האייל, בלבן

פתאום הבנתי מה זה היה שגרם לי להתעייף מהאייל, מה הסיבה שהדיונים שאני נכנס אליהם באייל מעצבנים אותי ולא מעניינים אותי: הבלבניזם. כמות הבלבניסטים באייל חורגת בהרבה מהאחוז שלהם באוכלוסיה, או אפילו באוכלוסיית היעד של האייל. זה מאוד מייגע להתווכח עם בלבניסטים, כי המסר העיקרי שלהם אלי הוא תמיד "אתה לא מבין". התורה הבלבניסטית (אם אתם לא יודעים מהי, עדיף שלא תדעו. דלגו על הפוסט הזה) דורשת מפוליטיקאים להיות עקביים בצורה בלתי אנושית, מתוחכמים ברמה על-טבעית ויודעי-כל ברמה אלוהית. לעומת זאת, דווקא הבלבניסטים עצמם לא מחוייבים בעקביות חריגה, מה שעושה את התורה שלהם לנוחה במיוחד. אי אפשר להפריך בלבניזם, ולכן מדובר בתורה מיותרת וחסרת תועלת. אבל ויכוח עם בלבניסט הוא ארוע מייגע להפליא.

אז זהו, זה מה שגרם לי לעזוב את האייל, בסופו של דבר. נמאס לי שכל דיון פוליטי מועבר אוטומטית לפסים בלבניסטיים – אפילו יותר מאיך שכל דיון בנושאים חברתיים הפך לרב-שיח של שוקחופשיסטים עצבניים. הבלבניזם הרבה יותר מעייף. הרבה פחות מעניין לי לקרוא את הדיונים הללו, והרבה יותר קשה לי להמנע מלהגיב עליהם – ולהתעצבן.

סתם, חשבתי לשתף.

למה את זה לא תראו בשום עיתון?

הבלוג "דברי ימי הכנסת" מפרסם מדבריו של ח"כ ג'מאל זחאלקה, שעסק בנאומו בכנסת לאחרונה בסוגיית הקורבן ובמקומה של השואה בהיסטוריה של העולם. הדברים נכוחים, מעניינים ומשכילים, ולכן לא תשמעו אותם בשום משדר חדשות. זחאלקה לא אמר "לך תזדיין", ולכן שום סאונד בייט מהנאום לא יגיע לאוזניכם. אף אחד לא קרא קריאת ביניים מעליבה, ולכן אנחנו, הציבור, נמשיך להאמין שהכנסת זה מוסד עלוב, פאתטי, שחבריו הם חלאת הארץ ושום דיון רציני לא נערך בו. חבל.

ופטור בלי כלום אי אפשר, אז הרי סוף דבריו של זחאלקה:

אני חושב שבארץ ומעל הבמה הזאת נשמעים דברים שהם פגיעה בשואה כשעושים אינסטרמיליזציה של העניין הזה, עושים בזה קרדום לחפור בו פוליטי, לתת תירוצים לפעולה הזאת ולדבר הזה ולעמדה הזאת ולעמדה האחרת.

וכשזה בא מהאנשים כאן והולך עם הזרם, אף אחד לא מתנגד לזה. כשמשתמשים בזה כתירוץ לכל מיני מעשים, אני חושב שצריך לצאת נגד זה, בין אם אתה אוהב את הפוליטיקה שמאחורי זה ובין שאתה שונא את הפוליטיקה שמאחורי זה. תודה רבה.

חיזבאללה, עברית

האלה בוג'י קישרה לכותרת נפלאה באתר החיזבאללה בעברית:

"חיזבאללה להצטרף לשיחות באחדות של לבנון גווט"

לקח לי זמן להבין איך הגווט הזה הגיע לשם. (רמז: תרגום מכונה מאנגלית). מסתבר שאין לחיזבאללה אף אחד שיודע עברית אפילו ברמה בסיסית.

כותרת המשנה, אגב, גם היא מוצלחת באותה מידה: "משמר עם של שי`יט חיזבאללה אתמול אמרה שזה יצטרף לשיחות בממשלת אחדות לאומית שתוצע על ידי רמקול של בית הנבחרים נאביה באררי".

הרמקול נאביה באררי! נפלא.

