Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

המתבולל הסודי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין ((שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו.)) עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים (("ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים".")) הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, ((הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל.)) היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

נפולת של נמושות 2

רבין טבע את מטבע הלשון בראיון חגיגי ששודר בטלוויזיה הישראלית לרגל יום העצמאות בשת 1976. דבריו חולל ויכוח ציבורי בשאלת היחס ליורדים. מבקריו טענו כי במקום לעודד את הישראלים הנמצאים בחוץ לארץ לחזור הביתה, הוא פוגע בהם ומרחיק אותם עוד יותר מן המדינה. כאשר התבקש להסביר את דבריו אמר רבין בשיחה עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ((המממ…)) כי לא היתה זו פליטת-פה. "דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים יסינו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיני הם עריקים," אמר רבין. הוא הוסיף כי "הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת".

במערכת הבחירות בשנת 1977 עשה הליכוד שימוש במונח שטבע רבין. כדי לתאר את חומרת המצב החברתי והכלכלי כתב באחת המודעות בין היתר: "עכשיו, כאשר היורדים הן הארץ אינם נמושות בלבד, אלא רבים וטובים…"

על החומרה שבה ראו מנהיגים ישראלים את תופעת הירידה יעידו דבריו של אבא אבן, שאמר בראיון ברשת הטלוויזיה האמריקנית סי.בי.אס: "הירידה היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל – אחרי הערבים".

(מתוך "לא יעלה על הדעת", מאת רפי מן.  נתראה בצד השני של האוקיינוס.)

נפולת של נמושות

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה, ((אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה.)) ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות! ((את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית!)) העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס. ((אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים.))

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

אופניים במקום אוטובוסים

שתי ערים השיקו השבוע מערכת להשכרת אופניים – תל-אביב וטורונטו. בטורונטו המערכת מופעלת על-ידי Bixi, אותה מפעילה שמתפעלת את המערכת המקבילה במונטריאול ובלונדון. תחנה אחת מעשרות התחנות שפוזרו באזור הדאונטאון נמצאת ממש מול שולחן העבודה שלי. לי אישית נוח יותר להמשיך ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע לאוניברסיטה, אבל זה בעיקר בגלל שהאוניברסיטה יושבת ממש בסמיכות לתחנת סאבווי, ועלות השכרת אופניים ליום אחד שווה לעלות שני אסימונים לסאבווי. קל לי לראות איך אנשים שהבית או העבודה שלהם קצת יותר רחוקים מהסאבווי יעדיפו לעקוף את האוטובוסים האיטיים יותר והתכופים פחות ולהשתמש באופניים כדי להגיע לעבודה או לאוניברסיטה.

המערכת בנויה כדי לעודד משתמשים לקחת אופניים במקום אחד, ולהפקיד אותם חזרה למערכת ביעד שלהם, עד שהם יזדקקו לאופניים שוב. זה טוב, כי זה אומר שתמיד יהיו זוגות אופניים שמישים. זה פחות טוב, כי זה אומר שמי שרוצה לחרוג מהמתחם הלא מאוד רחב של תחנות אופניים לא ממש יוכל לעשות שימוש בהן אלא אם יסכים לשלם סכומים גדולים למדי של כסף עבור שימוש של מספר שעות.

באייל הקורא פתחו דיון סביב המיזם, ואני העליתי שם תזה שחשבתי שראויה גם לפוסט משל עצמה בבלוג. אז הנה היא:

מערכת השכרת אופניים שכזו היא שלב ביניים להרחבה משמעותית של התחבורה הציבורית, ויכולה לשמש כתחליף חלקי וזמני מצויין למערכת כזו. למה אני מתכוון? המעבר בין שיטה מבוססת-רכב בעיקרה לשיטה מבוססת-תחבורה ציבורית בעיקרה הוא בעייתי בגלל שכדי לבצע אותו במהלך אחד הוא דורש השקעה אדירה של משאבים במערכת תחבורתית שבטווח הקצר לא רק שלא תראה כשווה את המאמץ, אלא אף תפגע מהותית במירב התושבים, שממשיכים להשתמש ברכב הפרטי שלהם.

