המהפכה הציונית השניה

קיבלתי את הספר הזה לכתיבת ביקורת לכתב עת אקדמי, וכך אעשה, אבל לאחר קריאת הספר הרגשתי צורך לכתוב גם ביקורת פחות אקדמית, שמתמקדת יותר במשמעות הפוליטית של הספר עבור השמאל בישראל. אז הנה היא לפניכם.

The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.

 

 

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה "מה הבעיה של השמאל?" התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג'יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה "שלילת הגלות". תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג'יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג'יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג'יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ"ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, "אותנטית", למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם "שתולים".

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של "אם תרצו" ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג'יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל"שלילה" – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, "להתחבר לארון הספרים היהודי" כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס "מדרשות חילוניות", אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם "רפורמה של השחרור". והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ"מערביים" איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, "אותנטי") שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

שלוש סיבות שבוז'י לא יצא פראייר

צריך להודות שקשה שלא ללעוג לאיחוד של העבודה והתנועה (הצעת שם: תנועת העבודה). רבים וטובים כבר עשו זאת לפני ואני בספק אם זה יפסק בקרוב. הרבה מהביקורת, בעיקר מהימין, הייתה על הסכמתו של הרצוג ללכת לרוטציה עם לבני בראשות הממשלה באם המפלגה המאוחדת תעמוד בראשות הממשלה הבאה. הטענה היא שהוא הוכיח את רפיסותו וחוסר יכולתו לעמוד על המקח במשא ומתן בכך שנתן למישהי שהסקרים הציבו אותה על גבול אחוז החסימה לקבל כל כך הרבה ממפלגה של חמישה-עשר מנדטים.

אני כבר הסברתי למה אני חושב שאיחוד מפלגות המרכז הוא צעד אסטרטגי הכרחי כדי לתת סיכוי כלשהו להחלפת נתניהו בראשות הממשלה, אפילו כאשר הליכוד עצמו ממשיך לדשדש בסקרים, וגם למה מה שנעשה עד כה לא מספיק. אבל האם המחיר יקר מדי? התשובה הבסיסית ביותר היא שהאיחוד הזה מעביר את העבודה מאפס סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה לסיכוי כלשהו להרכיב את הממשלה הבאה. גידול של אינסוף אחוזים. לא שווה? גם אם למרכז-שמאל היה גוש חוסם (ולא יהיה לו), תהיה למפלגת העבודה עם  15 מנדטים (במקרה הטוב, לפי הסקרים) קושי לעמוד בראש הקואליציה. כמו שהדברים נראו לפני האיחוד, לא הייתה אפשרית שום קונסטלציה שבה נתניהו לא היה זוכה לנסות להרכיב את הממשלה. עכשיו, ובמיוחד אם הסקרים שמצביעים על סינרגיה בין שתי המפלגות יתממשו, כבר אפשר לדבר על התכנות של מצב כזה. לא בסבירות גבוהה, אבל התכנות. אם המטרה הבלעדית היא להפוך לאלטרנטיבה ריאלית לשלטון, ואני חושב שזו מטרה ראויה עבור העבודה, הרי שכל מחיר שווה את זה.

ציפי לבני ויצחק הרצוג מכריזים על איחוד מפלגותיהם, 10.12.14 (צילום: פלאש 90)

אבל יש גם כמה סיבות יותר קונקרטיות:

1. כסף. התנועה של לבני אולי לא מביאה איתה הרבה מצביעים נאמנים, אבל היא כן מביאה איתה שישה מנדטים מהבחירות הקודמות, ואיתן שש מנות גדושות של מימון בחירות, שיאפשרו למפלגה המאוחדת לעמוד בשורה אחת עם הליכוד בכל הקשור לניהול קמפיין בחירות, זמן שידור בתשדירי התעמולה וכן הלאה. כסף זה לא הכל (הוא לא עזר למופז בבחירות האחרונות, והוא לא הפריע יותר מדי ללפיד), אבל הוא לא נטול השפעה. תוספת של יותר מ-33% לתקציב של העבודה עבור הקמפיין הזה היא לא בטלה בשישים.

