אטומים גאים

להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך.

בפוסט יוצא עפרי אילני כנגד הסירוב של הקהילה ההומוסקסואלית להגיד משהו מהותי על הומוסקסואלים, על מה הם רוצים. במקום זאת, השיח הקווירי לפי אילני מתרכז כל כולו בזכויות, בדיכויין של הזכויות, ובקטלוג עוד ועוד זהויות ותת-זהויות מסוגים שונים. אילני מתלונן שההומואים שנלחמו כנגד המהותנות של ההומוסקסואליות למעשה נטרלו את היכולת לדבר על ההומוסקסואל, ובכך עיקרו את התשוקה שבהומוסקסואליות.

כי אילני אינו רואה בהומוסקסואליות נטייה מינית. הומוסקסואליות עבורו היא אידאולוגיה. הוא מצטט את יותם ראובני מתוך ראיון שקיים איתו: "לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר." הומוסקסואליות כפתרון ירוק לבעיה המלתוסיאנית.

"ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה" קובע אילני, משום שבלי ההמהפכנות שלכאורה נטועה בהומוסקסואליות (אם לא בהומוסקסואלים עצמם), אין לה קיום. בכך הופך אילני סיבה ומסובב. כמו אינספור מהפכנים-פרפטואליים שקדמו לו – כמו הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, כמו המפלגה המהפכנית הממוסדת במקסיקו – אילני המשיך לשאת את נס המרד הרבה אחרי שהושגה המטרה, ולפתע הביט סביבו וגילה שכל אחיו לנשק כבר מזמן פשטו מדים וחזרו לחייהם הנוחים יותר. כי ההומוסקסואלים נלחמו לא על הכרה במהות שלהם, אלא על התעלמות ממנה, והנשק הטוב ביותר למלחמה כזו הוא הכחשת המהות הזו. זו הסיבה להתרבות המתמשכת של הזהויות – כי ככל שמבהירים שבעצם אי אפשר לדבר על "סטרייט" מול "גיי", כשם שאי אפשר לדבר על "גבר" מול "אשה", במילים אחרות, ככל שמבטלים את התפיסה המהותנית של ההומוסקסואליות, כך מצטמצם המקום לאפליה ולדיכוי.

במילים אחרות, המאבק ההומוסקסואלי היה מאבק ליברלי קלאסי. ככזה, מעניין להשוות אותו למאבק הפמיניסטי, שגם הוא השיג את מטרותיו (וכמו המאבק ההומוסקסואלי, גם הוא השיג את המטרות שלו בעיקר עבור האליטות מהמעמד הבינוני-גבוה, ועל הזין של כולם השחורים/מזרחיים/היספנים/ערבים/עניים/דתיים שעדיין סובלים דיכוי אלים ומשפיל. אם הם לא חיים ב-LA או בת"א, הם לא מעניינים אותנו). וכאשר המהפכניות הפמיניסטיות גילו שעיקר הגייסות שלהן פרשו לעסוק בעריכת דין או ברפואה כי מספיק, הן הפכו את הכיוון של המהפכה והמשיכו בעיניים עצומות חזרה למקום ממנו ברחו – אל הרדיקליזציה של המהותנות. כך פתאום יש זרמים פמיניסטיים שמסבירים לנו שהמהות של האשה זה הרחם. וכך יש לנו עכשיו את עפרי אילני שמסביר לנו שהמהות של ההומוסקסואל היא התשוקה – כן, בדיוק הסטריאוטיפ ממנו מנסים ההומוסקסואלים לברוח כל כך הרבה שנים. כמו כל כך הרבה מהפכנים לפניו, אילני הופך בשם המהפכה התמידית לריאקציונר שמרן.

אך אילני אינו מסתפק בקביעה שהומוסקסואליות היא אידאולוגיה – גם ההטרוסקסואליות לשיטתו היא אידאולוגיה, והשתיים נתונות בקרב איתנים. לכן, אחרי שכולנו(?) קיבלנו כבר את ההנחה שהומוסקסואלים פשוט נולדו ככה, שזו לא בחירה, שזה נובע ממשהו שאין להם שליטה עליו ולא ניתן לשנות אותו, "השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה." באותו אופן שבו השתמשנו בידע שלנו על הגנטיקה של הג'ינג'ים כדי למחוק אותם מעל פני האדמה, אני מניח.

אילני הופך סיבה ומסובב, משום שאין זאת שההומוסקסואלים נאבקו כדי ליצור קהילה – הם יצרו קהילה כדי להאבק. וכאשר בסופו של דבר באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד, הקהילה תתפרק לאטומים שהרכיבו אותה. ולא – הם לא "נוטשים את המחנה", כפי שמתאר זאת אילני באופן מתמיה משהו ((הקורא הבלתי ערני עוד עשוי לחשוב שאילני טוען שעכשיו שהומוסקסואליות כבר לא מעניינת, כל מיני אנשים מפסיקים להיות הומואים…)) – הם עשו את מה שהם נלחמו כדי שיוכלו לעשות. הם הופכים לאטומים גאים.

