שמעון ליברמן

לא שאני חובב גדול של ליברמן, אבל מצחיק לפעמים לראות איך אנשים ממהרים להחליט שהוא מתנגד לדמוקרטיה. ארז מ"בלוג זה לחלשים" (שלונקק ב"שמה") כותב כך:

די מדהים שההתבטאות העלובה הזאת לא יצרה עדיין סערה תקשורתית ופוליטית. שהרי מכל הסיפור העלוב של אסתרינה, נראה שהמשפט הזה, שחושף את עמדתו של ליברמן לגבי צורת השלטון בארץ, הוא הסיפור המרכזי כאן. ”התקשורת אשמה“ היא תירוץ מובהק של הימין הקיצוני בארץ כבר שנים רבות (והתקשורת אכן אשמה, פשוט בדברים שונים לגמרי). הטחת האשמה שבגלל אותה תקשורת אי אפשר להשליט כאן דיקטטורה – זה כבר דבר חדש.

מישהו בתגובות גם מיהר לתקן אותו לא נכון (בעקבות ציטוט שגוי ב"הארץ"):

זה לא מה שליברמן אמר. הוא זהיר וערמומי מכדי לפלוט שטויות כאלה. ב”הארץ“ הוא מצוטט כאומר ש”התקשורת הפכה לדיקטטורה בלתי-אפשרית“ ולא ש”התקשורת הפכה את הדיקטטורה לבלתי-אפשרית”.

(וגם בגלוב התלוננו על הציטוט).

רק שליברמן כן אמר את הדברים, ולא התכוון בכך להתלונן על זה שכבר אי אפשר לעשות פה דיקטטורה כמו שצריך במדינה, כמו שארז מיהר להסיק. ליברמן, למעשה, ציטט את שמעון פרס, באחת האמירות היותר שנונות שלו. כל בר דעת יצליח בקלות לראות שמה שפרס (וליברמן בעקבותיו) אומר הוא שאמנם בזכות התקשורת אין סכנה לדיקטטורה בישראל, אבל בגללם גם הדמוקרטיה היא בלתי נסבלת. לא צריך יותר מדי פרשנויות מתוחכמות כדי להגיע למסקנה הזו.

אז תרפו קצת מהגז, ותנו קצת לשכל לפעול לפני שאתם מניחים שמה שמישהו אמר הוא מטומטם כמו שאתם חושבים שהוא.

הוועדות של ג’ורג’

שתי הערות קצרות:

  • לחברים של ג'ורג', ברכות על מעבר הדירה.
  • אני לא נוהג לקשר לרשומות ספציפיות במשמר הכנסת, אבל אני חושב שכדאי שתקראו את זאת, גם אם אתם לא נוהגים לקרוא את המשמר.

עוד פעם הווב-טו-או הזה?

עידן מאנקדוטות התבקש על ידי הבוסים שלו להכין מצגת שמסבירה מה זה ווב 2.0 עבור ההנהלה. כראוי לנושא כה סבוך, הוא הכין מצגת בת 736 שקפים שנפסלה מיד. אז הסבירו לו את האמת הדילברטית המרה: הוא צריך להסביר מה זה ווב 2.0 במצגת בת שקופית אחת בלבד. בצר לו, הוא החליט לנצל את אותו הכלי שהוא צריך להסביר כדי למצוא הסבר מספיק ממצה במגבלות הקיימות, אז הוא פרסם הזמנה פתוחה לפרוייקט שיתופי – הוא פתח וויקי בן עמוד אחד כדי ליצור את ההגדרה האולטימטיבית של ווב 2.0.

גם אני נכנסתי ועשיתי כמה שינויים, אבל מכיוון שבמקום לסייע פגעתי במאמצים, כי הוספתי קרוב למאה מילים שכנראה ימחקו בשלב זה או אחר, אני גם אכתוב פה מה אני חושב הוא המאפיין היחודי והחשוב ביותר של הווב-שתיים-אפס הזה.

כשחושבים ווב 2.0, חושבים על "תוכן משתמשים", אבל האמת היא שתוכן משתמשים הוא לא באמת החלק החשוב. האינטרנט מראשיתו היה בעיקר תוכן משתמשים – עד שהגורמים המסחריים השתלטו על כל חלקה טובה. מה שהכי חשוב בווב 2.0, לדעתי, הוא הקישוריות הנושאים הצומחת מתוך ים התגיות והקישורים שיוצר תוכן המשתמשים הזה. אחת הדוגמאות הטובות זה התגים והקישורים הבלתי נגמרים של הבלוגוספירה – בלוגים לא היו מה שהם אם לא היינו מקשרים אחד לשני בכזו אובססיביות.