2. מיתוג. האיחוד עם התנועה נותן להרצוג תירוץ למתג מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז. אם "ישראל אחת" של ברק איחדה, בתאוריה, את האליטות הישנות עם המזרחים והדתיים, אזי האיחוד החדש נותן להרצוג הזדמנות פז להפטר מעול אידאולוגי אחר שמכביד על מפלגת השמאל: הקישור הציבורי לערבים, וההאשמות בפוסט- או אנטי-ציונות. אני בטח לא צריך לספר לכם איפה אני עומד בויכוח הזה (תקציר: אני חושב שזו תהיה עוד החמצה של הזדמנות היסטורית לשנות את שיח הזהות בישראל), אבל אי אפשר להתווכח עם הרציונל שבטווח הקצר, לפחות, הסרת הקישור הזה, אם תצלח, תחזק את השמאל אלקטורלית. לבני והרצוג כבר התחילו במהלך המיתוג הזה במסיבת העיתונאים שלהם, כשחשפו ששם הרשימה המשותפת הוא "המחנה הציוני". באופן כללי המילה "ציונות" על הטיותיה הופיעה לא מעט במהלך מסיבת העיתונאים הזו. גם ארי שביט הצטרף מהר לקמפיין הבחירות הזה, כשהוא טוען שהבחירות הן לא פחות מאשר משאל עם על הציונות, והפתק של בעד הוא הפתק של המחנה הציוני. אם תשדיר הבחירות השני של המחנה הציוני (אחרי התשדיר הראשון, שיתקוף את ביבי) לא יתחיל מסקירה היסטורית שתציג את הבית המפא"יניקי של הרצוג מחד והבית הבית"רי של לבני מאידך, ויגיע לשיאו בתמונה של שניהם לוחצים ידיים וסלוגן שידבר על "מאה שנים של ציונות" שהתאחדו במחנה הציוני, אני צנצנת.

herzog_livni

3. ליבני תזכה בסחורה המקולקלת. לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל "חוק המשילות" לא באמת יביא יציבות לממשלות ישראל. אולי אנחנו בדרך לכנסת עם פחות רשימות (הבית היהודי, ישראל ביתנו, הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, כולנו, יש עתיד, המחנה הציוני, מרצ, ואולי מפלגה ערבית מאוחדת – עדיין עשר רשימות. אותו מספר רשימות שהיה בכנסות השמינית, העשירית וה-13), אבל אנחנו בדרך לכנסת שבה יש שתיים-שלוש מפלגות "גדולות" של 20 מנדטים, עוד אחת עד שלוש מפלגות בינוניות עם עשרה עד חמישה-עשר מנדטים, והיתר מפלגות עם קצת פחות מעשרה מנדטים. בקיצור, אנחנו בדרך לכנסת (נוספת) שבה כל המפלגות הן בינוניות מינוס. האם החלום הרטוב של אבירי המשילות הוא כנסת עם שש מפלגות בנות 20 מנדטים כל אחת? כי זה התסריט הכי טוב כרגע.

אם המחנה הציוני יצליח להרכיב ממשלה, זו תהיה קואליציה רעועה מיומה הראשון, תלויה לחלוטין בחסדיו של איש הימין כחלון ובצרכים הפופוליסטיים של יאיר לפיד, כשחברי הכנסת של מפלגת השלטון הרבה יותר שמאלניים מההנהגה שלהם. אם היא בכלל תזכה להגיע ליום ההולדת השני שלה זה יהיה הישג. מכירים את הסיפור על האיכר שחותם על חוזה עם השטן שמבטיח לו יבול טוב, אבל בתמורה דורש חצי ממנו? האיכר משכנע את השטן שכל מה שמעל לאדמה – שייך לאיכר, וכל מה שמתחתיה, שייך לשטן. באותה שנה הוא מגדל עגבניות, חיטה ואבטיחים, והשטן זוכה לשורשים חסרי ערך. חוזר אליו השטן עצבני ואומר לו שבשנה הבאה עושים הפוך – הוא מקבל כל מה שמעל לאדמה, והאיכר מקבל כל מה שמתחת. האיכר מסכים, ובאותה שנה הוא מגדל תפוחי אדמה, גזר וצנון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם לבני זוכה לחצי השני של קדנציה בראש ממשלה שהמפלגה שהרכיבה אותה בת 20 מנדטים, זה לא בדיוק משהו שהייתי מכנה הישג גדול. להפך, לקראת הבחירות הבאות אחרי זה, ובעקבות הפיצול הבלתי נמנע, הרצוג יוכל להטיל את מלוא האשמה על קריסת הקואליציה שבוא תבוא ולטעון שלבני הרסה כל מה שהוא בנה במשך שנתיים. אם רוצים לייחס להרצוג תחמנות פוליטית יוצאת מגדר הרגיל, אפשר אפילו להגיד שהוא עשה את זה בכוונה. אני לא בטוח שמגיע לו כל כך הרבה קרדיט.