ואין משמעות הדבר שהם הפכו לזהים לסטרייטים, בדיוק כשם שמאבקן של הנשים לא הושלם בכך שהן הפכו להיות "כמו גברים". המאבק הוא לשיוויון, וכדי להשיג שיוויון אי אפשר רק לקרב צד אחד לצד השני, אלא שני הצדדים צריכים להתקרב. שיוויון כלכלי לא יושג על ידי הפיכת כולם לעשירים, אלא על ידי הפיכת כולם למעמד בינוני. שיוויון מגדרי לא יושג על ידי הפיכת כל הנשים לגברים, אלא על ידי התרת הרסן על נשים ועל גברים כאחד להיות מה שהם רוצים. ושיוויון מיני לא יושג ((וכמובן אסור לשכוח שהקרב הזה עוד רחוק מלהסתיים, למרבה הצער.)) על ידי הפיכת ההומואים ל"סטרייטים ששוכבים עם בני מינם", אלא על ידי הפיכת הנטייה המינית של כל אדם לבלתי רלוונטית לכל דבר שאינו מערכת יחסים רומנטית. כך יוכל כל אדם, גיי, סטרייט או משהו אחר, להגדיר את המהות שלו בעצמו, בלי להיות תלוי באיזו הגדרה מכלילה שתסיק מהעדפותיו במיטה על שאר הווייתו.

ואילני יאלץ לחפש חיילים חדשים בשביל המהפכה שלו.

פולו פריידיי

אתמול היה היומולדת של הבלוג, אבל לא היה לי שום דבר חשוב להגיד, אז לא כתבתי כלום. חשבתי אולי לעשות רשומה עם קישורים לבלוגים חדשים שהתחלתי לקרוא לאחרונה, אבל כשהסתכלתי על הרשימה, אחד הזדקר ככל-כך חשוב שלא נראה ראוי להטביע אותו בתוך ערימה של קישורים. אז הנה בלוג אחד שאתם צריכים לעקוב אחריו, כי הוא חשוב.

אם אתן נשים, אתן תרצו לעקוב אחריו מתוך הזדהות. אם אתם גברים, אתם צריכים לעקוב אחריו מאחת משתי הסיבות הללו:

א. אם הטרדתם אי פעם מישהי ברחוב וחשבתם שמה הביג דיל והיא נהנית מזה, אז אתם צריכים לקרוא את הבלוג הזה, פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שתפנימו.

ב. אם לא הטרדתם אף אחת אף פעם (ואני בהחלט מקווה שאתם בקבוצה הזו), אתם עדיין צריכים לקרוא את הבלוג הזה כי אין לנו שום דרך לחוות את מה שהנשים הללו חוו, אז הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע להזדהות איתן זה לקרוא את הסיפורים הללו ולהחרד.

הכצעקתה – אם לא קראתם עד היום, תתחילו.

פוסט אורח: דבשות

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לועובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

על מה נאבקים?

היומיים האחרונים היו די מעניינים עבורי – קיבלתי כמות נכבדת מאוד של תגובות על הרשומה האחרונה שלי, גם ישירות בבלוג וגם בבלוגים אחרים, ובאופן כללי הטקסט שלי נחשף בפני כמות חריגה של אנשים. ((מספר הכניסות ביומיים האחרונים לבדם מהווה כ-25% מסך הכניסות לבלוג בחודש האחרון.)) התגובות, כולל השליליות שבהן, היו רובן ככולן מעוררות מחשבה וענייניות, וזה תמיד כיף להשתתף בדיון שבו כולם מסכימים לכבד את כל הצדדים. פעמים רבות דווקא הבלקניזציה של השמאל גורמת לנו להקלע לויכוחים כה סוערים עד שאנחנו שוכחים שכולנו באותו צד של המתרס.

בחלק מהתגובות עלו הערות שגרמו לי לחשוב שלא הייתי בהיר מספיק בניסוח המקורי שלי, אז אני רוצה לתקן מה שאפשר כעת. (אני מתנצל שאני לא זוכר למי לשייך איזו הערה, ובין כה וכה חלקן עלו מספר פעמים, אז אני פשוט אתייחס באופן כללי.)

ראשית, אני רוצה להבהיר חזור והבהר שהפעילות של המפגינים בשייח ג'ראח היא חשובה ומבורכת בעיני. אינני יכול אפילו להגיד בכנות מלאה שאילו הייתי בארץ היה לי האומץ להצטרף אליהם להפגנות, ובוודאי שלא הייתי עושה זאת לעיתים תכופות, כך שבמידה לא קטנה אני רואה אותם כטובים ממני. מטרת הרשומה שלי לא הייתה להטיל בהם דופי, וצר לי אם כך התפרשו הדברים. בראשית דברי אמרתי שהם נתקלו במצב שממנו, כנראה, לא היו יכולים לצאת ללא שום פגע. הם בחרו בחירה מסוימת. אני חושב שזו לא הבחירה הטובה ביותר, אבל גם הבחירה שאני הייתי בוחר לא הייתה מושלמת. בסופו של דבר, כמו שאמרו רבים, יש פה שאלה של איזון, ומהו האיזון הנכון זו במידה מסוימת שאלה של טעם. הרשומה שלי לא באה להכות על חזם של הפעילים ולהטיל בהם דופי. לכל היותר, ביקשתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו חלק מהפעילים שהשתתפו בדיון הצדיקו את הבחירה באופן שלדידי חורג הרבה מעבר לתחום הלגיטימי עבור מאבק שהוא בבסיסו ליברלי. הטרוניה שלי הייתה פחות כנגד עצם הבקשה להצניע לכת, ויותר כנגד ההצדקה שחלק מהמגיבים בדיון המקורי נתנו לה, בדמות מוסר רלטיוויסטי או יצירת היררכיה של זכויות שבה הזכות הלאומית עליונה על זכותה של האשה (כמו גם זכותו של הגבר) על גופה שלה ועל האופן בו תציג אותו בציבור.

