אריק שמידט, שפעם עבד כבייביסיטר אצל השכנים שלו…

טמקא מצאו לנכון לפרגן למנכ"לית החדשה של יאהו בצורה קצת מעניינת:

"לא יזיק ליאהו קצת ניהול אקטיבי", אמרה המנכ"לית הטרייה והבוטה של יאהו, קרול ברץ, שהחליפה את ג'רי יאנג הפורש. ברץ הייתה מנכ"לית Autodesk, מלצרית ומעודדת

זו כותרת המשנה של הכתבה. בתוך הכתבה מופיעה גם הפסקה הזו:

ברץ שימשה כמנכ"לית חברת Autodesk במשך 14 שנה. יאהו, אגב, גדולה פי שניים מ-Autodesk מבחינת מספר העובדים. ברץ למדה באוניברסיטת ויסקונסין, שם שימשה כמעודדת ומלצרית, עבודה שסייעה לה לממן את לימודיה.

בואו נעשה חישוב קצר. ברץ בת 60, על פי הכתבה. היא הייתה מנכ"לית אוטודסק במשך 14 שנה, מה שאומר מאז שהיא בת 46. האם בכל התקופה שקדמה לגיל 46 היא לא עשתה כלום חוץ מלמלצר ולעודד? מה, בדיוק, הרלוונטיות של העובדה שכמו כל אדם אחר בעולם, המנכ"לית החדשה של יאהו עבדה בעבודות מזדמנות כסטודנטית, והשתתפה בפעילויות אקסטרא-קוריקולריות כמו קבוצת המעודדות?

לא צריך לציין שמנכ"ל חדש לא היה זוכה לאמירה דומה. בדיוק כמו ששום סגן-נשיא של חברה גדולה לא היה זוכה להשתפכות הדוחה של גוגי דולדמן על מריסה מאייר בעת ביקורה בארץ. מה שמעלה את השאלה מה בדיוק חשבה אדר שלו כשכתבה את הדברים (או העורך שלה, אם ניתן לה להנות מהספק). הייתי יכול להבין פיסקה קצרה שתתאר אל עלייתה המטאורית של ברץ לתפקידה באוטודסק, או לפחות לציין שאת התואר הראשון שלה מאוניברסיטת וויסקונסין קיבלה בתחום מדעי המחשב.1 איזו תועלת לעזאזל יש במידע הזה, פרט לניסיון נוסף להקטין אשה מצליחה, להחזיר אותה בכוח מאשה שהובילה את אוטודסק להישגים נכבדים ונבחרה בזכות ולא בחסד לנסות להציל את יאהו המדשדשת, למשהו שאנחנו יכולים להבין, כמו, נגיד, מלצרית?

ברץ היא עוד דוגמא ל"צוק הזכוכית": כאשר נשים כבר שוברות אל תקרת הזכוכית ומגיעות למשרות רמות, בדרך כלל מדובר על משרות רמות שעומדות על פי תהום, בחברות שעומדות בפני שוקת שבורה ולא יודעות איך להתקדם הלאה.2 גם תפקידה החדש ביאהו, כמו תפקידה הקודם בראש אוטודסק, מעמיד את ברץ בסכנה גדולה מאוד של כשלון, ויש סיכוי לא קטן שאם הכשלון הזה אכן יקרה, יהיה מי שיטען שזה רק עוד הוכחה שנשים לא יודעות לנהל חברות גדולות (שימו לב, אגב, לדגש ששמה הכתבה על כך שאוטודסק הרבה יותר קטנה מיאהו). כתבות כמו זו, שמציגות את המנכ"לית החדשה של יאהו כאילו אין לה ניסיון (נו, חוץ מ-14 שנים בראש חברה שהיא עצמה הפכה להצלחה משמעותית, ועוד אי אלו שנים בתפקידים שלא טרחנו לבדוק מה הם – מה זה חשוב, היא הייתה מלצרית פור קריינג אאוט לאוד!), רק מכינות את הקרקע לטענות הללו, אם וכאשר יאהו תקרוס.

  1. האמת היא שמחיפוש קצרצר ברשת (יעני, וויקיפדיה והתוצאה הראשונה של גוגל, לא עולה יותר מדי מידע על עברה של ברץ, אבל אם אין מה להגיד, כמו שהסבירו לנו בטוקינג הדס, עדיף לא להגיד כלום. []
  2. כן, אני יכול להמשיך לערבב מטאפורות עוד כמה משפטים. רוצים? []

על העיוורון התרבותי

שלשום הצצתי לאשתי מאחורי הגב בזמן שהיא טיילה בפורומים של תפוז. אשתי הצליחה לפתח עיוורון טוטאלי לפרסומות המרצדות שקופצות עליה מכל כיוון, אבל אני לא מסוגל. מול העיניים קפצה לי לשניה פרסומת – משהו עם חיילים, ונשי, ואקס. מאוחר יותר ניסיתי למצוא את הפרסומת שוב, והגעתי לאתר של הקמפיין. העיניים נפערו לי, וישר ידעתי מה לעשות: שלחתי דוא"ל לתמונות סוציולוגיות עם תרגום של הקטעים הרלוונטיים ותשפוכת של ביקורת על המיליטריזם, הסקסיזם והטמטומיזם של הקמפיין.