(מה, לא נראה תחמן?)

לסיכום, הויתור של הרצוג נתן לו סיכוי שכלל לא היה לו עד כה לעמוד בראשות הממשלה, ועוד הרויח לו עמדה משובחת במיוחד לקראת הבחירות שאחרי זה כשהממשלה הזו תקרוס הרבה לפני סוף הקדנציה. הוא לוקח לא מעט סיכונים פה, אבל זה לא שיש לו הרבה מה להפסיד בין כה וכה. האם הוא באמת כל כך גרוע במקח וממכר? אני ממש לא חושב ככה.

 

תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

זהות בדויה

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה"אנחנו" כ"הישוב העברי והתנועה הציונית" – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של "העם היהודי", אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה "מדינת היהודים", אלא "מדינה יהודית" – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל"אנחנו" אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש"אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות". כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה"אנחנו", אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה"אנחנו" הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה "ערבי" על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי "בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים". אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו "הם". השפה הלגליסטית – "אזרחות מלאה ושווה", לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ"מדינה יהודית" ולא כ"מדינת היהודים", עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה"יהודיות" של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא "רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו". בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש "מדינה יהודית".

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על "שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי", לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה "יהודית". למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות. ((הקהילה הישראלית בטורונטו מפעימה בימניותה, לפעמים.)) זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ((Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press.)) הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ((המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו.)) הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו". ((מישהו אמר שלי יחימוביץ'?)) המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי" ((גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון.)) הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ((מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה.)) החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה" ((ישראל אחת…)). מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ((לא אני, כמובן, אני דרעק.)) לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

המתבולל הסודי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין ((שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו.)) עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים (("ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים".")) הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, ((הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל.)) היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

"כמדינתו של העם היהודי"

חלקכם אולי יודעים שכדי לבדר את עצמי בעת שאני עובר על חומר ארכיוני עבור הדוקטורט, אני נוהג לפרסם קטעים מעניינים או מבדרים במיוחד בעמוד פייסבוק בשם "מתהום הנשיה". היום, בעת שאני קורא פרוטוקולים מדיוני הועדה המכינה לועידה הרביעית של מפלגת העבודה (1986) נתקלתי בציטוט של פרס בדיון על ניסוח המצע המדיני שמיד העתקתי לשם:

"אני מציע שייאמר כמו במגילת העצמאות "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה"."

אבל כשהמשכתי לקרוא גיליתי שההערה הזו גררה דיון ארוך ומרתק הכולל כמה דמויות מרכזיות במפלגת העבודה – דיון במרכזו בדיוק הסוגיה שבה דן הדוקטורט שלי, ומציג בצורה חריגה בישירותה את החיבוטים של המרכז הישראלי בשאלת האיזון בין זהות לאומית לדמוקרטיה. אחרי שהעתקתי הכל לתוך תוכנת הקידוד האיכותני שלי, רציתי גם לפרסם את הטקסט בתהום הנשיה, אך חששתי שמפאת אורכו, הפורמט של פייסבוק לא יהיה נוח לקריאה, מה גם שחבל שהדברים לא יהיו נגישים יותר גם בטווח הארוך יותר. אז החלטתי לפרסם את הטקסט המלא של הדיון כאן. אני מתנצל מראש על התקלדות הרבות שיש לי כשאני מעתיק מהמסמכים הארכיוניים.

מיכה חריש: סעיף ב' הוא העקרון הדמוגרפי בכל היעד של מדינת ישראל. אם משמיטים את הענין של רוב גדול ויציב, אנחנו משמיטים יסוד חשוב מאד. האם בהצעת ראש הממשלה נשארות המלים "רוב גדול ויציב"?

פרס: "תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".