כמו כן, ראוי להדגיש, כמובן, שלא כל הפעילים תמכו בבקשה – התגובות שציטטתי ברשומה המקורית שלי, כמובן, הגיעו מתוך דיון פנימי בקרב הפעילים, ומן הסתם היו שם גם כאלו שאחזו בדעה הקרובה יותר אלי.

במיוחד הצטערתי לראות אנשים שפירשו את דברי כקריאה שלא להשתתף בהפגנות. להפך – הקריאה שלי הייתה כן להשתתף בהפגנות, אך להתעלם מהבקשה הבעייתית ולבוא בלבוש הנוח ביותר עבור הפעיל/ה. הקריאה שלי היא ליצור הפרדה מוחלטת בין המאבקים ולא להכפיף אחד לאחר. אלי גרייצר קישר באחת התגובות לכתבה על ניסיון אונס של פעילת שלום אמריקאית שהושתק כדי שלא לפגוע במאבק הלאומי הפלסטיני. אחרים דיברו על הטרדות מיניות להן זוכות הפעילות היהודיות שמגיעות לשכונה, ו"חוסר הבנה" מצד הגברים הפלסטינים שחושבים שאשה "משוחררת" היא גם "זורמת". לכך אין להסכין. זאת יש להציב כדרישה ברורה לפלסטינים, בלי קשר בכלל למאבק המשותף: רסנו את עצמכם. הכירו בזכותן של נשים על גופן. אין לוותר על עקרונות בסיסיים כאלו בשם אף מאבק. לא מדובר פה בהיררכיה. אין זאת שהגופיה חשובה מסיום הכיבוש, אלא שהם כרוכים אלו באלו. סיום הכיבוש יהיה בכייה לדורות אם משמעותו היא שקבוצה אחת בתוך האוכלוסיה הפלסטינית תזכה לחופש, בעוד שאחרת תדחק עמוק יותר לתוך הדיכוי.

לשאלה התרבותית – אינני מעמיד פנים שהלבוש המערבי הוא "נורמלי" בעוד שהלבוש הערבי הוא "סוטה" או "חריג". כל סגנון לבוש, כמובן, הוא תוצר תרבותי. יתרה על כן, אני לא אספר לכם שום דבר חדש כשאגיד שפריטים רבים בארון הבגדים הנשי המערבי הם לא פחות חלק מדיכוי נשי מאשר החיג'אב. נעלי עקב משברות-רגליים וחצאיות מיני מצרות-צעדים אינן יותר פמיניסטיות מאשר הרעלה או החצאית הארוכה. מה שחשוב כאן הוא פחות מה תלבש כל אחת, ויותר מי אומר לה מה ללבוש. ישנן נשים שמרגישות מועצמות בנעלי עקב, וישנן נשים שמרגישות מועצמות ברעלה. לא לי לשפוט אם מי מהן לוקה ב"תודעה כוזבת" או לא. השאלה היחידה שאני חושב שחייבת להשאל בכל עת היא "האם מותר לה להפסיק?" ומה הסנקציות על כך. בכל חברה תהיינה סנקציות מסויימות על לבוש חריג. כל החברות המודרניות כולן אוסרות על עירום מלא פרט למקרים ספציפיים. ((למעשה, באנגליה אין איסור על עירום, אלא רק על "חשיפה מגונה", כאשר זו מוגדרת בד"כ כחשיפה שמטרתה גירוי מיני, הטרדה או משהו ממין זה. גם בקנדה החוקים פחות מגבילים מאשר מה שאנחנו רגילים לחשוב כ"נורמלי". אני מניח שגם בגרמניה וסקנדינביה ההגדרות של מה נחשב בלתי חוקי מצומצמות יותר.)) יש, על כן, מידה של חוסר הגינות בדרישה שהם, הפלסטינים, יתקדמו עד לנקודה שאנחנו הגענו אליה, אבל לא לדרוש מעצמנו להתקדם עד לנקודה שהיא, מבחינה תיאורטית, האידאל – כלומר, אף מגבלה על לבוש, כולל עירום מוחלט. מבחינה תיאורטית, אני חושב שהחוק לא צריך לאסור על עירום. מבחינה מעשית, לא תראו אותי מוחה על קיומו של האיסור בחוק, וסביר להניח שאם מישהו יעצר על כך שהסתובב ברחוב בעירום, אני לא ארים קול זעקה.

