צפון קוריאה – איך זה עובד?

אחד הבלוגים החביבים עלי הוא "עדכון ראש המדינה" של JJ. הבלוג הזה עוקב אחרי מינויים ובחירות ברחבי העולם של ראשי מדינה, וכולל לרוב פרטים מעניינים על מקומות שלא ידעתם עליהם שום דבר.

הפוסט האחרון שהתפרסם שם עוסק בצפון קוריאה, ומדובר בסיפור כל כך מעניין, שמצאתי לנכון לתרגם אותו להביא לפניכם:

"האדון המחוייך הזה מונה אתמול לראש ממשלת צפון קוריאה. כמו בכל החלטות הממשלה בצ"ק, לא ניתן כל הסבר למינוי הזה או לכך שראש הממשלה הקודם פוטר. יחי ראש הממשלה החדש!

השאלה המתבקשת היא – רגע, לצפון קוריאה יש ראש ממשלה? אני עצמי הייתי מזועזע.

שיטת הממשל שלהם היא, בלשון המעטה, מבלבלת, אבל באופן תיאורטי הולכת בערך ככה:

קים איל-ג'ונג היה מנהיגה הראשון של צפון קוריאה. הסובייטים מינו אותו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית אחרי שהצבא הסובייטי יצא את חצי-האי ב-1948. מספר ימים לאחר מכן, הפרלמנט הקומוניסטי החדש מינה אותו לראש הממשלה. ב-1972 החוקה הצפון קוריאנית תוקנה, וקים איל-ג'ונג שדרג את עצמו למעמד של נשיא, ועל הדרך לקח לעצמו סמכויות חדשות ורחבות יותר. מישהו אחר מונה להיות ראש ממשלה, אבל התפקיד עצמו שונמך והפך לבלתי רלוונטי וחסר משמעות. זה התפקיד שהבחור למעלה קיבל. הוא לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מאשר לכהן בראשות "אספת העם העליונה" של צפון קוריאה, שלפי מאמר אחד מהווה "חותמת גומי" וש"מתאספת באופן בלתי-סדיר פעם או פעמיים בשנה". אני בטוח שהוא מסתדר.

קים איל-ג'ונג מת ב-1994, ולפי ההודעה הרשמית לעיתונות "חיות רבות מיררו בבכי". כל מיני דברים מופרעים נעשו בתקופה קשה רגשית זו, כולל תיקון נוסף לחוקה שקבע שמר קים יכהן כנשיא לעד, גם במותו. אז אף אחד אחר לא יכול לקבל את המשרה.

לא ממש היה מנהיג לצפון קוריאה בין 1994 ל-1998, והמצב החוקתי נהיה מאוד מעורפל. קים ג'ונג-איל הקטן, בנו של קא"ג, טופח לרשת את אביו, אבל נרתע מכך בתחילה. ב-1993, קים ג'ונג מונה ליו"ר מועצת ההגנה, מה שהפך אותו, למעשה, לראש הכוחות המזויינים, אבל המשרה לא הייתה חשובה במיוחד ועדיין היו מספר אנשים במנגנון המפלגתי והממשלתי שעלו עליו בדרגה (וזה בלי לספור את אביו, הנשיא המת).

קים הקטן צבר בטחון עם השנים, ותככים תוך מפלגתיים הפכו אותו למועמד המוביל להנהיג את המדינה. ב-1998 החוקה תוקנה לקבוע כי יו"ר מועצת ההגנה היא "המשרה העליונה במדינה", וקים זכה במינוי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד שלא אויש זה זמן מה. אלו המשרות בהן הוא אוחז כיום, וזו הסיבה שקל יותר פשוט לקרוא לו "מנהיגנו הנערץ".

אגב, לראש הממשלה החדש קוראים קים יונג-איל. סתם חשבתי שזה משעשע."

