קצרצר: לילה מטריד

הפוסט הזה נכתב כדי להתריע ולפעול לגיבוש תוכנית פעולה כנגד מה שמתסמן כמתקפת הטרדות מיניות מאורגנת בארועי "לילה לבן" ש(אולי) יתקיימו בתל-אביב. כמובן, קיימת ההתארגנות להחרמת "לילה לבן" מסיבות ידועות אחרות, אבל אם בכל זאת אתם (ובעיקר אתן) מתכוונות ללכת, שימו לב לכך שתומר קורון מתכנן מה שהוא מכנה "אימון שטח מתקדם" (כי תקשורת עם נשים היא מבצע צבאי, כמובן):

דמיין לעצמך את רחובות ת"א מלאות באלפי נשים צעירות, סקסיות ופנויות.

וכעת דמיין איך אתה פורץ את הגבולות האישיים שלך – ניגש, יוזם, פונה, מדבר,
מפלרטט, נוגע, מתקרב, מתחבק, וממשיך צפונה כרצונך – לטלפון, אינסטנט-דייט, נשיקה..

[הדגשות, ועילגות, במקור, ד.ק.]

כך מזמין קורון את שותפיו הפוטנציאליים להטרדת רחוב המונית. שימו לב במיוחד למילה "כרצונך" – כי רצונה של האשה אינו משחק תפקיד ב"שפת החיזור" של קורון.

יש סממנים מוכרים לחזירי החיזור הללו – ראשית כל קיומם של צופים בנסיון יצירת הקשר, אבל גם השימוש בעלבונות קטנים (נגים, בז'רגון שלהם), ה"חתירה למגע" מהרגע הראשון (מבצע צבאי כבר אמרנו, לא?), ולפחות עבור החדשים שבלקוחות, תחושה מובהקת שהאיש שמולך לא מרגיש בנוח עם מה שהוא מנסה לעשות, וכתוצאה מכך עודף אגרסיביות ואפילו סוג של כעס שמופנה כלפיך על כך שאת גורמת לו להרגיש כל כך לא בנוח כשהוא בסך הכל מנסה להשיג את מה ש"מגיע לו".

אם נתקלת במישהו כזה, תבהירי לו שאת יודעת מה הוא עושה. אפשר אולי אפילו לנסות להשיג את פרטיו כדי להתלונן נגדו אם הוא ניסה לעשות משהו מעבר ללדבר איתך. אם יש לכן או לכם רעיונות נוספים איך אפשר לפעול באופן קבוצתי כנגד ההטרדה ההמונית הזו, שתפו בתגובות. בנוסף – הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שכמה שיותר נשים שמגיעות לארוע תהיינה מודעות מראש למה שעומד ליפול עליהן ולא תרגשנה לא בנוח להיות אסרטיביות בהתנגדות שלהן להטרדה המינית המכוונת הזו.

(ותודה ליוסי גורביץ שצייץ על הנושא והביא אותו לידיעתי).

עדכון: העמוד הוסר מהאתר של קורון. להלן תמונת מסך של העמוד המקורי:

(קליק להגדלה)

אם אין עמי לי, מי לי?

היום הלכתי לעשות משהו שיותר מכל החוויות בחיי הזכיר לי יותר מכל את עבודות הרס"ר בצבא, למרות שמבחינה מהותית, הרגשתי שאני הופך בעצם המעשה הזה לחלק ממשהו הרבה יותר גדול: עזרתי לנקות ולסדר את המאהל ברוטשילד. פרוייקט התחדשות המאהל היה יוזמה של רוני גלבפיש ואחרים, כשהמטרה היא לצמצם את הנזק הסביבתי שקיומו של מאהל נטול שירותים (תרתי משמע) גורם לסביבה העירונית. דיירי רחוב רוטשילד, אחרי הכל, אינם אשמים במצב במדינת ישראל ואין סיבה שהם ישאו בנטל המחאה בצורה כה חסרת פרופורציות. אז ניקינו את השדרה מבדלי סיגריות ודברים עוד פחות נעימים, עברנו בחצרות ודאגנו לפנות את מה שאחרים השאירו, ובמקום השארנו מכתב ועציץ עם פרח ((קצת כמו השוטרים שבאו לפנות אנשים עם פרחים, רק שהם באו לפנות את האנשים, ואנחנו באנו לפנות בשבילם.)), סילקנו אוהלים שנשברו בפעולות הפינוי של המשטרה ועזרנו להקים מחדש כאלו שהופלו אך נותרו שמישים. היינו כמה עשרות אנשים, בספירה נדיבה, שבאו לעשות עבודה שהעירייה סרבה לסייע לה, למען טובת הכלל.

