נוסף בתרגום

אני חושב שהיה זה דוד לוי, כשהקים את "גשר", שהכריז שזו תהיה מפלגה "לאומית-חברתית". אז גיבשתי את החוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל): לתרגם את הסיסמא שלך לגרמנית, ולראות מה קורה.

מקרה מבחן:

הבהרה: אני לא משווה את ברק להיטלר. ברק הוא אמנם ראש ממשלה כושל לשעבר וראש מפלגת העבודה הכושל בהווה, אבל אין לי ספק קל שבקלים שהוא אינו חולק שום פן אידיאולוגי, טקטי או אחר עם הנאצים. חוץ מזה, הוא נראה ממש גבר גבר עם מעיל העור שלו. הביקורת כאן אינה על ברק כפוליטיקאי, אלא על הקמפיין של מפלגתו.

אגב, היפה בחוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל), הוא שהוא נכון אפילו לגבי קמפיינים גרמניים.

לא שומעים, אבל לפחות פיצה

לאור ממצאי המחקר המעמיק שלי, החלטתי להסב את הבלוג לעסקי הפיצה. בחודשים הקרובים אפרסם מגוון פוסטים שעוסקים בטווח הנושאים הרחב והמעמיק שמכסה התחום הזה, החל מנפלאות העגבניה וכלה במוראות הפפרוני. בינתיים אתם מוזמנים לבקר באתר ולהנות מהעיצוב החדש והפיצתי.

פיצו לשלום!

מחקר חדש מגלה כי פיצה טובה לעסקים

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו"ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש "גוגל" לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים "חמים" בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב"בלוג" "לא שומעים" של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים ("יוניקים") באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה "פיצה" בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון. ((הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות.))

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה "פיצה" בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה "מספר הרשומות" מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי "מספר המבקרים בבלוג"

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה "פיצה" בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה"פיצה" לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה "פיצה"

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה "פיצה" לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה "פיצה". אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה "פיצה" בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה "פיצה" בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה "פיצה" אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי "גוגל" לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה "פיצה" בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון "mynet" שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה "פיצה"; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

ביבי? ש"ס? המעתיקן הגדול הוא ברק אובאמה

אז אחרי שאלי ישי "הגה" את הסיסמא המקורית להפליא "כן, אנחנו יכולים", הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה"אנשים הפשוטים" שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי "טיטו הבנאי").

הפוליטיקה של העבדקנות

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה"ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו – זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

פוסט מהעתיד: מודל אובאמה

פוסט אורח שנשלח אלי מה-29 באוקטובר, 2012 על ידי דוקטורנט צעיר למדע המדינה.

כבר מזמן זו נהייתה קלישאה להגיד על פוליטיקאי שאפתן שהוא "רוצה להיות אובאמה". כאשר הנשיא האמריקאי הוביל את אחד הקמפיינים המבריקים ביותר לראשות המפלגה הדמוקרטית ואז לנשיאות ארה"ב במהלך 2007-2008, הוא לא רק עשה מהפכה של ממש בפוליטיקה האמריקאית: הוא שינה את התפיסה של כל העולם לגבי מה זו פוליטיקה ואיך היא צריכה להראות. ואכן, יותר מכל מערכת בחירות קודמת, אנשים שאין להם שום קשר לארה"ב עקבו בעניין רב אחרי מערכת הבחירות האמריקאית, תלו תקוות במועמד הדמוקרטי וחשו שהם עצמם מעורבים בעשיית היסטוריה. בקנדה מערכת בחירות שלמה הוכרזה, התבצעה והוכרעה בפחות מסך זמן הפרסום שאובאמה רכש ברחבי ארה"ב לקראת הבחירות – וכל הזמן הזה הציבור הקנדי הפגין אפאתיות מוחלטת כלפי ההתמודדות במדינתו שלו, והתלהבות רבתי כלפי המועמד לנשיאות אצל השכנה מדרום.