מערכת להשכרת אופניים, לעומת זאת, דורשת השקעה קטנה יחסית, עם פגיעה מינימלית במי שממשיך לנסוע ברכב הפרטי, לפחות בשלב הראשוני (בשלבים מאוחרים יותר, עם הרחבת רשת מסלולי האופניים הנורמליים – כלומר, אלו שהם ממש מסלולים עצמאיים ולא סתם פס שציירו על המדרכה – הנהגים יתחילו להרגיש את זה יותר, אם מספרם שלהם לא ירד). מערכת כזו יכולה להוות, לפחות באופן זמני, חלופה חלקית למערכת תחבורה ציבורית ראויה. מדוע חלקית? ראשית, כמובן, משום שאנשים רבים אינם מסוגלים להשתמש באופניים, ולא כל פעילות היא כזו שאפשר לבצע באמצעות אופניים – למשל קניות שבועיות בסופר (אם לא עושים משלוח). אבל חלקית גם משום שהוא יכולה להשתלב עם התחבורה הציבורית הקיימת ולהשלים אותה עד שההרחבה שלה תושלם. אדם שמגיע מחוץ לעיר בתחבורה ציבורית צריך להוסיף לנסיעה הבינעירונית שלו, כיום, עוד נסיעה עירונית ברחובות פקוקים, ובעלות לא טריוויאלית כלל, לעיתים תוך תוספת זמן משמעותית. אבל אותו אדם יכול להשלים את החצי השני של הנסיעה שלו באופניים שישכור ברדתו מהאוטובוס או מהרכבת – וכך יוכל להגיע למקום העבודה שלו בזריזות ובנוחות יחסית. יש לכך כמה משמעויות.

ראשית, יותר אנשים יכולים לבחור בהגעה לעבודתם בתחבורה ציבורית+אופניים, מה שיקטין את לחץ התחבורה הפרטית הנכנסת לתל-אביב. שנית, ובהמשך לכך, עם ירידת העומס של כלי רכב פרטיים ועליית מספרם של הנכנסים בתחבורה ציבורית, אפשר להתחיל להרחיב את מערכת התחבורה הציבורית בתוך תל-אביב פנימה כדי לשרת הן את התושבים והן את תושבי-החוץ. אם התהליך הזה יבוצע בקצב הנכון, כל שלב יחזק את השלב הבא אחריו עד לצמצום מקסימלי של תנועת רכב פרטי לתוך ובתוך תל-אביב.

הקנדים פשוט לא מוכנים לדמוקרטיה עדיין

הרבה חלומות התגשמו אתמול, הרבה תקוות התנפצו, ולפחות שני לבבות נשברו. קנדה שלחה אתמול מסר חד וברור לאוטווה, והמסר הוא: "דמוקרטיה על הזין שלנו".

אבל נתחיל מהגישה האופטימית: אמנם השמרנים זכו לרוב משמעותי (167 מושבים מתוך 308), אבל אתמול התחיל חציו השני של המהלך שראשיתו בראשית שנות ה-90. אז, כזכור, פיצול בימין הביא את המפלגה השמרנית לקריסה מוחלטת. בתהליך שנמשך על פני עשור, אוחדו שורות הימין, ובסופו של דבר הגיעו השמרנים לנצחון של היום. כל הזמן הזה, השמאל-מרכז היה מפוצל בין הליברלים ל-NDP, אבל בגלל הרוב המשמעותי לגוש הזה באקלטורט הקנדי, בגלל הצבעה אסטרטגית לליברלים, ובגלל הפיצול בימין, שום דבר לא הפריע לשתי המפלגות לרוץ בנפרד. היום, הליברלים קרסו לתוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם, עם 34 מושבים בלבד. גרוע יותר מהתוצאה האיומה של 1984 – 40 מושבים, גם אז, בעיקר בגלל פיצול במחנה השמאל-מרכז. אבל זה לא נגמר בקריסה במספר המושבים. לראשונה המפלגה הליברלית איבדה את מקומה כאחת משתי המפלגות הגדולות בקנדה. הליברלים לא הפסידו בפער קטן – ה-NDP גרפו 102 מושבים בפרלמנט, כמעט פי שלוש מהתוצאה הקודמת שלהם. הליברלים גם הפסידו בפער גדול באחוז הקולות – רק 20 אחוז מהמצביעים נתנו את קולם לליברלים, לעומת כ-30 אחוז ל-NDP.