הקפה גילו את אמריקה

יש איזה ויכוחון קטן בבלוגוספירה לגבי "קפה טוש". האמת היא שאין לי עמדה. לא שוטטתי שם כי הרעיון העקרוני (קהילה עסקית, בעיקר קהילה של ברנז'ת הפרסום וההיי-טק) לא קסם לי במיוחד. חיכיתי שאנשים יקשרו לבלוגים מעניינים שם, כי אני עצלן (בינתיים העלתה חכתי בעיקר את יצירת המופת הפיוטית הזו – וכמה פוסטים שעוסקים בקפה באופן כללי, בדרך כלל לא באופן חיובי במיוחד, כמו הפוסט המפורסם של צביקה בשור על זה שלא הרשו לו להשתמש בתמונה שלו שעברה עיבוד מחשב (זה כי הם לא אנונימיים כמו כל הילדים האלה שרצים באינטרנט. הם אנשי עסקים רציניים, ולכן הם צריכים שיראו תמונה ברורה שלך. אה, כן, וגם כדי שאנשי העסקים הרציניים יוכלו להציע חברות לכמה שיותר כוסיות)).

אז אני מה 'כפת לי אני? אני לא בדיוק מה-early adopters של כל עניין הבלוגים הזה. אמנם מה-שמו מ-Yנט התעקש לקרוא לאייל הקורא בלוג במשך כמה שנים טובות, אבל מה הוא מבין.

אבל אחד התחביבים שלי הוא איסוף טמבליזמים. טפשות אנושית שיותר משהיא מרגיזה, היא מצחיקה. אבל עדיין קצת מרגיזה. מהפוסט הזה של יובל הגעתי לפוסט הזה של סיוון קלינגבייל. הפוסט עצמו הוא די טמבלי בפני עצמו, אבל לא ברמה מספקת כדי להצדיק את כל הקשקוש הזה שלי כאן. מה שבאמת תפס לי את בלוטת הטמבליזם ונענע אותה במשך כמה דקות היא התגובה של אליהו ביטון (תחפשו לבד. אין קישורים ישירים לתגובות בקפה טוש. בטח יש לזה הסבר עסקי מצויין). ביטון ניסח מניפסט ארוך שבו הוא מסביר לא רק למה הקפה הוא הכי שולת!!!!!1 בעולם, אלא למה כל החתיארים האלה שמתלוננים בחוץ פשוט מ-פ-ח-דים, ובגלל זה כל הביקורות. ברשותכם, כמה ציטוטים:

"הקפה הוא אתר התוכן הדוגל בחשיפת המשתמש במודע (ואולי בכפיה מסויימת). אבל מה שמענין יותר הוא ההיענות הגדולה של האנשים. שי גולדן כתב על על זה שלאנשים נמאס מאנונימיות. אני לגמרי מסכים איתו (וגם אמרתי זאת לנתן ליפסון עוד בכנס – נשבע לך – נתן תגיד לה, נתן! נתן?). כבלוגר, נוצרת בינך ובין המגיבים אינטרקציה ואינטימיות רשת, אבל היא כפופה לגבולות שהמגיב מציב בדבר החשיפה שלו. הרבה מהמגיבים קוראים לעצמם בניקים למינהם שאינם חושפים אותם וגם אלה שמזדהים בשמות, בדרך כלל אינם מספקים פרטים נוספים. האינטרקציה בקפה איפוא העלתה את הקשר בין הבלוגר למגיב ברמה אחת לפחות. דוגמא מאלפת לדעתי אפשר לראות בבלוג של וולווט שהביאה עימה קבוצת מגיבים שהלכה עימה לאורך כל הדרך (אבל אותה צמה..) עוד טרם הקפה ולאט לאט עם התאקלומתם בקפה הם נעשו פחות אנונימיים"

