על דברים שבזול ודברים שביוקר

א. דברים שביוקר

לא חושב שסיפרתי בבלוג, אבל רכשתי לאחרונה דירה. מדובר, כמובן, בהוצאה הגדולה ביותר שאעשה בחיים שלי, והיא מצריכה כל מיני דברים של גדולים, כמו משכנתא וכאלה. כשנה לפני שעזבנו לקנדה גם חשבנו לקנות דירה. אבל בזמנו, לשלם 600,000 ש"ח, שמתוכם לפחות 450,000 משכנתא, נראה לנו כמו התחייבות מטורפת. שזה היה מצחיק היום, אם זה לא היה כל כך מדכא.

בכל אופן, במסגרת סידורי המשכנתא היינו צריכים גם לעשות ביטוח משכנתא. אולי יצא לכם להתקל בפרסומות ברדיו (אולי גם בטלוויזיה, אין לי מושג) שלועגות למי שלוקח את ביטוח המשכנתא שמוצע דרך החברה שעובדת עם הבנק ומציעות במקום זה ללכת לחברת ביטוח שיש לה מספר טלפון זכיר במיוחד במקום. הם בהחלט צודקים בכך שכדאי לעשות השוואת מחירים, במיוחד בהוצאה כה גדולה ולטווח זמן כה גדול. אבל כל השאר הוא, איך לומר, לא ממש מדויק. אומר זאת כך: מבין כל ההצעות שקיבלתי, זאת של חברת הביטוח מהפרסומת הייתה הכי גרועה. בהפרש ניכר. מה זה הפרש ניכר? 50% יותר מאשר ההצעה שבסוף בחרתי בה, וזה אחרי הנחה שהם נתנו לי לחמש השנים הראשונות. זאת, בעוד שיתר ההצעות היו בהפרש של שקלים בודדים אחת מהשניה.

בסופו של דבר, אגב, הלכתי עם הביטוח שהוצע לי דרך הבנק.

יש משהו לא הגון בגישה של חברת הביטוח הזו – מסע פרסום אינטנסיבי, כולל הבטחה להשוות כל הצעה אחרת שתוצג בפניהם כדי לתת להם אצטלה של תחרותיות (וזה עוד לפני שמדברים על השימוש במספר מותגים תחת אותה חברת ביטוח, כדי להנות מאותם צרכנים שרוצים לעשות השוואת מחירים ומתקשרים למה שהם תופסים כשתי החברות הגדולות בשוק – שהן למעשה אותה חברה ממש). אני יודע שזה נשמע תמים לצפות להגינות מחברת ביטוח, אבל כשהדבר הראשון שהם עושים משאיר כזה טעם רע, התגובה האוטומטית שלי היא להתרחק. אני לא חושב שזה נכון, כצרכן, לתת לחברה כזו את הכסף שלי. האופטימיזציה הזו – להציע הצעה גבוהה, ולרדת בדיוק לנקודה שבה הצרכן הספציפי הזה יחשוב שהם תחרותיים, במקום להיות תחרותיים מהרגע הראשון – מרגיזה אותי.

אז מה שניסיתי להגיד זה שתשוו מחירים, אל תסתפקו בחברות עם הכי הרבה פרסומות או עם מספר הטלפון הכי זכיר. ביטוח זה הרבה כסף, וזה שווה לכם להשקיע את הזמן הדרוש כדי לקבל הצעות מכמה וכמה חברות.

ב. דברים שבזול

עיתון הארץ הכריז שבקרוב יעבור למודל עסקי חדש, המזכיר את תוכנית התשלום של הניו-יורק טיימס: גישה חופשית למהדורה המקוונת תעלה כ-400 ש"ח, תתאפשר גישה חינם למספר מצומצם של כתבות בחודש, וקוראים שיגיעו דרך קישורים ברשתות החברתיות יוכלו לקרוא את הכתבות המקושרות בלי מגבלות.

אני יכול להבין את הארץ. אני לא רואה את עצמי עושה מנוי למהדורה הדיגיטלית שלהם, אבל אני יכול להבין אותם. האיזון העדין שמעולם לא ממש נשמר בין כה וכה בין הצורך של המפרסמים לבולטות לבין הצורך של קוראי האתר בסביבת קריאה נוחה ממשיך להתערער, והיכולת לכמת במדוייק את השפעתה של כל פרסומת מן הסתם מקשה על אתרי החדשות להרוויח בצורה משמעותית מפרסום. אולי באמת אין מוצא אלא לדרוש תשלום על הגישה לאתר? ושקל וקצת ליום זה באמת לא הרבה, יחסית לעלות של עיתון יומי מודפס.