ביבי, אקטיביזם שיפוטי

ביבי פתח בלוג (סוג של, בכל מקרה. ביבי פתח אתר של מניפסטים משמימים שמכונה בלוג בגלל שזו מילה שהולכת חזק בימינו). בYנט שמחו לדווח על המהלך המעניין, ואף טרחו לציין ש"על שולחנו (של נתניהו) מוצב מחשב(!) המחובר דרך קבע(!!) לאינטרנט(!!!)" וכמובן לא שכחו להוסיף ש"דף הבית הוא ynet". משהו משהו הביבי הזה. לא רק שיש לו מחשב, אלא שלמחשב יש חיבור קבוע לאינטרטנט! אחח… איזה איש מתקדם.

אגב, לאתר המתקדם של ביבי יש קישור למטה לעדכוני רסס של הבלוג. כמה מתקדם מצידו! רק שהוא לא עובד. אופס.

יש גם לא מקום לשיפור במערכת הצגת התגובות לפוסטים, שכרגע מופיעות מקופלות, משל היו טוקבקים באתר חדשות, מה שמשאיר גלוי רק את הכותרות המתלהמות. לא חזק בקטע של דיונים עם הקוראים שלך, הא, ביבי?


The law is what the courts say it is. Period. There's nothing Parliament can do.

נכון שזה נשמע כמו משהו שנאמר על-ידי איזה ימני בארץ בתגובה לפסק דין של בג"צ לגבי זכויות ההומואים או משהו כזה?
כמעט. זה נאמר על-ידי איזה ימני בקנדה, בתגובה לאיזה פסק דין של בית המשפט העליון שם לגבי זכויות הומואים, או משהו כזה. כמה טוב לדעת שאנחנו בשכונה טובה.

חיזבאללה, דמוקרטיה

החיזבאללה מעמיד את העולם המערבי בפני דילמה לא קלה, בדרישתו להפלת ממשלת סניורה ושינוי שיטת חלוקת המושבים בלבנון.

לבנון אינה דמוקרטיה. במדד החופש של Freedom House היא מוגדרת כ"חופשית באופן חלקי", בין השאר בגלל שחיתויות, עיצוב אזורי בחירה לשם שיפור סיכוייהם של מועמדים מכהנים (gerrymandering) – וכמובן, הסירוב המתמשך של הממשלות לשנות את אחוזי המושבים המוקצים לקבוצות המוסלמיות על חשבון הנוצריות. האחוזים הללו, שנותנים יתרון ניכר לנוצרים, נקבעו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, על בסיס מפקד האוכלוסין דאז. כיום, האחוזים נטולי אחיזה במציאות. המוסלמים כבר מזמן רוב מוחץ של האוכלוסיה.

לכאורה, הדרישה של מפלגת חיזבאללה היא הוגנת ומוצדקת. כל מדינה שמאמינה בדמוקרטיה צריכה לתמוך במתן ייצוג הוגן ושיוויון בין קולו של נוצרי לקולו של מוסלמי. אבל למעשה, כולם יודעים מה מטרתה של החיזבאללה, וכולם מבינים ששיפור הדמוקרטיה בלבנון אינה אלא כלי בדרך להעלמת הדמוקרטיה כליל מהתרבות הפוליטית של לבנון, תוך כפייה של חוקי דת שיעים, שלא לדבר על המלחמה המיותרת מול ישראל שבו תבוא.

אז מה אפשר לעשות? מצד אחד, אנחנו חושבים שדמוקרטיה היא הדרך הנכונה, ורוצים שלבנון תהיה מדינה דמוקרטית. מצד שני, קשה לראות איך מתנה שכזו למפלגת החיזבאללה יכולה לעזור למישהו לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון. אבל איך מסבירים את ההתנגדות לכך במונחים שאינם כוללים פטרנליזם או אנטי-דמוקרטיות?

התשובה טמונה במדיניות של אי-סובלנות כלפי אי-סובלנות. המדינה הדמוקרטית אינה יכולה לסבול בתוכה קבוצות שחלק מהאתוס שלהן הוא כפיית עמדותיהן על אחרים, השלטת עקרונות החיים שלהן על אחרים, או פגיעה בזכויות של האחר ובשיוויון שלו אל מול הקבוצה האמורה. אם קיימות קבוצות כאלו במדינה (ותמיד יש) אסור לאפשר להן לקבל עמדות כוח כלשהן, ובטח שלא ליישם את העקרונות הללו דרך המדינה.