עכשיו, נתעלם לצורך העניין מכל נושא המוניטין האינטרנטי שערן אוהב לדבר עליו, ואפילו נתעלם מכך שרוב האנשים שאני קורא בבלוגלי כותבים תחת שמם האמיתי או מפרסמים אותו בצורה ברורה אחרת (השם שלי, למשל, מופיע בעמוד האודות, וגם אפשר להסיק מהו מהקישורים בצד ל"עמוד הזה והזה של דובי קננגיסר"). תכל'ס, השם "אליהו ביטון" אומר לי לא הרבה יותר מאשר "מוישה זוכמיר", והרבה פחות מאשר "שוטה הכפר הגלובלי" או "מקס הזועם". זה שיש תמונה שלו גם לא עוזר הרבה, אלא אם במקרה יש לי דעות קדומות על אנשים שנראים כמו הדמות בתמונה. אם אני אייחס חשיבות מיוחדת לפוסט או תגובה של מישהי בגלל שהיא ממש כוסית, למשל, זה אומר עלי שאני קורא עם הזין. אז מה הועילה ההתעקשות על הזדהות בשמי האמיתי ובתמונתי האמיתית? פעם, באולטינט, הייתה מדיניות של שמות אמיתיים בלבד שנאכפה בקפדנות. רק כמה שנים אחרי זה נודע לי שכמה מהכותבים המרכזיים כתבו במשך שנים תחת שם בדוי, סתם, פרינציפ.

בולשיט. הרבה יותר מייצג אותי הלוגו של הבלוג שלי מאשר איזו תמונה יחסית טובה שלי שאני אצליח לדלות מאיפשהו.

זה מה שעושה לך את זה? לדעת איך קוראים לי? הלאה.

"ג. הסטטוס. לדה מרקר יש את הסטטוס שלו. סטטוס שנבנה במשך שנים. הקפה העניק מהסטטוס של דהמרקר לבלוגריו. זאת בניגוד לבלוגר שמרגיש שהוא צמח ביחד עם האתר ובנה את המוניטין של האתר ביחד עם בלוגו (ראי מקרה רשימות למשל). הרעיון שבלוגר בן יומו יזכה לסטטוס כה יקר שלא הוא עמל עליו בניגוד לאותם בלוגרים (שאולי בצדק זכאים להוקרה על המוניטין שצברו) גם הוא תורם לאותה עצבנות שמזכירים את הקפה."

אז זהו, שלקפה טוש יש היום, מבחינתי, סטטוס של מרזב. מה שמר אליהו לא מצליח לקלוט הוא שהעובדה שיש לאכסניה שלך שם אדיוטי במיוחד שמקושר לגוף תקשורתי גדול לא נותנת לו שום סטטוס מיוחד. אנשים יקראו את הבלוג שלך שם רק בגלל שאתה כותב מעניין (או בגלל שאתה כוסון, במקרה של הקפה), בדיוק כמו בכל מקרה אחר. קצת מכעיס אותי לפעמים לראות אנשים שנכנסים לרשימות למרות שלדעתי זה לא מוצדק – אבל זה בגלל שברשימות אמורה להיות "ועדת קבלה" קפדנית, ומהם אני מצפה ליותר. עקרונית, גם זרובבלה טרימבובלר יכולה לפתוח בלוג בקפה הטוש מחר ולכתוב עד מחרתיים כמה שהיא שונאת רוסיות בנות 20. אז יהיה לה "סטטוס"? מעניין.

דאבל וואמי:

"ד. הכמות – הקפה צמח כמעט בין לילה. כאחת הוצפה הבלוגיספרה במאות בלוגרים. "תחרות תחרות" אומר לעצמו הבלוגר הזקן "אבל כאן מדובר בשיטפון על גבול ההצפה". יש אם כן סיבה לדאגה.

ה. ההצלבה – הקפה יצר מארג של בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל….נדמה לי שזו תופעה (כמעט) יחודית."

פה הטמבליזם מגיע לשיאיו הגבוהים ביותר. למעשה, פה הפסקתי לקרוא בגלל שחששתי ששלפוחית האדיוטיות שלי (שמחוברת לבלוטת הטמבליזם) תתפוצץ אם נגיע לרמות גבוהות יותר.

וואו! מאות בלוגרים! בין לילה! נוספו לעשרות האלפים שכבר ישנם! איך נעמוד בזה?!

כן, שנציין שגם אתרים אחרים שקמו בעת האחרונה כפלטפורמה לבלוגים (*אהם!*) אספו תחת שרתיהם מאות בלוגרים כמעט בין לילה? שנציין גם שמקום אחד מסויים שאני מכיר באופן אינטימי גם ריכז תחתיו מאות בלוגרים מעניינים, ולא סתם טמבלים עם יותר מדי תארים אחרי השם ופחות מדי דברים מעניינים להגיד מתחתיו?

