שלוש סיבות שבוז'י לא יצא פראייר

צריך להודות שקשה שלא ללעוג לאיחוד של העבודה והתנועה (הצעת שם: תנועת העבודה). רבים וטובים כבר עשו זאת לפני ואני בספק אם זה יפסק בקרוב. הרבה מהביקורת, בעיקר מהימין, הייתה על הסכמתו של הרצוג ללכת לרוטציה עם לבני בראשות הממשלה באם המפלגה המאוחדת תעמוד בראשות הממשלה הבאה. הטענה היא שהוא הוכיח את רפיסותו וחוסר יכולתו לעמוד על המקח במשא ומתן בכך שנתן למישהי שהסקרים הציבו אותה על גבול אחוז החסימה לקבל כל כך הרבה ממפלגה של חמישה-עשר מנדטים.

אני כבר הסברתי למה אני חושב שאיחוד מפלגות המרכז הוא צעד אסטרטגי הכרחי כדי לתת סיכוי כלשהו להחלפת נתניהו בראשות הממשלה, אפילו כאשר הליכוד עצמו ממשיך לדשדש בסקרים, וגם למה מה שנעשה עד כה לא מספיק. אבל האם המחיר יקר מדי? התשובה הבסיסית ביותר היא שהאיחוד הזה מעביר את העבודה מאפס סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה לסיכוי כלשהו להרכיב את הממשלה הבאה. גידול של אינסוף אחוזים. לא שווה? גם אם למרכז-שמאל היה גוש חוסם (ולא יהיה לו), תהיה למפלגת העבודה עם  15 מנדטים (במקרה הטוב, לפי הסקרים) קושי לעמוד בראש הקואליציה. כמו שהדברים נראו לפני האיחוד, לא הייתה אפשרית שום קונסטלציה שבה נתניהו לא היה זוכה לנסות להרכיב את הממשלה. עכשיו, ובמיוחד אם הסקרים שמצביעים על סינרגיה בין שתי המפלגות יתממשו, כבר אפשר לדבר על התכנות של מצב כזה. לא בסבירות גבוהה, אבל התכנות. אם המטרה הבלעדית היא להפוך לאלטרנטיבה ריאלית לשלטון, ואני חושב שזו מטרה ראויה עבור העבודה, הרי שכל מחיר שווה את זה.

ציפי לבני ויצחק הרצוג מכריזים על איחוד מפלגותיהם, 10.12.14 (צילום: פלאש 90)

אבל יש גם כמה סיבות יותר קונקרטיות:

1. כסף. התנועה של לבני אולי לא מביאה איתה הרבה מצביעים נאמנים, אבל היא כן מביאה איתה שישה מנדטים מהבחירות הקודמות, ואיתן שש מנות גדושות של מימון בחירות, שיאפשרו למפלגה המאוחדת לעמוד בשורה אחת עם הליכוד בכל הקשור לניהול קמפיין בחירות, זמן שידור בתשדירי התעמולה וכן הלאה. כסף זה לא הכל (הוא לא עזר למופז בבחירות האחרונות, והוא לא הפריע יותר מדי ללפיד), אבל הוא לא נטול השפעה. תוספת של יותר מ-33% לתקציב של העבודה עבור הקמפיין הזה היא לא בטלה בשישים.

2. מיתוג. האיחוד עם התנועה נותן להרצוג תירוץ למתג מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז. אם "ישראל אחת" של ברק איחדה, בתאוריה, את האליטות הישנות עם המזרחים והדתיים, אזי האיחוד החדש נותן להרצוג הזדמנות פז להפטר מעול אידאולוגי אחר שמכביד על מפלגת השמאל: הקישור הציבורי לערבים, וההאשמות בפוסט- או אנטי-ציונות. אני בטח לא צריך לספר לכם איפה אני עומד בויכוח הזה (תקציר: אני חושב שזו תהיה עוד החמצה של הזדמנות היסטורית לשנות את שיח הזהות בישראל), אבל אי אפשר להתווכח עם הרציונל שבטווח הקצר, לפחות, הסרת הקישור הזה, אם תצלח, תחזק את השמאל אלקטורלית. לבני והרצוג כבר התחילו במהלך המיתוג הזה במסיבת העיתונאים שלהם, כשחשפו ששם הרשימה המשותפת הוא "המחנה הציוני". באופן כללי המילה "ציונות" על הטיותיה הופיעה לא מעט במהלך מסיבת העיתונאים הזו. גם ארי שביט הצטרף מהר לקמפיין הבחירות הזה, כשהוא טוען שהבחירות הן לא פחות מאשר משאל עם על הציונות, והפתק של בעד הוא הפתק של המחנה הציוני. אם תשדיר הבחירות השני של המחנה הציוני (אחרי התשדיר הראשון, שיתקוף את ביבי) לא יתחיל מסקירה היסטורית שתציג את הבית המפא"יניקי של הרצוג מחד והבית הבית"רי של לבני מאידך, ויגיע לשיאו בתמונה של שניהם לוחצים ידיים וסלוגן שידבר על "מאה שנים של ציונות" שהתאחדו במחנה הציוני, אני צנצנת.