וכמעין זובור אחרון, מנהיג הליברלים מייקל איגנטייף נבעט מהמושב שלו ויוחלף על ידי מועמד שמרן צעיר. גם כאן, כמו בהרבה מחוזות אחרים באונטריו, השמרנים ניצחו אך ורק בגלל הפיצול בין הליברלים ל-NDP. אם יש מסר שמצביעי השמאל הקנדי שלחו לליברלים אתמול, הרי הוא "תתאחדו!". יש רק שני תסריטים סבירים של נצחון לשמאל בטווח הזמן הנראה לעין: כשלון צורב של ג'ק לייטון בהנהגת מפלגתו לאורך שנותיו כאופוזיציה הרשמית שיוביל לקריסת המפלגה בבחירות הבאות; או איחוד שורות בין שתי המפלגות. בהנחה שהתסריט הראשון לא יתרחש, ובהנחה שהליברלים לא יוותרו על עצמאותם עד שלא יפסידו לפחות מערכת בחירות אחת נוספת, המשמעות היא עשור של שלטון שמרני. (להזכירכם, אנחנו עדיין בגישה האופטימית יחסית, מה שמצביע על כמה המצב רע).

מן העבר השני, הבלוק הקוויבקי כמעט ונעלם, גם מבחינת מושבים (ירידה מ-49 מושבים לכארבעה) וגם מבחינה אלקטורלית גרידא (ירידה של כ-40% בכוחה האלקטורלי של המפלגה). מירב הצלחתה של ה-NDP נבע מהמחוז הפרנקופוני, שם זינקה ממושב אחד בלבד בבחירות הקודמות, לכ-60 מושבים היום, מתוך 75 מושבים במחוז כולו. גם ראש המפלגה הזו, ג'יל דוספ, הודח מהמושב שלו לטובת המועמד של ה-NDP, לאחר 21 שנה בפרלמנט, וכבר הודיע על פרישתו מראשות המפלגה. קוויבק תהיה הנעלם הגדול של ארבע השנים הקרובות. האם ישמרו נאמנות למפלגת הרוב החדשה של המחוז גם בבחירות הבאות, או שמא יצליחו הקוויבקיסטים לחזור למרכז הבמה? ומאידך, האם מאמציו של לייטון לשמר את ההצלחה שלו בקוויבק יובילו להרחקת מצביעים באזורים אחרים של קנדה? המצב הזה, שבו מפלגה עוברת מאי-קיום מוחלט במחוז להסתמכות כמעט מוחלטת על המחוז הזה מבחינה אלקטורלית הוא חריג, בלשון המעטה.

אבל אי אפשר בלי ההסתכלות הפסימית יותר. סטיבן הרפר זכה ברוב משמעותי של המושבים. בניגוד לתחזיות, הוא גם עשה זאת באמצעות אחוז ניכר מקולות המצביעים: למעלה מ-40% מהקנדים הצביעו למועמדים שמרנים ברחבי המדינה. במחוזות מערביים מסויימים התמיכה בשמרנים הגיעה ל-60% ולמעלה מכך. אפילו באונטריו עצמה, מרכז העוצמה של הליברלים בשנים נורמליות, השמרנים הצליחו לגרוף 45% מהקולות. כלומר, לפיצול בין הליברלים לדמוקרטים החדשים הייתה משמעות, אבל פחות משניתן היה לצפות. ((ובכל זאת, אילולא הפיצול, השמאל-מרכז היה מנצח באופן מובהק הן באונטריו והן בקנדה כולה.))

