מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

עוד יבוא מעמוד הפייסבוק שלי. סליחה עם הקוראים פעמיים.

רבים מוחים כנגד שחרור האסירים כתנאי לתחילת השיחות. ובצדק: איזה מין שיחות שלום מתחילות בשחרור רוצחים מתועבים שאפילו אינם מביעים חרטה על מעשיהם?

אבל דעו לכם שישראל אחראית במאה אחוז לדרישה הזו. היא יצרה אותה. זוכרים איך כל עם ישראל יצא בהפגנות למען שחרור גלעד שליט "בכל מחיר"? זוכרים את כל הרוצחים המתועבים שחבים את חירותם לחמאס?

במהלך ההוא, ישראל הציגה את אבו מאזן והרשות כחלשים, ואת ישראל ככזו שמגיבה רק לכח. הרשות חייבת להוכיח לציבור הפלסטיני שגם בדרך שלהם, הדרך המדינית, אפשר להשיג את אותם ההישגים, ויותר מכך. הם היו חייבים להראות שאת מה שהחמאס הוציאו מישראל אחרי שהקיזו הרבה דם פלסטיני, הרשות יכולה להשיג עם לא יותר מקצת זיעה אמריקאית.

אני התנגדתי לשחרור אסירים בעסקת שליט, ואני מתנגד לשחרורם כעת, אבל מי שרצה לשחרר אסירים אז לא יכול להתלונן היום שאבו מאזן הוא בכל מקרה נשיא חלש ברחוב הפלסטיני, כי לזה אנחנו גרמנו, ושזה לא ראוי ששיחות שלום יותנו בשחרור רוצחים, כי גם את זה אנחנו גרמנו, ושני הדברים הללו מזינים האחד את השני.

בוקר טוב ישראל, למעשים שלכם יש השלכות. מדינה שמוכיחה את חולשתה אל מול אלימות לא יכולה להזכר פתאום לעמוד על שלה דווקא כשהלחץ הוא דיפלומטי. כמו שקבע רבין בזמנו, זה צריך להיות בדיוק להפך.

הפרד ושלול

בקרב אנשי ימין נהוג להתלונן על הפוליטיקאים מ"המפלגות הערביות" שהם דואגים לפלסטינים בשטחים ולא לציבור הערבי בישראל. אבל, היום אנחנו מגלים שגם לדאוג לציבור הערבי אסור להם. כך, למשל, משה ארנס תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שביציאתם כנגד תכנית פראוור 1 הם מנסים "לאמץ את הבדואים בנגב אל שורות העם הפלסטיני", וזאת מתוך "מטרה פוליטית ברורה".

ארנס טוען ש"הצעת חוק פראוור היא ניסיון ראשון של ממשלה ישראלית לקבוע מדיניות עקבית, שתיטיב עם הבדואים בנגב וגם עם מדינת ישראל. מהלך זה נעשה בשלב מאוחר מאוד. הוא אינו נותן מענה לכל הבעיות שהבדואים ניצבים לפניהן בבואם להשתלב בחברת ההיי־טק המודרנית, אבל אולי הוא מסמן התחלה". שזה נכון, באותו מובן שכשאני נכנס למו"מ עם מישהו שרוצה לשדוד אותי, אם הוא מסכים לקחת לי את הארנק ואת הטלפון אבל להשאיר לי את החופשי חודשי כדי שאוכל לחזור הביתה, זה ניסיון להיטיב עמי ועמו, ואולי לא נותן מענה לכל הבעיות שלי, אבל בהחלט מסמן התחלה.
תוכנית פראוור תנשל עשרות אלפי אזרחים בדואים מבתיהם ומדרך חייהם בלי שום הצדקה אמיתית, פרט לשאיפתה של ישראל "לייהד את הנגב".