מדובר פה יותר מאשר בכריזמה. אובאמה עשה מהפכה בצורה שבה קמפיינים מנוהלים מבחינה ארגונית גרידא. כמויות הכסף האגדיות שזרמו אליו מכל שדרות האוכלוסיה האמריקאית הן משהו שאיש לא האמין שבכלל אפשר להשיג. הקמפיין של אובאמה הצליח לעשות מה שאינספור קמפיינים של עידוד הצבעה ("get out the vote"), בעיקר בקרב צעירים, לא הצליחו לעשות, ואחוז ההצבעה בארה"ב עלה במידה משמעותית בבחירות 2008. מדעני מדינה מכירים מזה שנים את הרעיון של "בעלות" של מפלגות על נושאים: הרפובליקנים חזקים בחוץ ובטחון, הדמוקרטים יותר חזקים בנושאים הכלכליים. אובאמה הצליח לקבל בעלות על מושגים מופשטים כמו "שינוי", וחשוב מכך – "תקווה". במידה לא מועטה הקישור המנטלי החזק אצל אמריקאים רבים בין המועמדות של אובאמה לבין הרעיון המופשט של "תקווה" פוגע באובאמה בבחירות הנוכחיות, לאחר שהאמריקאים גילו שתקוות לא תמיד מתגשמות ((עם זאת, אי אפשר לקחת מאובאמה סדרה חשובה של הצלחות, וכפי שמעידים הסקרים, האמריקאים לא מתכוונים להחליף את אובאמה בזמן הקרוב)).

השאלה היא האם מדובר פה על מקרה יחידאי, או שמא אפשר לבנות "מודל אובאמה" שעל בסיסו פוליטיקאים אחרים יכולים להתנהג כדי לשפר את סיכוייהם בבחירות. לא מעט פוליטיקאים ניסו לעשות כן – בגרמניה מפלגת הירוקים בלמה נסיגה מדאיגה בכוחה בין השאר על ידי שחזור הקמפיין של אובאמה, באוסטריה דווקא מועמד מפלגת הימין הצליח להחזיר את מפלגתו לימי הזוהר שלה במהלך שרבים השוו (בצדק או שלא) לקמפיין ההיסטורי של אובאמה.

בישראל מפלגת העבודה תחת הנהגתו של אופיר פינס אמנם לא שחזרה את ימי גדולתה אבל הצליחה לחזור לליגה של הגדולים ולתת פייט רציני לליכוד על חשבון התפוררותה של קדימה. פינס, כזכור, לא השאיר את ההשוואות לאובאמה לידי הפרשנים וזיהה את עצמו עם המנהיג האמריקאי בכל הזדמנות. השם "אובאמה" הופיע כמעט בכל נאום בחירות, ואותו ארוע זניח שבו פינס הצליח לתפוס את אובאמה ללחיצת יד מביכה הוצג לראווה במסגרת תשדירי הבחירות של המפלגה.

אז מה הוביל להצלחה האדירה והמפתיעה של הסנאטור מאילנוי? יש שמייחסים את ההצלחה שלו למשבר הכלכלי שתקף את ארה"ב זמן קצר לפני הבחירות, אך צריך לזכור שאובאמה זכה להצלחה מפתיעה עוד לפני שנתגלו ממדי האסון. בכלל – כל הסבר של הצלחתו של אובאמה חייב להסביר לא רק את הנצחון בבחירות לנשיאות, אלא גם את הזכייה במועמדות המפלגה מול מועמדת מנוסה ובעלת שם: הילארי קלינטון. הזכייה הזו לא הייתה קשורה בדבר למשבר הכלכלי.

פרשנים אחרים מייחסים את ההצלחה למלחמה בעירק ולעייפות כללית מהמדיניות של בוש. מקקיין עצמו ניסה להרחיק את עצמו מבוש מבחינה פוליטית ואפילו מבחינה אישית. הציבור, כך אומרים הפרשנים, לא קנה את זה. נצחונו של אובאמה היה יותר הפסדו של מקקיין. על פי הפרשנות הזו, כל מועמד דמוקרטי היה מנצח בתנאים הללו. גם התיאור הזה נראה לי בלתי סביר. עברו הרבה שנים מאז שמועמד דמוקרטי זכה כשעל הפרק היו נושאים של חוץ ובטחון, ולאובאמה ממש לא היה הרקע הדרוש כדי לנסוך באמריקאים את התחושה שהוא האדם הנכון ביותר כדי לנהל את המלחמה הזו.