התמיכה המשמעותית הזאת מצערת במיוחד לאור העובדה שהרקע לבחירות הנוכחיות היה, במידה רבה, הבוז של הרפר לדמוקרטיה. הליברלים ביססו את הקמפיין שלהם במידה רבה על חוסר הנכונות של השמרנים לעבוד בתוך המסגרת הדמוקרטית הלגיטימית. בתגובה, הציבור הקנדי העניק לשמרנים קארט בלאנש. ההליך הדמוקרטי לא מעניין אותנו, אמרו הקנדים. לא מעניין אותנו שהרפר סירב לענות לשאלות, מעיתונאים או מסתם אזרחים, לאורך הקמפיין כולו. לא מעניין אותנו שהוא חזר על אותו נאום שוב ושוב ושוב בלי להשיב להאשמות וטענות שהועלו כנגד מפלגתו. אותנו מעניינת היציבות השלטונית והכלכלית יותר מכל. מועמדים שעמדו במרכז שערוריות, כמו בוורלי אודה, נבחרו ברוב גדול. אין שום דבר שיפריע להרפר עכשיו לבצע את המדיניות הבעייתית-בלשון-המעטה שלו בכל הנוגע לשקיפות שלטונית, לתמיכה במדינת הרווחה הקנדית (המצומצמת גם ככה), במערכת הבריאות הציבורית ובנושאי הגירה – כולן מכוונות לפגיעה במעמד הביניים ובמעמד הפועלים, ולחיזוק בעלי ההון.

נוצר מצב מוזר שבו ארה"ב, ככל הנראה, היא המדינה עם ההנהגה הפרוגרסיבית ביותר בעולם המערבי כיום. מעולם לא נדמתה קנדה לשכנה מדרום כפי שהיא דומה לה היום מבחינת יחסה לפוליטיקה ולפוליטיקאים בימים כתיקונם, וזה מוזר, כי מעולם הפוליטיקה האמריקאית לא התקרבה כל-כך לפוליטיקה הקנדית בימים כתיקונם.

ארבע שנים קשות צפויות עכשיו לדמוקרטיה הקנדית. לא יהיה זה בלתי סביר לצפות גם לשמונה שנים קשות. השאלה הכי חשובה עכשיו היא מה יקרה אחר-כך.

תקציר מנהלים עבור אלו שמורגלים בדיווחים בתקשורת הישראלית על נושאים ממין זה: הארפר טוב ליהודים. הידד!

מותה של מפלגה

The death of the party

Came as no surprise

Why did we bother?

Should have stayed away

 

השבוע הקרוב מכיל לו"ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת "הקול האלטרנטיבי" (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית ((כן.)) באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295) ((ב-1984 היא החזיקה ב-211 מושבים.)) לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל"מפלגה השמרנית של קנדה", ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף. ((אפרופו, גם איגי וגם לייטון הם דוקטורים למדע המדינה – עוד סיבה למה קנדה היא מדינה נפלאה. הרפר, אגב, אוחז בתואר שני בכלכלה, אותו השלים בשנות ה-90, במקביל לעלייתו לגדולה במפלגת הרפורמה.)) הקהל הגדול שמצביע "רק לא הרפר" מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות. ((ממשלתו של מלרוני היוותה את פרק הזמן הארוך ביותר של ממשלה שמרנית מאז מלחמת העולם הראשונה – תשע שנים רצופות.)) עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה"גמדים" שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת "הקול האלטרנטיבי". בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל. ((לצורך העניין אני מתעלם ממפלגות כמו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה שהתפרקה בעקבות סדרה של שערוריות שחיתות חריגות אפילו בשביל המדינה הזו.)) ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר "קדימה". אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה "מפלגה גדולה", או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

מאסוקרטיה*

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית "תמוגר המיעוטוקרטיה" שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות ((מה, לא?)), הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש"אין מדינה בעולם" שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש"אין בשום מקום אחר בעולם", וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של "בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל". והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים. ((אלו האחרונים, לטענתו, "מספרם הולך וגדל". על מה הוא מבסס את טענתו הזו? אלוהים יודע.)) מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, "אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית"). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות "המרכז הסתמי". כי כל מה שמאפיין את ה"רוב" של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה "מיעוטים" עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה "סילוק שיטת הקואליציה". אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה "נשיא" שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון "להפטר מהטפילים" ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

* מאס, ביוונית, "אנחנו". אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

הסיפור על רוברט מאנש

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים: ((אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו.)) כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?