רוצה לומר, כמו שכבר כתבתי פעם באייל, שמדינה דמוקרטית אמיתית חייבת לקבל על עצמה את הליברליזם כסוג של "דת מדינה". לא במשמעות שהמדינה צריכה להכריח את כולם להיות ליברלים, אלא במשמעות שהמדינה חייבת לפעול כך שכולם לפחות יכבדו את זכויותיו של האחר, כאילו היו ליברלים.

בהרבה מדינות יש תרבות פוליטית שהופכת את הצורך ב"דת מדינה" שכזו למיותר. ציבורים רחבים באירופה מרגישים באופן אינסטינקטיבי שיש משהו בעייתי במתן זכויות "קבוצתיות", לפיהן לבעלי הכח בתוך קבוצות מיעוט יש זכות לדכא ולשלול זכויות מהחלשים בתוך אותן קבוצות. הם דורשים לאסור סממנים של אפלייה שכזו, כגון הלבוש המסורתי של נשים מוסלמיות, בשטחים הציבוריים שלהם. יש התנגדות לדרישה הזו, בעיקר משורות השמאל הפוליטיקלי-קורקט, אבל לאנשים הרגילים, אלו שלא לומדים סוציולוגיה באקדמיה השמאל-קיצונית האירופאית, זה ברור כשמש שההגנה על הקבוצות היא בעצם פגיעה בחלשים בתוך אותן קבוצות.

במדינות בהן הדבר פחות מובנה אל תוך התודעה הפוליטית של כל אזרח, צריך להפעיל זאת באמצעות הכוח שבידי המדינה. כן, זה אומר שמדינות כמו לבנון (וישראל, כמובן) תאלצנה לאסור מלחמה כנגד אוכלוסיות בתוכן – אוכלוסיות שתפרוצנה בקריאות שבר על ה"פגיעה בדמוקרטיה" ושלילת זכויותיהן. אם מדינות המערב חפצות חיים לטווח ארוך, הן תתמוכנה בחוסר-סובלנות כלפי חוסר-הסובלנות. אם הן תצרפנה את קולותיהן לאלו של הקוזאקים הנגזלים – ובכן, אז יגיע להן…

מי רוצה להיות פוליטיקאי

הרבה אנשים בישראל נוטים להאמין שחוסר האמינות של הפוליטיקאים, או חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים, הוא מאפיין ישראלי. שרק בישראל כל מה שרואים בחדשות בקשר לפוליטיקאים זו שחיתות ועצלות. שרק פה פוליטיקאים יוצאים כל הזמן לחופשות, ואין שום סיכוי שיצא לאזרח הפשוט משהו ממה שקורה שם, במשכן הכנסת ובקריות הממשלה.

המציאות היא שזה לא כך. האמון בפרלמנט ובממשלה בירידה בכל רחבי העולם כבר כמה עשורים. הגורם המשותף היחיד שאפשר לחשוב עליו בכל כך הרבה מדינות הוא התפשטות העיתונות המסחרית ורידודה. אולי בגלל זה יש משום צדק פואטי בכך שהיחידים שמתחרים בפוליטיקאים בחוסר אמינות ציבורית וחוסר כבוד למקצוע הם – כמובן – עיתונאים.

בגלל זה דווקא נחמד להתקל במאמר בעיתון קנדי שכאילו נכתב פה בארץ. מה שחשוב לזכור הוא שגם השורה התחתונה של המאמר נכונה גם לישראל: למרות התדמית הירודה של פוליטיקאים, הרבה מאוד מהם נמצאים שם כדי לנסות לשפר את המצב.

For every politician in it to fill his or her pockets, there are hundreds in it because they actually do wish to change things for the better. There is no survey that suggests politicians are more naive than the rest of the population, but naiveté can be a useful quality.

Who needs a cynic deciding what needs to be done in the coming years to fix this sorry planet?

Who would want it?

Don't know.