העניין הוא שהעיתונות מעולם לא מומנה ישירות על ידי הקוראים. מאז ראשית ימיו של העיתון בגלגולו המוכר לנו (שהחל את דרכו עם עיתוני הפני האמריקאים במאה ה-19), העיתונות מומנה על-ידי פרסומות. העלות לקורא מהווה רק שבריר מהעלות האמיתית של תחזוקת מערכת עיתון, ולמעשה בקושי מכסה את עלויות ההדפסה עצמן. מה שעיתונים מכרו, מאז ומתמיד, זה לא חדשות לקוראים, אלא קוראים למפרסמים – או בכינוי הקצת פחות נעים "עיניים" (eyeballs).

מכיוון שאין עלויות הדפסה בעיתון מקוון, היה זה דווקא הגיוני לא לדרוש תשלום תמורת קריאת העיתון, והסתמכות מלאה על פרסום. אבל, כאמור, הרווח מפרסומות מקוונות הוא ככל הנראה נמוך יותר מאשר הרווח מפרסומות מודפסות, ולו משום שכל העסק נהיה הרבה יותר מדיד. המפרסם כבר לא צריך להסתמך על השערות כלליות לגבי מיקום המודעה וגודלה – כל הנתונים המדוייקים של כמה אנשים ראו את הפרסומת וכמה אנשים הקליקו עליה הפכו זמינים. האמת, אפשר להניח, לא מאוד מחמיאה לעיתונים כפלטפורמה מוצלחת לפרסום. גם סוג הפרסומות האפשריות באתר אינטרנט שונה מאשר בעיתון. נכסי צאן ברזל כמו עמודים מלאים בריבועים קטנים של מוצרי צריכה על מחיריהם המפתיעים לטובה (בשאיפה) פשוט לא עובדים באינטרנט.

אבל המודל שמציע "הארץ" אינו נועד להחליף את הפרסומות – 399 ש"ח לשנה מכל מנוי לא יכסו באמת את עלויות המערכת. אנחנו נותרים עם אותה תסבוכת, רק עם טוויסט חדש: עכשיו לעיתון יהיו פחות זוגות עיניים למכור למפרסמים, וכך ההכנסות מפרסום תרדנה. מאידך, להעלות את עלות המנוי לרמה כזו שתוכל להחליף לחלוטין את ההכנסה מפרסומות ככל הנראה אינו ריאלי מבחינת מספר המנויים הצפויים. גם כך קשה להעריך כמה אנשים יסכימו לשלם את המחיר שנקבע תמורת הארץ הדיגיטלי.

יש מי שמחפשים את הפתרונות במקומות אחרים. וידאו, כך מספרים לי, זה הדבר החם הנוכחי בהכנסות של עיתונים מקוונים – בתחילת כל סרטון אפשר להדביק פרסומת שאי אפשר לדלג עליה והצפיה בה מובטחת, מה שמניב רווחים נאים לעיתון. אבל על הדרך העיתון צריך להפנות יותר ויותר ממשאביו להפקת קטעי הוידאו האלו, להפסיק להיות עיתון ולהתחיל להיות קצת ערוץ טלוויזיה. שזה, כמובן, פתרון בעייתי משהו לבעיה שלפנינו.

אין לי מושג איך פותרים את הבלאגן הזה. אני מאחל בהצלחה לעיתון הארץ במיזם החדש, אבל בינתיים אני סקפטי.

חתונה לבנה

ברוכים הבאים שוב לפינתנו "דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו". והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת "להתחתן עם הפילגש".

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל"נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: "הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה."

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, "המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין". אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא "פלסטינית". הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת "צורך בטחוני", הדבר מחייב "להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו" [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת "פיצוי". לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב"מדינה יהודית". ((ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך.)) לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב"ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב"ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל"אישה הגונה", אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.