אבל סעיף ה' הוא פשוט מבריק. זו לא סתם התעלמות. זו בורות מוחלטת. בא אדם שככל הנראה לא נכנס לבלוג בחייו, ומסביר לנו למה הפלטפורמה של הקפה היא לא פחות ממהפכנית: בלוגרים, שימו לב, שמגיבים אצל בלוגרים אחרים! בו'נא, זה מדהים! זה ישנה את כל הצורה של האינטרנט. רגע רגע, יש לי עוד רעיון, שניה: בואו נשים בעמוד הראשי קישור לפוסטים חדשים שהתפרסמו! זה יהיה מדהים! אנשים יוכלו להכנס לאתר, ולראות איזה פוסטים חדשים עלו בבלוגים שהם לאו דווקא קוראים! רגע רגע, בא עוד משהו: בואו נמציא איזו טכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לאנשים לדעת כשבלוגר שהם אוהבים מעדכן את הבלוג שלו! זה יהיה כמו קסם! זה מדהים! זה פנומנלי! תביאו לי את האחראי על האינטרנט!

תופעה יחודית! מה שמשעשע זה שהוא באמת מאמין בזה. בגלל זה הוא השתמש במילה "מארג", שמראה שיש לו אוצר מילים רחב והוא גם אינטליגנט, ולא בסתם איזו "קהילה" פושטית כמו כל השאר. לא, בקפה אין סתם "קהילה", יש "מארג".

(והמהדרין יאמרו שבבלוגלי יש מארג').

בגרגרן שלי יש בלוגים מכל הפלטפורמות הגדולות בישראל, ולא מעט בלוגרים עצמאיים. בקפה עוד לא מצאתי מישהו שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלו (או אף פוסט שלו, למעשה). יכול להיות שזה אני. יכול להיות שאני צריך ללכת לחפש ולא לחכות שיביאו לי, יכול להיות שאני פשוט לא קהל היעד הרלוונטי. הכל יכול להיות. אבל לחשוב שלבלוגרים מפריע שנפתחה פלטפורמה חדשה כי יש "שטפון" של בלוגרים חדשים ש(מה? לוקחים לנו את הפרנסה? הביאו בלוגרים זרים מתאילנד?) – זה כבר טמטום שקשה לי להתמודד איתו. לפיכך, מר ביטון, אתה מקבל את אות הקלון הדוביי. אתה בטח לא תדע על זה, כי עושה רושם שאתה לא יוצא מגבולות ה"מארג" שלך (וגם עושה רושם שאין טראקבקים במערכת המהפכנית של הקפה), אבל אני בטוח שהנשמות הטובות שקוראות אותי כבר יידעו אותך.

גברת קלינגבייל, אני מוותר לך על העתק של אות הקלון לאות סולידריות עם אחות למסדר האנשים עם שמות שאף אחד לא יודע לאיית.

בלוגון

דרך הבלוג של ליאור הגעתי לבלוג של שקד, ילדה בת שבע. אני מניח שמדובר במשהו די חריג, לא רק בנוף של בלוגלי אלא אפילו במקומות כמו ישראבלוג. זה די מעניין להסתכל על בלוג שכזה. בשונה מבלוגים של פקאצות, שקד לא הספיקה לאסוף את המניירות של בלוגים של ילדות, ומצד שני גם אין לה תפיסה של פורמט כתיבה מקובל בבלוגים. במקום זאת היא כותבת פוסטים קצת כמו שילד עשוי לכתוב חיבור קצר מאוד בבית ספר. היא פותחת תמיד בברכה ("שלום!"), מסבירה בשורה אחת על מה הפוסט יהיה ("הגעתם למה אני עושה בפסח" – אותו דבר שמופיע בכותרת), ובסוף הפוסט היא מוסיפה "סיכום" שהוא בעצם חזרה על המשפט הראשון ("זה מה שהיה מספרים שאני ממליצה"). זה חמוד וזה מתוק, וזה נותן לי קצת אמון בדור הצעיר שלנו. אם ילדה בת שבע מסוגלת לכתוב ככה, זה אומר שהפקאצית היא קלקול מאוחר יותר, ועוד יש סיכוי לתקן.