herzog_livni

3. ליבני תזכה בסחורה המקולקלת. לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל "חוק המשילות" לא באמת יביא יציבות לממשלות ישראל. אולי אנחנו בדרך לכנסת עם פחות רשימות (הבית היהודי, ישראל ביתנו, הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, כולנו, יש עתיד, המחנה הציוני, מרצ, ואולי מפלגה ערבית מאוחדת – עדיין עשר רשימות. אותו מספר רשימות שהיה בכנסות השמינית, העשירית וה-13), אבל אנחנו בדרך לכנסת שבה יש שתיים-שלוש מפלגות "גדולות" של 20 מנדטים, עוד אחת עד שלוש מפלגות בינוניות עם עשרה עד חמישה-עשר מנדטים, והיתר מפלגות עם קצת פחות מעשרה מנדטים. בקיצור, אנחנו בדרך לכנסת (נוספת) שבה כל המפלגות הן בינוניות מינוס. האם החלום הרטוב של אבירי המשילות הוא כנסת עם שש מפלגות בנות 20 מנדטים כל אחת? כי זה התסריט הכי טוב כרגע.

אם המחנה הציוני יצליח להרכיב ממשלה, זו תהיה קואליציה רעועה מיומה הראשון, תלויה לחלוטין בחסדיו של איש הימין כחלון ובצרכים הפופוליסטיים של יאיר לפיד, כשחברי הכנסת של מפלגת השלטון הרבה יותר שמאלניים מההנהגה שלהם. אם היא בכלל תזכה להגיע ליום ההולדת השני שלה זה יהיה הישג. מכירים את הסיפור על האיכר שחותם על חוזה עם השטן שמבטיח לו יבול טוב, אבל בתמורה דורש חצי ממנו? האיכר משכנע את השטן שכל מה שמעל לאדמה – שייך לאיכר, וכל מה שמתחתיה, שייך לשטן. באותה שנה הוא מגדל עגבניות, חיטה ואבטיחים, והשטן זוכה לשורשים חסרי ערך. חוזר אליו השטן עצבני ואומר לו שבשנה הבאה עושים הפוך – הוא מקבל כל מה שמעל לאדמה, והאיכר מקבל כל מה שמתחת. האיכר מסכים, ובאותה שנה הוא מגדל תפוחי אדמה, גזר וצנון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם לבני זוכה לחצי השני של קדנציה בראש ממשלה שהמפלגה שהרכיבה אותה בת 20 מנדטים, זה לא בדיוק משהו שהייתי מכנה הישג גדול. להפך, לקראת הבחירות הבאות אחרי זה, ובעקבות הפיצול הבלתי נמנע, הרצוג יוכל להטיל את מלוא האשמה על קריסת הקואליציה שבוא תבוא ולטעון שלבני הרסה כל מה שהוא בנה במשך שנתיים. אם רוצים לייחס להרצוג תחמנות פוליטית יוצאת מגדר הרגיל, אפשר אפילו להגיד שהוא עשה את זה בכוונה. אני לא בטוח שמגיע לו כל כך הרבה קרדיט.

(מה, לא נראה תחמן?)

לסיכום, הויתור של הרצוג נתן לו סיכוי שכלל לא היה לו עד כה לעמוד בראשות הממשלה, ועוד הרויח לו עמדה משובחת במיוחד לקראת הבחירות שאחרי זה כשהממשלה הזו תקרוס הרבה לפני סוף הקדנציה. הוא לוקח לא מעט סיכונים פה, אבל זה לא שיש לו הרבה מה להפסיד בין כה וכה. האם הוא באמת כל כך גרוע במקח וממכר? אני ממש לא חושב ככה.

 

4 הערות על בחירות 2015

1. מי אשם? זה מצחיק שביבי מאשים את לפיד בהתפרקות הקואליציה, כי הקריסה הזו היא לגמרי, לחלוטין באשמתו. הוא בחר לשים את לפיד במקום שבו אין לו מה להפסיד. כל הקדנציה הזאת נראית כמו טרגדיה יוונית: כל מהלך רק קרב את הקטסטרופה. נתניהו חשב שהוא מאוד חכם כשהוא הציב את לפיד בתפקיד שר האוצר – זה תפקיד שקשה מאוד לצאת ממנו טוב, ולפיד הוא אדם שנבנה על אהבת הציבור. נתניהו רצה להרוס את לפיד, ועל הדרך לסנג'ר מישהו שיעשה מה שיגידו לו כי הוא לא מבין כלום.