אז האם אני צבוע? כנראה, במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, הנסיגה לאחור נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר אי-ההתקדמות.

אבל האם זו נסיגה לאחור? כאן אנחנו מגיעים לנקודה שרק רמזתי אליה ברשומה שלי, והיא השאלה מהי המטרה הסופית של המאבק בשייח ג'ראח. לכולנו ברור ומקובל שהמתנחלים בשייח ג'ראח מנסים להשתלט על אזור שמאוכלס כרגע בפלסטינים ולהפוך אותו לשלהם. הם לא מבקשים להשתלב בחברה המקומית, אלא להחליפה. לאור זאת, כולנו מסכימים שהמהלך הכוחני הזה חייב להפסק והפלסטינים צריכים לקבל את בתיהם בחזרה. אך מה היה קורה אם סתם זוג יהודי היה מבקש לרכוש דירה בשכונה ולעבור אליה בלי לגרש איש מביתו ובלי להקים אף דרישה מהסביבה החדשה שלהם? האם במקרה כזה ידרשו הפעילים מאותו זוג להתפנות גם הוא? או שמא יחשבו שאין שום בעיה בכך כל עוד הכל נעשה בדרכי שלום? או, אולי, הם יחשבו שהיהודים יכולים להשאר אבל רק בתנאי שיתאימו עצמם לתרבות המקומית ויקבלו את תכתיביה?

אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הרי שמדובר פה על פעילות לשם הפרדה – תפיסה לפיה אנחנו פועלים כדי להשיג איזשהו "אנחנו כאן והם שם". אין לי מושג אם יש כאלו בין הפעילים, אך תיאורטית הדבר יתכן, שהרי יש רבים בשמאל הישראלי שחושבים שיש לסיים את הכיבוש מיד ולאלתר, ושניתן, עם סיום הכיבוש, להתנתק לגמרי מהפלסטינים. ישנם רבים בשמאל שחושבים שאין לנו מה לחפש בכלל בקרב הפלסטינים, והשאיפה צריכה להיות רק צמצום נקודות החיכוך הפוטנציאליות בין שני העמים.

כפי שיודעים קוראים הבלוג הוותיקים, אני מתנגד לגישה הזו. אני חושב שהיא בלתי-ריאלית ובלתי-מוסרית כאחד. שתי האלטרנטיבות הנותרות, אם כן, הן חיים משותפים מתוך כבוד הדדי והכרה הדדית זה בתרבותו של זה, מבלי שנשית דרישות האחד על השני; או חיים משותפים כאשר האחד נאלץ להכפיף עצמו לדרישות האחר. במילים אחרות, הברירה היא בין חברה ליברלית כפי שהיינו רוצים שתהיה כאן, לבין יצירת חזית נוספת של מלחמת תרבות, בנוסף לזו שאנו מקיימים מול הדתיים. אם אנחנו חושבים שזה בסדר שהפלסטינים יקבעו מה מותר ומה אסור לנו, היהודים החילונים (וגם הפלסטינים החילונים, כמובן) בשטח "שלהם", אז אנחנו חייבים גם לחשוב שזה בסדר שהחרדים יקבעו לנו מה מותר ומה אסור בשטח "שלהם". אם אנחנו חושבים שזה לגיטימי לדרוש מאשה שתתלבש צנוע כדי שצעירים פלסטינים לא יטרידו אותה מינית, אנחנו צריכים לחשוב שזה לגיטימי לדרוש מאותה אשה להתלבש צנוע כשהיא עוברת בשכונה דתית כדי שלא יזרקו עליה חיתול מלוכלך.

בקצרה, השאלה היא האם אנחנו נלחמים למען עתיד משותף או לא. אם לא, אז אני אינני שותף למאבק הזה. אם כן, אז המאבק הנוכחי גם בונה את העתיד המשותף הזה, וכדאי שכבר עכשיו העתיד המשותף הזה יהיה כזה שכולנו רוצים לחיות בו. אם כל המאבק השמאלני יסתיים בכך שייצרנו לעצמנו חברה עוד יותר מסורתית, עוד יותר בלתי-ליברלית, אז יצאנו ושכרנו בהפסדנו.

אברהם בורג פרסם אתמול טור ב"הארץ" בו הוא קורא – חכו לזה, הנה זה בא – להקמת מפלגת שמאל חדשה. כן. אבל האמת היא שאני לא רוצה ללעוג לו. כי בעוד שרוב הקריאות בסגנון הזה מבקשות איזו מפלגת שמאל אמורפית שלא ברור במה היה תהיה שונה ממרצ חוץ מזה שתהיה לה תדמית יותר צעירה וגם, איכשהו, פחות אשכנזית, המפלגה שבורג מבקש שונה:

הגיעה שעתה של מפלגה ישראלית, יהודית-ערבית, שתחרוט על דגלה מחויבות מלאה לשוויון, בלא שמץ של אפליה וגזענות. בלי התסבוכים של מרצ ובלי המטען של חד"ש. מפלגה שתפליג הרחק מעבר לפרדיגמות הציוניות הקלסיות, המתעלמות עדיין מקיומם של ערביי ישראל. מפלגה שתדרוש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, לפחות כמו השוויון שאנחנו תובעים ליהודי התפוצות בכל מקומות מגוריהם.