הלל: יש כאן שני אלמנטים, הענין של הדמוקרטיה והענין של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה עבור העם היהודי באשר הוא שם. יש הבטחה של שוויון זכויות מלא לתושבים. פרט לנקודה זו, זו מדינת העם היהודי ולא ביקשנו ב-1948 להקים מדינה לתושבים ערבים שחיים בתוכה. אני מציע בענין זה לא לשנות אלא להסתפק בהסתמכות על מגילת היסוד.

חיים ויצמן: בנוסח הקיים כרגע יש משום אפליה לגבי האזרחים הלא יהודים. אומרים שהמדינה שייכת רק ליהודים והתושבים האחרים מקבלים שוויון זכויות. המדינה אינה מדינתם.

עדה רבון: אני תומכת בעמדת ראש הממשלה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים באוירה של סכנת גזענות שמתפשטת במדינה, ההדגש הזה אינו בבחינת ויתור. הוא בבחינת הכרה ברורה לגבי העם בשוויון זכויות מלא של יהדים וערבים במדינת ישראל.

אשל: אני מתנגדת לתוספת של ראש הממשלה. מדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. היא מדינת העם היהודי. לפיכך איננו רוצים לספח את כל הערבים. אנחנו עומדים על שוויון זכויות של כל האזרחים בה.

ליבאי: הדגש בנוסח של ראש הממשלה הוא בזה שמדובר על מדינה בעלת רוב יהודי.

אבא אבן: מדינה יהודית, זה הביטוי של מגילת העצמאות.

ליבאי: יושב ראש ועדת המשנה ואני נבדוק את מגילת העצמאות. אם תחליטו שתהיה זהות במונחים, נתאים זאת.

א. ידלין: אני בעד הנוסח הזה. אנחנו רוצים להתמודד עם הליכוד, מול מגמות סיפוח שעושות את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, מול מגמות סיפוח שמסכנות את הרוב היהודי של מדינת ישראל. כמובן שרצינו להבטיח זכויות מלאות לכל האזרחים. אני לא בטוח אם במגילת העצמאות יש פתח לנוסח אחר. אפשר לומר "מדינה יהודית" במקום "מדינתו של העם היהודי". אני בעד הנוסח כפי שמופיע במסמך.

ש. בהט: אנחנו מערבבים שלא לצורך שני דברים. הביטוח של העם היהודי בה, לומר ה"רזודנטה" [כך. רזון ד'אטר?] של מדינת ישראל. זו מדינה של העם היהודי באשר הוא. זה איננו ידע למשא ומתן. הקטע הזה צריך להופיע בהחלטות הועידה בלי קשר למשא ומתן. מה שרלוונטי למשא ומתן הוא שמירת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. כל ההתחלה של המשפט מיותרת. אפשר להתחיל בסעיף 1 שיאמר "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב".

חיים רמון: בוכוח עם הליכוד הם רצו להוציא את תושבי מדינת ישראל ולהשאיר רק את היהודים. שלא יחזור כאן אותו דבר.

פרס: אני מציע שיוזכרו גם אזרחים ערבים. אם ייכתב "מדינה דמוקרטיה בעלת רוב יהודי יציב", זה בסדר.

חריש: המשפט כפי שהוא מנוסח, על רוב יהודי גדול ויציב, מבחינה הסברתית הוא בעצם המאבק נגד סיפוח. כך יקראו זאת, לדעתי. אם זה כל כתוב בפירוש, אפשר לדבר גם על 45-55%. בשביל הערבים כתוב סעיף 2. זה הפרק המדיני של הנושא. על שוויון זכויות לתושבים במדינה יש איקס פרקים שעוסקים בו. פה מדברים על יעדים למשא ומתן לשלום, וחיפשנו נוסחא שאיתה אפשר להציב יעד מדיני וגם יכולת להסביר אותו לאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. את הדגש הזה לא הייתי מרכך. עם נוסחא זו נצטרך להאבק על דעת הקהל הישראלית כדי שתתמוך בנו במאבק על השלום.

פרס: עד שתנצל את הליכוד תפסיד חלק גדול מהמצביעים שלך. נאמר שאתה אזרח ערבי. למה לך? אפשר לומר מה שבהט הציע, מדינה יהדוית בעלת רוב יציב. לא צריך את המלה "גדול".

