להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים1 הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית.2 הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו".3 המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי"4 הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל.5 החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה"6. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים7 לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

  1. Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press. []
  2. המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו. []
  3. מישהו אמר שלי יחימוביץ'? []
  4. גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון. []
  5. מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה. []
  6. ישראל אחת… []
  7. לא אני, כמובן, אני דרעק. []

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

לאן המסתננים עפים כשהאגם קפוא?

הערה בשולי הדיון על הפליטים והמסתננים הבלתי חוקיים בישראל.1 ידין עילם פרסם (זהירות, פייסבוק!) טקסט בו הוא מנתח מספר נתונים לגבי "בעיית הזרים" ומעלה מספר שאלות מעניינות. רציתי להוסיף עוד פרט קטן לניתוח הזה.

עד לא מזמן, פרסמה רשות ההגירה את מספר ה"מסתננים" ה"שוהים עכשיו בישראל" (הנה למשל נתוני יולי 2011) וזאת במקביל למספר ה"מסתננים" שנכנסו לישראל – המספר לפני מספר הזרים שיצאו אותה לאורך השנים. ביולי 2011 הפער בין המספרים היה כ-5,000, כלומר כ-12% מהזרים שנכנסו בדרך של הסתננות ממצרים משנת 2006 עד אותו חודש עזבו את הארץ באופן כזה או אחר מאז. איפשהו אחרי יולי 2011 נפסק הפרסום הזה, ורשות ההגירה התחילה לפרסם רק את מספר הנכנסים, בלי לציין כלל כמה מהם עזבו. הנה למשל הפרסום האחרון שזמין, מחודש אפריל.

העניין הוא שזהו נתון מצטבר. לא משנה מה נעשה כדי להקטין את מספר המסתננים – הוא תמיד ימשיך לעלות, פשוט משום שהמספר שאנחנו מסתמכים עליו הוא סך הנכנסים לאורך השנים, ולא מספר השוהים. עבור כל שאר הקבוצות, כמובן, מדווח מספר השוהים כיום, ולא סך מספר הנכנסים לאורך השנים. למשל, גם אם לא עזב ולו אפריקאי אחד את ישראל מאז אותו דוח ביולי 2011, הרי שכיום, בניגוד לנתון שנשלף רבות, אין בישראל "כמעט 60,000" פליטים, אלא 55,000. והמספר הנכון הוא כנראה נמוך עוד יותר. בדו"ח של חודש אפריל, למשל, מדווח שבחודש ינואר של השנה עזבו "מרצון" את ישראל כ-1500 זרים שאינם עובדים זרים. רוב האנשים הללו, אפשר להניח, שייכים לקבוצת התיירים שפג תוקף האשרה שלהם לפני שעזבו את הארץ (יש כ-95,000 מהם בישראל כיום), אך רשות ההגירה אינה מפרקת את קבוצת ה"זרים האחרים" בשום צורה. באותו חודש גורשו מישראל 146 זרים שאינם תיירים ואינם עובדים זרים. שוב, רשות ההגירה מסרבת לנקוב במספר המדויק של מסתננים בקבוצה הזו, אבל לא נשארות הרבה אופציות.

אז כמה "מסתננים" שוהים כיום בישראל? שאלה טובה. עוד שאלה טובה היא למה רשות ההגירה מסרבת לתת לנו את הערכתה לגבי המספר הזה, ומעדיפה להדגיש מספר מנופח יותר.

ואם כבר מדברים על הפליטים, אני שוב אחזור למסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים, שהוגשו לעיון הציבור כבר ב-2007 (ופעם נוספת ב-2008; פעם שלישית גלידה?):

א. אין "בעיית פליטים". הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו"ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו"ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו"ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

  1. והנה אנחנו כבר מתבשרים שהיועמ"ש העביר חוות דעת לפיה אפשר לגרש את הפליטים הסודנים. להזכירכם: מדובר רק ברבע מהפליטים בישראל כיום. 57% מהפליטים מקורם באריתראה. תושבי ישראל הגיבו לידיעה בחגיגות השמחה המסורתיות. []