פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה".1

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

  1. פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב. []

חסר ערך

פוסט משותף עם ד"ר יעל פלד, עמיתת מחקר בפילוסופיה פוליטית במרכז לחקר האתיקה באוניברסיטת מונטריאול.

לפני כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. הפוסט מתאר בבהירות שתים מהתחושות האיומות ביותר שחווים חולי דכאון. הראשונה היא חוסר תקווה ("שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים"). השנייה היא מה שאפשר לכנות "תחושת יתירות" (איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם"). דכאון, במילים אחרות, איננו רק מצב של ייאוש או חוסר תקווה, אלא גם (או אולי בעיקר) תחושה של קיום שאין לו הצדקה, ושל חוסר ערך.

למחרת פרסומו של הפוסט, הצית עצמו משה סילמן בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב. סילמן, כך עולה מהדיווחים, היה בדרכו להפוך לדייר רחוב (כלומר, הומלס) לאחר קריסה כלכלית וחובות שהלכו והסתבכו. מהמכתב המשוכפל שחילק סילמן בין משתתפי ההפגנה לפני שהצית את עצמו עולה מצב כלכלי בלתי אפשרי – הסתמכות על קצבה חודשית בלתי הגיונית בעליל בשיעור של 2,300 ש"ח (אובדן כושר עבודה של 100% בעקבות אירוע מוחי) לתשלום כל צרכי קיומו. נראה כי כוחותיו הנפשיים של סילמן, שעמד להיזרק אל הרחוב באותו שבוע, תשו. את התוצאה ראינו כולנו בחדשות. אתמול נפטר סילמן מפצעיו, אחרי שישה ימים של מלחמה על חייו.

שום גורם ממשלתי לא הצליח לסייע לסילמן להיחלץ מגזרת חיי הרחוב שהיתה אמורה להיות גורלו החל מהשבוע, מהסיבה הרגילה: אין כסף. למה אין כסף? את התשובה מספק דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, המתאר את ייבושם השיטתי של השירותים החברתיים במדינת ישראל. עבור הניאו-ליברליזם, תפיסת העולם העומדת בבסיס מנגנון הייבוש הזה, אנשים כמו סילמן – חולים, בלתי יצרניים ובאופן כללי לא עונים על הטיפוס האידיאלי של השחקן האינדיווידואליסט והרציונלי – הם אנשים בלתי נוחים. עניים סתם השיטה דווקא אוהבת, שהרי הקפיטליזם משגשג על אי-השיוויון. עוניים של הרבים הוא שמאפשר את עושרם של המעטים. אך אלו שנופלים מחוץ למסגרת היצרנית והצרכנית, איתם השיטה אינה יודעת איך להתמודד, ולפיכך היא מתעלמת מהם עד כמה שאפשר. סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם "חסרי ערך" עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך. הפרקטיקה של הניאו-ליברליזם, על כן, כוללת גם מאמץ לשכנוע הציבור לאימוץ התאוריה הניאו-ליברלית עצמה, ורבים – רבים מדי – מפנימים את ערכי השיטה, ומתחילים להאמין באמת שאם הם אינם מצליחים כלכלית, סימן שאינם מועילים מספיק; ואם אינם מועילים, סימן שאין להם ערך.

קו ישיר מחבר בין הפוסט האמיץ של ואן דר גראף אחותך לבין ההצתה העצמית המזעזעת של סילמן, והוא תחושת חוסר הערך שנולדת מתוך מצב נפשי שהמילה "קשה" קטנה עליו בכמה וכמה סדרי גודל. אצל ואן דר גראף אחותך, כמו אצל הרבה חולי דיכאון אחרים, התחושה הזו היא פנימית. אצל סילמן המסר הזה – "אינך שווה, אין לך הצדקה" – מגיע מבחוץ, מהשיטה הכלכלית שבה חי הוא וכולנו.

חולי דכאון נוטים להטיח בעצמם אמירות קשות בסגנון "אני כשלון ומגיע לי". הם מלאי אשמה ובושה על חוסר היכולת שלהם לתפקד. הם מרגישים כאילו הם טורח בלתי מוצדק על סביבתם ומשאביה (נפשיים, חומריים). בטרמינולוגיה דומה מאוד משתמשת כלכלת השוק בשביל לתאר אנשים מסוגו של סילמן. במקרה הטוב היא מציעה להם (תוך איום מתמיד בענישה כלכלית) שילכו לעבוד, תוך התעלמות מהגידול המבהיל במספרם של העובדים העניים. במקרה הפחות טוב היא עוברת לכנות אותם בכינויי גנאי כגון "בטלנים", וקובעת שאם אנשים אינם מצליחים להתקדם ולשגשג, הרי שזה רק בגלל שלא התאמצו מספיק. על פי התפיסה הזו, "שיכור השוכב בביב", כפי שמצטט גדי טאוב את וויליאם גרהאם סאמנר, מאבות התפיסה הזו, "נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות". לפי העיקרון הזה, מיטת בית החולים שבה אושפז סילמן היא בדיוק המיטה שהוא הציע לעצמו.1

הציטוט בפסקה הקודמת נלקח מתוך מאמר בשם "מליוני אנשים לבד" שפרסם גדי טאוב ב"הארץ" לפני כמעט עשור. אחת הטענות המרכזיות במאמר היתה שבהיעדרה של פוליטיקה ("רשות רבים", גוף מדיני) השוק הופך לזירה היחידה שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה. צמצומה הנמשך והמכוון של הזירה האזרחית, כפי שמתואר בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח,  הוא הגורם האחראי להשתלטותו של השוק על רשות הרבים האזרחית בשלושים השנים האחרונות. בחברת שוק מהסוג אליו מקדמת אותנו תפיסת העולם הכלכלית והאתית של נתניהו ושטייניץ, ה"מטבע" היחיד שיש לו ערך הוא המטבע הפיננסי. יש כסף? ברוך בואך. אין כסף? התייתרת. מצב תקינותו של ה"עובר ושב" האזרחי (זכויות וחובות) הופך להיות בלתי רלוונטי. ציון השירות הסדיר והמילואים במכתבו של סילמן נראה כמו סוג של תחינה נואשת להכרה בחשיבותו של החוזה האזרחי בין המדינה לאזרחיה, ובערך הנגזר ממנו, שאיננו ערך שוק. חוסר העניין של המדינה בסילמן ודומיו היא עדות לחוסר הערך של שניהם בעיניה.

אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם (או "המשפחה הליברלית") הוא עקרון הנייטרליות, שאומר שאל לה למדינה לקבוע לשחקנים הפוליטיים מהו ה"טוב" או ה"ראוי", ואל לה לנסות לקדם את האושר הכללי בצורה כזו או אחרת. בכך היא נבדלת מתפיסות כמו זו הרפובליקנית או הקהילתנית, שמניחה את קיומו של טוב כללי ואת הציווי לדאוג לקידומו. הזווית הניאו ליברלית על עקרון הנייטרליות גורסת ששחקנים אינדיווידואלים הם פרטים רציונליים שיודעים הכי טוב כיצד לקדם את רווחתם הכלכלית,2 ושאם כל אחד יעשה את הטוב בשבילו אז בסופו של דבר כולם ירוויחו מכך. יש כל מיני בעיות עם המיתוס הזה (שוק בלתי משוכלל, תנאי פתיחה בלתי שווים וכו'), ורובן ראויות לדיון נפרד. בהקשר הדיון הנוכחי, מעניין במיוחד לעמוד על הקשר שבין התנערותה של המדינה ממחוייבות לשלום אזרחיה לבין חוסר יכולתה (או רצונה) לזהות כיצד מדיניותה פוגעת באופן ישיר ברווחתם הנפשית. דבר אחד הוא לומר "אל למדינה להכתיב לאזרחיה כיצד להיות מאושרים". דבר אחר הוא לומר "לא אכפת למדינה אם אתם מאושרים. אם אינכם מאושרים, זה מפני שאתם לא מוצלחים".

לפני כמה שנים התפרסם ב"העיר" ראיון שנערך עם פסיכולוג מפורסם. כשנשאל מה לדעתו הדבר החשוב ביותר שפסיכולוגים צריכים לדעת, ענה שהנפש האנושית היא דבר עדין מאוד, ולפיכך יש להתייחס אליה בזהירות רבה מפני שקל מאוד לעשות נזקים גדולים, במודע או שלא. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, האוחזים בתפיסת העולם הניאו-ליברלית, פועלים על-פי ההגיון שמכתיבה הגישה בה הם אוחזים. ההגיון הזה מכתיב להם להתעלם מהשפעת המדיניות שהם מנהיגים על רווחתם ובריאותם של אזרחי המדינה, שכן כל התייחסות לפגיעה שכזו תפגע בעקרון היסוד לפיה הצלחה וכשלון נגרמים רק על-ידי האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל צריך להנות (או לסבול) מפירות הצלחתו (או מפגעי כשלונותיו). זה אולי האספקט הנכלולי ביותר של הצלחת הפרויקט ההגמוני של הניאו-ליברליזם – הפנמתם של נפגעיה העיקריים של תפיסה זו את עיקרי האמונה הניאו-ליברלית, לפיה הם אינם מצליחים משום שאינם חרוצים או מוסריים מספיק, ואם הם נכשלים הרי שמגיע להם. חולי דכאון חווים מבפנים את התחושה האיומה של חוסר תפקוד, אשמה, היעדר תחושת ערך ומיותרות. נפגעיה של השיטה הכלכלית בארץ חווים אותה פעמיים – פעם אחת מבחוץ, בגלל השיטה. ופעם שנייה, מבפנים, כשהמצב הנפשי שאליהם מביאה אותה השיטה דוחף אותם אל הדכאון.

הדכאון הזה, תולדת העוני אליו מתדדדרים חלקים גדלים והולכים של משקי הבית בישראל, אינו הכרחי. הוא תולדה של מדיניות מכוונת ויזומה הרואה בערך השוק את הערך היחידי המשמעותי לקיומה של חברה בארץ. מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה. חולי דכאון יודעים היטב, כמו שואן דר גראף אחותך כותבת, שהדרך להחלמה עוברת דרך משפחה וחברים שמזכירים בכל פעם מחדש שתחושות חוסר התקווה והיעדר הערך הן סוג של "סרט רע" ולא המציאות. מה נגיד על מדיניות כלכלית מכוונת שפועלת בדיוק להיפך, בנסיונה לשכנע חלקים גדלים והולכים מאיתנו שאנחנו חסרי ערך?

  1. גרסאות מעודנות קצת פחות של תפיסת העולם הזו גורסות שאין זה מוסרי לטפל בסילמן מפני ש(1) מערכת בריאות במימון ציבורי אינה צריכה לטפל במי שמביא על עצמו ביודעין בעיית בריאות; (2) אין זה מוסרי להתערב בהחלטתו של סילמן, באינדיווידואל רציונלי, להמית את עצמו; (3) אין זה מוסרי להכריח את משלם המיסים לסבסד שירותים הניתנים למישהו שאיננו תורם למימון השירות ("אין שירותים בלי מיסים, גם אם אתה לא מרוויח מספיק בשביל לשלם מיסים"). []
  2. והנחה מובלעת בכך היא שיש "חוקי משחק" קבועים וידועים, ושמי שמבין אותם לאשורם יוכל תמיד להצליח, ואילו מי שנכשל כשל בקריאת השוק – כלומר, עדיין יש כאן "אחריות אישית" להצלחה או לכשלון, ואין שום אלמנט של מזל בהצלחה כלכלית. []

פוסט אורח: איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב

בז'רגון של סדרות טלוויזיה קוראים לזה "פיילוט בדלת האחורית": כשאחד הפרקים של סדרה ותיקה משמש כדי להוביל צופים לסדרה חדשה. נו, טורצ'ווד כזה. אז לפני כמה זמן פרסם פה יוני אשפר פוסט אורח, ועכשיו מסתבר שהוא כל כך נהנה מזה, שהוא החליט לפתוח בלוג משל עצמו. הפוסט הראשון בבלוג החדש הוא בעצם המשך של פוסט האורח שפורסם פה, ולכן ביקשתי מיוני רשות לפרסם אותו גם כאן. אז תקראו, ואחר-כך לכו לעשות מנוי על הבלוג החדש של יוני.