אבל ביבי התעלם מזה שלפיד, כאמור, נבנה על אהבת הציבור, ולא הוא אדם שאי הבנת שום דבר תמנע ממנו לבנות מגדלים באוויר. אז הוא בנה אותם, ותקע את ביבי עם החשבון. כשנתניהו רצה לשים לזה סוף, ללפיד לא היו יותר מדי התלבטויות – זה בדיוק מה שהוא היה צריך: או שהוא מקבל את מה שהוא רוצה ויוצא אביר מעמד הביניים (עד שהתוצאות של התוכנית שלו יתגלו), או שהוא מפיל את הממשלה, ויוצא שוב אביר מעמד הביניים שעמד על שלו ולא נכנע ללחצים של ביבי. אין ללפיד שום אינטרס להכנע לביבי, כי הוא ראה את הסקרים וידע שהוא חייב להוכיח לציבור שהוא עשה משהו עבורם אם הוא לא רוצה שהמפלגה שלו תעלם בבחירות הבאות. ביבי נתן לו מתנה של עוד כמה מנדטים שיחליטו לא לנטוש את לפיד רק בגלל העמידה שלו על עקרונותיו.

ביבי נפל למלכודת שהוא עצמו הציב, כי הוא הניח לשיקול פוליטי קר להאפיל על טובת הציבור כפי שהוא עצמו הבין אותה.

2. אין הרבה מקום לתקווה בבחירות הללו. לפי הסקרים, המצב הולך להיות רק יותר גרוע. מבחינת יציבות המערכת הפוליטית, נמשכת ה"השתטחות" שלה: נכון לסקרים האחרונים, הרשימה הכי גדולה בכנסת הבאה הולכת לקבל בערך חמישית מהמושבים בכנסת, ושתי הגדולות ביחד לא יגיעו לנחשב לגודל סביר למפלגה גדולה אחת בשנות ה-80 ותחילת ה-90. לא רק זה, המפלגה השניה בגודלה בכנסת תהיה, ככל הנראה, מפלגה שרואה עצמה חלק מהגוש של הליכוד. כלומר: לא אלטרנטיבה שלטונית. הכוח שלה לא יכול להיות מנותב לעבודה אופוזיציונית, אלא רק לשינויים פנימיים במדיניות של מפלגת השלטון. במקרה הטוב, בנט לא רוצה להחליף את שלטון הליכוד, אלא התחלפות סטטוס בין הליכוד לבית היהודי בתור המוביל והתומך. כלומר, נוצר מצב מוזר שהמערכת מצד אחד מרוסקת לרסיסים, ומצד שני תקועה במקום. שיא מקומי של יציבות שמצריך זעזוע משמעותי כדי להגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר.

3. מבחינה אידאולוגית, כמובן, הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית יותר. פירוק הליכוד ביתנו צפוי להניב כמה מנדטים נוספים לשתי המפלגות, והבית היהודי גועש ועולה על גדותיו – פיצול פנימי שם עשוי לספק לימין הקיצוני של עוצמה לישראל את המשענת שתאפשר להם לחזור לכנסת. יתר הגושים מפוררים ומסוכסכים: במרכז תתמודדנה שלוש מפלגות (ארבע, אם סופרים את קדימה, אבל מי סופר אותם?) שצפויות להכנס כולן עם מספר חד ספרתי של מנדטים, השמאל ימשיך לדשדש כהרגלו, ובאשר למפלגות הערביות, צריך להמתין ולראות אם יצלח האיחוד שנכפה עליהם, או שכל האגף הזה יעמוד בסכנת הכחדה. מפלגה בראשות משה כחלון לא תהווה כח מאזן לימין בממשלה הבאה, מכיוון שהיא בשר מבשרו. המשמעות היא הממשלה הימנית ביותר שישראל ראתה מעודה, שרובה מורכב ממפלגות דתיות.

בואו נגיד שיש סיכוי שעוד נתגעגע לימים התמימים שחוק הלאום נחשב מעורר מחלוקת.

4. התסריט האופטימי. באין מקום לאופטימיות, התסריט האופטימי הוא שילוב מקסים של משהו שהוא גם לא מאוד מלהיב, וגם די לא סביר. אבל בואו נראה מה אפשר להוציא בכל זאת.