דמוקרטיה לא בונים על שקרים

עדכון: ניסים דואק מיוניק כתב תגובה (ניתן לראות אותה במלואה מתחת לפוסט), ומכחיש כי התגובה האמורה נכתבה בתשלום או כי יוניק קיבלו תשלום ממיה"א לכתיבת תגובות. שאר סימני השאלה לגבי התגובה של מאיה עומדים, אבל כאן כבר מדובר בסתם התנהגות מוזרה של מגיבה, ולא בקניית טוקבקים, אז זה לא ממש חשוב. אני מתנצל בפני יוניק על ההאשמות השגויות.

אז אתמול כתבתי פוסט על המרכז הישראלי להעצמת האזרח והקמפיין החדש שלהם לשינוי שיטת הבחירות. היום קיבלתי תגובה חדשה תחת הפוסט ההוא, מאת אחת "מאיה", שזה תוכנה:

הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב.

עוד צעד לכיוון השינוי

(המחסור בנקודה בסוף המשפט השני במקור). משהו נראה לי מסריח בתגובה העלובה הזו – בעיקר בחוסר ההתווכחות איתי על אף אחד מהנקודות שהעליתי (בדיעבד, גם ההתרכזות באלמנטים התקשורתיים של הקמפיין, במקום בתוכן שלו, היו צריכים להרים כמה דגלים אדומים. אלוהים, כמה שהאנשים האלו רדודים!). מבט שני בדוא"ל שקיבלתי עם התראה על התגובה החדשה העלה סימן שאלה נוסף: למה השם בכתובת הדוא"ל שונה כל כך מהשם שניתן? ניסיתי לחפש את השם מהדוא"ל בגוגל, והגעתי לעמוד פייסבוק של מישהי. שום דבר חשוד שם… חוץ מאשר – רגע, מה זה? היא "עבדה" ב-Unik Public Image. רגע רגע, למה זה נשמע לי מוכר? חזרה לדוא"ל ההתרעה שקיבלתי. אה – התגובה בבלוג נשלחה מכתובת IP של unik.co.il ((לשם הבהרה: בד"כ אני לא חושף כתובות IP או דוא"לים של אנשים שמפרסמים תגובות בבלוג, אלא אם אני חש שהם מנצלים את האנונימיות שלהם לרעה, ובעיקר למטרות יחצ"ניות)). אה, עכשיו הכל מסתדר.

רגע, רגע, רגע – קמפיין לקידום הדמוקרטיה בישראל מעסיק טוקבקיסטים בתשלום כדי לקדם (באופן מאוד עלוב) את הקמפיין תחת כסות שקרית? ברצינות? זה גם כלול בתפיסה הדמוקרטית שלכם, לשקר לציבור?

בעצתו של נדב, הנדיב באדם, שלחתי לכתובת הדוא"ל שניתנה לי הודעה שמבקשת הסבר והתנצלות. הוספתי גם אולטימטום: אם לא תתקבל התגובה תוך שעה, יבוצע אאוטינג לאלתר. תגובה לא נתקבלה, אז הנה האאוטינג.

הבהרה: אינני טוען שמיה"א שכרו את UNIK כדי לכתוב טוקבקים בתשלום, או בכלל. אני מעלה כאן סדרה של עובדות שביחד מתחברות לחשד מעניין, ואני משאיר לקוראים את האפשרות להכריע מה דעתם בנושא. ביקשתי תגובה מ-UNIK וממיה"א. אם וכאשר תתקבל, אני אפרסם אותה כאן במלואה.

גוגל, מחייה השפה היידית

אקיזמט ((תוסף לוורדפרס שמסנן תגובות זבל.)) מצא את הפנינה הבאה:

ווי קומען איר דאָנט האָבן דיין פּלאַץ וויעוואַבלע אין רירעוודיק פֿאָרמאַט? קען ניט זען עפּעס אין מיין נעטבאָאָק.

אני לא דובר יידיש, אבל גוגל מתרגם את זה כך:

How come you dont have your site vyevable in mobile format? Can not see anything in my netbook.

השאלה שעולה היא מה גרם לספאמר האוטומטי ששלח את המסר החשוב הזה (אליו צורפה, כמובן, כתובת של אתר כלשהו) לחשוב שהבלוג שלי הוא ביידיש, ולתרגם את המשפט דווקא לשפה זו. האם רק לפי סט האותיות? אני די בטוח שעברית יותר נפוצה מאשר יידיש ברשת, לא?