אחת הדוגמאות של ווב 2.0 שהוספתי למצגת ולדעתי היא יחודית לעומת המקרים האחרים, זה אמאזון – אמאזון הוא אתר "מסורתי" יותר שהצליח לשלב תוכן משתמשים לתוכו בצורה מבריקה כך שהוא מקדם את האינטרס הכלכלי של האתר (ואת האינטרס של המשתמשים עצמם, שיכולים למצוא ספרים שלא היו נתקלים בהם אחרת) – באמצעות ניתור הקניות של אנשים ויצירת תוכן כמו ביקורות ורשימות, אמאזון מנצלים את היתרון האמיתי שלהם – שטח המדף האינסופי שלהם, כדי ליצור יש מאין את ה"זנב הארוך" המדובר, וכדי להפוך ספרים שוליים להצלחות בין לילה בגלל קישור מעניין שנוצר בין ספר פופולרי לספר מוצלח שלא זכה להכרה.

בגלל זה גם הוספתי את דלישיוס ודיגג למצגת.

בלי קשר, לא יכולתי שלא להוסיף קצת על וויקי – ולו משום שכל הפרוייקט מתבסס על הרעיון הדי חדש הזה שהיה ממבשרי הווב 2.0.

אם יש לכם הערות, אפשר לכתוב פה, או שאפשר ללכת לפרוייקט של עידן ולתקן מה שדורש תיקון לדעתכם.

פקחי חניה נגד המאפיה

בזמן שאנחנו כאן מתבוססים עם משטרה שמסתחבקת בגלוי עם משפחות פשע, אסף שפריר מספר איך ברובע ברונקאבוקיצ’ו של טוקיו המשטרה מצליחה לפגוע בעסקים של היאקוזה ולעורר מלחמות פנימיות במאפיה היפאנית העתיקה באמצעות פקחי חניה.

היפנים האלה וגו'.

רציתי לכתוב את התגובה הבאה בתגובה לפוסט הזה בגלוב, אבל מישהו פירסם לפני תגובה עם קישור ושכח לסגור את התג HTML שלו, אז כל התבנית נדפקה. אני כותב את זה פה בעיקר כי זו הדרך היחידה שאני מצליח להעלות על דעתי כדי ליידע את החבר'ה שם בגלוב על כך, וגם כי אני אוהב להתלונן: "לפי מה שהבנתי, הפרימיום כולל גם בקר (שניים?) אלחוטי, ועוד כמה פיצעפקעס כמו אוזניות עם מיקרופון ובלה בלה. אבל כן, המחיר מופרז. כמו המחיר של כל קונסולה בארץ. וזה שאת הוויי מוכרים פה (אמנם ביבוא אישי, אבל בכל זאת) ב-2500 ש"ח במקום ב-1200, זה לא ראוי לציין? וזה שעל משחקים הם לוקחים פרמיה של איזה 150 שקל עודפים? הוף. למה אמאזון לא עושים משלוחים של משחקי וויי לישראל?

אני תוהה אם יש חנות אינטרנטית אמריקאית שכן תסכים… מישהו מכיר?"

עד שפרסמתי כבר תיקנו. תשכחו מזה.

אל תשאיר יתומים (בני 40-55 בערך)

הכוסית עם אובססיית שואה הלכה ועשתה תחקיר קטן וגילתה (הפתעה!) שהקמפיין האחרון של הרשות לבטיחות בדרכים מפספס את המטרה בכמה עשרות שנים. אללי.

(ויש שם גם קישור לכתבה מעניין על ננסי פלוסי, העומדת בראש בית הנבחרים האמריקאי, ומה היא חושבת על בלוגרים. שווה קריאה).

ה’ דברים

בימים האחרונים עקבתי בדאגה אחר משחק התיוגים שמתרוצץ בבלוגיאדה. על שום מה בדאגה? משום שאני מודע לכך שאף אחד כמעט לא סובל אותי פה, עם הצורה שאני בדרך כלל מתנהג, וחששתי שאף אחד לא ירצה לתייג אותי. לשמחתי, ערן עדיין זוכר לי חסד נעורים. חבל שלא ניצלתי את הזמן כדי לחשוב על חמישה דברים שהרבה אנשים לא יודעים עלי. או, פור ת'ט מטר, חמישה אנשים שאני יכול לתייג.