ליבאי: יש שתי גישות. האחת, להשאיר את הנוסח שהציע ראש הממשלה, ולומר גם "האזרחים החיים בה". אפשרות אחרת היא לקבל את הצעתו של בהט שאומר לדלג על הפרובלמטיות בפרק הזה ולומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שיוויון זכויות מלא ליהודים ולא-יהודים". ראש הממשלה העיר מן הראוי שייאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכל האזרחים החיים בה. באה ההצעה של בהט להשמיט את זה כי זה לא העיקר, ולקרוא את הפסוק: "קיום מדינ ישראל כמדינה דמוקרטית…". ראש הממשלה אומר שהוא מקבל זאת. הוא לא רוצה שיהיה כתוב רק מדינתו של העם היהודי, כי זה מנקר עינים.

פרס: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול, תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים החיים בה".

אורה נמיר: אני לא מבינה על מה התחנכתי במדינת ישראל. התחנכתי שבאנו לכאן להקים מדינה יהודית. יש נסיגה מהאמירה שלנו שבאנו לישראל כדי להקים את מדינת היהודים? לפי תפיסתי, אינני חושבת שזה אותו דבר. מדוע אנחנו צריכים להתקפל מאמירה שלנו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?

פרס: האם ההורים שלך לא חינכו אותך שאנחנו לא צריכים לגרש את הערבים? יש בארץ 700 אלף ערבים, מה אתם?

הלל: אנחנ מסבירים בכל פעם לכל מיני נציגי עולם. אני אומר להם שכל האזרחים במדינת ישראל שווים כלפי החוק. אבל מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינתו של העם היהודי באשר הוא שם. מן הבחינה הזאת, יש נפקא מינא גדול. יהודי אתיופי שלא נמצא שלושת אלפים שנה במדינתו, שייך למדינת ישראל. יחד עם זאת, מישהו אחר שחי במדינת ישראל, הזכויות שלו שמורות, אבל לא יותר. אם רוצים לוותר על כך…

פרס: לא מוותרים. זה כתוב במגילת העצמאות.

י"ז אמיר: מי שמוותר על המושג מדינת יהודים, מדינה של העם היהודי שבה יישבו כל האזרחים עם זכויות מלאות דמוקרטיות, מוותר על זכותנו על פי חוק השבות. אסור לוותר על הנוסח הזה. חוק השבות הוא חלק ממגילת העצמאות. אתה לא יכול לעשות שני אזרחים, אחד שהמדינה שייכת להם, ואחד שהמדינה לא שייכת להם. מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זאת אומרת יהודים שאינם חיים בישראל. צריך לומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא-יהודים.

הלל: אתה משמיט את המלה "גדול". אתה מספח שטחים.

מ. בר-זוהר: המלה "גדול" חייבת להיות. אחרת אפשר לקבל את דעת הליכוד.

ליבאי: אני מציע שהנוסח יהיה "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים". אני מציע שנקבל זאת. יש פה דאגה לכך שהמדינה היא המדינה של העם היהודי ויש בה לא יהודים גם ישנה המלה "גדול".

יחיאל לקט: יש כאן ויכוח שהוא סערה בכוס שאפילו לא מלאה מים. יש הגיון רב בהערה של ראש הממשלה שאומר: הדבר היחיד שמתרגמים לכל העולם הוא הפרק המדיני, ושם ייאמר שישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה יהיה כתוב בכל מיני פרקים והרבה פעמים. ההחלטות האלה בפרק הזה יהיו בידי כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם ובכל המקומות האחרים. מדובר ביעדי משא ומתן. מה מציעים: שנגיד מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב וכו'. למה צריך את כל הויכוח? להכניס לכאן את הדבר שהוא ידוע לפי הגדרתו, זה לא שייך לפרק של המשא ומתן. יותר נבון למצוא ניסוח שאומר מדינה יהודית ולאו דווקא פה. המושג הזה מופיע בעשרים מקומות אחרים בהחלטות. אני מציע לקבל את ההצעה של בהט שראש הממשלה הסכים לה.

בהט: לא הצעתי להשמיט. להיפך. זה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, זה לא יעד למשא ומתן. זה צריך להופיע במקום אחר בפני עמו. פה זה אינו נחוץ.

ליבאי: ההצעה היא להשמיט את המלים "כמדינתו של העם היהודי" ולומר "מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי".

פרס: אני מציע כך: "יעדי ישראל במשא ומתן לשלום הם: א. להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי יציב וגדול תוך שמירה על שוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא יהודים". זו מטרת המשא ומתן, להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי.

