהן רואות אותו אינו חתרני כפי שמקובל אולי לחשוב", וכי "הבלוגרים הבולטים מחקים את התקשורת הממוסדת והולכים ומתקרבים אליה" וגרוע מכך: "הם מקיימים יחסי תלות עם מוסדות התקשורת הממסדיים…בעלי הבלוגים הנפוצים הצליחו בגלל שהם יודעים לכתוב, ובאופן לא מפתיע, רבים מהם עובדים במקומות שיש בהם מה לעשות עם ידע בכתיבה. כלומר, התקשורת".

הטענה הזו מזכירה לי את התלונות של אנשים מסויימים כנגד הסטודנטים על כך שהם לא מובילים מהפכה חברתית, שהם לא פועלים לשינוי החברה (ותמיד, אבל תמיד, הכוונה היא לשינוי שמאלה). לאחרונה מישהו אפילו העלה את השאלה מדוע סטודנטים לא מקימים מפלגה סוציאל-דמוקרטית שתביא סוף סוף לשינוי המבוקש. והשאלה שאני תמיד משיב היא: למה לעזאזל שהם יעשו משהו מהדברים הללו? הסטודנטים הם קבוצה הטרוגנית של אנשים מכל מיני סוגים, עם כל מיני אמונות ומגוון תחומי עניין, וחוץ מהיותם רשומים במוסד להשכלה גבוהה, אין להם שום דבר מן המשותף. אין שום סיבה שדווקא הם "יובילו את המהפכה", או אפילו שהם יחפצו באחת (למעשה, דווקא הסטודנטים הם כנראה אלו שהולכים להרוויח הכי הרבה מהשיטה הקיימת. למה שישנו אותה?).

אותו דבר אפשר להגיד על בלוגרים. מה ההפתעה הגדולה בכך שקבוצה הטרוגנית של אנשים שבסך הכל רצו להפיץ את דעותיהם, עמדותיהם והגיגיהם לכל מי שיסכים להקשיב, אינם מובילים איזושהי מהפכה חברתית? איזו סיבה יש להם לרצות להוות "אלטרנטיבה"? תכל'ס, הם (אנחנו) בסך הכל אנשים שבתקשורת הישנה אין להם יותר מדי סיכוי להביע את עצמם כמו שהיינו רוצים (או בכלל). זה לא אומר שאנחנו רוצים לשנות את השיטה, רק להוסיף לה עוד נדבך. זה לא אומר שאנחנו יוצאים נגד התקשורת הישנה ורוצים להחליף אותה. לי אישית אין בעיות מהותיות עם העקרונות הכלליים של התקשורת הישנה.

אם כבר מישהו מסרב להכיר במהפכה שכן מתרחשת, אלו הם אנשים כמו שתי החוקרות הנכבדות, שחושבות במונחים של "או זה או זה", שחושבות שאנשים מוגבלים למספר מצומצם של מקורות מידע, ולכן אם מישהו קורא בלוגים, הוא צריך לקרוא רק בלוגים, וזה צריך להיות מספיק. זה לא נכון. הבלוגוספירה והאינטרנט באופן כללי עובדים בגלל שהנחת היסוד היא שאנשים מצליחים להיות קשובים להרבה יותר מקורות כיום מאשר בעבר, ולא בגלל שמישהו חושב שהאינטרנט באמת יחליף לגמרי את התקשורת הממוסדת. האינטרנט הוא תוספת, הוא גם פלטפורמה נוספת לתקשורת הממוסדת וגם פלטפורמה חדשה לגמרי עבור המוני אנשים שרוצים להביע את עצמם, גם אם קהל הקוראים הוא מצומצם למדי. זו המהפכה האמיתית, והיא כבר התרחשה.

אלטרנטיבה? אני לא צריך אלטרנטיבה. אני בסך הכל אדם רגיל, למה שאני אנסה להפוך לאלטרנטיבה למשהו רק בגלל שבא לי לפרסם את דברי בבלוג? החוקרות רוצות לקבור את הביטוי האישי באינטרנט בשוליים של החברה (והם באמת היו הראשונים לאמץ את הטכנולוגיה החדשה), אבל ברגע שהמיינסטרים נחשף לאפשרות החדשה להתבטא, השוליים, כהרגלם, חוזרים להיות שוליים.

מודיעין שלום

שר התקשורת, אריאל אטיאס (ש"ס) הוא ההוכחה הניצחת לכך ששר לא צריך להבין שום דבר בענייני משרדו כדי להיות שר מצויין. כשאטיאס נכנס לתפקיד רבים לגלגו על ההחלטה המוזרה לשים בן אדם שמצהיר שאינו צופה בטלוויזיה בראש המשרד שאחראי על התקשורת. אבל ככל שהזמן עובר אפשר לראות יותר ויותר את היתרונות שבמצבו של אטיאס.

שרים רבים בישראל מאמינים שתפקידם כשר שמופקד על X הוא לדאוג לחברות ולעובדים של המגזר הזה. שרי תקשורת קודמים חשבו שתפקידם הוא לדאוג לאינטרסים של חברות התקשורת ושל זכייני הטלוויזיה (וגם להיות צנזורים לעת מצוא, אבל זה לא קשור). אטיאס הבין שזה כלל לא נכון. הוא אינו מייצג את חברות התקשורת מול הממשלה, הוא מייצג את הציבור מול חברות התקשורת. האינטרס שהוא צריך להגן עליו הוא זה של האזרחים צרכני התקשורת, גם אם זה אומר שחברות הסלולר יתעצבנו עליך ובזק יעשו לך פרצוף.

כך קרה שאטיאס גרם למה שעבור צרכני תקשורת בישראל שווה-ערך לביאת המשיח, בערך: גם "סיימו" סוף סוף את השדרוג בן ארבע השנים של אתר 144, וגם פתחו סוף סוף מודיעין טלפוני מאוחד של כל ספקי התקשורת הנייחת והסלולרית בישראל. פלאי פלאים! מסתבר שאם לא אכפת לך להרגיז את הברנז'ה, אפשר להזיז דברים במדינה הזו. ישראל צריכה עוד שרים כמו אטיאס.


אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתר 144 החדש (b144, אגב, כי אי אפשר בלי קצת אנגלית, משום מה) הוא אתר… מוזר.נניח שאתם צריכים את מר משה כהן מהרצליה. אינכם זוכרים בדיוק היכן הוא גר, אבל אם תראו את הכתובת תזכרו מיד. אתר 144 המחודש לא יעזור לכם כלל: הוא מציג רק את חמש התוצאות הראשונות של כל חיפוש, ואם יש יותר, מציע לכם לחפש גם לפי שם רחוב. למה? ככה.

לא ברור איזה משאבים בדיוק בזק מצפים לחסוך באמצעות הפיצ'ר המטופש הזה שלא היה אפשר לחסוך באמצעות אופטימיזציה פשוטה של מאגר המידע, או למה הם חושבים שלמצוא מספר טלפון באינטרנט צריך להיות בעייתי יותר מאשר לעיין בספר טלפונים.

נו, זה אתר בהרצה. אולי הם ישתפרו בהמשך.

או שאולי שוב כבוד השר יאלץ להתערב כדי שהלקוחות של חברת התקשורת הגדולה ביותר בארץ יזכו לשירות סביר.