אחד הדברים היפים בבלוגלי כסוג של לא ממש קהילה, זה שהנשמות הטובות שנתקלו בבלוג שלה השאירו לה תגובות תומכות ומעודדות. אני אישית הכנסתי אותה לגרגרן שלי. מעניין יהיה לראות אם היא תתמיד. מעניין גם יהיה לראות איך תתפתח התפיסה שלה את הבלוג כקהילה, תעזר באנשים שקוראים אותה (אנשים מבוגרים, שבד"כ לא היו נגישים עבורה) ותנסה להפוך את עצמה לקול שמייצג את בני גילה אל מול קוראים שהם בעיקר מבוגרים ממנה בהרבה.

עולם חדש אמיץ?

נגד הפריימריז

אם יש משהו חיובי בקפיטליסט היומי, זה שהוא מאפשר לי מדי פעם לנסח מחדש את העמדות שלי בנושאים שונים (פעם זה היה התפקיד של האייל… איך חולפת תהילת עולם). אחת מהן היא עמדתי (הלא פופולרית) בנושא הפריימריז. אני נגד. הנה הסבר מתוך תגובה שפרסמתי לרשומה בנושא שם:

 לשיטת הפריימריז יש שתי בעיות שגורמות להטיות: 1. מי שמתפקד מסיבות אידיאולוגיות למפלגה הוא בד“כ קיצוני יותר מאשר המצביע הממוצע של אותה מפלגה (ולכן ימשוך את המפלגה לכיוונים בלתי רצויים לה ולמצביעיה – בדרך כלל הרחק מהמרכז). 2. גרוע מכך – בישראל, רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעי המפלגה שהם התפקדו אליה. מסייעת לכך, כמובן, העובדה שלא כל המפלגות מקיימות פריימריז. כך, תאורטית, יכולים כל מצביעי ש“ס להתפקד לליכוד ולהשפיע באופן מכריע על דרכה של התנועה.
כלומר, במצב בישראל, בו רוב הציבור לא מתפקד למפלגות, ולאנשים אין יותר מדי סנטימנטים אתיים בנושא, שיטת הפריימריז חשופה מדי להטיות, בין אם מכוונות ובין אם לא. כדאי להזכיר סקר שנערך בזמנו בקרב מתפקדים למפלגות, שבו רובם של האנשים שהצביעו בפריימריז של אחת המפלגות הגדולות כלל לא היו מודעים לכך שהם חברים במפלגה כלשהי, והיו ביניהם לא מעטים שאפילו לא התביישו להכריז שהם מתכוונים להצביע למפלגה אחרת.
לכן, מוטב אולי לסמוך על עמדתה של ועדה מסדרת שלפחות אפשר להיות בטוחים שטובת התנועה והצלחתה האלקטורלית, כמו גם שמירה על הקו האידיאולוגי שלה, עומדים בראש מעייניה.

[אבל] זה לא באמת רלוונטי בכל מקרה. אין זה משנה איך נבחרות הרשימות לכנסת, משום שההכרעה הסופית על מבנה הכנסת היא בבחירות עצמן. אפשר, תאורטית, ליצור מפלגות באמצעות הטלת קוביות, ולאפשר לאנשים לבחור ביניהן. כל עוד לאנשים יש בחירה בין אופציות מובחנות, הדמוקרטיה מוגנת. רוצה לומר, בבואו לבחור, הבוחר בוחן את המפלגות כפי שהן מוצגות בפניו ברשימות לכנסת, ואין זה משנה כלל כיצד נבחרו הרשימות הללו – הבוחר נדרש לבחור ביניהן. הבוחר יכול להחליט להכניס למגוון השיקולים שלו גם את מידת הדמוקרטיות הפנימית של המפלגה, אבל אם כבר, אני דווקא מעדיף, כמצביע, לדעת שמי שיחליט על דרכה של המפלגה הם האנשים שאני מצביע להם ברשימה, ולא גוף לא מוכר של כמה עשרות אלפי אנשים שהתפקדו למפלגה לפני מספר שנים, ואלוהים יודע אם הם אפילו תומכים בדרכה. את הפוליטיקאים אני מכיר. את המתפקדים, לא.