בפוסט הקודם התייחסתי לביקורת כלפי השתיקה של ארגוני זכויות האדם בישראל נוכח הזוועות שמתרחשות בסוריה. בינתיים המצב בסוריה החריף, ומוקד הוויכוח עבר מ"לגנות או לא לגנות" ל"התערבות צבאית – כן או לא". כמעט כל יום מופיע מאמר נוסף, לרוב משמאל, שקורא להתערבות צבאית בסוריה. בכולם נשאלות אותן שאלות: איך אנחנו יכולים לשתוק כשהעולם שרוי ב"חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי"? איך יכול להתנהל פשע כל כך גדול, ממש לידנו, ואנחנו אפילו לא מנסים להושיע? איך נינצל מה"אסון המוסרי" שאי-ההתערבות תמיט עלינו?

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – "העולם", "המערב", ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-"קודם לעשות, אחר כך לחשוב". אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה "חייבים לעשות משהו!!" דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי "לעשות משהו" הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

אני מודה שזו לא הפעם הראשונה שבה התפרצות משהואיזם שולחת אותי מודאג למחשב. לפני חמש שנים כתבתי על הקמפיינים הנוצצים של העשור הקודם למיגור העוני באפריקה והנזק שהם גרמו לאפריקה, ומאוחר יותר גם על האופן שבו המנהג להטיל סנקציות וחרמות רק עודד עוד מלחמות ועוד הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הכתבה השלישית בסדרה הייתה מתוכננת להיות על "התערבות הומניטרית" והנזקים שלה, אבל מכל מיני סיבות, לא מצאתי מאז זמן להשלים אותה. חלק מהדברים שאני אכתוב בפוסט הנוכחי, ובבלוג הזה בכלל, אם הוא יפתיע את צוות הרופאים וישרוד, מבוססים על התחקיר שהתחלתי אז על הנושא.

אבל לפני שאני מגיע להגיד משהו על המצב בסוריה, ולפני שמישהו מהקוראים ההיפותטיים של הפוסט הזה פותח מולי מטריות שחורות, אני אקדים ואומר שהביקורת שלי על המשהואיזם לא נובעת מתמיכה בהתעלמות פייסנית מעוולות, או מסגידה עיוורת לרעיון הריבונות הלאומית ועקרון אי-ההתערבות. אני חושב שלאנשים בודדים, לארגונים, לתקשורת, למדינות ולמוסדות בינלאומיים יש תפקידים קריטיים במניעת אסונות אנושיים כאלה, וחלה עליהם חובה מוסרית למלא אותם. אבל אותה חובה גם מחייבת את כולנו להתאמץ ולמצוא את הפעולות שבאמת עשויות לעזור, לא רק כאלה שיגרמו לנו להרגיש קצת יותר טוב כשאנחנו מסתכלים בראי.

אז מה קורה בסוריה? אסד, ללא ספק אחד הרודנים הדכאניים ביותר של זמננו, טובח ללא הבחנה בבני עמו שמפגינים כדי להשתחרר מלפיתתו ולכונן דמוקרטיה חופשית בארצם. כל זה נכון, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. מאז תחילת הארועים הלכו והתרבו הדיווחים על כך שהמאבק האזרחי, בהשראת האביב הערבי, הפך בהדרגה למלחמת גרילה בין כוחות רשמיים ולא רשמיים של המדינה לבין קבוצות חמושות כאלה ואחרות, שאין להן חזון פוליטי משותף או אפילו תכנית פעולה מוסכמת.

מהתמונה המוגבלת שהאינטרנט יכולה לספק ללא-קורא-ערבית כמוני, נראה שגם בקרב המחנה הדמוקרטי הסורי יש חילוקי דעות קשים בין אלה שמרגישים שהמחאה נחטפה, שצריך לתת למשטר הזדמנות לבצע רפורמות,ושהתערבויות זרות רק מחריפות את המצב, לבין אלה שחושבים שהנשיא החמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו לרפורמות והגיע הזמן להפיל אותו. נראה גם ששורר ויכוח פנימי בין גורמי האופוזיציה לגבי התערבות צבאית זרה. רוב ההנהגות הגולות שלהם עדיין מתנגדות, בזמן שהלוחמים על הקרקע מזהירים שאם מטוסי נאט"ו לא יופיעו בשמיים בקרוב, הם יהפכו את המלחמה למלחמת דת קדושה – לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה ליברלית. אז למי להקשיב? איזו גרסה של "רצון העם הסורי" עלינו לאמץ?

הסיקור התקשורתי של סוריה, כמו כמעט בכל סכסוך אלים, עוזר לנו לשכוח שרוב מוחץ של האוכלוסייה לא מעורב באלימות – לא כחיילים או מיליציות של הצבא, לא כלוחמי גרילה, לא כמפגינים, וגם לא כקורבנות חפים מפשע שלה. העמדה של הרוב הזה על המצב היא לא חומר שמספק כותרות ופותח מהדורות. עיתונאים לא מסכנים את חייהם כדי לספר לנו על הלך הרוח הכללי ברחובות חאלב או דמשק. מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע"ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג'די נגד האימפריה, לסייע לתושבי "ציון" להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג'ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

למען ההגינות, ישנם "מתערבנים" שנשמעים שקולים יותר. קחו למשל את אן מארי סלוטר, עד לא מזמן בכירה במחלקת המדינה האמריקאית, שפרשה תכנית סדורה להתערבות צבאית שתהיה מוגבלת אך ורק להגנה על אזרחים. אם צבא המורדים יעבור לפעולות התקפיות, היא מתחייבת, הסיוע הבינלאומי ייקטע. אם יהיו פעולות נקם, הן ייתקלו באפס סובלנות. במילים אחרות, הכוחות הבינלאומיים ימצאו את עצמם בתוך מבוי סתום פוליטי, נלחמים נגד שני הצדדים. נשמע כמו תכנית? לי זה נשמע כמו כיסוי הומניטרי להחלפת שלטון כפויה מבחוץ, ואלה בדיוק התכניות שכבר שני עשורים מחרבים גם את עקרון הסיוע ההומניטרי וגם תהליכים פנימיים של דמוקרטיזציה ויישוב סכסוכים. אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה: ככל שהם גוברים, הצד החלש בסכסוך מקבל תמריץ לדחות כל נסיון לפשרה פוליטית, ואף לעלות את הדרישות המקוריות שלו, מה שמביא להחרפת האלימות, ולעוד לחץ להתערבות צבאית.

אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שהמודעות לנזק שגורמות התערבויות כאלה גבוהה יותר היום מבעבר. אם זה מומחה אחד שהזהיר ש"חימוש המורדים והבאת סוריה לכדי מלחמת אזרחים יאריכו את חיי המשטר", או דיפלומט מנוסה שקבע שהתערבות צבאית תהיה "מתכון בטוח לאסון", או מרצה מפורסם לזכויות אדם שחושב שחימוש המורדים וקביעת מסדרונות הומניטריים ישחקו לידיים של אסד. מעניין גם לקרוא את המאמר החריף נגד התערבות שפירסם לאחרונה דייויד ריף – בעבר תומך נלהב של התערבויות הומניטריות. תוסיפו לכל אלה את חוסר התיאבון המופגן של מנהיגי המערב לשלוח חיילים להסתבכות כמעט בטוחה, ותקבלו סבירות נמוכה להתערבויות מהסוג הזה בעתיד הקרוב.

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם. המעבר ממדינת משטרה לדמוקרטיה הוא תמיד מסובך, רגיש, ואיטי. בהיסטוריה אין חוקים לגביו, אבל יש בה כמה טיפים. אחד מהם הוא שלחץ חיצוני, בעיקר אם הוא הופך להתערבות צבאית, לא מסייע לכוחות הדמוקרטיים. אינטרסים מדיניים תמיד ימשכו מדינות ומעצמות לבחור צד בעימות בין השלטון למתגדים לו, וככה בדיוק תהליך פנימי של שינוי פוליטי מתדרדר והופך לסכסוך עקוב מדם. ככל שאני קורא על זה יותר אני מגיע למסקנה שזה היה מרכיב מרכזי במתכון לדייסות העכורות של יוגוסלביה ורואנדה בשנות ה-90 (שלהן שווה להקדיש פוסטים נפרדים).

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

נניח שהפנטזיה הזאת תתממש, האם היא תביא לפתרון מיידי של המשבר הפנימי בסוריה? די בטוח שלא. אבל עצם המחשבה שאנחנו יודעים איך, או צריכים לפתור אותו היא מגוחכת בערך כמו המחשבה של כל אותם אנשים טובים בעולם שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושהם צריכים לעשות את זה. הרי גם הם חייבים "לעשות משהו".

ואני לא יכול שלא להצמיד לפוסט הזה את הקטע הרלוונטי מתוך "כן, אדוני השר":

פוסט אורח: הפיתוי שבגינוי

פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית ב"גישה".

“מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם” – כך כתב אליעזר יערי בשבוע שעבר בביקורת על שתיקתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים לנוכח האלימות המשתוללת בסוריה.

בתור מי שעובד בארגון זכויות אדם, שמחתי מאוד לקרוא את המאמר הזה ואחרים שביטאו דעות דומות. וויכוחים סביב השאלה על מה ואיך להגיב מתקיימים אצלנו בתוך הצוות על בסיס קבוע. הם נוגעים במהות הבסיסית של הישות המוזרה, והחדשה יחסית, שנקראת "ארגון זכויות אדם". מה אנחנו? למה אנחנו? איפה אנחנו פועלים, והיכן אנחנו עוצרים? אנחנו הומניטריים או פוליטיים? רדיקלים או מיינסטרים? מקומיים או אוניברסליים?

על התשובות לשאלות האלה אין הסכמה. לא בין הארגונים השונים ולא בתוכם. כנראה שגם לא תהיה, וכנראה שזה טוב. מה שלא טוב בעיניי הוא להשאיר את הנושא לדיון פנים-ארגוני, בין-ארגוני, או אקדמי בלבד. לכן זה מבורך שמתעורר סביבו וויכוח פומבי ונגיש, ואנחנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. בפוסט הזה אתייחס לטענה של יערי, ואנסה להסביר למה לדעתי הוא צודק בביקורת שלו עלינו, אבל טועה בהמלצה שלו אלינו.

הכל מתחיל במנדט

יערי, אולי מניסיונו בעבודה בארגוני זכויות אדם, יודע שהם לא יכולים להתייחס להכל. אולי הוא זוכר את הפניות שזורמות באופן קבוע להגיב לאיזו אמירה מתלהמת של רב/מופתי/שר, או את העובד שמגיע בבוקר מוטרד ואומר שאי אפשר שלא נגיד כלום על הפיגוע בירושלים/תקיפה בעזה/חוק שעבר בכנסת אתמול בלילה.

לכן הוא לא מציע שאנחנו, כארגונים, נביע את הכעס והזעזוע שלנו, כאנשים פרטיים, על כל אירוע קשה כאן, באזור, או בעולם. הוא מבין את ההכרח שכל ארגון יגדיר לעצמו את שדה המומחיות, הפעילות, והתגובה שלו – המנדט שלו. השאלה שכולנו מתחבטים בה היא מתי, אם בכלל, צריך לחרוג מהמנדט? התשובה שיערי מציע במאמר מאוד ברורה: כשמתחולל רצח עם. בעמדה הזאת צידדה גם נעמה כרמי.

זו הצעה שאפשר לשקול ברצינות, ואני מקווה לכתוב עליה משהו בנפרד (ספוילר: אני רואה גם בה הרחבת מנדט מזיקה). אבל נניח לרגע שקיבלתי אותה, האם זה מה שירגיע את הביקורת? נראה שלא, בעיקר אם חוזרים לפוסט שיערי כתב על אותו נושא לפני כמעט שנה. בניגוד למאמר, שחלקו העיקרי הופנה כלפי ארגונים וחברי כנסת ערבים, הפוסט ההוא עסק רק בארגוני זכויות אדם, ולכן הוא יותר רלוונטי לדיון הזה. עולות ממנו כמה שאלות יסודיות לגבי ארגוני זכויות אדם, שצריך לברר לפני שאוכל להגיד משהו על התפקיד של מושגים כמו "רצח עם" ו"פשעים נגד האנושות" בכל הסיפור.