נפולת של נמושות

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה, ((אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה.)) ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות! ((את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית!)) העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס. ((אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים.))

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

מנדליי מוכר מאמרים

עדכון, אפריל 2013: מנדליי נמכרו לאלסבייר. אני לא לגמרי בטוח מה אני חושב על זה, אבל המהלך הזה הופך את העידוד שלי להשתמש במנדליי להרבה יותר מסוייג, לכל הפחות. בינתיים אני אישית ממשיך להשתמש בתוכנה, כי אני כבר בתוך הדוקטורט ולהחליף באמצע יהיה בלאגן, אבל אני כבר הרבה פחות בטוח שאמשיך להשתמש בה אחריו. לתשומת לבכם.

מבקרים באתר אולי שמו לב לרצועה האדומה בטור השמאלי – רשימת הקריאה שלי באתר מנדליי. אני משתמש במנדליי כבר למעלה משנה, ולאחרונה הצטרפתי לקבוצת ה"מנחים" של מנדליי, אותה יזמו יוצרי התוכנה כדי להפיץ את שמעה בקרב אקדמאים ברחבי העולם. חוץ מכמה הטבות חביבות שאני מקבל בתמורה למאמצי, הסיבה העיקרית להצטרפות שלי לקבוצה הזו היא שאני באמת מאמין שמדובר בתוכנה מצויינת, וחשוב מכך – בעלת פוטנציאל להפיכה לכלי חסר תחליף בידי החוקר באקדמיה. אז הפוסט היום יהיה קצת מכירתי. אני מקווה שתסלחו לי.

מנדליי היא, בבסיסה, תוכנה ביבליוגרפית. האקדמאים מביניכם אולי מכירים את אנד-נוט הנפוצה אך יקרה להפליא, או את תוסף זוטרו לשואש. למי שלא מכיר: תוכנה ביבליוגרפית מסייעת לכותבים באקדמיה לרכז ספריה של מראי מקום, ולשלב אותם בקלות לתוך טקסטים, בין אם כמראי מקום אינדיווידואליים, ובין אם כרשימה ביבליוגרפית מלאה. תוכנה ביבליוגרפית טובה תקל עליכם את המלאכה המעיקה משהו של כתיבת ביבליוגרפיה. היא במיוחד שימושית לאקדמאים שמתחילים לחשוב לכיוון של פרסומים, מכיוון שכתבי עת שונים דורשים סגנונות שונים של שיטות ציטוט. מנדליי – כמו גם תוכנות אחרות – יכולה לשנות את סגנון הציטוט במאמר בקליק אחד. מנדליי מתממשקת עם וורד או אופן אופיס כדי להפוך את ניהול הביבליוגרפיה של כל מסמך לפשוט ואינטואיטיבי למדי, ועושה זאת בהצלחה מרובה (אם כי לא בלי תקלות, לפחות באופן אופיס).

כדי להקל על משימת בניית ספריית הציטוטים שלכם, מנדליי יודעת לשאוב מידע ביבליוגרפי על פריטים שונים ממגוון מקורות. ראשית, מנדליי מארגנת לכם את כל קצבי ה-PDF שזרוקים לכם ברחבי הכונן. היא יודעת לשאוב מתוכם את המידע הביבליוגרפי במידה מרשימה של הצלחה (ובדרך כלל יודעת גם לזהות כשההצלחה היא חלקית ולבקש מכם לסייע לה להשלים את החסר). התוכנה גם יכולה, אם תרצו, לרכז את כל הקבצים בספריה אחת ולשיים אותם בצורה אחידה (למשל, מחבר – שנה -כותרת). אפשר גם להגדיר לתוכנה לעקוב אחרי ספריות ספציפיות ולייבא משם PDFים חדשים שהורדתם. אם אתם כמוני, יש לכם ספריה ענקית של קבצים עם שמות רנדומליים וחסרי פשר שהורדתם פעם ורציתם לקרוא, ועכשיו בלתי אפשרי לאתר אותם. מנדליי תגלה עבורכם את הקבצים הללו, ותעזור לכם לסדר את אלו שתורידו בעתיד.