אבל אני לא באתי אפילו להטיף כנגד תוכנית פראוור. מה שמרתיח בדבריו של ארנס הוא הפטרנליזם שבשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים לייצג את האזרחים שבחרו בהם. וחשוב להדגיש זאת: ערביי ישראל בחרו, ברובם המכריע, בנציגי רע"מ, ובל"ד, כנציגיהם בכנסת. לדוגמא: ברהט, רע"מ זכו ל-56% תמיכה בבחירות, ובל"ד לעוד 30% (מקום שלישי חד"ש: 6%). בקרב שבט אבו רובייעה, רע"מ קיבלו 60% מהקולות, ובל"ד 14% (מקום שלישי ש"ס, עם 11%). בקרב שבט אבו קורינאת, המספרים הם 72% לרע"מ ושבעה אחוזים לבל"ד (באמצע ש"ס עם 12%). אפשר להמשיך.

כשאחמד טיבי עמד מאחורי דוכן הנואמים בכנסת ומחה כנגד תוכנית פראוור, הוא עשה זאת כנציגם האמיתי של רובם הגדול של הבדואים. כשמשה ארנס נוקט במדיניות הבזויה של הפרד ומשול, ומנסה לשלול ממנו את הזכות לייצג את מצביעיו, הוא רק מדגיש שוב עד כמה ממשלת ישראל כיום אינם רואה באוכלוסיה הערבית בישראל כאזרחים שווי זכויות, אלא כאויב שאפשר לנצחו רק בתחבולות.

  1. גילוי נאות: אני גאה להיות עובד באגודה לזכויות האזרח. העמדות המובעות כאן, כמו בכל מקום אחר שאני מביע בו עמדות, הן עמדותי שלי ולא עמדות האגודה. []

פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה".1

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

  1. פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב. []

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח1 לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת "תג מחיר".

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – "אנחנו כאן, הם שם", וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של "שתי מדינות לשני עמים" היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם "פתרון" לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של "מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה"ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד"כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו"נושמים", דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו"ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון "שתי מדינות לשני עמים", מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך "מדינה דו-לאומית". הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון "מדינת כל אזרחיה" בפורמט הנתמך על-ידי בל"ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב"שתי מדינות לשני עמים" אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים" ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.


  1. תסלח או תיסלח? המממ… []

פוסט אורח: מה בין השטחים למחירי הדיור?

פוסט אורח של מ'

מדינת הרווחה של ישראל עברה לשטחים החל מסוף שנות ה-70. בצורה כזו הושגו כמה מטרות ברורות:

א. תחזוקת הכיבוש וביסוסו על-ידי מאגר מתמשך של מתנחלים לא אידאולוגיים מקרב השכבות המוחלשות שבלית ברירה עברו לשטחים והפכו במשך הזמן לימין נאמן: שם קיבלו בתים, עבודה במועצות מקומיות עשירות, שתקני ההעסקה  שלהן לא היו קשורים לתקני מדינת ישראל, מעון וגן בחינם ובית ספר עם ארוחות,  מים ללא סוף, קרקע, אמצעי ייצור ותאילנדים ופלסטינים בשפע, מס הכנסה מופחת, מענק מקום, מענקי פיתוח מסוגים שונים מהסוכנות, הממשלה וכיוב.

ב. השקטת הזירה הצבורית בישראל ומניעת התקוממות מעמדית: הפועלים היהודים והמוחלשים האחרים לרבות עולים חדשים (הרבה אתיופים ורוסים) הועברו לשטחים והובטחה השליטה על פועלים ערבים בישראל והפרדתם מהפלסטינים עם חסימת המעבר לפועלים פלסטיניים בהמשך הכיבוש.

ג. שיטת "החלוקה" הנאו-ליברלית כמו בימי הברון רוטשילד המובטחת עבור המגזרים הבטיחה שקט תעשייתי גם של החרדים המזרחיים וגם אלו האשכנזים בשטח מדינת ישראל והמשך הצמדותם לקואליצית הימין המקציבה את כספי החלוקה ומשאבי המדינה, בצד הפחדה בלתי פוסקת מטרור שמנעה דיון חברתי-כלכלי.