  1. במשך שנים רבות, עד לא מזמן, למעשה, היה תלוי על דלת חדרי בבית הורי שלט שגזרתי מתוך מודעת אבל שמצאתי בעיתון. היא נפרסה על כרבע עמוד, ונכתב בה באותיות גדולות וידידותיות "דובי איננו" (וגם שהלוויה תערך בבית העלמין של הרצליה). תמיד פחדתי שיום אחד אני אביא איזו דייט הביתה ואגלה שהדובי האמור היה סבא שלה או משהו כזה.
  2. כשהמאבחנת בצו הראשון ביקשה שאני אתאר לה את החדר שלי, סיפרתי בגאווה על השלט המשעשע. המאבחנת הנהנה בחיוך, ובינתיים רשמה לעצמה לזמן אותי לקב"ן. הקב"ן שלח אותי לפסיכיאטר, והפסיכיאטר קבע שאני בסדר גמור, רק עם חוש הומור קצת מורבידי. אבל זה כבר לא שינה. גורלי הצבאי כבר נגזר ואת שלוש שנותי בירוק ביליתי כשלם בבסיס שכוח אל. לא נורא, ככה היה לי מספיק זמן להקים את האייל.
  3. לפני שהיה אייל, אני וכמה חברים רצינו להקים אתר או אף ארגון שבו נרעיף מהשכלתנו הנרחבת על ההמונים הנבערים כסוג של אלטרואיזם. עד שזה יקרה, אני התחלתי לפרסם את המאמרים חסרי השחר שלי באתר הבית הפרטי שלי. אלא שאז גיליתי שמעט מאוד אנשים מגיעים לשם. האייל הקורא היה הדרך שלי לגרום ליותר אנשים לקרוא את מה שאני כותב – פשוט מכניסים בין המאמרים שלי עוד מאמרים של אנשים אחרים, כך שאנשים יחזרו לעיתים קרובות. היום יש לי בלוג, ואני עוקב בקפדנות אחר מספר הכניסות היומיות. כזה אני, זונת תקשורת.
  4. אני לא אוכל בצל. לא רגיל, לא ירוק, לא סגול. מטוגן זה בסדר. אם אני מגלה בצל בסלט, או שאני אדלה אותו החוצה, או שאני אוותר. בזמנו אמא שלי, שלא אהבה את זה שאני לא אוכל בצל, ניסתה לשכנע אותי שמה ששמו לי בסלט זו "חסה אמריקאית". אמא שלי מאוד מרוצה מעצמה עד היום על זה, אבל עד כמה שאני זוכר, אני טעמתי פעם אחת והכרזתי שאני לא אוהב חסה אמריקאית.
  5. אני ואשתי הכרנו דרך אחותי ואמא שלה, שתיהן רופאות שעובדות ביחד. הסיבה היחידה שאשתי הסכימה להפגש איתי מלכתחילה הייתה סדרת שקרים שאמא שלה סיפרה לה עלי, משום שהיא לא ידעה עלי שום דבר ולא רצתה להודות בזה. מי אמר שכנות היא תמיד המדיניות הטובה ביותר?

הקורבנות הבאים: ניר, דב, ירדן, דרומי, ומקס הזועם (שבטח כבר תייגו אותו, אבל לא נורא).

(עדכון: הפוסט הזה הפך חביב משהו על איזה בוט ששולח אליו תגובות ספאם כל הזמן. אז החלטתי פשוט לסגור אותו זמנית לתגובות. אם יש לכם משהו להגיד בתגובה לפוסט, אפשר לשלוח לי דוא"ל ואני אפתח אותו מחדש. סליחה על הטרחה)

השכנים לא נאים בעיני

לפני כחצי שנה התקשרה אלינו מישהי שהציגה את עצמה בתור פקידת סעד והזמינה אותנו לשיחה דחופה.בשיחה התברר לנו שכמה ילדים סיפרו שהבן שלנו ביקש מהם להתפשט ולעשות כל מיני דברים לא יפים.

ברור שלא האמנו לו – נראה לכם שילד בן עשר יכול לעשות דברים כאלה? וחוץ מזה, גם אם היה משהו, לא צריך לעשות כזה עניין – ילדים משחקים במין כל הזמן. לא נראה לי שמישהו מהילדים סבל כל כך – עובדה, הם חזרו שוב ושוב. חבל שאיבדנו את האינטואיציה הטבעית – מי שלא נהנה, לא חזר. אבל ללכת ולהפיץ עליו שהוא “עבריין מין בפוטנציה”? השתגענו לגמרי!

(מתוך הבלוג של שמעון צביאל)

עכשיו עולה השאלה – האם זה סוג של טרול, או שהוא באמת חושב שהבן ה"מנהיג הטבעי" שלו לגמרי בסדר וכולם סביבו דפוקים?

אם יש משהו שמפחיד אותי כאב, זה פחות ילדים כמו הילד של שמעון, ויותר אבות לילדים כאלו, כמו שמעון.