לתוכנה יש גם תוספים לדפדפנים השונים שמאפשרים ייבוא מידע ישירות מתוך מאגרי מאמרים וספרים ברשת. רוצים לצטט ספר כלשהו שקראתם פעם אבל כבר אין לכם את המידע הביבליוגרפי שלו? לכו לעמוד הספר באמאזון או גוגל בוקס, הפעילו את התוסף, ומנדליי תעתיק את כל המידע הדרוש ותעביר אותו ישירות לספרית מראי המקום שלכם. מאמרים שאינם מאחורי חומת תשלום התוכנה אפילו תדע להעתיק במלואם, במקביל ליצירת הרשומה החדשה בספריה שלכם, כאשר תפעילו את התוסף באחד מעשרות מאגרי המידע הנתמכים. לבסוף, אם התוכנה לא מכירה אתר מסויים, היא פשוט תשמור עותק (טקסטואלי) של העמוד ותשמור רשומה על העמוד עצמו – דרך מצויינת למי שאוסף חומר מהאינטרנט עצמו.

אחד השימושיים העיקריים שהכי משכו אותי במנדליי בתחילה היה יכולות ההערה על PDFים, בין אם באמצעות מירקור, השארת פתקיות או סתם ניהול רשימת הערות לצד כל טקסט. מנדליי גם מאפשרת תיוג של טקסטים, מה שמסייע במציאת קשרים בין טקסטים שאולי לא הייתם מבחינים בהם אם קראתם אותם במנותק זה מזה. בנוסף, מכיוון שאפשר לשמור את הספריה שלכם על הענן ולסנכרן אותה בין מחשבים, מנדליי גם משמרת את ההערות שלהם ומעבירה אותם בין מחשב למחשב. ((הגרסא החינמית של מנדליי כוללת שטח אחסון של חצי ג'יגה, פלוס עוד חצי ג'יגה למסמכים בקבוצות סגורות. אפשר לרכוש מנוי פרימיום עם יותר שטח אחסון.)) בנוסף, הספריה שלכם, כולל הקבצים שבחרתם לסנכרן, זמינה מכל מקום ברשת.

אבל היתרונות הכי גדולים של מנדליי הם בתכונות החברתיות שלה. מנדליי הוקמה על ידי היזמים שהקימו את סקייפ ולאסט.אף.אם., ולכן תוכננה מראש עם מרכיב חברתי חשוב.

ראשית כל, מנדליי הולכת והופכת למאגר המאמרים הגדול ביותר בעולם. כבר עכשיו אפשר לבצע חיפושים אחרי מאמרים וספרים דרך המאגר של מנדליי ובדרך-כלל למצוא את מה שמחפשים. השילוב עם טכנולוגיית OpenURL שמופעלת בספריות אוניברסיטאיות ברחבי העולם הופכת את הדרך ממציאת מאמר להורדת עותק שלו למחשב לקצרה במיוחד.

אבל כמו תמיד, היתרונות מתחילים להיות ברורים כשמנצלים את הקראוד-סורסינג שבקהילה שכזו. מכיוון שהתוכנה מעודדת את המשתמשים לתייג את הטקסטים השונים בה, נוצרים הלכה למעשה מאגרי מידע בנושאים ספציפיים. אם אתם רוצים לערוך סקירת ספרות בנושא מסויים, מקום מצויין להתחיל הוא לבחון מה נמצא תחת התגיות הרלוונטיות במאגר של מנדליי. הסטטיסטיקות שהאתר מספק גם מאפשרות לדעת איזה מאמרים הכי פופולאריים, כמו גם אלו תגיות אחרות מקושרות לעיתים קרובות למאמרים שאותם מצאת.

דווקא התחומים הרלוונטים אלי – מדעי החברה – זוכים לפחות הצלחה במנדליי עד כה, וזו אחת הסיבות שהחלטתי לנסות לפרסם את התוכנה. ככל שיותר אנשי מדעי החברה יצטרפו לקהילה, כן ייטב לי.

מעבר לשימושי הקראוד-סורסינג, לפן החברתי של מנדליי יש גם צדדים ישירים יותר. מנדליי מאפשר להקים קבוצות שיכולות לשמש למגוון מטרות. קבוצות פתוחות, כמו זו שמשמשת את רשימת הקריאה הפומבית שלי, יכולות לשמש לרשימות קריאה, לקבוצות דיון כלליות, וכדרך לא רעה ליצור קשרים עם אנשים שעובדים בתחומים קרובים לשלכם. רשימות סגורות, לעומת זאת, יכולות לשמש ככלי מצויין לשיתוף פעולה אקדמי, באמצעות סנכרון ספריית הטקסטים של כל המעורבים, ואפילו סנכרון ההערות על כל אחד מהטקסטים הללו: ביבליוגרפיה מוערת אינסטנט! אחד הרעיונות המעניינים ששמעתי עליהם הוא שימוש במנדליי עבור סמינר, ככלי של המרצה לתקשר עם הסטודנטים מחוץ לכיתה, להפיץ ביניהם טקסטים לקריאה ולהעיר עליהם הערות במשותף לקראת הדיון בכיתה.