ה. הבטחת אוליגרכיה תומכת בשלטון שנהנית מניצול משאבי "האימפריה הגדולה".

ו. חונטה תומכת שלטון – הבטחת תקציב צבאי אין סופי להמשכת סדר היום המיליטריסטי והמגזר הבטחוני הנהנה ממנו – אנשי צבא ותעשיות בטחוניות וסוחרי נשק המהווים מאגר ל"מנהיגות" פוליטית נאמנה.

 

ואיך נולדה דווקא עכשיו בעיית הדיור האקוטית שקיימת כבר עשרים שנה? לדעתי אף אחד לא אומר מילה על אחת הסיבות המוסתרות לעלייה של מחירי הדיור:

מזה זמן הפסיקה הנהירה לשטחים, הדוגמה של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון הבהירה שהפינוי יבוא, הוא יהיה קשה ושכרו הכספי לא יכסה על השבר. צעירים הפסיקו להתפתות לוילה בשטחים, בונים שם בלי הפסק אבל הביתים ריקים: מכר שלי קנה לא מזמן וילה חדשה בת 4 חדרים בקרני שומרון תמורת 280,000 בתשלומים בתוספת מענק מקום של 60,000 שקל כמדומני (ששימש לו עבור רכב חדש), הוא הציע לכל החברים לבוא גם-כן "כי יש מלא בתים חדשים ריקים וממשיכים לבנות" אבל אף אחד לא נענה. הקיץ היה אמור לעבור לגור שם אבל הוא כבר לא יעבור. הרכישה היתה קצת לפני השתרשות ההבנה הציבורית כי ספטמבר היא נקודת אל חזור.

צעירים כבר אינם עוברים לשטחים וגם לא משפרי דיור, והם לוחצים על שוק הדירות בישראל שבאופן מכוון לא נבנתה בו דירה ציבורית במשך שנים. הרי הממשלה אלופה בבנייה ציבורית – כל השטחים הם בנייה ציבורית מהירה ויעילה מאוד, בזרוע של החטיבה להתישבות שנמצאה קודם במשרד הבטחון ועתה עברה למשרד ראש הממשלה.

ואם צריך אז מיד יש קרוואנים על כל גבעה שהופכים אחר כך לבתי קבע מרווחים, לרבות כבישים מהירים, מנהרות, גני ילדים, בריכות שחייה, מתנ"סים, בתי ספר ועוד ועוד, הכל בבנייה מרווחת מחומרים משובחים בזיל הזול למתנחלים ובפריסה ארוכה. אז מי אמר שיש חסמי בנייה וביורוקרטיה? זה שקר מניפולטיבי. מה שעשו בשטחים ניתן לעשות גם כאן; יש הרבה מפעלים לבנייה טרומית.

אבל בארצנו הקטנה המתדרדרת כל נזקקי הדיור הציבורי נזרקים בכוח מדירות עמידר, הן נאטמות ונרקבות, וחוק הדיור הציבורי לא מיושם בכוונה.

ולמה הפלסטינים שותקים ולא מתקוממים כל השנים האלה? הם יודעים שדעת הקהל הבינלאומית לא תיתן לפוצץ הכל בשטחים כמו בגוש קטיף. למה היה צריך להרוס בתים וחממות ושדות? (אלה בתים וחממות של תושבי הנגב והשכונות שעברו לשטחים כי מדינת הרווחה בנגב התפוררה אז הם קיבלו אותה בחזרה במקום סמוך כקולוניאלים בגוש קטיף – השקעות עתק במבנים, אמצעי ייצור, בתוספת שטחים, מים ותאילנדים שעל גבם התעשרו חברות מקורבות לפוליטיקאים).

מדוע פוצצו הבתים בגוש קטיף? כדי ליצור ולבסס שנאה?