מפלגת "שוויון ישראל", שסימנה "שי", תיאבק למען מדינה שתהיה דמוקרטית מוחלטת, וכל היתר ייהפך לאישי או קהילתי. המפלגה תתמודד עם הסתירה הפנימית, המתחסדת, של "מדינה יהודית דמוקרטית", שמשמעה הרבה דמוקרטיה ליהודים ויותר מדי לאומנות יהודית לערבים.

זאת תהיה מפלגתם של אלה המחויבים לערכי התרבות האוניוורסליים והישראליים העליונים: כבוד האדם, אהבת השלום, שאיפת החירות, צדק ושוויון.

מצביעיה ונבחריה יקבלו עליהם את הגדרת ישראל כ"מדינה שמשטרה דמוקרטי ושוויוני, והיא שייכת לכל אזרחיה וקהילותיה. מדינה שבה בחר העם היהודי לחדש את ריבונותו ובה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית".

בורג עדיין לא נוקט במילים הללו בדיוק, אלא מסתובב סביבן בזהירות, אבל הוא מבקש מפלגה "ציונית" שתדגול במדינת כל-אזרחיה. אני לא מחסידיו של בורג. יש משהו… מעצבן… באיש הזה. אבל הסנטימנט שהוא מביע כאן הוא כזה שאני מזדהה איתו. גם אני רוצה מפלגה כזו (אני הצעתי לקרוא לה 'צל"ש' – המפלגה הציונית לשיוויון). אין לה סיכוי, כמובן, אבל מותר לחלום. אפילו לאברום בורג מותר, ותמיד לשמח לשמוע על עוד אנשים שחולמים את אותו החלום.

חובה אחת קטנה אני חייב, ורציתי לתקן את המעוות. את הקישור המקורי לדיון של פעילי שייח ג'ראח קראתי בבלוג הקישורים "מה אני קוראת" של אפרת וייל. מומלץ למי שרוצה להחשף לעוד מעגל של מקורות מעניינים לקריאה.

על נשים וערבים

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו […] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית" ((משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין.)) – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

טמקא מטרידים אותי

בדיוק כשאני באמצע דיון עם נמרוד על הקשר שבין הצורה שנשים מחוברתות לחפצן את עצמן לבין הטרדות מיניות, אני רואה את הדבר המדהים הבא בעמוד הראשי של טמקא. שילוב כל כך מדהים של טקסט לא מודע לעצמו עם תמונה שרק מקצינה את הזוועה, כבר הרבה זמן לא ראיתי. יש איזה עורך בטמקא שאו שהוא אדיוט במידה שלא תאמן, או שיש לו חוש הומור מפעים.

(ותודה לנמרוד שעשה צילומסך כשלא יכולתי. להלן חמש הנקודות שהובטחו לו: …..)

אבודים ב-140 (וגם: עוד קצת על פדופילופוביה)

כשמנוע תרגום מכונה לא מזהה מילה כלשהי, הוא בדרך כלל משאיר אותה כפי שהיא במקור – אולי מדובר בשם, או אלוהים יודע מה. ההנחה היא שהקורא האנושי יצליח, אם זה מספיק חשוב לו, לגלות מה המשמעות, וזה עדיף על פני השמטה מוחלטת או נסיונות יצירתיים מדי לתרגום.

כל זה טוב ויפה עבור תרגום מכונה, אבל אנחנו נוטים לצפות לקצת יותר ממתרגם אנושי.

היום פרסמה מעיין כהן רשומה באתרה 140, תחת הכותרת "יועצי מדיה חברתית או שרלטנים שמחפשים כסף קל? חמישה רמזים שיעזרו לכם להבדיל", הכוללת בעיקר תרגום של רשימה מאת דיוויד ארמנו. התרגום כלל את השורה הבאה:

מדיה חברתית תציל אותך. לא, היא לא. כל מי שמציג מדיה חברתית כפתרון לבעיות העולם, או ששתה יותר מדי Kool-Aid (משקה קל בטעם פירות, מ"כ), או שמנסה לגרוף רווח קל.

יש משהו מקסים להפליא בשורה הזו – מצד אחד, יושמה הגישה של תרגומי מכונה והמילה הלא מזוהה הושארה בצורתה המקורית. מצד שני, כפי שניתן לצפות ממתרגם אנושי, ביררה מעיין מה זה לעזאזל הקול-אייד הזה, וסיפקה לנו הסבר. אבל מעיין, עושה רושם, היא רק חצי אנושית. היא אמנם סיפקה הסבר מה זה קול-אייד, אבל לא עצרה לרגע לחשוב מה זה לעזאזל עוזר לי לדעת שקול-אייד זה משקה קל בטעם פירות. מה זה אומר על בן-אדם שהוא שתה יותר מדי משקה קל בטעם פירות? האם אפשר לתרגם את המשפט כ"הוא שתה יותר מדי טרופית"?

