גוגל, מחייה השפה היידית

אקיזמט ((תוסף לוורדפרס שמסנן תגובות זבל.)) מצא את הפנינה הבאה:

ווי קומען איר דאָנט האָבן דיין פּלאַץ וויעוואַבלע אין רירעוודיק פֿאָרמאַט? קען ניט זען עפּעס אין מיין נעטבאָאָק.

אני לא דובר יידיש, אבל גוגל מתרגם את זה כך:

How come you dont have your site vyevable in mobile format? Can not see anything in my netbook.

השאלה שעולה היא מה גרם לספאמר האוטומטי ששלח את המסר החשוב הזה (אליו צורפה, כמובן, כתובת של אתר כלשהו) לחשוב שהבלוג שלי הוא ביידיש, ולתרגם את המשפט דווקא לשפה זו. האם רק לפי סט האותיות? אני די בטוח שעברית יותר נפוצה מאשר יידיש ברשת, לא?

בדרו אותי ואבדר אתכם

עוד טיוטא של הצעת המחקר שלי נשלחה למנחה שעושה את ימיו כעת בדמשק, אוף אול פלייסז. מוחי עוד מתאושש מההתעמרות הממושכת בו, ואינו מסוגל לחשוב בעצמו על נושאים ראויים לכתוב עליהם. על כן, אני יוצא בזאת במבצע מיוחד: שילחו אלי שאלות שהייתם רוצים שאשיב עליהן, או טקסטים שהייתם רוצים לשמוע את דעתי עליהם, ואני אשתדל לכתוב פוסט לבקשתכם.

ההצעה לזמן מוגבל, עד גמר המלאי, ט.ל.ח, הזול מביניהם.

תומר חג'ג'

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

לא, אין פואנטה.

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.

הובס, 2003-2011: המתת חסד (וגם: רצח בדם קר)

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

HD fin

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

דברים שקניתי בסופר (פוסטמונות)

גם אני, כמו אבנר, אהבתי להסתובב בטיב טעם, להחשף למגוון העצום של סוגי מזונות שבמקרה הטוב שמעתי עליהם, ובמקרה הגרוע עדיין אין לי מושג מה זה. אהבתי את כל הדברים שאנחנו כישראלים רואים כמוזרים, חריגים או אפילו מגעילים: את גופות הארנבות הקפואות, את מיני הרמשים והרכיכות השונים, את המגוון הבלתי נגמר של פירות ים מתוכו הישראלי הממוצע מכיר במקרה הטוב את השרימפס ואת הקלאמרי.

חלק מהקסם, אני מניח, הוא בדיוק בכך שזה כל כך חריג, שצריך לנסוע במיוחד כדי לראות את הדברים הללו. פה, כשבכל סופר יש אקוואריום עם לובסטרים חיים, קצת אבדה לי ההתלהבות.

ובכל זאת, כשראיתי את הקופסא עם השבלולים בחמאת שום, לא יכולתי שלא להתלהב. ניסיתי בעבר לקנות שבלולים (אסקרגו, בצרפתית ובהשאלה גם באנגלית), אבל נרתעתי מתהליך הבישול עצמו, ואשתי לא הייתה מוכנה לגעת בזה. אז למצוא את זה מוכן ומזמין כל כך – לא יכולתי שלא לקנות.

כך נראים השבלולים באריזתם הטבעית.

המיועדים לטבח.

בדרך לתנור.

שדה הקטל.

השלב הבא הוא להבין איך לעזאזל אוכלים את זה. מזלג או כפית לא נכנסים לפתח הקונכיה. ניסיתי לשבור את הקונכיה, אבל היו לכך כמה השלכות בעיתיות: שברי קונכיה שנתזו לכל עבר, כמו גם שברים שנדבקו לבשר עצמו, מה שנתן לו מרקם של חביתה עם שברי קליפה. מצד שני, זה נתן לי הזדמנות לחקור את המבנה הפנימי המעניין של הקונכיה. הטעם השתפר פלאים כשגיליתי שאפשר למשוך את הבשר החוצה באמצעות קיסם. הטעם? טוב למדי. כרגיל במזונות מוכנים, אי אפשר להשוות את זה לאסקרגו טרי שאפשר לאכול במסעדות צרפתיות טובות, אבל כתחליף ביתי מהיר, זה הפתיע לטובה.

בונוס: אפשר לשטוף את הקונכיות ולתת לילד לשחק עם זה. מומלץ לא לספר לילד מה קרה לשבלול שהיה בפנים.

קננמשהו

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם – יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.

עדכון קריטי!

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).