הפועלים הפלסטינים יודעים שהם בונים את מדינתם בשטחים, אלה יהיו בתים שהם יישבו בהם, כבישים שהם יסעו בהם, ומדשאות וגנים שהם יהנו מהם ויפה שעה אחת קודם. למה להם להפסיק את ההשקעות של ישראל בשטחים? את איזורי התעשייה והמפעלים? שמדינת ישראל תמשיך להשקיע מכספי המיסים שלנו בשביל הפלסטינים. למה לא? הם גם לא מחבלים בבתים עצמם בכלל, למרות שביכולתם לעשות זאת.

וכל אלה שהבינו שמדינת ישראל תהיה ללא השטחים, הסטודנטים, המוחלשים והצעירים, נפנו עתה להלחם על המדינה שלהם בתוך הקו הירוק. השיח החברתי-כלכלי שהושתק באופן מכוון על-ידי הפחדה בלתי פוסקת מטרור, ואיומים במלחמות וייזום מלחמות, חזר עתה והוא הכי מאיים על ההנהגה השלטת וגם על האוליגרכים המקיימים אותה. במשך שנים מנעו מפלגות הימין בכנסת חקיקת חוק זכויות חברתיות-כלכליות כנהוג במדינות מתוקנות וגם בעולם שלישי, והשמאל שלא היה כאן מעולם, המשיך לשתוק. החונטה כוחה בהפחדה ובמיליטריזציה הפנימית בתוך החברה ומחוצה לה בשטחים (לרבות דיכוי נשים, גם ברצח, וכן גם נשים יהודיות) אבל נוכח מאבק ממשי על זכויות כלכליות (במקום שיח ליברלי נאור על זכויות תרבותיות וזהויות בגיבוי האקדמיה) ומאבק על מדינת הרווחה שמחייבת חלוקה (כואבת) מחדש של משאבים – הם נערכים לגיוס כללי.

יש לזכור כי המתרחש בארה"ב מתרחש גם אצלנו – מאבק מר של משתתפי מסיבת התה כנגד הדמוקרטים. האינטרסים שלהם משוריינים וזהו המאבק הקשה מאוד שעוד מצפה לכולנו בתהליך הזה, יותר מדי אנשים נהנו עד כה גם מהכיבוש וגם ממשטר האוליגרכיה – והחונטה הצבאית-כלכלית חזקה מאוד. אבל תודעה ביקורתית לא תשוב לאחור. אפילו אם הגל הראשון ייחלש הבאים אחריו יהיו חזקים יותר אחרי ספטמבר. מה שיקרה בספטמבר הוא לא בטחוני, הוא כלכלי – המדינה האם תאבד את הקולוניה (לטעמי מדינת ישראל היא לא קולוניה, אלא מדינת לאום ומולדת שבמשך שנים החזיקה קולוניה. התנועה הציונית היא תנועה לאומית לגיטימית כמו שיש לכל עם גם לארמנים וגם לפלסטינים).

בהצלחה לכולנו, מ'.

ישראל לא תייבא שמאלנים (וגם: לא כל המסריח טרול)

מעריב מדווח היום1 שיו"ר ועדת עליה וקליטה, ח"כ דני דנון, דרש "להפסיק את התקציב הממשלתי לפרוייקטים 'תגלית' ו'מסע' אם חניכיהם לא יסיירו ביהודה ושומרון". מסתבר שהצעירים היהודים שבאים לישראל כדי למצוא זיון כשרלתור את הארץ ולשקול עליה, לא ממש רוצים להכיר את האזורים שישראל כובשת באופן בלתי חוקי כבר כמעט 45 שנה. גם התורמים היהודים לסוכנות היהודים, אנטישמים שכמותם, מסרבים שכספיהם ישמשו להגדלת ישובי יהודה ושומרון המנוגדת למדיניות ממשלתם. (יש לי זכרון עמום שישנן גם מגבלות שקשורות במדיניות המס האמריקאית לגבי היכולת של הסוכנות לפעול בשטחים, אבל הספר שבו קראתי על זה לא ברשותי כרגע, ואני מעדיף לא לספר לכם שטויות כעובדות. אולי אם יצא לי לבדוק ביום שני אני אדווח כאן.)