במילים אחרות, התנדבנו להיות הפראיירים. ההרגשה הזו, יש להודות, הועצמה קצת כאשר אני ניקיתי סביב אוהלים שיושביהם נמנמו בתוכם – או גרוע מכך, כאשר הם ישבו וצפו בנו והתעלמו מהזמנתנו להצטרף ולעזור. זה הרגיז, אין ספק. זה בהחלט גרם לי לרצות להמנע מלנקות באזורים בהם ישבו אותם אנשים.

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי לכמה מסקנות. ראשית, האנשים הללו עושים למען המחאה הרבה יותר משאני עשיתי עד כה – הם, בגופם, מהווים את המאהבלק (([TM])) ונמצאים שם בחום בזמן שרוב הזמן אני מתחבא במזגן. כן, זה היה נחמד אם אנשי כיכר הלחם התמוהים משהו לא היו צועקים עלינו שאנחנו חצופים או משהו כזה כאשר שאלנו אותם אם הם רוצים להצטרף ((ולא, מר איש בחולצת כיכר הלחם, ישראל טוויטו לא היה קורע לנו את הצורה אם היה רואה אותנו. יצא לי לדבר פעם אחת עם טוויטו, זכרו לברכה, ואני די בטוח שהוא היה מאושר לראות את המחאה הזו כפי שהיא, והיה עומד לצידה של דפני ליף ולא שם רגליים למי שמנסים לקדם את המחאה. למעשה, אני גם די בטוח שהוא היה מתבייש בכם על התנהגותכם.)), אבל זה מה יש, והמחאה הזו לא נועדה רק לאנשים נחמדים.

שנית, כך חשבתי, אולי עכשיו הם לא עושים כלום, אבל הם יהיו שם גם עוד כמה שעות, כשעומס החום ירד קצת, ואולי אז הם יראו שהמאהל הנקי נעים יותר לכולם, ויעשו מאמץ לשמור עליו כך גם להבא. אולי, שווה לנסות. ולבסוף, כך חשבתי, הרי זה הכל חלק מהמטרות הרחבות יותר של התנועה שאנחנו מנסים ליצור כאן – כן, גם לחנך אנשים לנקות אחריהם, ליצור רוח חדשה בישראל שתעודד אנשים לא להדחף באוטובוס, שתגרום להורים לא ללמד את הילדים שלהם להחזיר כשמרביצים להם, אלא ללמד אותם לא להרביץ מלכתחילה. במילים אחרות, אנחנו שואפים לאוטופיה. או, מהזווית האישית שלי, אני רוצה שישראל תהיה קנדה.

והתנאי הראשון שאנחנו צריכים לעמוד בו כדי להצליח, הוא ללמוד להיות פראיירים לפעמים. ללמוד שגם במדינת היהודים אפשר, לפעמים, להפנות את הלחי השניה. להסכים להיות זה שמנקה בזמן שאחרים יושבים כי אני יודע שאם אני ושכמותי לא נעשה את זה, זה לא יעשה אף-פעם. לדעת לברור את הקרבות שלנו. כן, זה מעצבן כשהאברך שלא עשה צבא ולא עובד מקבל קצבאות מהמדינה בזמן שאני לא מקבל כלום – אבל האברך הוא לא האויב שלי, אלא הפוליטיקאים שפועלים למען מטרות צרות. גם אני וגם האברך יכולים לחיות חיים טובים יותר אם נשנה את סדרי העדיפויות פה, אם האברך יורשה לעבוד גם בלי לשרת בצה"ל (שלא באמת צריך אותו) ואם מי שמשרת בצה"ל יתוגמל ברמה ראויה ולא יתייחסו אליו כעובד כפיה. אני אהיה הפראייר של האברך הקטן הזה, כי רק ככה נוכל כולנו שלא להפוך לפיונים של בעלי הכוח והשררה שמסיתים אותנו אחד כנגד השני ודופקים את כולנו בבת אחת. אני אהיה הפראייר של המורה הגרועה שתקבל משכורת גבוהה למרות שהיא מלמדת ילדים להיות חיות פרא עילגות, כדי שמקצוע ההוראה ככלל ימשוך אנשים איכותיים יותר שילמדו את הילדים להיות אזרחים מועילים ופעילים בדמוקרטיה הישראלית. אני אהיה הפראייר של המאנייק שהצליח לעבוד על ביטוח לאומי ולקבל מהם כספים במרמה, כדי שאנשים שבאמת אין להם לא יגיעו לפת לחם כי ביטוח לאומי עסוק יותר בלחקור חשדות על רמאות מאשר לטפל במקרים שזקוקים לעזרה. ומצד שני, נמשיך להאבק – וביתר שאת – כנגד הגופים הגדולים שהופכים אותנו לפראיירים בעל כורחנו, שמנצלים את ממונם ואת המחסור שלנו בזמן, בכסף ותשומת לב, כדי לגזול את כבשת הרש שלנו.