התסריט האופטימי חייב להתחיל מאיחוד בשורות המרכז והשמאל המתון. מבחינה זו, העובדה שהרצוג עומד בראש העבודה היא די חיובית: הוא אמנם לא ממש משדר מנהיגות, פחות או יותר ההפך מכריזמטי, וגם לא ממש איש שמאל, אבל כל הדברים הללו דווקא עובדים לטובתו בבואו לפייס שורה של אגואים שיצטרכו לחסות בצילו. הוא לא מאיים כמו יחימוביץ', ולא מפלג כמוה. אם מישהו יכול להוביל איחוד של מפלגות, הרי שזה אדם אפרפר ופרווה כמו הרצוג. בניגוד ליחימוביץ' שהייתה מחוייבת למצע סוציאליסטי, הרצוג יכול להוביל לאיחוד תחת מצע "דרך שלישית" שכולם יכולים להסכים עליו. הרצוג גם לא נרתע מלהביע עמדות מתונות ומרכזיות בנושא המדיני, דבר שיחימוביץ' לא כל כך ידעה איך להתמודד איתו בלי להרחיק מעליה מצביעים. אבל להרצוג פחות אכפת לאבד את האגף השמאלי של העבודה. במקרה הגרוע הם ילכו למרצ. מה שחשוב הוא להתרכז במרכז.

(התמונה המשותפת היחידה שמצאתי של הרצוג, לבני ולפיד…)

הרצוג יכול להציע ללפיד המוכה וללבני (ולמופז, למה לא?) להתמודד ברשימה משותפת תחת מצע מוסכם עם קרוב מאוד לאפס פשרות אידאולוגיות, מה שמשאיר הרבה מקום לפשרות אישיות. לפיד יכול לקבל את משרד החוץ, או משרד החינוך. לבני יכולה להמשיך כשרת המשפטים אם תרצה, או אולי לקבל לידיה את משרד הפנים, או החוץ, אם לפיד יעדיף את החינוך. על איושו של משרד האוצר הם יוכלו להסכים במשותף, אולי מועמד מחוץ לכנסת שיהיה מוסכם על שלושתם. לא יקשה עליהם למצוא מישהו מתאים. שוב, שום דבר פה לא מלהיב או מעורר תקווה במיוחד, אבל עד כאן אני חושב שזה עדיין בתחום האפשרי.

האיום הגדול על אסטרטגיה כזו היא מפלגתו של כחלון. כבר שנים רבות שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית היא שהאזרחים פשוט לא נדרשו לבחור. תמיד הייתה אופציית "באמצע". אם היה צריך לתת כותרת או סלוגן לפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים, היא תהיה "why not both?"

מפלגת משה כחלון תתן לציבור את האופציה הזו שוב, וכל המאמץ של הרצוג רק יוביל עוד אזרחים שמעדיפים לא להחליט להעדיף את האופציה הזו. לכן, זהו האתגר הגדול של הרצוג. אם הוא רוצה לשבור את שיווי המשקל הנוכחי, המטרה שלו חייבת להיות לגייס את מפלגת כחלון לתוך הרשימה המאוחדת שהוא יציג. זה לא יהיה קל: כחלון, כאמור, הוא איש ימין בעמדותיו המדיניות. יהיה זה מוזר עבורו להבחר לכנסת תחת הרשימה של מפלגת העבודה (המערך ג'?). הרצוג יכול, אולי,  להציע לו את משרד האוצר. מהבחינה הזו אני חושב שזו תהיה פשרה קטנה מאוד עבור כל המעורבים – כולם, בסופו של דבר, שואפים למדיניות כלכלית ליברלית-רכה. האגף השמאל-חברתי של העבודה יזדעק וימחה, אבל זו תהיה פשרה כדאית אפילו עבורם. למעשה, לאור התדמית ה"חברתית" של כחלון, יכול להיות אפילו שהם יעדיפו להעמיד פנים שזה דווקא אחלה מינוי, לפחות עד הבחירות.

האם כחלון יסכים למהלך כזה? המשמעות שלו  היא שהוא מוותר על הסיכוי שלו להצטרף לממשלה נוספת בראשות נתניהו תמורת מחיר שמן. הוא יוותר על מקום פחות או יותר מובטח בקואליציה הבאה תמורת הסיכוי לשינוי שלא בטוח שהוא בכלל לרוחו. כחלון אמנם לא ממעריציו של נתניהו, אבל עוד פחות מכך הוא איש שמאל. האם הוא יסכים להעמיד עצמו ברשימה שהשותפה הטבעית ביותר שלה לקואליציה היא מרצ? אולי דווקא עמיר פרץ יצליח איכשהו לגשר ביניהם, לך תדע.