אנא רוסקי

אני אדם עצבני. לעיתים קרובות אני רואה אנשים שמעצבנים אותי, וקשה לי לשתוק. אבל לעיתים קצת פחות קרובות אני רואה מישהו שכל כך מעצבן אותי שאני חוזר שוב ושוב כדי להתעצבן מחדש. כזה הוא ולאדי, השכן מ"רייטינג רמזורים". האיש, אין לי דרך אחרת לומר זאת, קצת טראלה-לה-לה. יש לו שילוב מרתק בין תסביך רדיפה, תסביך נחיתות ותסביך גדלות. כל זה מתגבש לכדי פסיכוזה אחת שבאה לידי ביטוי בשנאה לישראל ולישראליות, ובתחושה של זוהמה תמידית – כאילו הוא צריך להתקלח כל פעם שהוא בא במגע עם מישהו שאינו נאמן למודל הרוסי (אוקראיני?) הנשגב שלו. רוסים שמנסים להטמע בתרבות הישראלית הם נאלחים בעיניו, והוא ספק-חושש אבל בעיקר מאיים מפני איזו "עננה" שתרבוץ על ישראל למשך עשרות שנים בגלל ה"התעמרות" של הישראלים הוותיקים בעולים מברה"מ.

אני רחוק מאוד מלהיות פסיכולוג, אבל אם נשחק קצת בפסיכולוגיה בגרוש, ולאדי מחלק את הישראלים לשניים לפי קווים עדתיים גסים – אשכנזים ומזרחים. על המזרחים הוא מסתכל בבוז. הם לא שווים את השנאה שלו, ומבחינתו מדובר בשווה ערך לערבים (וולאדי, למרות שזכה לכתוב בבלוג השמאלני "החברים של ג'ורג'", רואה בערבים משהו שבין ג'וקים ליתושים). את עיקר התיעוב הוא שומר לאשכנזים הוותיקים בישראל. את הרוסים הוא מכנה "האשכנזים החדשים", הוא נתלה בכל שביב קשר של מישהו שהוא תופס ממנו לאמא רוסיה (ריקי בליך היא "נצר לעדה הרוסית", למשל), ועל כל השאר הוא יורק בכל הזדמנות. ההרגשה המתקבלת היא שהוא מרגיש שהאשכנזים בגדו באשכנזיות של עצמם בכך שהם נהיו "ישראלים" (קרי: ערבים), ובכך הם בגדו ב"אשכנזים החדשים". שגעון הגדלות שלו מתבטא באיזו תקווה קומיקסית להפוך לשליט היקום, או לפחות לאליטה החדשה של ישראל – שתדאג להכניס קצת סדר וקולטורה במקום המיוזע הזה.

ולאדי מתלונן כל הזמן על ההצגה הסטריאוטיפית של הרוסים בהומור הישראלי (תוך התעלמות מוחלטת – אולי מתוך בורות – מכך שכל מגזר בישראל, כולל האשכנזים ה"ותיקים" זכו וזוכים לייצוגים הללו לאורך השנים. זה חלק מהקטע של הומור), אבל לא מודע לכך שהוא בעצמו קריקטורה של הרוסי המתבדל, מעין רוסי-פולני כזה, שבא לישראל מסיבה לא ברורה, חולם לחזור לאיפה שזה לא יהיה שהגיע ממנו, אבל במקום זה יושב לבד בפינה בחושך וממרר על האבוריג'ינים (כך כינה את הישראלים באחת הרשומות שלו, אבל מאז כבר תיקן) שדורכים לו על התרבות והורסים לו את השפה.

אם הוא כבר התייחס ליורי-רועי מארץ נהדרת, ולאדי הוא הסטריאוטיפ ההפוך – לא הרוסי שמנסה לשווא להיות ישראלי ולהתכחש לרוסיות הבולטת שלו (היה לי קצין כזה בבסיס – עניין די מכמיר לב משום שהישראלים הותיקים לא מקבלים בעין יפה נסיונות בוטים כל כך להיות ישראלי, והרוסים האחרים גם הם לועגים לנטמע-בכח), אלא הרוסי שבמאמציו להכפיש כל מה שיש סביבו בישראל, דווקא מתנהג כמו אחד הישראלי – כולל אמירת "רק בישראל" על דברים שיש בכל מדינה בעולם, כולל בוז ולעג לשונה ולאחר, וכולל חוסר היכולת המשוועת לקבל בדיחה כשאתה עצמך המטרה שלה.

אני לא לגמרי בטוח למה אני כותב את הדברים האלו. זה לא שזה יעזור. אני מניח גם שאני אספוג ביקורת על הדברים הללו. אבל כזה אני – כשמשהו מעצבן אותי, קשה לי לשתוק.

ישראלי, כזה.