מה שהניע את יערי לכתוב אז את הפוסט, לדבריו, הייתה ה"דממה הגדולה והאפלה" של ארגוני זכויות האדם כלפי גל פיגועי התאבדות בעיראק ובאפגניסטן שהרגו מאות אזרחים. הוא שאל מדוע אותם ארגונים "לא משמיעים את קולם כנגד הטרור הזה?". בהקשר של דיכוי ההפגנות בסוריה, שרק התחיל אז, הוא התקומם על כך ש"אלה שזה תפקידם [=ארגוני זכויות אדם בישראל ובשאר העולם] לא מפרסמים, לא מפגינים, לא קורעים את בגדיהם".

אז לרשימת "שוברי המנדט" יש נטייה טבעית להתארך. פילוסופים של המוסר אולי ירצו להתווכח האם פיגועי התאבדות נגד אזרחים וירי חסר הבחנה על מפגינים הם מעשים חמורים יותר מאחרים, כמו, אם לבחור מדגם קטן מהפורטפוליו העכשווי, הרג 5000 נשים בגוואטמלה בעשור האחרון, מניעת סיוע מזון למיליון איש רק לאחרונה בסומליה, או 50,000 הרוגים באלימות גרפית במיוחד הקשורה לקרטלי הסמים במקסיקו בחמש השנים האחרונות. לשמחתי, אני לא אחד מהם, וזה גם ממש לא משנה לדיון. חשובה רק הקביעה ש"התפקיד" של ארגוני זכויות אדם מקומיים הוא להתגייס לפעולה כשמתרחשות זוועות כאלה או אחרות ברחבי העולם.

המשוואה שלעולם לא תתאזן

הכעס של יערי עלינו לא נובע מחשד שהמוסר שלנו פגום. גם לא מאיזושהי אשליה שמחאה שלנו ושל ארגונים כמונו תמנע את פיגוע ההתאבדות הבא באפגניסטן או את פיזור ההפגנה האלים הבא בסוריה. הוא כועס על השתיקה שלנו על מה שקורה שם כי לדעתו היא מפריעה לנו, וגם לו, להגן על זכויות אדם כאן. וכך הוא כתב בפוסט:

"הטרור הנבזי, המטורף, שיביא לחיסולו של העולם לא מצדיק מקרה אחד קטן של יולדת שעוכבה במחסום או עץ זית שרוף. בשום פנים. אבל כדי שהמאבק יהיה אמין, אי אפשר שארגוני זכויות האדם לא ישמיעו ולו פעם אחת את קולם כנגד הטבח הנמשך הזה, בעולם הערבי."

אם עלו קודם תהיות מדוע הביקורת על שתיקת הארגונים עולה רק בהקשר של אלימות והפרת זכויות אדם בעולם הערבי והמוסלמי, עכשיו כבר ברורה הסיבה. אפשר לסכם אותה במשוואה ברורה ופשוטה: האמינות של הביקורת שלנו על מה שישראל עושה לערבים/מוסלמים תלויה בביקורת שנביע במקביל כלפי הדברים שהערבים/מוסלמים עושים אחד לשני.

זו מחשבה מאוד מפתה. הנה דרך קלה לפתור את משבר האמון שלנו עם הציבור הישראלי: נוציא כמה הודעות לתקשורת שיביעו זעזוע על איזה פיגוע התאבדות, על פגיעה בזכויות נשים, או על הרג אזרחים במדינה ערבית שכנה, ולפני שנדע הדו"חות שלנו יסתובבו בחדרי המתנה של קופות החולים הגדולות. זו טעות. לא רק שהיא מביעה זלזול באינטליגנציה של קהל היעד הישראלי, אלא היא גם ממחישה חוסר הבנה של שורשי אי האמון בינינו לבין אלה שרוצים, והיו יכולים, לתמוך בנו.

בחזרה לבסיס

שורש מרכזי של הבעיה הוא תפישה מופרזת של מקומנו בעיני עצמנו. אם אנשים כמו אליעזר יערי, שהוא בשר מבשרה של קהילת זכויות האדם, חושב שהתפקיד שלנו הוא להיות נציגיו של המוסר האנושי והצדק העולמי בכל מקום שהם מופרים, אין מה להתפלא כשמצפים מאיתנו להתנהג בהתאם. אם אנחנו פועלים מתוקף עקרונות אוניברסליים, אז איך נסביר את ה"אובססיה" שלנו כלפי הפרות הזכויות שמבצעת ישראל? אם אנחנו ממייסדיה של מערכת צדק עולמית, איפה עקרון השוויון בפני החוק?

בהיעדר תשובות טובות שלנו, הדרך פתוחה עבור הטענה שהמילים היפות שלנו על ניטרליות, על-לאומיות, ואוניברסליזם נאור, הן רק כיסוי לסדר יום פוליטי, אנטי-לאומי או פרו-לאומי, תלוי מאיזה צד מסתכלים. הודעות גינוי שנוציא פה ושם על המתרחש במדיניות ערביות קרובות או רחוקות יראו כמו מס שפתיים פתטי ורק יחזקו את הדימוי הזה.

לכן הביקורת בפוסט של יערי מוצדקת אבל מטעה. הוא צודק בכך שאסור לנו לגמגם בפני טענות נגד אי-גינוי, אבל טועה שהתשובה היא להיענות ולגנות. הכיוון שבו אנחנו צריכים להתקדם הוא הפוך לזה שאליו הוא מפנה אותנו – לרדת מההר לא להתבצר עליו. אנחנו לא מייצגיו של המוסר האנושי, לא הציר במאזני הצדק האוניברסלי, וגם לא אדריכליה של מדינה עולמית. אנחנו לא הארגונים שיביאו לסיום הכיבוש, או לצדק חברתי. לא אנחנו ננסח חוקה לישראל, ונפריד בין דת למדינה. אין גם שום סיבה שנצעד ברחובות תל אביב בקריאות "ביבי תתפטר!". יש תנועות וארגונים אחרים שעוסקים בכל אלה, וכאנשים פרטיים אנחנו יכולים וצריכים לקחת בהם חלק, כל אחד לפי אמונתו. כארגון, אנחנו קיימים למטרה צנועה הרבה יותר, אך חשובה לא פחות. בשביל להיזכר בה, אין ברירה אלא להוציא מחברות.