ובכל זאת הרצוג צריך לעשות כל מאמץ לשכנע אותו להצטרף לגוש כזה. בלעדיו, אין לו סיכוי וכבר עדיף שכל מפלגה תתמודד לבדה. איתו, הרשימת המשותפת יכולה לעשות את הבלתי יאומן ולמנוע מנתניהו קדנציה מקרטעת נוספת.

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים1 הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית.2 הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו".3 המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי"4 הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל.5 החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה"6. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים7 לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

  1. Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press. []
  2. המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו. []
  3. מישהו אמר שלי יחימוביץ'? []
  4. גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון. []
  5. מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה. []
  6. ישראל אחת… []
  7. לא אני, כמובן, אני דרעק. []

לברך על המוגמר

בתקופה האחרונה זכינו כמעט מדי יום לשורה של טענות מטענות שונות לגבי מרכיבי ועקרונות הממשלה המתגבשת. בתחילה עוד הגבתי לדברים עם פרסומם (בעיקר בפייסבוק), אך ככל שהסתבר שאין קשר בין הפרסומים המודלפים להסכמים המתגבשים, החלטתי לנצור את לשוני עד שהתמונה תתבהר לאשורה. כעת, עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים, ואחרי שרפרפתי עליהם בזריזות (יש עתיד; הבית היהודי), אפשר להגיד כמה דברים.

ראשית, כאמור, רבים מהפרסומים בימים האחרונים היו שגויים, שלא לומר שקריים. הביקורת שלי על הדברים, לפיכך, הייתה נמהרת, ועל כך עלי להתנצל. (אם כי יאמר לזכותי שבשלב מסוים התחלתי לסייג את הדברים ב"אם זה נכון", אבל בכל זאת).

צריך להוריד את הכובע בפני יאיר לפיד, ואולי אפילו להניח אותו על צלחת ולפזר קצת פרמז'ן מלמעלה. שיתוף הפעולה שלו עם נפתלי בנט הוכיח את עצמו כיציב יותר ממה שציניקנים כמוני העלו על דעתם, ובזכותו הצליח לפיד להשיג מעל ומעבר למצופה, לפחות בשלב המו"מ הקואליציוני. כמובן, נראה כי הבית היהודי הרוויחו עוד יותר משיתוף הפעולה הזה, ובכל זאת מרשים לראות שלפיד התעקש על עמדותיו גם בשלב שבו פוליטיקאים משופשפים יותר היו אומרים לעצמם שמספיק. בהקשר זה, כמובן, זה פחות משנה אם העמדות האלו היו חשובות או לא – ההבדל בין ממשלה של 20 שרים לממשלה של 24 שרים הוא לא מהותי כפי שניסו לצייר זאת; אם כבר, הבעיה היא במפתח השרים השערורייתי שניסה להעביר נתניהו עבור מפלגתו, ובהבטחת הרוב בממשלה לליכוד-ביתנו, דבר שנשאר על כנו, עד כמה שהצלחתי להבין – או אם אני מסכים עם העמדות הללו או לא. מה שחשוב כעת הוא שמדובר בנושאים שעמדו בחזית קמפיין הבחירות של לפיד. כמו שהעיר ידיד שלי, מה שהכי מדאיג ביאיר לפיד זה שעושה רושם שהוא מתכוון לנסות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו.

אני גם מכבד את לפיד על החלטתו – לא לגמרי מבחירה, כמובן – לקחת על עצמו את תיק האוצר. אין לי ספק שהוא יודע היטב מה הסכנות הגלומות בכך. בניגוד למה שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, עם זאת, כשלון שלו (מנקודת המבט של מצביעיו) אינו חייב להיות כשלון של נתניהו. מי שהצביע לנתניהו לא נרתע מהגזרות שברור היה לכולם שבוא יבואו. אבל לפיד רץ על מצע של הורדת יוקר המחיה וסיוע למעמד הביניים,1 ויישום המדיניות של נתניהו, הגם שהוא ככל הנראה תומך בה בעצמו, יציב אותו בעמדה בעייתית מול מצביעיו.