עכשיו קיבלתי תשובה מגוון, והיא הפתיעה אותי מאוד: כל הסקסיזם זה מאוד נחמד ויפה, אבל כבר התרגלנו לזה מהחבר'ה של אקס. אבל היא ראתה משהו בסרטון שעניין אותה יותר. היא שאלה אותי אם התעוררה איזשהי מחאה על כך שהמטרות המצויירות אותן "תוקפים" החיילים הן בדמות גבר ערבי.

זה לא שלא ראיתי את זה קודם, אבל ייחסתי לזה אפס חשיבות. ברור שהאוייב הוא ערבי, לא? אז מה הבעיה שהמטרות הן בצורת ערבי?

אחד הדברים הטובים ביותר בסביבת הלימודים הנוכחית שלי היא הגיוון התרבותי בכל כיתה. בקורס שאני לומד כרגע יש אותי, יש שלוש מוסלמיות, אחת מהן איסמאילית, אחד הודי, אחת ארמנית, אחת קוריאנית שנשלחה לאימוץ במערב כתינוקת (מסתבר שהיה להם קטע כזה פעם), אחת דרום אמריקאית (אני חושב שממקסיקו, אבל לא בטוח), ומרצה שהיא יהודיה הולנדית שלא חיה בהולנד מאז שהתחילה את לימודיה בארה"ב בגיל 18. עם מגוון כזה של חוויות חיים, תמיד יהיה מישהו שיזהה את העיוורון התרבותי של האחרים. תמיד מישהו יצביע על הנקודה שכולנו ראינו אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב על דברים כאלו, או שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמובנים מאליהם.

הפוסט בתמונות סוציולוגיות, אגב, צפוי להתפרסם מחר בבוקר, לשעונם. עדכון: הפוסט עלה. וגם: החבר'ה ב"פורום תרבות עברית" של תפוז לא בדיוק גורמים לי להעריך את מה שהם כנראה מכנים "תרבות עברית". (הייתי מגיב שם, אבל לא בא לי להרשם למערכת ואשתי תתעצבן אם אני אגיב תחת הזהות שלה).

טוקבקים למאמרים אקדמיים

ולפעמים, שפת הטוקבקים היא פשוט הדבר המתאים ביותר כתגובה למשהו, אפילו אם הוא כתוב במאמר אקדמי. למשל מאמר פמיניסטי על "מדינת הרווחה הפטריארכלית" שכמנהג הפמיניסטיות שמעדיפות להגיד שהכל רע במקום להצביע על מה אפשר לשפר, זורק על הקורא כל מיני סטטיסטיקות חסרות שחר שמוכיחות כמה שהכל פטריארכלי ואי אפשר "לתקן" את מדינת הרווחה, כי היא רקובה מהיסוד ונועדה רק כדי לשמר את דיכוי האשה.

בכל מקרה, במקום מסויים היא מצטטת מחקר שלפיו שני שלישים1 מהאנשים עם הכנסה מתחת לקו העוני ב-1980 היו נשים, ושאם הטרנדים הללו ימשיכו, כל אוכלוסיית העניים בארה"ב תהיה מורכבת מנשים וילדים עד שנת 2000. מירקרתי יפה את השורה, משכתי חץ לשוליים וכתבתי שם כך:

פחחחחחחחחחחחחחחח.

  1. קרציות! []

שמנה?

אז רד פיש נתן לי קרדיט בטור האחרון שלו במסגרת "משטרת הפוטושופ", אבל לא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על האייטם השני בטור הזה. בראש הטור מופיעה תמונה מפוטשפת של ג'ניפר לאב יואיט. כלומר, יואיט לא מפוטשפת שם, רק איזה ידיד נטול פנים שלה. יש הסבר בטור עצמו. מה שמשעשע זה שכשראיתי את התמונה הזו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "וואי, לא זכרתי שג'ניפר לאב יואיט כזו כוסית" – וראה זה פלא, הסיבה שצילום הפפראצי הזה התפרסם ברחבי העולם היא דווקא כי עורכי מגזיני הזבל השונים חשבו שהצילום הזה מוכיח שהיא שמנה.

בואו נסתכל שניה בצילום:

עכשיו, אני רוצה לשאול: מה? זו תמונה של אשה שמנה? יואיט לא הייתה יותר שווה בחיים שלה.

אני מתחיל לחשוד שהחיבה של אנשי אופנה ושאר מובילי דעת דרעק לשלדים מהלכים נובעת מכך שהם כולם נקרופילים.