מנדליי רחוק מלהיות כלי נטול בעיות. באופן כללי, מדובר בתוכנה שנמצאת בשלבים אחרונים של הבטא שלה (הגרסא האחרונה שיצאה היא 0.9.9.2), אבל נראה כי גם אחרי שתצא באופן רשמי היא לא בדיוק תהיה מושלמת. למשתמש העברי, ראשית כל, התוכנה היא בעייתית מאוד. התמיכה שלה בעברית היא בעייתית, בלשון המעטה. המשמעות היא שאת החלק בביבליוגרפיה שלהם שהוא בעברית, אתם תאלצו לתקן באופן אינטנסיבי, או פשוט לכתוב אותו ידנית. במילים אחרות – הכלי הזה מוגבל למדי עבור הסטודנט הישראלי המצוי. עם זאת, עבור אקדמאים בשלבים מתקדמים ביותר, שבין כה וכה עיקר כתיבתם באנגלית, מדובר בכלי שימושי מאוד. (אני גם מנסה לדרבן את יוצרי התוכנה לשפר את התמיכה בשפות ימין-לשמאל, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלהם).

בעיה נוספת של התוכנה היא שעדיין אין דרך נוחה לתקן או לשנות את סגנונות הציטוט שלה. אמנם יש כמה מאות סוגים שונים שהתוכנה תומכת בהם, אבל כדי לבצע שינוי כלשהו (וכבר נתקלתי בשינויים דרושים), צריך להפשיל שרוולים ולנבור בתוככי קבצי ההגדרה, שבנויים ב-Citation Style Language. הדוקומנטציה הלקויה, נכון לעכשיו, של הקישור בין השפה הזו לבין מנדליי, הופכת את המשימה הזו לאפילו קשה יותר. האנשים שמאחורי מנדליי הבטיחו לבנות פתרון אינטואטיבי יותר לבעיה הזו, אך נכון לעכשיו, אין באופן פתרון שכזה.

בנוסף, באופן אופיס לפחות, הוספת ציטוטים הופכת איטית יותר ויותר ככל שהקובץ מתארך ומספר מראי המקום גדל. זה לא מורגש בקבצים בגודל בינוני, אבל כמי שעובד על דוקטורט, אני מרגיש שאני נאלץ לעבוד על כל פרק בקובץ נפרד כדי לשמור על זמני תגובה שפויים. לזכותם של מנדליי יאמר שהם מפעילים מרכז הצעות ודיווח על באגים יעיל למדי, ואפשר לראות לעיתים קרובות מאמץ ניכר לסייע למשתמשים, להוסיף פיצ'רים מבוקשים ולהתמודד עם באגים בעיתיים. אבל הרבה אנשים מאבדים את הסבלנות בדרך בגלל הבאגים שעוד יש. עבורי, בכל אופן, היתרונות של התוכנה משמעותיים הרבה יותר מאשר החסרונות שלה.

נ.ב., אם החלטתם לנסות את התוכנה, אל תשכחו להוסיף אותי לרשימת העמיתים שלכם!

Does the internet run on stupid?

עידוק פרסם כתבה בהארץ על כפתורי התרומות שצצו לאחרונה בכל מיני בלוגים (אהם אהם), ופנה גם אלי כדי לראיין אותי. מכיוון שאני לוקה בלוגוריאה, ומכיוון שהנושא נגע למשהו שכבר כמה זמן מתבשל לי כפוסט, שלחתי לו תשובה בת כמה מאות מילים – רובן, כמובן, נפלו בעריכה (אך חלקן חזרו לחיים פה). אז הנה פיתוח של התשובה ששלחתי לו. אפשר לראות בזה סוג של מניפסט.