משרת שר האוצר עבור לפיד היא בחירה של הכל או כלום. זה יכול להיות התפקיד שיגמור אותו, מחד, אבל אם הוא יצליח לצלוח אותו פחות או יותר בהצלחה, אפשר להיות די בטוחים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. איש לא יוכל להאשים אותו בחוסר ניסיון אחרי ארבע שנים מוצלחות כשר אוצר, ושום נושא אחר, לא שיוויון בנטל ולא שינוי שיטת הממשל לא יזקף לגנותו אם לא יצא לפועל. זו, אגב, גם הסיבה שהוא לא היה יכול להסכין עם מינוי שר אוצר מקצועי והסתפקות במשרד זוטר יותר: במצב כזה, הוא היה מקבל אפס מהקרדיט במקרה של הצלחה, ומאה אחוז מהקרדיט במקרה של כשלון. לוז-לוז. כשזו החלופה, ההימור של לפיד נראה קצת יותר רציונלי.

בכל אופן, הצלחתו של יאיר לפיד (הצלחה מנקודת המבט שלנו כאזרחים, לא מנקודת מבטו) היא אינטרס של כולנו. מעולם לא הסתרתי את הסלידה שלי מלפיד ואת חוסר האמון שלי בו. אבל אני מאמין בכנות שלו. הוא מאמין שהוא רוצה לעשות טוב, גם אם אינני מסכים עם ניתוח המציאות שלו או עם נקודת המבט שלו. לפיכך אאחל לו בהצלחה, ואאחל לי שבעוד ארבע שנים אהפוך לתומך נלהב שלו.

הערות בקצרה על ההסכמים הקואליציוניים:

בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד (וגם עם הבית היהודי) מסונדל נושא "השיוויון בנטל" להעברת התקציב. לא ניתן יהיה להגיש את הצעת התקציב לשנת 2013 לכנסת לפני שהממשלה אישרה הצעת חוק בנושא והעבירה אותה לכנסת. הדבר מעיד על מידה לא קטנה של חשדנות כלפי נתניהו, וחשש שהדברים ימוסמסו וימרחו. בפרסומים בתקשורת (שכאמור, אינני יודע עד כמה הם מהימנים) נטען שחלק מההסכם כולל קיצור שירות החובה לגברים לשנתיים. אם אכן כך יהיה, לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הקשקוש הזה של השיוויון בנטל. לגבי היתר, אני אמשיך להיות סקפטי.

ואם כבר דיברנו על הבטחות בחירות, שימו לב לסעיף הזה שקיים הן בהסכם עם יש עתיד והן בזה עם הבית היהודי:

יו"ר רשות מקרקעי ישראל יהיה מר משה כחלון, והצדדים מתחייבים להעביר בכנסת את שינויי החקיקה הנדרשים לשם הצבת מר כחלון בתפקיד זה.

בסוגיה המדינית, אגב, בעוד שאצל יש עתיד כתוב שנציג הסיעה בוועדת השרים לענין תהליך השלום "ימונה על ידי יו"ר הסיעה", בבית היהודי כבר הוכרע מראש שהחברים בצוות יהיו "שרת המשפטים, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר" יחד עם נתניהו ובנט.

אתם זוג ואחד מכם אינו עובד? קחו בחשבון שיאיר לפיד הולך לזמבר אתכם כהוגן בקרוב:

54. עם הגשת התקציב, יגבש שר האוצר תכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון "מיצוי כושר השתכרות", לכל הטבה או הנחה או פטור המעניקים משרדי ממשלה.

כאשר הדבר מופיע לצד דיווחים על תמיכתו של בנט (השר לכלכלה ולמסחר, כי עבודה ותעסוקה זה למפסידנים ואין להן שום מקום בממשלה שלנו) בהחזרת תוכנית ויסקונסין, אפשר להתחיל לחשוש שאולי כאשר לפיד יחטוב חרדים, רבים אחרים יחושו את השבבים ננעצים בגופם.

סעיפים מפורטים יתר על המידה תמיד משעשעים אותי. למשל הסעיף הזה, מתוך ההסכם עם הבית היהודי:

14.1 משרד ירושלים והתפוצות לא יכלול כל יחידה הקיימת במשרד ההסברה ובכלל זה לא יכלול את לפ"מ, לע"מ ומרכז ההסברה. למשרד יועברו האחריות , התקציבים וועדות ההיגוי של הפרוייקטים תגלית, מסע, ועדת התיאום, הפורום למאבק באנטישמיות, וכן יועברו שטחי הפעלה התקציבים והתפקידים של המשרד לענייני ירושלים ובכלל זה פמ"י, והרל"י. בחוק לפיתוח ירושלים, השר לענייני ירושלים יהיה השר האחראי על הרל"י. ועדות ההיגוי השונות בנושא ירושלים יהיו באחריות המשרד. תוכנית מרום והקרן למורשת הכותל יישארו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יבחן תוך התייעצות עם יו"ר הבית היהודי האם ניתן להעביר חלקים מסויימים מתוך תוכנית מרום אל המשרד לענייני ירושלים. ראש הממשלה יהיה יו"ר וועדת השרים לענייני ירושלים. סעיפי ספר התקציב העומדים לרשות משרד התפוצות יעמדו בעינם. למען הסר ספק, אין באמור כדי לפגוע בסמכות הממשלה והכנסת לקבוע את הסכומים שיעמדו לרשות המשרד במסגרת סעיפי התקציב.