לפריימריז יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות רבים. להציג מפלגה שאין בה פריימריז כמפלגה שמנוגדת לדמוקרטיה זה מגוחך. זה כמו להגיד שלאדם אסור להצביע לאותה מפלגה פעמיים, כי זה לא דמוקרטי שהוא לא נותן צ‘אנס למפלגות אחרות. המפלגות מייצגות עמדות, והמצביעים בוחרים מפלגה על פי עמדותיה. ולא להפך, כמו שאתה טוען: שהמפלגות מייצגות מצביעים, והמצביעים בוחרים עבור המפלגה את עמדותיה.

טמטום וחוצפה

טמטום

להוצאת כנרת-זמורה-ביתן-עוד-כמה-שאני-לא-זוכר יש בלוג. בבלוג מפרסמת ההוצאה כל מיני פוסטים שקשורים לעולם הספרות בכלל, ולספרים שלה בפרט. לבלוג יש מאפיין אחד בולט: הוא מלא בשגיאות. שגיאות כתיב, שגיאות עובדתיות, שגיאות מכל מיני סוגים. אבל הכי יפה כשההוצאה לא מסוגלת אפילו לברר איך תורגם Knight Bus בגרסה העברית (שהיא עצמה מוציאה ([אנחה…] ד.ק.)) של הספר הכי פופולרי ביקום כרגע (התשובה, אגב, היא אוטונוס לילה. לא "אוטובוס אבירי").

חוצפה

הנה בלוג די משעמם שאינו מביא שום תובנות חשובות, אבל הוא חשוב ומרגיז: נתפסתם הוא בלוג שכל עיסוקו בפרסום תמונות של מכוניות שחונות בחניית נכים. הבלוג נכתב בשיתוף עם "היום שהיה" של ערוץ 10. חבל שלא בשיתוף עם משטרת ישראל, שאמורה לאכוף את החוק על כל החוליגנים האלה ששמים זין על הנכים.

אבל יותר מרגיז מסתם איזה מנהל עם ג'יפ שלא נאה לו ללכת שתי דקות ברגל ומחנה אותו בחניית הנכים הקרובה למקום חפצו, הם מי שאמורים להבין יותר את המצוקה. למשל, אנשים שמשאילים את תו הנכה שלהם לשתי צעירות כדי שלא יצטרכו ללכת עוד 20 מטר בדרכן לקניון.

הבעיה, כמו תמיד, היא באכיפה. בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה עשו ג'סטה ללקוחות שבאים עם ילדים, וסימנו את השורה השניה של החניה (אחרי חניות הנכים) כחנייה לאנשים עם עגלות תינוק. הבעיה היא שאף אחד שם לא אוכף את ההגבלה שהם עצמם יזמו. מאוד קל לאכוף את זה, כי לא צריך באמת לתפוס את הבן אדם כשהוא נכנס או יוצא. אפשר לעבור ליד המכוניות ולבדוק אם יש כסא לתינוק איפשהו. אם אין – טראח! מדבקה על החלון שהרכב חונה במקום שאינו מיועד לו. בפעם הבאה אפשר גם לגרור. (ומה עם אנשים שיש להם עגלות תינוק אבל אין כסא באוטו? שיבואו להתלונן, ואז נוכל לשלוח אותם למשטרת התנועה להסביר למה הם עוברים על החוק ומסכנים את חיי ילדיהם).

אבל, גם כאן, הכי מעצבנים הם אלו שאמורים להבין. פעמים רבות ראיתי אנשים (טוב, נשים) מגיעים לרכב שחונה בחנייה שכזו, שיש בו מושב לילד, אבל הם בלי הילד. בשביל הנוחות המפוקפקת של ללכת כמה מטרים פחות, או לא לרדת עוד קומה עם האוטו, הם תוקעים אותי ואת בני לטייל ברחבי החניון ולהסתכן ללא סיבה.

מכעיס.