לקט: מה זה אופי יהודי? כן רכבת בשבת או לא רכבת בשבת?

הלל: מה זה אופי יהודי?

ח. צדוק: אני מציע לראש הממשלה לא לחזור בו מהצעתו הקודמת. בועדה דנו בשאלה של האופי היהודי ומסיבות שאני לא רוצה לחזור עליהן חשבנו שזה לא ביטוי נכון. אני תומך בהצעת ראש הממשלה האומרת: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית… [השמט במקור] ובעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים".

מ. גור: לפני ארבע שנים מצאו פתרון במצע. על כל מדינה ערבית דובר לענין. אני מציע להסתכל במצע.

מ. שחל: בפעם הקודמת נאמר: "יש להמשיך לקיים את ישראל כמדינה עלת רוב יהודי ברור וחברה דמוקרטית".

ליבאי: כולנו מתכוונים לאותו דבר. אפשרות אחת היא שחזר עליה חיים צדוק: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים". האפשרות השניה היא הנוסח שמוצע על ידי הועדה. הצעה אחרת מדלגת על המלים "כמדינתו של העם היהודי" ומוסיפה לאחר המלה "מדינה"…

ויצמן: אני מציע לקבל את ההצעה שקרא שחל.

נמיר: במצע כתוב "מדיניות החוץ והבטחון ויעדים מרכזיים: המערך יתמיד בקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל ויפעל להגשמת יעדיה של הציונות….במולדתו".

ליבאי: אני מזהיר מפני שילוב נוסחים מוקדמים. מה שהוכן בועדה הוא מיקשה מסוימת. שחל לא הציע זאת.

א. עמית: הנושא שאנחנו מתווכחים עליו איננו חלק ממשא ומתן. מוסכם עלינו שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי. לא חשוב אם רוב ברור או לא. זה לא נושא למשא ומתן.

ליבאי: פה נאמר למה מפלגת העבודה חותרת. יש צד אחד שרוצה ישראל שלמה, ויש צד אחד שאומר שהוא רוצה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן באה הפסקה השניה בענין הערבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.
אנחנו מצביעים על ההצעות. מצביעים רק חברי הועדה המכינה. חברי הועדה המדינית שאינם חברי הועדה המכינה, אינם בעלי זכות הצבעה. אקרא את הנוסח המתוקן המוצע: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".
ההצעה השניה היא ההצעה האורגינלית של הועדה.
ה צ ב ע ה
בעד הנוסח המתוקן: 20
בעד נוסח ועדת המשנה: 11
הוחלט לקבל את הנוסח המתוקן.

הלל: אני רושם הסתייגות.

הרפובליקה היהודית של ישראל

בשנת 1985 נאם ד"ר ישראל אלדד בפני באי כנס בנושא חינוך לדמוקרטיה. כותרת דבריו הייתה "הנחלת הדמוקרטיה הציונית", וכה הוא אמר לגבי המונח אותו טבע:

ניסחתי את דברי: חינוך לדמוקרטיה ציונית. בשלוש המלים האלו המושג חינוך הוא העיקר, הוא המשותף לכולנו פה. כולנו רוצים לחנך לטוב ביותר. הוויכוח מתחיל אולי כשאנחנו מתחילים לדבר על דמוקרטיה ציונית. וזה ויכוח של דגש. יש הבדל אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, או שאני אומר חינוך לציונות דמוקרטית. הדגש הוא בעל חשיבות, כי יכול להיות שכל חילוקי הדעות בינינו יהיו בנקודה הזאת. אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, פירוש הדבר שאני מסכים לדמוקרטיה, בתנאי שזו תהיה דמוקרטיה ציונית, וזאת עמדתי. דמוקרטיה מסוייגת, והסייג הוא ציונות. אפשר להגיד: חינוך לציונות, ואני חושב שחלק מהציבור גורס זאת, אני מסכים לציונות, זה יפה מאד, בתנאי שזאת תהיה ציונות דמוקרטית; אם איננה דמוקרטית – אינני מסכים לה. זאת החשיבות של הדגש, איפה אני שם כל מילה.