כל אחד יכול לראות שמדובר פה במטבע לשון, ביטוי שאי אפשר לתרגם באופן מילולי משפה לשפה. צריך לגלות מה המשמעות של הביטוי, ולתת לו תרגום רלוונטי – או להשמיט אותו לגמרי, אם לא הצלחנו. למזלנו, זה לא קשה במיוחד למצוא מה המשמעות של "לשתות את הקול-אייד" (שימו לב שהחיפוש הוא רק על "קול-אייד", בלי צורך להכיר את הביטוי המלא). התוצאה הראשונה נותנת את ההסבר שסיפקה מעיין. אבל מיד אחריה יש תוצאה שהיא בבירור מטבע לשון: "לשתות את הקול-אייד" משמעו להיות בעל אמונה עיוורת עד כדי התאבדות המונית, כפי שארע אצל חברי כת בגיאנה, שהתאבדו ביחד בשתיית מיץ מעורבב עם רעל.

הו, זה נראה מתאים למשפט שלנו קצת יותר מאשר שתיית טרופית, הלא כן?

מעיין כהן היא לא מתרגמת מקצועית. היא כתבת טכנולוגיה. לא הייתי מצפה ממנה לתרגומים איכותיים יתר על המידה או ליצירתיות גואה. אבל המינימום שאני מצפה מאדם שמנפק טקסט הוא לקרוא לעצמו את הטקסט הזה, ולוודא שהוא הגיוני.

הטקסט אצל מעיין כבר תוקן, והתגובה (הלא מי יודע מה אדיבה שלי, יש להודות) הוקרבה על מזבח השמירה על המותג. עכשיו חבל לי שלא שמרתי צילומסך. הייתי יכול לשלוח לתיקונים של עידוק…

לפני מספר חודשים כתבתי על הפדופילופוביה. היום נתקלתי בעוד מקרה מבחן מעניין. בטמקא התפרסמה כתבה על שמרטף שהואשם בתקיפה מינית מוזרה משהו של ילדה בת חמש (מוזרה משום שעל פי הדיווח הבחור הפסיק כשהילדה העירה לו שמה שהוא עושה זה לא יפה. האם הוא חשש שהילדה תספר שעשו לה משהו שהיא יודעת שהוא אסור? או שמא מדובר בפדופיל שנאבק עם הדחפים של עצמו, ואותה גערה מצד הקורבן שלו חיזקה את אותו צד בו שיודע שהוא עושה דבר שלא יעשה?). התגובה הראשונה לכתבה, ועוד רבות שבאו אחריה, מביעה תרעומת על כך שההורים נהגו בחוסר אחריות משום ששכרו בייביסיטר ממין זכר. "חסרות נערות לבייבי סיטר??" שואלת שם איילת. והגדילה לעשות מגיבה אחרת שכתבה כך:

history has proved we can not trust the males with our daughters! parents – beware, you can not leave the kids with male babysitterds, it's a risk we can not take!!

Men – shame on your gender that we have reached these conclusions!

כך ממש!

אז הנה משהו שצריך לדעת: גם נשים יכולות להיות פדופיליות. אין שום דבר מהותי בפדופיליה שמגביל אותו לגברים בלבד. מחקר שנערך באוסטרליה מצא שכשישה אחוז ממקרי הפדופיליה המדווחים בוצעו על-ידי נשים, רובן ככולן בעמדות סמכות כגון מורות, בייביסיטריות או אחיות בבית הספר. יש סיבות טובות מאוד לחשוב שרובם הגדול של המקרים כלל אינם מדווחים. אולי הם אפילו לא מזוהים כתקיפה מינית: אם הייתם חוזרים הביתה מבילוי ומגלים את בתכם חבוקה בזרועות השמרטפית, הייתם רואים בזה תקיפה מינית? ואם היה זה שמרטף?

התגובה הנפוצה כאשר מדווח על מקרים של מורות שקיימו יחסי מין עם תלמידים שלהן ("שיחק אותה!") רק מחדדת עד כמה זה לא לגיטימי בחברה שלנו להכיר באפשרות שגבר, או ילד, יכול להיות מותקף מינית על ידי אשה.

אז מה אני אומר? לא יודע. אבל תמיד טוב לצטט את אליאונורה: גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

פופ!

הנה ניסוי מעניין שאי אפשר לערוך בישראל: זוג הורים בשוודיה מגדלים את הילד/ה שלהם בלי לחשוף את מינו/ה. ההורים טוענים שמכיוון שמגדר הוא מובנה חברתית, אם הם לא יחשפו את המין של פופ (שם בדוי), הרי שהגננות וסתם אנשים (שלא זכו להחליף לפופ חיתול) לא יוכלו להתייחס לפופ על בסיס מגדרי. לפופ יש בארון הבגדים מיני מלבושים משני צידי חנויות בגדי הילדים, והוא/היא בוחר/ת את הבגדים שלה/ו לבד (הוף, אני מקווה שבשוודית זה קל יותר). גם סגנון התספורות משתנה תדיר.