350,000 ש”ח ומעלה

"בית השקעות מכובד כזה, שפונה לקהל יעד אקסקלוסיבי כל כך, חייב ליצור לעצמו תדמית אמינה ונוצצת. ואכן, באפסילון לא חסכו: מהספאם היוקרתי שהם שולחים ועד האתר היוקרתי שהם פתחו בפלאנט נענע*, שנבנה בתשומת לב קפדנית לפרטים, כמו לאיית את שם החברה AFSILON במקום Epsilon."

(עידו קינן באחד הפוסטים היותר קורעים שלו)

איפה מכבים את הציניות?

כולם מושחתים שם למעלה, ככה אומרים לנו יומם וליל בתקשורת. והם צודקים. איך אני יודע? אני עוקב אחרי הפרסומים בתקשורת. גם יובל ("גלוב") דרור חושב ככה (אבל הוא חושב ככה באמת). כדי להוכיח את הטענה שלו, הוא פרסם רשימה של כל הח"כים, עם פירוט של השטויות שהם אמרו והשחיתויות שהם מעורבים בהן. כולם, אמרתי? סליחה. הם כולם ברשימה, אבל כל ח"כ שיובל לא שמע עליו שום דבר רע (או בכלל) קיבל "נוהל דרכמות", שמשתמע ממנו כי אותו ח"כ לא עשה כלום, ולכן לא שמענו עליו שום דבר.

מה מפספס יובל? שזה שלא שמענו עליו כלום לא אומר שהוא לא עושה כלום, אלא רק שהוא לא עושה שום דבר רע או סנסציוני מספיק כדי, נכון, לקבל את תשומת הלב של התקשורת. שוב אותו מעגל אכזר – אם קראת עליו בעיתון, זה בגלל שהוא אדיוט. אם לא קראת עליו בעיתון, אתה לא יודע עליו כלום, ולכן, מבחינתך, הוא אדיוט. מעטים מאוד ניצלים מהמעגל הזה (דב חנין וחיים אורון זוכים לכבוד הזה אצל יובל).

הבעיה היא שבמקום לנסות לשבור אותו (כמו שאני מנסה עם משמר הכנסת), אנשים נוטים לחזק אותו ולקבל את הנחות היסוד של התקשורת. וזה כבר מעיק יותר. כן, כשיש שחיתויות צריך לחשוף אותן, אבל כשהנחת היסוד היא שכולם מושחתים, אנחנו מפסיקים לנסות להחליף את המושחתים ומקבלים אותם כגזירה משמיים. מה הפרוייקט של יובל משיג? האם הוא קורא לנו לקרוא להחליף את המושחתים? לא, כי כולם כאלו. האם הוא מציע לנו ישועה כלשהי? לא, כי אין. הוא מציע אך ורק ציניות ויאוש מהשיטה הדמוקרטית, ואני לא ממש רואה איך זה עוזר למישהו.

מה יהיה פרוייקט חיובי? לך, יובל, ותבדוק לעומק מה עשה כל אחד מאלו שנכנס לך ל"נוהל דרכמות". אל תסתפק בחיפוש בגוגל, כי בתקשורת לא ידברו על הדברים החשובים באמת. לך לפרוטוקולים של הכנסת, לך להיסטוריה של הצעות החוק, לך לועדות. לך, טפו טפו טפו, לאנשים עצמם ותשאל אותם מי הם ומה הם עשו. תספר לנו מה התוצאות של זה. זה יהיה שרות לקוראים שלך. לספר לנו כמה כולם מושחתים ואין מה לעשות – לא כל כך.

איי, סוציאליסט

וואו, מי היה מאמין שאני אכתוב אי פעם כזה מניפסט סוציאליסטי בזכות שכר המינימום… לא שאי פעם התנגדתי לשכר מינימום, גם בימים היותר ימניים-כלכלית שלי. נראה לי דרישה מינימלית של חברה הגונה שלא נחזור לימים של ראשית המהפכה התעשייתית, כשהעובדים הוחזקו במשכורות רעב שמספיקות להם בדיוק, אבל בדיוק, כדי להמשיך לחיות עד מחר ולהגיע שוב לעבודה.


ובלי קשר, סתם קישור מעניין (אותי, לפחות) בנושא ביישנות ומוחצנות ברשת. אני שייך לקבוצה השניה שהוא מתאר, מן הסתם.