הנה תזכורת משיעורי אזרחות על דמוקרטיה: יש דברים שאסור למדינה לעשות לאנשים שנמצאים תחת שליטתה, גם אם יש לה את הכוח, התמיכה הציבורית והרוב בפרלמנט. זה בדיוק מה שמערכת משפט עצמאית אמורה למנוע, אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד. היא צריכה מישהו שיעתור בשם אלה שנפגעים מרשויות המדינה, בעיקר כאלה שאין להם ייצוג הולם במוסדות הדמוקרטיים שלה – מיעוטים, מהגרים, פליטים, או בני אדם שנתונים תחת שליטה צבאית. בנוסף, לארגונים יש תפקיד חשוב בהפצת מידע על פעולות המדינה כדי להעמיד אותן לביקורת ציבורית.  

כמו בכל מדינה דמוקרטית, ארגוני זכויות האדם בישראל הם חלק בלתי נפרד ממערכת האיזונים והבלמים של שיטת הממשל. אנחנו לא ניטרליים כי זה לא התפקיד שלנו להיות ניטרליים. הביקורת שלנו על הרשויות צריכה לנבוע מאמונה חפה מציניות שמדינה שכוחה מוגבל על ידי עקרונות מוסריים בסיסיים – גם בחצרות האחוריות שלה וגם בשדה הקרב – היא מדינה בריאה יותר, יציבה יותר, ומשגשגת יותר. הרעות החולות של מדינות אחרות צריכות להטריד אותנו מאוד, ואולי גם להניע אותנו לפעול ולמחות, אבל במסגרות אחרות שזו המטרה שלהן. המנדט לא קדוש, אבל הוא כלי עבודה חיוני. את הוויכוח מתי ואיך להרחיב אותו כדאי להתחיל במקומות הרבה יותר קרובים ומובנים לנו מחומס, בגדאד או קנדהאר.

לסיכום, ככל שנבהיר, קודם כל לעצמנו, מהי המשימה הבסיסית שלנו ונתמקד בה, כך נוכל לעשות אותה יותר טוב. בנקודה הזאת אני שותף מלא לביקורת של נעמה כרמי על הרחבות מנדט באופן סלקטיבי, ואני אוסיף, גם באופן תגובתי. מקורות הלגיטימיות של הביקורת שלנו צריכים להיות מידע אמין, פרשנות משפטית הוגנת, ועקרונות יסוד דמוקרטיים – לא הפרחת גינויים בניסיון להגשים איזה היבריס אוניברסליסטי או לייצר מראית עיין של ניטרליות. מי שבאמת רוצה לעזור לנו להגן על זכויות אדם טוב יותר צריך לשחרר אותנו מהציפייה שנהיה ההד האוטומטי של כותרות מבעיתות בעיתון.

פוסט אורח: מה בין השטחים למחירי הדיור?

פוסט אורח של מ'

מדינת הרווחה של ישראל עברה לשטחים החל מסוף שנות ה-70. בצורה כזו הושגו כמה מטרות ברורות:

א. תחזוקת הכיבוש וביסוסו על-ידי מאגר מתמשך של מתנחלים לא אידאולוגיים מקרב השכבות המוחלשות שבלית ברירה עברו לשטחים והפכו במשך הזמן לימין נאמן: שם קיבלו בתים, עבודה במועצות מקומיות עשירות, שתקני ההעסקה  שלהן לא היו קשורים לתקני מדינת ישראל, מעון וגן בחינם ובית ספר עם ארוחות,  מים ללא סוף, קרקע, אמצעי ייצור ותאילנדים ופלסטינים בשפע, מס הכנסה מופחת, מענק מקום, מענקי פיתוח מסוגים שונים מהסוכנות, הממשלה וכיוב.

ב. השקטת הזירה הצבורית בישראל ומניעת התקוממות מעמדית: הפועלים היהודים והמוחלשים האחרים לרבות עולים חדשים (הרבה אתיופים ורוסים) הועברו לשטחים והובטחה השליטה על פועלים ערבים בישראל והפרדתם מהפלסטינים עם חסימת המעבר לפועלים פלסטיניים בהמשך הכיבוש.

ג. שיטת "החלוקה" הנאו-ליברלית כמו בימי הברון רוטשילד המובטחת עבור המגזרים הבטיחה שקט תעשייתי גם של החרדים המזרחיים וגם אלו האשכנזים בשטח מדינת ישראל והמשך הצמדותם לקואליצית הימין המקציבה את כספי החלוקה ומשאבי המדינה, בצד הפחדה בלתי פוסקת מטרור שמנעה דיון חברתי-כלכלי.

ה. הבטחת אוליגרכיה תומכת בשלטון שנהנית מניצול משאבי "האימפריה הגדולה".

ו. חונטה תומכת שלטון – הבטחת תקציב צבאי אין סופי להמשכת סדר היום המיליטריסטי והמגזר הבטחוני הנהנה ממנו – אנשי צבא ותעשיות בטחוניות וסוחרי נשק המהווים מאגר ל"מנהיגות" פוליטית נאמנה.

 

ואיך נולדה דווקא עכשיו בעיית הדיור האקוטית שקיימת כבר עשרים שנה? לדעתי אף אחד לא אומר מילה על אחת הסיבות המוסתרות לעלייה של מחירי הדיור:

מזה זמן הפסיקה הנהירה לשטחים, הדוגמה של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון הבהירה שהפינוי יבוא, הוא יהיה קשה ושכרו הכספי לא יכסה על השבר. צעירים הפסיקו להתפתות לוילה בשטחים, בונים שם בלי הפסק אבל הביתים ריקים: מכר שלי קנה לא מזמן וילה חדשה בת 4 חדרים בקרני שומרון תמורת 280,000 בתשלומים בתוספת מענק מקום של 60,000 שקל כמדומני (ששימש לו עבור רכב חדש), הוא הציע לכל החברים לבוא גם-כן "כי יש מלא בתים חדשים ריקים וממשיכים לבנות" אבל אף אחד לא נענה. הקיץ היה אמור לעבור לגור שם אבל הוא כבר לא יעבור. הרכישה היתה קצת לפני השתרשות ההבנה הציבורית כי ספטמבר היא נקודת אל חזור.