התשובה, כאמור, היא משהו בסגנון "לכי-יא-מכוערת-מי-רוצה-אותך-בכלל?" כי מדינת ישראל, מסתבר, היא כיום "מדינת הימין", וחוק השבות, כך עולה מדרישותיו של דנון, בכלל קובע כי "כל יהודי שתומך בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה זכאי לעלות לישראל". אותו הגיון שהופעל עד כה לגבי ערביי ישראל מופעל עכשיו גם כלפי השמאלנים: אלה שפה יורשו להשאר (אבל נעודד אותם להגר החוצה), ובטח שלא נרשה לאף אחד מהם שנמצא בחוץ להכנס לארץ.

יש פה איזה היפוך טראגי של העקרון הבסיסי ביותר של הציונות – זה של קיבוץ הגלויות. בשם הציונות המעוותת של דנון וחבריו, הוא מוכן לחתור תחת הדרישה הבסיסית הזו של התנועה הציונית, לעודד כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהשתקע בה. מסתבר שעליה זה טוב לנאו-ציונים רק בתנאי שזו עליה ימנית, שלא רק תסכים אלא תחפוץ להשתקע באותם אזורים תחת שלטון ישראלי שאינם, טכנית, חלק מהמדינה עצמה.

הסיפור הזה גם מדגיש עד כמה התיאור "סיפוח זוחל" הוא כבר מזמן לא רלוונטי – הסיפוח לא זוחל לשום מקום, הוא כאן וזהו. חלקים נכבדים מממשלת ישראל, וכמובן שגם מהציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק להתייחס לשטחים כאל משהו שהוא לא חלק ממדינת ישראל פרופר. הקו הירוק נמחה ממזמן. ההבדל היחיד בין המצב כיום לבין סיפוח מלא הוא מתן אזרחות לפלסטינים בשטחים – וזו, כנראה, הסיבה היחידה שישראל לא הלכה על המהלך הזה עדיין.

אבל אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה ברמה של "כן שטחים לא שטחים". מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהמשך של המהלך המתמשך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, משום שהיא מפריעה ללאומנות היהודית בצורותיה הדוחות ביותר.

אסביר למה אני מתכוון: לפני כשנתיים התראיין דן מרידור להארץ, ואמר שם, פחות או יותר, שישראל חייבת לפעול להשארת פתרון שתי המדינות "על השולחן" משום שהחלופה היחידה לשיח הזה היא שיח של מדינה אחת, ומדינה אחת לשיטתו של מרידור היא בהכרח "רודזיה" (הכוונה היא, למעשה, למדינת האפארטהייד של דרום אפריקה). שימו לב: מרידור לא קרא כאן ליישום פתרון שתי המדינות, אלא לעשות בו מעשה שמיר ולגרור את הדיונים בו אד-אינפיניטום.

יאיר וולך הגיב על הדברים בזמנו כך:

אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני".

בכך איתר וולך את הפגם המהותי בטענה כאילו עצם הדיבור על מדינה דו-לאומית הוא רעיון טוב, מכיוון שהוא ידרבן את הממשלה לכיוון פתרון שתי המדינות. שהרי אם באמת זו החלופה היחידה, היינו מצפים כבר מזמן לויתור על כל מה שלא נמצא בגבולות המינימליים הללו של רוב יהודי בגבולות 67'. למעשה, יש חלופה אחרת: במקום לוותר על ארץ ישראל השלמה, אפשר לוותר על הדמוקרטיה. וכך אכן קרה וקורה. כי אם היינו מוותרים על השטחים, ברור שלא היינו מעלים על דעתנו לוותר על היהודים שיכולים להשתכן בארץ – היינו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המתנחלים לגבולות ישראל החדשים, והיינו ממשיכים ביתר מרץ לגייס עולים חדשים מהגולה. אבל אם מוותרים על הדמוקרטיה, אז הרוב היהודי הוא כבר לא קריטי בכל מקרה, ואפשר לוותר על אותם יהודים שעשויים לדרוש דמוקרטיה ושוויון – או לפחות את אותו הויתור שכדי להמנע ממנו ויתרנו על הדמוקרטיה עצמה.