כשנלמד להיות פראיירים, נתחיל לסמוך אחד על השני, לתת אמון זה בזה, ולאט לאט, נתחיל גם להצדיק את האמון הזה שאחרים נותנים בנו. אז גם נגלה את הכשל המובנה בגישה של "אם אין אני לי, מי לי?" ונגלה שהתשובה היחידה חייבת לבוא מערבות הדדית, ממדינת רווחה אמיתית, ומתפיסה של "אם אין עמי לי, מי לי?"

זה מספר שנים שאני מטיף כנגד רעיונות להקמת מפלגות חדשות. היאוש ממפלגות קיימות ותליית יהבם של המציעים במפלגה חדשה ו"נקייה" תמיד נראה לי מבוסס על תפיסה יותר מדי "קמפיינרית" של הפוליטיקה – כאילו מפלגה היא באמת אבקת כביסה שאפשר למכור עם כמה פרזנטורים נאים וסלוגן מוצלח, ולא משהו עם בסיס איתן בחברה שצריך להבנות בפעילות ארוכה ועמוקה. אבל היום, אני חושב שהמצב שונה. צדקה יונית כשאמרה ((כן, זו הפעם השניה בפוסט הזה שאני מקשר לרשומה המצויינת הזו. עוד לא קראתם אותה?)) שהמאבק הזה צריך להתנהל לא כגוף אחד מונוליטי אלא כעשרות ומאות התארגנויות שונות שיוצרות שוק אמיתי של רעיונות. חלק מההתארגנויות מן הסתם תתפוררנה במהרה, חלקן תשארנה לעד קטנטנות, בעוד שאחרות תגדלנה ותהפוכנה לתנועות המונים. אבל לפחות אחת מההתארגנויות שיוצאות מהמחאה הזו – ואולי יותר – צריכה להיות מפלגה. לא "מפלגת המאהלים הרשמית", אלא מפלגה שתצא מתוך המעגלים, הדיונים, הפוסטים בבלוגים, ההפגנות והרעיונות שמתגלגלים בכל מקום. יכולה להיות יותר ממפלגה אחת – אין אחדות דעים במחאה הזו, וזה בסדר גמור ולגיטימי ולא עדות לא לשבר ולא למשבר, בניגוד למה שכלי התקשורת מנסים להציג שוב ושוב. אפשר גם שמפלגות קיימות ינסו לפרוש את חסותן על דרישות המוחים ולהציע פתרונות.

אבל מה שחשוב הוא שכל המהלך הזה יהיה בנוי על רעיונות. על מצעים ועל כוונה אמיתית ליישם אותם. לא עוד מפלגות שהנקודה העיקרית לזכותן היא שהחברים בהן "נקיים" או "צעירים". די לפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל – דרושות לנו מפלגות של רעיונות ושל שטח. מפלגות שתצאנה ותעשנה לעצמן שם בקרב הציבור. מפלגות שבבסיסן תמיכה ציבורית שמבוססת על הבנה והסכמה עם הרעיונות שהן מקדמות.

איש אחד במאהל עצר לשתות מעט מים ושאל את האוהל באופן כללי אם כבר התעוררנו מהחלומות שלנו שנוכל לעשות משהו בלי להפוך שולחנות. "אתם חייבים לבחור צד", הוא הסביר לי, כשאמרתי לו שהמחאה הזו אינה אלימה ותשאר בלתי-אלימה. "אנחנו לא צריכים לבחור צד," השבתי לו, "אנחנו צריכים שאחרים יבחרו בצד שלנו".

זה לא קל; ממש לא.  אבל אם זה יצליח, זה יהיה עוד דבר גדול אחד שהמחאה עשתה. אם הקמת "קדימה" הייתה המפץ הגדול של הפוליטיקה העסקנית בישראל, הרי שמפלגה חדשה שתצא מתוך המאבק ותסחוף מאות אלפי מצביעים תהיה המפץ הגדול של הפוליטיקה המהותית בישראל. לא "מהפך" שבו מפלגה אחת מתחלפת בתאומתה האידאולוגית, אלא מהפכה אמיתית בסדר היום הפוליטי, גם במהות וגם בצורה.