צעירים כבר אינם עוברים לשטחים וגם לא משפרי דיור, והם לוחצים על שוק הדירות בישראל שבאופן מכוון לא נבנתה בו דירה ציבורית במשך שנים. הרי הממשלה אלופה בבנייה ציבורית – כל השטחים הם בנייה ציבורית מהירה ויעילה מאוד, בזרוע של החטיבה להתישבות שנמצאה קודם במשרד הבטחון ועתה עברה למשרד ראש הממשלה.

ואם צריך אז מיד יש קרוואנים על כל גבעה שהופכים אחר כך לבתי קבע מרווחים, לרבות כבישים מהירים, מנהרות, גני ילדים, בריכות שחייה, מתנ"סים, בתי ספר ועוד ועוד, הכל בבנייה מרווחת מחומרים משובחים בזיל הזול למתנחלים ובפריסה ארוכה. אז מי אמר שיש חסמי בנייה וביורוקרטיה? זה שקר מניפולטיבי. מה שעשו בשטחים ניתן לעשות גם כאן; יש הרבה מפעלים לבנייה טרומית.

אבל בארצנו הקטנה המתדרדרת כל נזקקי הדיור הציבורי נזרקים בכוח מדירות עמידר, הן נאטמות ונרקבות, וחוק הדיור הציבורי לא מיושם בכוונה.

ולמה הפלסטינים שותקים ולא מתקוממים כל השנים האלה? הם יודעים שדעת הקהל הבינלאומית לא תיתן לפוצץ הכל בשטחים כמו בגוש קטיף. למה היה צריך להרוס בתים וחממות ושדות? (אלה בתים וחממות של תושבי הנגב והשכונות שעברו לשטחים כי מדינת הרווחה בנגב התפוררה אז הם קיבלו אותה בחזרה במקום סמוך כקולוניאלים בגוש קטיף – השקעות עתק במבנים, אמצעי ייצור, בתוספת שטחים, מים ותאילנדים שעל גבם התעשרו חברות מקורבות לפוליטיקאים).

מדוע פוצצו הבתים בגוש קטיף? כדי ליצור ולבסס שנאה?

הפועלים הפלסטינים יודעים שהם בונים את מדינתם בשטחים, אלה יהיו בתים שהם יישבו בהם, כבישים שהם יסעו בהם, ומדשאות וגנים שהם יהנו מהם ויפה שעה אחת קודם. למה להם להפסיק את ההשקעות של ישראל בשטחים? את איזורי התעשייה והמפעלים? שמדינת ישראל תמשיך להשקיע מכספי המיסים שלנו בשביל הפלסטינים. למה לא? הם גם לא מחבלים בבתים עצמם בכלל, למרות שביכולתם לעשות זאת.

וכל אלה שהבינו שמדינת ישראל תהיה ללא השטחים, הסטודנטים, המוחלשים והצעירים, נפנו עתה להלחם על המדינה שלהם בתוך הקו הירוק. השיח החברתי-כלכלי שהושתק באופן מכוון על-ידי הפחדה בלתי פוסקת מטרור, ואיומים במלחמות וייזום מלחמות, חזר עתה והוא הכי מאיים על ההנהגה השלטת וגם על האוליגרכים המקיימים אותה. במשך שנים מנעו מפלגות הימין בכנסת חקיקת חוק זכויות חברתיות-כלכליות כנהוג במדינות מתוקנות וגם בעולם שלישי, והשמאל שלא היה כאן מעולם, המשיך לשתוק. החונטה כוחה בהפחדה ובמיליטריזציה הפנימית בתוך החברה ומחוצה לה בשטחים (לרבות דיכוי נשים, גם ברצח, וכן גם נשים יהודיות) אבל נוכח מאבק ממשי על זכויות כלכליות (במקום שיח ליברלי נאור על זכויות תרבותיות וזהויות בגיבוי האקדמיה) ומאבק על מדינת הרווחה שמחייבת חלוקה (כואבת) מחדש של משאבים – הם נערכים לגיוס כללי.

יש לזכור כי המתרחש בארה"ב מתרחש גם אצלנו – מאבק מר של משתתפי מסיבת התה כנגד הדמוקרטים. האינטרסים שלהם משוריינים וזהו המאבק הקשה מאוד שעוד מצפה לכולנו בתהליך הזה, יותר מדי אנשים נהנו עד כה גם מהכיבוש וגם ממשטר האוליגרכיה – והחונטה הצבאית-כלכלית חזקה מאוד. אבל תודעה ביקורתית לא תשוב לאחור. אפילו אם הגל הראשון ייחלש הבאים אחריו יהיו חזקים יותר אחרי ספטמבר. מה שיקרה בספטמבר הוא לא בטחוני, הוא כלכלי – המדינה האם תאבד את הקולוניה (לטעמי מדינת ישראל היא לא קולוניה, אלא מדינת לאום ומולדת שבמשך שנים החזיקה קולוניה. התנועה הציונית היא תנועה לאומית לגיטימית כמו שיש לכל עם גם לארמנים וגם לפלסטינים).

בהצלחה לכולנו, מ'.

פוסט אורח: דבשות

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לועובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

פוסט מהעתיד: מלחמת עזה

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" – החל מהסכמי אוסלו – או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל – הטעות הייתה מתוכננת.

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה – כן, הסכסוך עודנו עימנו – הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

פוסט מהעתיד: מודל אובאמה

פוסט אורח שנשלח אלי מה-29 באוקטובר, 2012 על ידי דוקטורנט צעיר למדע המדינה.