התזה שאני עובד עליה בימים אלו מנסה לבחון את "מודל אובאמה", לראות האם היה מדובר בצירוף מקרים שהוביל לנצחון האדיר לפני ארבע שנים, או שמא מדובר בקמפיין מנוהל היטב ששילב מועמד רהוט, שימוש מושכל באינטרנט ופנייה מתוחכמת לדור הצעיר דרך רגשות חיוביים ("תקווה" ו"שינוי") – מודל שניתן לחקות ולהפעיל בצורה יעילה במערכות בחירות אחרות, במדינות אחרות. בין השאר אני אשווה את הקמפיין של אובאמה לשלושת הקמפיינים שמניתי לעיל: הירוקים בגרמניה, מפלגת העם באוסטריה ומפלגת העבודה בישראל, ואבחן האם המודל יושם כראוי ומה היו תוצאות הבחירה במודל הזה עבור המפלגות השונות.

דיסאגרגציה

כשאני קורא טוקבקים וסתם כל מיני דברים שנכנסים תחת ההגדרה של "תוכן גולשים", אני חושב לפעמים שיש לנו בעיה עם ההגדרה של "יודעי קרוא וכתוב" – אוריינות. פעם היו שתי קבוצות מובחנות: אוריינים ואנאלפבתים. הראשונים הם המשכילים, האליטה, ואחרונים הם המעמד הנמוך, איכרים וצמיתים למיניהם. אבל בעולם המערבי של ימינו בעצם אין כמעט אנאלפבתים. כולם, כמעט, יודעים לקרוא ולכתוב, לפחות מבחינה טכנית. זה אומר שהקטגוריה של "אוריינים" הפכה לעמוסה מדי והדיכוטומיה הפכה לחסרת תועלת. הגיע הזמן לעשות לה דיסאגרגציה כדי לסמן את הפערים הברורים שקיימים ברמת האוריינות של אנשים שונים.

אז מה יש באמצע בין ה-literate ל-illiterate? יש שם אנשים שיודעים, טכנית, לכתוב ולקרוא, אבל לא מוצאים לנכון להקדיש למשימה את הזמן המינימלי הדרוש לביצועה כראוי. אנשים שרואים בסימני פיסוק סוד מסתורי, ולכן משתמשים בהם באופן רנדומלי, או כאלו שאינם מסוגלים להשתמש בנקודה, סימן קריאה או סימן שאלה ביחיד – תמיד הם באים בשלשות. לפחות. או אנשים שמאמינים שהמילה השימושית ביותר בשפה העברית היא "פחחחחחחח". אלו לא בהכרח אנשים שאינם משכילים. יש, למשל, לא מעט בוגרי משפטים שמעולם לא למדו על פסקאות. כימאים שכל משפט שלהם הוא כמו מולקולה מורכבת יתר על המידה. הסטוריונים שעד שהיגד שלהם מסתיים, תחילתו כבר ראויה להחקר על-ידי עמיתיהם למקצוע.

לא, אין מדובר פה בקבוצת המשכילים כנגד עמי הארצות. ההפרדה על בסיס סוציו-לינגוואלי מצביעה על קבוצה חדשה, שהמייחד אותה הוא חוסר תשומת הלב הראויה לשימוש בשפה הכתובה (או בכלל), יותר מתוך עצלות מאשר מכל סיבה אחרת. לכן, אני מציע להציב בין ה-illiterate ל-literate את ה-aliterate. ובעברית, בין האנאלפבית לאוריין נמצא הבוריין: אדם שמבין את הרעיון הכללי של כתיבה וקריאה, אבל מעדיף להתבוסס בבורותו בכל הנוגע לשימוש נאות בכלי זה שהוקנה לו.

זהו. עכשיו יש לכם מילה. צאו והפיצו אותה, וספרו לבוריינים מי הם ומה הם. ואם אפשר, תגידו להם להפסיק.