מסתבר כי הדיון אינו עוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית" כפי שאנחנו נוטים לחשוב מאז הופיע הביטוי הזה לראשונה בחיינו. הדיון הוא בין "דמוקרטית" ל"שלמה". וכאן אולי נעוץ הסיכוי הזערורי של תומכי הפתרון הדו-לאומי – בכך שאנחנו מספקים גשר בין שתי האופציות הללו. הבעיה, כמובן, היא שלשם כך אנחנו דורשים משני הצדדים לוותר על מה שמקשר ביניהם – ה"יהודית".

כדאי להזהר מפרשנויות פשטניות של המצב בישראל, כאלו שמציעות דיכוטומיות חדות בין שני פלגים בחברה הישראלית. המציאות הרבה יותר מורכבת, ויש מקום להרבה יותר קונסטלציות וקואליציות. מצד שני – יש במציאות המורכבת הזו הרבה יותר מקום לתקווה.

ממש בקצרה, כי זה נראה מאוד מטופש להתעסק בנושא הזה בקצה פוסט כזה: ארז רונן פרסם בחורימבה פוסט שטוען שהמחאה כנגד מנחם בן היא האכלת הטרול. יובל דרור טען שהקריאה הזו היא קריאה לפאסיביות. אני לא מסכים עם שניהם. אי האכלת טרולים היא כלל מוצלח, בסופו של דבר. אבל לא כל מי שמעצבן אותנו הוא טרול. מנחם בן אינו טרול. טרול הוא מי שמעצבן אותנו כדי לעצבן אותנו. הדברים שלו נכתבים לא כדי להשפיע על מישהו (כי טרולים אומרים דברים כל כך מופרכים שאיש אינו מסוגל לקבל אותם). אבל מנחם בן כן כותב כדי להשפיע. זה שאנחנו מתרגזים זו תופעת לוואי. העובדה היא שיש הרבה אנשים שחושבים שבן הוא אדם "חכם". הדברים שהוא אומר משפיעים על אנשים רבים, ורבים מקבלים את הטיעונים שלו כאמת. נכון, מדובר בד"כ על אנשים שבין כה וכה לא ראו הומוסקסואליות בעין יפה גם לפני כן, ובכל זאת יש כאן נזק ממשי. ולכן אסור לשתוק, וחובה להשיב לו – או, חשוב מכך, לשכנע אנשים שהוא טועה, ושהוא ממש לא "אדם חכם".

האם הקריאה לפיטוריו מוצדקת? אני לא בטוח. אני חושב שמחאה כנגד עצם הדברים היא דבר נכון. אני חושב שהחרמת העיתון בו הוא כותב היא דבר נכון. אבל קמפיין שקורא לפיטוריו נראה לי כצעד שגוי. מצד שני, בעולם נורמלי עיתון כמו רייטינג לא היה מעניק לבן במה כזו לאורך זמן. הבעיה, כרגיל, היא בכך שהרבה אנשים ממשיכים לצרוך את הזבל הזה. שהוא מספק להם, אהם, "רייטינג". אני חושב שטוב שפיטרו את בן, ורע שקראו לפיטוריו. זה הופך אותי ללא-עקבי?

פולו-אפ: זוכרים את הסיפור ההוא על הקוטג', ומה שכתבתי על הביקוש הקשיח בישראל? אז צדקתי.

  1. ותודה ליוסי גורביץ על ההפנייה. []

חוקה לישראל – גרסת הימין הקיצוני (1940)

שוויון אזרחי

  1. עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול להפריע לכל יהודי מארץ זרה לשוב למולדתו – אל ארץ ישראל – וליהפך על-ידי כך באורח אוטומטי לאזרח ארץ-ישראלי.
  2. בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך.
  3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים הן בחובות והן בטובות-ההנאה של המדינה – כלל זה יחול על בחירות לפרלמנט על השירות האזרחי והצבאי ועל המענקים התקציביים.
  4. הכלל הזה יחול על עיריות או מועצות מקומיות מעורבות.