בימי הקיץ יש אזורים בטורונטו (ובהרבה ערים אחרות, אולי אפילו בתל-אביב – לא בדקתי) שאם הולכים לטייל בהם בסוף השבוע יש סיכוי גבוה מאוד להתקל במופע רחוב – להטוטן או שניים שירימו באיזו רחבה פנויה מופע של עשרים דקות עם בדיחות, טריקים, שעשועים ולהטוטים. מופעי הרחוב הללו תמיד ימשכו כמות לא קטנה של אנשים שיעמדו שם לאורך כל המופע ויצפו בו. רגע לפני הפינלה, יגיד הלהטוטן "אם אני שורד את הלהטוט הזה, אני אודה לכם מאוד אם תשלפו את הארנק, תוציאו ממנו שטר ותניחו כאן – לא משנה איזה שטר, חמישים דולר, מאה דולר, הכל מתקבל בברכה." אם הלהטוטן מרגיש פולני במיוחד באותו יום, הוא גם יוסיף "תחשבו כמה הייתם מוכנים לשלם על המופע הזה אם הייתם הולכים אליו במיוחד כדי לצפות בו, במקום שהוא יבוא אליכם בהפתעה, ותתייחסו לכסף שאתם נותנים לי כתשלום."

קל לראות שיש הבדל בין מופעי הרחוב הללו לבין, למשל, אנשים שמנגנים בפינות רחוב. ההנחה של נגני הרחוב היא שאנשים יעברו על פניהם ויזרקו איזה מטבע לכל היותר. ההבדל בין נגן רחוב לבין סתם קבצן הוא מאוד דק. הם אמנם נותנים "שירות" בדמות המוזיקה שהם מנגנים, אבל אף אחד לא ביקש את השירות הזה, ומרבית האנשים שזורקים מטבע לא עוצרים להנות מהשירות. בדומה, קבצנים שעטים על מכוניות שעוצרות באור אדום ו"מנקים" את השמשה הקדמית שלהם נותנים שירות שאיש לא ביקש (ולעיתים, שאנשים במפורש ביקשו שלא ינתן, כי יש לו תועלת שלילית). השירות, בשני המקרים האלו, הוא יותר בשביל ההרגשה הטובה של מבקשי הנדבות, שהופכים לכאורה לנותני שירות, מאשר בשביל "מקבלי" השירות.

מופעי הרחוב, לעומתם, מציעים שירות. הלהטוטנים אינם מצפים מאנשים לחלוף על פניהם ולתת להם כסף, אלא מציעים שירות בידורי, ומבקשים תשלום רק מאלו שבחרו לקבל אותו.

המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה"סחורה". צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.

מה כן תופס באינטרנט? פרסומות. הרבה יותר אנשים מרימים גבה לגבי בקשה לתרומה מאשר לגבי הוספת פרסומות לבלוג. למה? אם במקום לבקש תרומות היה משלב הלהטוטן פרסומות במופע שלו, זה היה מעצבן אותי. אבל בבלוגים משום מה זה עובד הפוך – לבקש תשלום עבור השירות שהבלוג מספק לקוראיו נתפס אצל רבים (וגם, במידה מסויימת, עבורי) כדבר מה בעייתי, אבל להציג פרסומות בבלוג לא. בקשה מנומסת רע, טינוף המרחב הדיגיטלי טוב.

אבל אני חושב שנכון וחשוב לפתוח את הנושא הזה ולערער על השליטה של הפרסומות באינטרנט. הפרסומות יובאו לאינטרנט מתוך כלי התקשורת האחרים שממומנים בחלקם הגדול מפרסומות – עיתונים וכתבי עת, תחנות רדיו וטלוויזיה (אבל לא ספרים). אבל יש הבדל קריטי בין תמיכת הפרסומות במדיה הישנים לעומת תמיכת פרסומות באינטרנט, והוא נעוץ במדדים שמשמשים לקביעת התשלום. במדיה ישנים, התשלום התבסס על חשיפה ותו לא. לכל היותר, ניתן היה לדבר על פילוח של הצופים לפי אי אלו נתונים דמוגרפיים כמו גיל, הכנסה, מקום מגורים, וגם זה רק בקווים גסים למדי. המטרה של כלי התקשורת הייתה להביא את זוגות העיניים למפרסם, ואחרי זה זאת כבר בעיה שלו אם הוא משכנע אותם לקנות או לא. באינטרנט, לעומת זאת, הפרסום הוא לפי קליק. כלומר, לא מספיק שאני מספק תוכן שמביא אנשים לאתר, שאז נחשפים לפרסומת שלך – אני צריך לדאוג שלאתר שלי יגיעו אנשים מספיק משועממים ו/או טמבלים כדי שממש יקליקו על פרסומות.