בכתבה המקושרת מרואיינת פסיכולוגית (קנדית!) שמצליחה להציג את עצמה בצורה הדבילית ביותר שאפשר, לאור טיעוני ההורים. למשל, היא מציינת מחקרים שמראים עד כמה ההתנהגות של בנים ובנות שונה כבר בגיל צעיר מאוד. כמובן שכל המחקרים הללו השתתפו ילדים שגודלו מגיל אפס על בסיס מגדר ספציפי, והיחס לו זכו מהסביבה הניח לגביהם התנהגות מגדרית מתאימה. כל זה לא תופס לגבי פופ. פינקר, הפסיכולוגית, גם מאזכרת מקרה של זוג תאומים בנים שבעקבות מילה של אחד מהם נגרם לו נזק משמעותי לפין (אהם), ובעצה אחת עם הרופאים הם החליטו לבצע בו ניתוח קוסמטי ולגדל אותו כילדה. סופו של אותו ילד היה עגום – בגיל העשרה הוא התנגד לזיהוי שלו כאשה, ואז הוריו סיפרו לו את האמת. הוא דרש וקיבל ניתוח קוסמטי חוזר לשחזור הפין, אבל בסופו של דבר התאבד בגיל 38, כשהוא מכריז שהניסוי הזה כשל באופן מוחלט. מאליה עולה השאלה אם הסיפור היה טרגי כל כך אם היינו חיים בעולם שבו טרנסג'נדרים אינם מנודים דרך קבע. אבל מה שחשוב יותר בסיפור הזה הוא אלמנט השקר, שסביר להניח שהיווה מרכיב חשוב בסוף העצוב של אותו ילד.

אבל לפופ אף אחד לא משקר, ולא מסתירים ממנה/ו שום דבר. פופ יודע/ת מה מינו/ה, או לפחות מודע/ת לזה שיש או אין לו/ה בולבול. סביר להניח גם שהיא/הוא יגלו בשלב כזה או אחר את החלוקה לבנים ובנות על בסיס איבר מין (הילד שלי, עוד מעט בן שלוש, עדיין מתקשה בזה ((רק עכשיו הוא מגלה שאנשים מגיעים בכל מיני צבעים, מה שהוא לא שם לב אליו עד לפני כמה שבועות, חרף העובדה שיש בגן ילדים וגננות מכל מיני מוצאים וצבעים. אחרי שהוא ציין בפני שהגננת אייביס היא "חומה", שאלתי אותו איזה צבע אני. לאחר הרהור קצר הוא פסק "אפור!".)), לא שאנחנו עובדים על זה יותר מדי).

הטענה של פינקר כאילו ילדים קטנים נוטים "באופן טבעי" להעדיף לשחק עם בני מינם היא מופרכת לחלוטין בכל הנוגע לזאטוטים לפחות עד גיל 4-5, אם לא מאוחר יותר, וכמובן שאין שום סיבה להאמין שהנטייה הזו, כשהיא כבר מופיעה, היא לא תוצר של החברות המגדרי אלא דווקא של איזו העדפה מולדת. נכון לעכשיו, לפחות, הילד שהילד שלי הכי אוהב בגן הוא ילדה, וגם אצל ילדים אחרים שם לא ראיתי העדפה בולטת למשחק עם בני מינם.

מדובר בניסוי מרתק, גם אם כזה שלא היה עובר שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית (וזה, אגב, חלק מהבעיה עם ועדות אתיקה אוניברסיטאיות פחות או יותר מאז הניסוי המפורסם של מילגרם). ההורים של פופ כבר בהריון עם אח/ות קטן/ה שיגודלו באותו האופן. יש רק לקוות שהם ימשיכו ויביאו עוד כמה עשרות ילדים לעולם, כדי שנוכל להפוך את זה לניסוי עם n גדול.

בהערת אגב, רציתי לציין שהתכוונתי לכתוב פוסט על הצעת החוק החדשה לברית זוגיות, כמו גם הפסיקה בבריטניה כנגד קביעת יהדותו של ילד על בסיס האם, אבל נמרוד גנב לי את המילים מהמקלדת, אז לכו לקרוא אותו במקום.

הרהורים של אבא

היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג'רמי אדם סמית', שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית' על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.



אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את "שחרור הגבר" מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של "לימודי נשים" הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – "לימודי מגדר", כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ"פטריארכיה", או במילים אחרות "האויב", פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.

כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.

כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר "אמהיות" (וש"אמהות" היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור ((אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל"אמא" מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על "אבא" מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת.))). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא "נשי", הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף ("חכה שאבא יחזור!") כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.

וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב,  אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.

והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.

גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר "סיר הסירים" שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה "ואבא". ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.

בבלוג של סמית' הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. "לאבא שלי יש סולם" הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?

כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.

שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה"מסורתית" והמשפחה ה"מסורתית-הפוכה" אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה"מסורתית-ההפוכה", גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.

אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה"נסיכות". באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג "הנסיכות", והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון…), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?

העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן ((לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד.)). בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג'מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.

כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת "סתם" שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?