לקריאה נוספת: נשים שמנות ב"תמונות סוציולוגיות"

העילה לשלילת האזרחות: לא חופשיה מספיק

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו – וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

לחתוך כי כולם חותכים

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה – השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות – פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ – אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם – כולם – איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים – וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה – פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם – כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים – היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות – יש נשים שאינן אמהיות כלל – וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

מדוע אין בתי אם בישראל?

מכיוון שהרבה יותר כיף לפנטז על הספרים שאני אוציא מאשר ממש לערוך את המחקרים שהם אמורים לכלול, התחלתי לאחרונה לדמיין לעצמי את ההקדמה שאכתוב לגרסא העברית של הספר שיהיה מבוסס על התזה שלי, שנכון לעכשיו אני לא לגמרי בטוח על מה היא תהיה.

כן.

בכל מקרה, מכיוון שאני קורא יותר מדי טקסטים לאחרונה והכל מתערבב בראש, לא לקח הרבה זמן עד שנושאי הפמיניזם התנגשו חזיתית בסוגיית מדינת הלאום, ויצרו את הרעיון לפרק שיעסוק בהשפעת המדינה הליברלית על מוסד המשפחה (כותרת טנטטיבית: Burning Down The House: How the Liberal State Destroyed the Nuclear Family). אז, כאמור, התחלתי לחשוב על תרגומים לעברית לכל מיני משפטי מפתח, ופתאום עלה בדעתי שבישראל יש רק "בתי אב". המילה המקובלת באנגלית היא households – משקי בית. אבל כשמדברים בניתוחים סטטיסטיים (למשל של הלמ"ס) על משפחות שגרות תחת קורת גג אחת, מדברים תמיד על "בתי אב". איזה מונח פטריארכלי, שלא לומר ארכאי. "בית אב" מעלה בי אסוציאציות שבטיות למדי: חמולה בת שלושה דורות לפחות שבראשה עומד האב הסמכותי שכולם נשמעים למרותו. איפה זה ואיפה המשפחה הגרעינית הסטנדרטית בישראל, עם שני הורים ילד וכלב. שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות כמו זוגות של הומואים או לסביות, או משפחות שבראשן אם חד-הורית (לפחות במשפחות עם אב חד-הורי המונח "בית אב" עוד נשמע רלוונטי). ומה עם סתם גבר שגר לבד? גם הוא "אב" לצורך העניין?

אני תוהה מה מקור המונח "בית אב", מתי התחיל השימוש בו? מדוע ממשיכים להשתמש בו למרות שקיימות חלופות קצת יותר נייטרליות מבחינה מגדרית?

בעלי הוצאות ספרים שרוצים להתחיל מו"מ על הוצאת הגרסא העברית של הספר רב-המכר שלי (תאריך היעד לסיום הדוקטורט הוא 2012, אז אנחנו מדברים על 2015 בערך – צריך להזדרז!), מוזמנים ליצור איתי קשר בדוא"ל.

כלל אצבע: כשפמיניסטית אומרת משהו שנשמע לא אמין, היא כנראה טועה

במסגרת עבודתי הנוכחית אני קורא ספרות פמיניסטית. הרבה ספרות פמיניסטית. לקרוא ספרות פמיניסטית זה מאוד מדכא, כי אין שני מאמרים שמסכימים על משהו, כולל ההגדרה של פמיניזם, פטריארכליות או אפילו "אישה".

אבל לא על זה רציתי לכתוב. במאמר שאני קורא עכשיו, מאת מישל בודיג, מתוך ה"Blackwell Companion to the Sociology of Families" (2004) היא כותבת כך:

In old English common law, "rule of thumb" meant a man could legally beat his wife with a stick no larger than his thumb.

הטענה הזו נשמעה לי חשודה, בלשון המעטה. לשמחתי, ממש מולי היה מונח הלפטופ שלי, דלוק ומחובר לרשת דרך האוניברסיטה. אז גיגלתי את המונח "כלל אצבע" ונכנסתי לשלוש התוצאות הראשונות. כצפוי, מדובר בפיקציה. לא סתם פיקציה, אלא פיקציה שנחשפה ככזו כבר ב-1994, בספר Who Stole Feminism מאת כריסטינה הוף סומרס. לא מדובר בחוכמה שלאחר מעשה – יש מספיק עמודי אינטרנט ישנים מאוד (כמו זה, משנת 2000) שדנים בסוגיה כבר בגיגול ראשוני כך שגם בשנת 2003 או 2004 ניתן היה בקלות למצוא את האמת. אבל, כמו שטענה סומרס בספר המקורי שלה (שנמצא איפשהו באמצע ערימת הספרים שאני צריך לקרוא על פמיניזם), אנקדוטות כאלו כל כך נעימות לאוזן הפמיניסטית שהן זונחות את הספקנות שכל כך מאפיינת את הקריאה שלהן בכל טקסט אחר, והולכות שבי אחרי טענות חסרות שחר בלי בדיקת עובדות מינימלית.

הוף.