כולם הרי יודעים: אף אחד לא מקליק על פרסומות. רגע, זה לא נכון. אף אדם שאני יכול לכבד אותו לא מקליק על פרסומות, אלא אם המטרה שלו היא לעזור לבעל האתר. טוב, אתם יודעים מה, זה גם לא מדוייק. אחת לשנתיים שלוש אולי אני נתקל בפרסומת שמעוררת בי עניין ואני מקליק עליה. כמעט תמיד מדובר בפרסומות שמוצגות לצד תוצאות חיפוש בגוגל. אם כל העולם היה כמוני, לאינטרנט שמבוסס על פרסומות לא הייתה שום זכות קיום. העובדה שלאתרים הגדולים יש תזרים מזומנים משמעה שמגיעים אליהם מספיק מקליקי פרסומות. מכאן שהתמריץ שנוצר לאתרים שרוצים להרוויח, הוא ליצור תוכן שייצר פרסומות רלוונטיות מצד אחד, וימשוך אנשים שעשויים להקליק על פרסומות מצד שני.

אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.

השאיפה של כל אחד מאיתנו, אני חושב, היא לעבוד במה שהוא נהנה ממנו. אם הייתי צייר חובב, לא הייתה שום בושה בכך שהייתי מציע את הציורים שלי למכירה – אם מישהו היה מעוניין בהם. אבל אני לא יודע לצייר. אני פובליציסט חובב, וככזה, נראה לי הגיוני להציע שמי שנהנה מהכתיבה שלי יביע את הערכתו, אולי, בין השאר, גם באמצעות תרומה לבלוג. הצייר החובב לא יפסיק לצייר כי איש לא קנה את ציוריו, ואני לא אפסיק לבלג כי איש לא תרם. ובכל זאת, בעצם מתן האפשרות לתרומה אין כל נזק, ובוודאי שיש הרבה פחות נזק מאשר הצגת פרסומות.

לשחק כדורגל עם האויב

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה"מכשול" מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של "חייל צה"ל" או מג"בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. "לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה", הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה"ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה"ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה"ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של "בניית אמון" היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם "בניית אמון" צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה"ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש"כולנו בני אדם". גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, "אמון חינם", מלשון "אהבת חינם". אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות "בונות אמון" שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

קוד אתי לבני אדם

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ"בלוגוספירה", מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין "בלוגר" לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על "בלוגרים" באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על "בני אדם" באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, "בלוגר".

זה לא שה"קוד האתי" של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי. ((למעשה, יש בו ליקויים מהותיים. מה זה אומר "חובתו של הבלוגר היא לאמת"? ואם אני כותב בלוג פיקטיבי? או שסתם אני אוהב להמציא סיפורים? הבלוגר לא מחוייב לשום דבר. זה כל הפואנטה של בלוגים. שאפשר לעשות מה שבא לנו.)) מדובר, אחרי הכל, ב"קוד אתי" לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף, ((למעשה, יש אנשים שמוכנים לשלם כדי לשאת על עצמם מודעת פרסום של חברת אופנה כזו או אחרת)) והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

נוסף בתרגום

אני חושב שהיה זה דוד לוי, כשהקים את "גשר", שהכריז שזו תהיה מפלגה "לאומית-חברתית". אז גיבשתי את החוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל): לתרגם את הסיסמא שלך לגרמנית, ולראות מה קורה.

מקרה מבחן:

הבהרה: אני לא משווה את ברק להיטלר. ברק הוא אמנם ראש ממשלה כושל לשעבר וראש מפלגת העבודה הכושל בהווה, אבל אין לי ספק קל שבקלים שהוא אינו חולק שום פן אידיאולוגי, טקטי או אחר עם הנאצים. חוץ מזה, הוא נראה ממש גבר גבר עם מעיל העור שלו. הביקורת כאן אינה על ברק כפוליטיקאי, אלא על הקמפיין של מפלגתו.

אגב, היפה בחוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל), הוא שהוא נכון אפילו לגבי קמפיינים גרמניים.