אפרופו, אני תוהה מה עומד מאחורי ההתעקשות של מישהו לכלול בשני ההסכמים סעיף שמציין דווקא את פירוקו של משרד ההסברה וסיפוח סמכויותיו (חזרה) למשרד ראש הממשלה.

אני אשמח אם מישהו יסביר לי איך הסעיף הזה אמור לעבוד, בהתחשב בסייפא שלו:

18. המשרד לשרותי הדת יהיה המשרד הממונה על השמיטה ויוענקו לו כלל הסמכויות הנגזרות מכך והתקציבים הנצרכים, וזאת מבלי לפגוע בסמכויות משרד החקלאות בנושא.

ראוי לציין לחיוב (אם כי לא צריך להפריז בחשיבות המיוחסת להם) את הסעיפים בשני ההסכמים הקובעים כי הקואליציה תפעל למיגור הגזענות בחברה הישראלית. גם סימבוליקה זה חשוב, אני מניח.

שימו לב לסעיפים הבאים, המופיעים תחת הכותרת "יהדות מדינה וציונות" בהסכם עם יש עתיד:

27. הממשלה תפעל להעמקת תחושת ההזדהות הציונית בקרב אזרחי ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

29. הממשלה תפעל בחריפות כנגד כל תופעה של החרמה או סנקציות כלפי המדינה ו/או מוסדותיה, בארץ או בחו"ל.

30. המדינה תפעל בנחישות להגן על אנשי כוחות הביטחון ועל נציגיה הרשמיים מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם.

כמה הערות זריזות: האם גם אזרחיה הערבים של המדינה צריכים "להעמיק את תחושת ההזדהות הציונית" שלהם? האם הפעולה החריפה כנגד החרמה או סנקציות כלפי המדינה תכלול, אתם יודעים, שיפור מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם – נגיד, באמצעות תיקון מדיניותה המפלה כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים שתחת שליטתה? ולבסוף: כדאי להזכיר ללפיד ולנתניהו שהדרך הטובה ביותר להגן על אנשי כוחות הבטחון ונציגי ישראל מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם, היא לקיים מערכת משפטית אמינה במסגרת המדינה שתערוך הליכים משפטיים שכאלו כאן. קיומה של מערכת כזו הוא ערובה לכך שמערכת המשפט הבינלאומית לא תוכל לפעול כנגדם. רק שכדי שהתנאי הזה יתקיים, אסור לקבל את הנחת המוצא שכל מה שמערכת הבטחון עושה הוא נכון ומוצדק.

אפשר גם לשאול איך סעיפים 27 ו-29 לעיל עולים בקנה אחד עם סעיף אחר מההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – זה הקובע שהצדדים יקדמו את "חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שהציע בזמנו אבי דיכטר על פי נוסח של המכון לאסטרטגיה ציונית – זהו חוק היסוד שמעגן את הפרשנות לפיה הנוסח "יהודית ודמוקרטית" משמעו "קודם יהודית, ובכפוף לכך, דמוקרטית". ספק עד כמה הפיכת הטקסט הזה לחוק יסוד תתרום למניעת "תופעות" של חרם וסנקציות כנגד ישראל.

אגב, עוד סעיף מעניין בהסכם עם הבית היהודי הוא זה:

40. מוסכם על הצדדים כי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמנהל) יעוגן בחוק יסוד הכנסת לא יאוחר מ- 90 יום לאחר כינון הממשלה.

החוק המדובר הוא זה שקובע כי מסירת שטחים שתחת שליטת ישראל תחייב אישור הכנסת ומשאל עם. משאל העם, מיותר לציין, הוא בקרב אזרחי המדינה, ולא, בטעות, בקרב תושבי השטח המיועד למסירה.

אבל גולת הכותרת המדוברת בהסכם עם יש עתיד, כמובן, היא נושא שינוי שיטת הממשל. ראשית כל, יש לציין שהשינויים המצויינים הם בגדר רפורמה בתוך השיטה הקיימת, ולא שינוי כולל של השיטה. אין שינוי מהותי של שיטת הבחירות, ובוודאי שאין שינוי במשטר הישראלי עצמו. על זאת, לפחות, יש לברך. אבל גם השינויים שהוחלט עליהם נעים בין המיותרים לבעיתיים.