כבר מזמן זו נהייתה קלישאה להגיד על פוליטיקאי שאפתן שהוא "רוצה להיות אובאמה". כאשר הנשיא האמריקאי הוביל את אחד הקמפיינים המבריקים ביותר לראשות המפלגה הדמוקרטית ואז לנשיאות ארה"ב במהלך 2007-2008, הוא לא רק עשה מהפכה של ממש בפוליטיקה האמריקאית: הוא שינה את התפיסה של כל העולם לגבי מה זו פוליטיקה ואיך היא צריכה להראות. ואכן, יותר מכל מערכת בחירות קודמת, אנשים שאין להם שום קשר לארה"ב עקבו בעניין רב אחרי מערכת הבחירות האמריקאית, תלו תקוות במועמד הדמוקרטי וחשו שהם עצמם מעורבים בעשיית היסטוריה. בקנדה מערכת בחירות שלמה הוכרזה, התבצעה והוכרעה בפחות מסך זמן הפרסום שאובאמה רכש ברחבי ארה"ב לקראת הבחירות – וכל הזמן הזה הציבור הקנדי הפגין אפאתיות מוחלטת כלפי ההתמודדות במדינתו שלו, והתלהבות רבתי כלפי המועמד לנשיאות אצל השכנה מדרום.

מדובר פה יותר מאשר בכריזמה. אובאמה עשה מהפכה בצורה שבה קמפיינים מנוהלים מבחינה ארגונית גרידא. כמויות הכסף האגדיות שזרמו אליו מכל שדרות האוכלוסיה האמריקאית הן משהו שאיש לא האמין שבכלל אפשר להשיג. הקמפיין של אובאמה הצליח לעשות מה שאינספור קמפיינים של עידוד הצבעה ("get out the vote"), בעיקר בקרב צעירים, לא הצליחו לעשות, ואחוז ההצבעה בארה"ב עלה במידה משמעותית בבחירות 2008. מדעני מדינה מכירים מזה שנים את הרעיון של "בעלות" של מפלגות על נושאים: הרפובליקנים חזקים בחוץ ובטחון, הדמוקרטים יותר חזקים בנושאים הכלכליים. אובאמה הצליח לקבל בעלות על מושגים מופשטים כמו "שינוי", וחשוב מכך – "תקווה". במידה לא מועטה הקישור המנטלי החזק אצל אמריקאים רבים בין המועמדות של אובאמה לבין הרעיון המופשט של "תקווה" פוגע באובאמה בבחירות הנוכחיות, לאחר שהאמריקאים גילו שתקוות לא תמיד מתגשמות1.

השאלה היא האם מדובר פה על מקרה יחידאי, או שמא אפשר לבנות "מודל אובאמה" שעל בסיסו פוליטיקאים אחרים יכולים להתנהג כדי לשפר את סיכוייהם בבחירות. לא מעט פוליטיקאים ניסו לעשות כן – בגרמניה מפלגת הירוקים בלמה נסיגה מדאיגה בכוחה בין השאר על ידי שחזור הקמפיין של אובאמה, באוסטריה דווקא מועמד מפלגת הימין הצליח להחזיר את מפלגתו לימי הזוהר שלה במהלך שרבים השוו (בצדק או שלא) לקמפיין ההיסטורי של אובאמה.

בישראל מפלגת העבודה תחת הנהגתו של אופיר פינס אמנם לא שחזרה את ימי גדולתה אבל הצליחה לחזור לליגה של הגדולים ולתת פייט רציני לליכוד על חשבון התפוררותה של קדימה. פינס, כזכור, לא השאיר את ההשוואות לאובאמה לידי הפרשנים וזיהה את עצמו עם המנהיג האמריקאי בכל הזדמנות. השם "אובאמה" הופיע כמעט בכל נאום בחירות, ואותו ארוע זניח שבו פינס הצליח לתפוס את אובאמה ללחיצת יד מביכה הוצג לראווה במסגרת תשדירי הבחירות של המפלגה.

אז מה הוביל להצלחה האדירה והמפתיעה של הסנאטור מאילנוי? יש שמייחסים את ההצלחה שלו למשבר הכלכלי שתקף את ארה"ב זמן קצר לפני הבחירות, אך צריך לזכור שאובאמה זכה להצלחה מפתיעה עוד לפני שנתגלו ממדי האסון. בכלל – כל הסבר של הצלחתו של אובאמה חייב להסביר לא רק את הנצחון בבחירות לנשיאות, אלא גם את הזכייה במועמדות המפלגה מול מועמדת מנוסה ובעלת שם: הילארי קלינטון. הזכייה הזו לא הייתה קשורה בדבר למשבר הכלכלי.

פרשנים אחרים מייחסים את ההצלחה למלחמה בעירק ולעייפות כללית מהמדיניות של בוש. מקקיין עצמו ניסה להרחיק את עצמו מבוש מבחינה פוליטית ואפילו מבחינה אישית. הציבור, כך אומרים הפרשנים, לא קנה את זה. נצחונו של אובאמה היה יותר הפסדו של מקקיין. על פי הפרשנות הזו, כל מועמד דמוקרטי היה מנצח בתנאים הללו. גם התיאור הזה נראה לי בלתי סביר. עברו הרבה שנים מאז שמועמד דמוקרטי זכה כשעל הפרק היו נושאים של חוץ ובטחון, ולאובאמה ממש לא היה הרקע הדרוש כדי לנסוך באמריקאים את התחושה שהוא האדם הנכון ביותר כדי לנהל את המלחמה הזו.

התזה שאני עובד עליה בימים אלו מנסה לבחון את "מודל אובאמה", לראות האם היה מדובר בצירוף מקרים שהוביל לנצחון האדיר לפני ארבע שנים, או שמא מדובר בקמפיין מנוהל היטב ששילב מועמד רהוט, שימוש מושכל באינטרנט ופנייה מתוחכמת לדור הצעיר דרך רגשות חיוביים ("תקווה" ו"שינוי") – מודל שניתן לחקות ולהפעיל בצורה יעילה במערכות בחירות אחרות, במדינות אחרות. בין השאר אני אשווה את הקמפיין של אובאמה לשלושת הקמפיינים שמניתי לעיל: הירוקים בגרמניה, מפלגת העם באוסטריה ומפלגת העבודה בישראל, ואבחן האם המודל יושם כראוי ומה היו תוצאות הבחירה במודל הזה עבור המפלגות השונות.

  1. עם זאת, אי אפשר לקחת מאובאמה סדרה חשובה של הצלחות, וכפי שמעידים הסקרים, האמריקאים לא מתכוונים להחליף את אובאמה בזמן הקרוב []