פדופילופוביה

הייתי היום בהרצאה שעסקה בנושאי חינוך, ובין השאר המרצה הזכיר את פיאז'ה, אחד החוקרים הקלאסיים בתחום התפתחות הילד. הוא ציין שהעבודה של פיאז'ה הייתה לשבת ולהסתכל על ילדים משחקים. הוא גם העיר בחיוך שהיום כנראה היו קוראים למשטרה.

הגן של הילד שלי שייך לקולג' שבין השאר גם מכשיר מורים של "חינוך לגיל הרך" (ECE – early childhood education). לפיכך, בנוסף לגננות הקבועות, מצטרפים לצוות לתקופות קצובות גם סטודנטים שגם צוברים שעות עבודה מעשית וגם יכולים לעשות תצפיות ולהכין עבודות על בסיסן. לא יפתיע אתכם לשמוע, בודאי, שרוב הסטודנטים הם סטודנטיות. למעשה, זה כן יפתיע את חלקכם – אני בטוח שיהיו כאלו שיניחו שכל הסטודנטים הם סטודנטיות. אבל אחת לכמה זמן מפציע סטודנט ממין זכר. אין לי מושג אם מישהו מההורים אמר על זה משהו אי פעם, אבל אני לא אאשים אף הורה שירתע מהרעיון, לפחות בתחילה. מצד שני, דווקא בגלל שמדובר בתחום שנתפס ככל-כך נשי, מעט הגברים שכן מגיעים אליו הם אנשים שהאהבה שלהם לילדים והיכולת שלהם ליצור איתם קשר מיידי ברורות בעליל. אם נשים מסויימות מגיעות למקצוע כי זו פשוט עוד אופציה ברשימה של עבודות פוטנציאליות לנשים, גברים מגיעים לתחום רק אם הם באמת מרגישים זיקה לילדים.

הסטודנט שנמצא שם בימים אלו, למשל, היה בכלל פועל תעשיה כל חייו, אבל לאחר שהפך לסבא (! האיש נראה בגילי…), ואחרי שכולם התפעלו מהיכולת שלו ליצור קשר עם ילדים באופן בלתי אמצעי, הוא החליט לעבור הסבה מקצועית. ראיתי אותו בפעולה, והתמלאתי קנאה: האיש מסוגל לתקשר עם הילד שלי כמו שהייתי חולם להצליח בעצמי, והכל בטבעיות ובחינניות מדהימים בעליל.

אבל, כאמור, זה החריג. בפוסט אצל דורה קישינבסקי, שם גם כי קבלה כנגד חרדת הפדופיליה בתרבות המערבית בימינו, הערנו אני ומגיבים אחרים, שגם בארץ קיים החשש הזה, כשגבר משחק עם ילדים במגרש משחקים, שיחשבו שהוא פדופיל. ((אני נזכר פתאום בילדותי, ובבן של השכנים – צעיר בשנות העשרה המאוחרות, ואולי בעצם שנות ה-20 המוקדמות, שהרבה לנסות ולשחק איתנו, ולחליפין, להציק לנו. מעולם לא הבנתי את מניעיו, ועד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה שום דבר מיני עם אף אחד — אז, אני מניח, אף אחד גם לא היה חושד בכל מקרה.)) ואני לא יכול שלא לחשוב מה עושה החרדה הזו לגברים של ימינו, כמו גם לילדים של ימינו.

גברים גם כך מודרים מתפקידים של טיפול בילדים (יש שיאמרו, מודרים מרצון, אך לא תמיד כך הדבר). מעסיקים מניחים תמיד שגבר לא יצטרך לאסוף את הילד מהגן או מבית הספר; שגברים יכולים לעבוד עד שעה מאוחרת ואין להם צורך לראות את ילדיהם לפני שהם נרדמים; מוצרים שמיועדים להורים מופנים, בעצם, רק לאמהות – אפילו על הרמפות הקטנות בירידה מהמדרכה לכביש כתוב "לאם ולילד", כאילו אבות אינם דוחפים עגלות. כן, זה מבוסס על תפקידים מגדריים שנבעו מההגמוניה הגברית, אבל עכשיו נראה כאילו לנשים יש תפקיד לא פחות חשוב בהנצחת ההפרדה הזו, ובכך הן חותרות תחת המטרות הפמיניסטיות. כמה פעמים שמעתם את אותן פמיניסטיות בגרוש המדברות על כך שנשים הן יותר "חמות", יותר "מטפלות", יותר "מעניקות", שנשים הן אלו שמגדלות את הילדים, כאילו מדובר בהבדל פיזיולוגי ולא בהפרדה מגדרית שרירותית? במקום לשאוף לנטרול ההפרדה הזו, נשים רבות דוחקות את מעט הגברים המעוניינים בכך הרחק ממקצועות שעיקרם טיפול בילדים. ועוד לפני כן, גברים מחונכים שלא להתעניין בתחומים הללו, משום שגבר שרוצה לעבוד עם ילדים הוא כנראה פדופיל.

והילדים – איזו מין תודעה תתפתח אצלם כשהם גדלים בעולם בו כל גבר פרט לאביהם נרתע מאינטראקציה איתם מחשש שיתוייג כפדופיל? איזו תפיסה של הגבריות תתפתח בילדים כאלו?