לשונות

  1. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.
  2. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר-כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית.
  3. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובאופן כללי – בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית-ספר מכל דרגה שהיא.
  4. כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל-פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית.

אוטונומיה תרבותית

  1. הקיבוצים הלאומים – היהודי והערבי – יוכרו בתור גופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק. אם ידרשו גם הערבים הנוצרים, או כל קבוצת-אזרחים אחרת, שיש לה הצדקה סבירה לתבוע אוטונומיה, מידת-מה של הכרה לאי-תלות, יהא הפרלמנט זכאי למלא את מבוקשם.
  2. ואלה העניינים שתאציל המדינה לכל אחד מן הקיבוצים הלאומיים ביחס לחבריהם:
    1. דת ומעמד אישי;
    2. החינוך על כל ענפיו ושלביו, בייחוד שלבי-היסוד של חינוך-חובה;
    3. סיוע ממלכתי, לרבות עזרה סוציאלית לכל צורותיה;
    4. בירור משפטים רגילים, הקשורים בעניינים שנזכרו לעיל.
  3. כל קיבוץ לאומי יבחר לעצמו אסיפה לאומית שתהא זכאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האוטונומיה שלו, ולמנות אכזקוטיבה לאומית, שתהא אחראית לפני אותה אסיפה.
  4. שר קבוע בדרגה של חבר-קבינט, שאינו תלוי בשום מפלגה, ייצג כל קיבוץ לאומי בתוך ממשלת הארץ.

המקומות הקדושים

  1. השטחים הרלוונטיים בתוך העיר העתיקה של ירושלים, שתיחומם ייעשה בסמכותו של חבר-הלאומים, ייהנו מאותה מידה של אקסטרה-טריטוריאליות, המוכרת באופן כללי לגבי שגריריותיות של מדינות.
  2. כל אחד מן השטחים האלה יהווה עירייה בסמכותה של מועצה, שתתמנה על-פי הסכם בין הרשויות הדתיות הנוגעות בדבר.
  3. משטר דומה לזה יוחל בשינויים מתאימים, על שאר האתרים הקדושים בארץ.
  4. חוץ מאשר בימי מלחמה יינתנו רשיונות-ביקור בשביל צליינים בלי הגבלה ולתקופת שהייה מספקת, לנתיני כל המדינות, בכפוף רק לתקנות הכרוכות בצרכי ההיגיינה, התעבורה ובטחון הציבור, ובתנאי שהאביונים בין הצליינים יתכלכלו ויוחזרו בבוא העת לארצם על חשבון הרשות הדתית המתאימה.
  5. ציר מטעם חבר-הלאומים, במעמד של שגריר, יתמנה לייצג את בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר.

(מתוך "השאלה הערבית – בלי דרמטיות", מאת זאב ז'בוטינסקי, 1940).

כל פעם שראש ממשלה ליכודניק חדש מצליח להגות את המילים "מדינה פלסטינית" כולם נזכרים לציין איך מה שהשמאל אמר לפני 30 שנה, הימין אומר היום. אני עדיין מחכה ליום שבו ראש ממשלה מהימין (או מהשמאל) ירהיב עוז להגיד את מה שהימין אמר לפני 70 שנה.

"משפחת שליט היקרה"

לו אני ראש הממשלה, זהו הנאום שהייתי נושא – לא ביום הזכרון לחללי צה"ל, אבל ביום אחר, כלשהו.