בפנטזיות שלי אני רואה עצמי כמועמד של מפלגה כזו, כחבר-כנסת מטעמה, אולי אפילו כשר (החינוך, כמובן). לפעמים, אני אפילו מרשה לעצמי לדמיין את עצמי כראש ממשלה. מעשית, אני לא חושב שאני בר-בחירה במיוחד, ואני בטוח שגם אם אהיה מועמד ברשימה של מפלגה כזו, אני לא אהיה בשורה הראשונה של המועמדים. ובכל זאת, יש בי להט גדול להכנס לפוליטיקה ולהשפיע מבפנים. אם אתם חושבים כמוני, אם אתם מאמינים שאפשר וצריך לשנות את סדר היום הפוליטי במדינה גם מתוך הכנסת ולא רק מהרחוב – ובעיקר, אם כבר התחלתם התארגנות מפלגתית שכזו ברמה כזו או אחרת ואתם מעוניינים את סיועי כיועץ (או כמועמד, אם ממש בא לכם), רק תגידו ואני אבוא. במינימום, אני יכול לאסוף בדלי סיגריות אחרי הישיבות שלכם.

—-

* יש לי רתיעה אוטומטית משימוש במילה "עם" בהקשרים כאלו, בגלל החשש שהדברים יתפרשו כהדרה של הציבור הערבי מהקבוצה שאני מנסה לתאר. למקרה שלא היה ברור – זו ממש לא הכוונה. העם שלי, לצורך העניין, הוא כלל הציבור שאני חי בקרבו במדינה שלי.

 

מה ילד יום

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל – משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון – סביר להניח שלא – אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין – בעברית! – איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

הוצא מהקשרו

בעת שאני נוסע לתומי בתל-אביב, נתקלתי בשלט חסר הטקט הזה:

להרוג אותם!
זו אמנם בהחלט דרך אחת לפתור את בעית השבויים, אבל אני לא חושב שזה יפה במיוחד להציג את זה בבוטות כזו, במיוחד כשההורים של החטופים עשויים לעבור שם גם ולראות את זה.

(טוב, טוב, לא נתתי לכם את התמונה המלאה…)

שגרירות ישראל בתל-אביב (מחלקת הגירה)

הנה עוד סיבה שאני לא אוהב את תל-אביב. היינו זקוקים לשרותי משרד הפנים (חידוש דרכון לקראת הנסיעה לקנדה). סניף משרד הפנים הקרוב ביותר אלינו הוא בקריית הממשלה, ליד הקריה ומרכז עזריאלי. עשינו את דרכנו לשם דרך הפקק הנורא של דרך השלום, הגענו רטובים ומיוזעים, ונכנסנו פנימה. כולם היו מאוד נחמדים ואדיבים וחסכו לנו המתנה בתור כי היינו שם עם ילד.

נחמדים ואדיבים, זאת אומרת, עד שממש ניגשנו לפקיד. "איפה אתם גרים?" בגבעתיים. "אתם לא תושבי תל-אביב?" לא, אנחנו גרים בגבעתיים, רשומים, פורמלית, בהרצליה. למה? "אני לא יכול לתת שרות למי שאינו תושב תל-אביב". אבל אתם משרד הפנים, לא עיריית תל-אביב. "בטח שלא בשביל דרכון." אז לאיפה נלך? "לרמת גן". אבל הסניף ברמת-גן הרבה יותר רחוק מאיתנו מאשר הסניף הזה. "אני לא יכול לתת לכם שירות".

אין עוד עיר בישראל שמשרד הפנים בה לא נותן שירות למי שאינו רשום באותה העיר. משרד הפנים של מדינת ישראל, כן? לא של תל-אביב. של המדינה. אמורים לתת שם שרות לכל אזרחי ישראל.

התל-אביבים שבכם יסבירו לי שאי אפשר שכל אזרחי ישראל שעובדים בתל-אביב ילכו דווקא לסניף בתל-אביב במקום בעיר מגוריהם, וכתוצאה מכך התל-אביבים יקבלו שרות גרוע ואיטי כל הזמן. זה נכון, אבל אם זה החשש, אפשר פשוט להגדיר אשנבים שמטפלים רק בתושבי ת"א, ואשנבים שמטפלים בכלל הציבור. לסגור את הסניף כולו לכל מי שאינו תל-אביבי (שלא לדבר על כל הצעירים שמתגוררים בתל-אביב אבל רשומים עדיין אצל ההורים, למשל) זו צורה התנהלות דוחה, אני בספק אם היא חוקית, והיא כל כך, אבל כל כך, תל-אביבית.