חודשים ספורים אחרי אותו כנס, העבירה הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, בו הצליחה לחמוק מהדילמה שהציג אלדד, עד ידי הפרדת כוחות. סעיף 7א לחוק קבע תנאים להתמודדות רשימות בבחירות לכנסת. התנאי הראשון היה אי שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, והתנאי השני היה אי שלילת אופיה הדמוקרטי של ישראל. הכנסת התכחשה במידה רבה לקיומו של מתח בין שני הסעיפים. יחד עם זאת, יש בניסוח שנקבע משום נטייה לכיוון מה שאלדד כינה "ציונות דמוקרטית": המדינה היא מדינתו של העם היהודי, אבל האופי שלה הוא דמוקרטי, ויהדותה, לפיכך, כפופה לדמוקרטיותה. ב-1992 הנוסח נעשה עמום קצת יותר, והמתח זכה להדגשה נוספת, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, בו לראשונה ניתנה בחוק הנוסחה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה זה מכבר לניסוח האוטומטי, הקלישאתי. ((ב-2002  הנוסחה הזו יובאה גם לחוק יסוד: הכנסת, כדי לפנות מקום לסעיף נגד תמיכה בטרור.)) ו' החיבור הזו, ששוללת יחסות כלשהי בין שני החלקים של הביטוי, מותירה אותנו בלי הנחיה איך לפרש את הדברים. האם "יהודית אבל דמוקרטית" או "קודם יהודית, ואז דמוקרטית"? בג"צ, כידוע, המשיך להעדיף את הפרשנות הראשונה. אך הדיון מעולם לא נשלם.

כמעט שלושה עשורים עברו מאז אותה הרצאה של ישראל אלדד, שבינתיים הלך לעולמו. בנו, אריה אלדד, נותר בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית (ומחוץ לכנסת, ברוך השם), אבל עמדותיו של אלדד האב נדדו לעבר המרכז הפוליטי ומקובלים כיום על חלק גדול מהאוכלוסיה בישראל. וכך הגיעה לשולחן הכנסת הצעת "חוק הלאום", או בשמה המלא "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (גלגול נוסף של הצעתו של אבי דיכטר בכנסת ה-18. כל האמור להלן נכון גם עבור הצעת החוק של דיכטר). הסעיף הראשון של ההצעה, תחת הכותרת "מדינה יהודית", קובע כי ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, וכי רק לעם היהודי יש זכות לממש את זכותו להגדרה עצמית בה. סעיף 2 קובע כי מטרת החוק היא "להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". בסעיף 3 מגיעה לראשונה התייחסות לצד השני של המשוואה: "מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי".

איזה מרחק בין "אופי דמוקרטי" לבין "משטר דמוקרטי". לוין ושקד (בעקבות דיכטר) מבקשים להכריע לראשונה בהיסטוריה של ישראל לכיוון הפרשנות השניה, זו שמכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות, ומותירה אותה בגדר שיטת משטר ריקה מתוכן ממשי, מעטפת טכנית עבור התוכן היהודי המהותי. "דמוקרטיה ציונית", במונחיו של אלדד. אפשר לתמוך בדברים, אבל יש לומר אותם במפורש, כפי שעשה זאת אלדד, ולא להתחבא מאחורי אמירות כלליות והתכחשות למתח הקיים בין שתי ההגדרות. כניסת חוק היסוד המוצע לחוקה הישראלית המתגבשת תהווה נקודת הכרעה חשובה בדברי ימיה של מדינת ישראל, והפעם הראשונה שהאופי הדמוקרטי שלה יוכפף, יסוייג ויותנה בשמירה על זהותה היהודית.

לתפארת מדינת ישראל.

הערה אדמיניסטרטיבית: היום התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה של הבלוג. אני רוצה להודות לתורמת.

טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח ((תסלח או תיסלח? המממ…)) לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת "תג מחיר".

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – "אנחנו כאן, הם שם", וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של "שתי מדינות לשני עמים" היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם "פתרון" לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של "מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה"ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד"כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו"נושמים", דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו"ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון "שתי מדינות לשני עמים", מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך "מדינה דו-לאומית". הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון "מדינת כל אזרחיה" בפורמט הנתמך על-ידי בל"ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב"שתי מדינות לשני עמים" אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים" ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.


נפולת של נמושות

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה, ((אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה.)) ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות! ((את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית!)) העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס. ((אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים.))

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.