משפחת שליט היקרה, אזרחי ישראל,

אין עין בארץ שלא תדמע כאשר תביט עליכם, על כאבכם, על אומץ ליבכם ועל נאמנותכם ואהבתכם לבן שאיבדתם לפני כמעט חמש שנים ומוחזק בשבי החמאס. אין שמץ של גאווה או שמחה בליבי על המילים שעלי לומר לכם. ובכל זאת, עלי לומר אותן. אינני מלין עליכם. המלחמה המתמשכת שלכם כנגד רשויות המדינה וכנגדי אישית היא מוצדקת לגמרי. אכזבנו אתכם. אתם נתתם לנו את בנכם, ואנחנו איבדנו אותו ולא הצלחנו להשיבו.

אבל היום אני מבקש להישיר אליכם עיניים ולומר במלוא הכנות את האמת המרה: לא נוכל להחזיר את בנכם בכל מחיר. לא נסכים להנצחת מעגל החטיפות ודרישות הכופר שהיא התוצר ההכרחי של כניעה לתכתיבי החמאס. הצענו לחמאס את המירב שביכולתנו להציע בתמורה לסמ"ר גלעד שליט מבלי לגרום למה שאנו רואים כסיכון של חיי אדם נוספים. החמאס סירב להצעתנו. אלא אם החמאס יחזור בו מסירובו, אינני רואה סיכוי לחזרתו של בנכם עד להשגת הסכם שיכלול פירוק ארגוני ההתנגדות הפלסטינים מנשקם. אינני גאה בכך, ואינני שמח על כי זו המציאות אותה אני צופה. אך אני חב לכם את האמת, וזוהי האמת כפי שאני מבין אותה.

אני פונה מכאן לקהילה הבינלאומית בקריאה לפעול למען שחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, בהתאם לתנאים להם הסכימה ממשלת ישראל. אני פונה לרשות הפלסטינית בקריאה לפעול לקידום הסדר זה. אני פונה לחמאס בדרישה לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי ולאפשר לצלב האדום לבקר את החייל השבוי, ולקבל את תנאי העיסקה להם הסכימה ממשלת ישראל.

ישראל עומדת ותמשיך לעמוד על המשמר כדי לשמור על בטחון אזרחיה, ובד בבד תמשיך לשאוף לשלום עם הפלסטינים ועם המדינות השכנות, לשכנות טובה ולשגשוג באזור כולו.

מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק1; אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא "מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי" של ד"א רוסטו.2

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה"הביטואציה" (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל "קונסולידציה" (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי.3 במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו "ארגונים מפתחי-עצמם" (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה "מאסה קריטית" כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה4 – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה.5 וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת.6

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר ("מרצון") אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

  1. דוגמא לטיעון ממין זה אפשר למצוא בפוסט המופתי הזה של נמרוד, שם הוא קורע את הטיעון הזה לגזרים. []
  2. Rustow, Dankwart A. “Transitions to Democracy: Toward a Dynamic Model.” Comparative Politics 2, no. 3 (1970): 337-363. []
  3. כמעט תמיד, משום שלפעמים הם נובעים מקונפליקט חיצוני – או שהדמוקרטיה נכפית על ידי כוח חיצוני, כמו במקרה של גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה, או שהיא מגיעה מגורם חיצוני באמצעות הגירה. הדוגמאות שרוסטו מספק למקרה האחרון הן ארה"ב, קנדה וישראל. []
  4. מרקס, טוען רוסטו, טען בדיוק את ההפך מהאמת. הוא חשב שסכסוכים לאומיים ודתיים הם חלק ממבנה העל האפיפנומנלי, בעוד המאבק המעמדי הוא זה שיכריע את המדינות הקפיטליסטיות. במקום זאת, סכסוכים כלכליים נפתרו בקלות יחסית, ובעוד שמדינות שנקלעו לסכסוכים לאומיים או דתיים התקשו להתמודד איתם הרבה יותר. []
  5. אינני טוען, כמובן, שאין שחיתות במדינות דמוקרטיות, אלא שיש הרבה פחות מאשר במדינות שאינן דמוקרטיות. []
  6. לא שהמצב עד עכשיו היה מי-יודע-מה, כמובן… []