כבר כתבתי באריכות מה רע בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. הסעיפים האחרים לא הרבה יותר טובים.

הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 פלוס ראש הממשלה, פלוס ארבעה סגני שרים: זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד זה, אלא שאני פשוט חושב שזה מיותר לגמרי. בפעם הראשונה שלראש ממשלה מיועד תהיה קואליציה של 70 מנדטים (הרף שנקבע לתיקון החוק), הוא ידאג לביטולו ומינוי שרים כאוות נפשו. אבל חשוב מכך: אם יש משהו שיאיר לפיד הוכיח במו"מ הקואליציוני הנוכחי, הרי הוא שכמות השרים ההיסטורית בממשלת נתניהו היוצאת אינה נובעת מהשיטה, אלא מהאנשים. כאשר מרכיבי הקואליציה רוצים ממשלה קטנה, היא יכולה להיות קטנה בקלות. למעשה, מי שהקשה יותר מכל על הקטנת הממשלה בדיונים הנוכחיים הוא ראש הממשלה עצמו, שרצה מנה הגונה של שרים לסיעתו המצומקת.

ביטול משרת שרים בלי תיק: מעכשיו ראשי ממשלה יאלצו להיות קצת יותר יצירתיים בהמצאת שמות לתיקים בממשלות שלהם. בממשלת נתניהו החדשה, אגב, יהיה שר לענייני ירושלים והתפוצות, ושר לפיתוח הנגב והגליל. אבל העיקר שאין שרים בלי תיק.

ביטול הסנקציה של פיזור הכנסת אם התקציב לא עובר עד מרץ: מדובר על סעיף שנועד להגביר את יציבות הממשלה ולהקטין, לכאורה, את כוח הסחיטה של חברות הקואליציה. אני חושש שיש יותר סיכוי שהוא פשוט יגרום להתנצחויות להגרר עוד יותר עמוק לתוך שנת התקציב, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.

התפלגות סיעה אינה גוררת העברת יחידות מימון לסיעה המתפלגת: פרווה. יאללה, בסדר, שיהיה.

אי אמון קונסטרוקטיבי של 65 ח"כים: זוועה מארץ הזוועות. אני באמת שלא מבין את האובססיה הזו של משני שיטות הממשל בישראל עם הגבלת מנגנון אי האמון בישראל. המנגנון הזה הפך לפארסה מרוטה כבר בשנות ה-90, כאשר נקבע שלא ניתן להביע אי אמון אלא ברוב מוחלט של חברי הכנסת (וזאת, יש לציין, אחרי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שממשלה נפלה בהצעת אי אמון, בתרגיל המסריח). מאז, הצעות אי אמון הפכו מעניין מהותי לשטף בלתי פוסק של הצעות הצהרתיות חסרות כל מהות או סיכוי. בהמשך, הוספת מנגנון הקונסטרוקטיביות על גבי המגבלה הזו (כלומר: הצעת אי אמון חייבת לכלול את שמו של ראש הממשלה המיועד לממשלה שתחליף את הממשלה המכהנת) הוסיפה עוד אלמנטים קומיים להצעות אי האמון המוגשות חדשות לבקרים.2 למה צריך להוסיף עוד הכבדות על הצעת אי האמון, שהפכה זה מכבר לצל צלו החיוור של איום על ממשלה מכהנת, אני לעולם לא אבין. אבל ליצור בחוק סיטואציה שתאפשר לממשלת מיעוט לכהן בניגוד לרצון הכנסת — ועוד בשם המשילות! — זה כבר חורג מטמטום ועובר לתחום האיוולת.

כדי להוסיף חטא על פשע, לסעיף הזה מתלווה גם סעיף שנותן לראש הממשלה את הסמכות לפזר את הכנסת. דמיינו לכם מצב שבו ראש הממשלה מאבד את אמונה של הכנסת, ומתגבשת קואליציה חלופית של 64 ח"כים — אבל הקואליציה הזו אינה יכולה להחליף את ראש הממשלה. תחת זאת, ראש הממשלה, בראותו את הקטסטרופה המתרגשת עליו, פונה בנון-שלנטיות לנשיא ומודיע לו על פיזור הכנסת נגד רצונה. יציבות ומשילות, כן?

תחת כותרת המשילות נכנס גם סעיף לפיו הצעת חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון ש"ח ומעלה תדרוש רוב מוחלט של הכנסת. זהו, לדעתי, אחד הסעיפים ההרסניים ביותר בפרק הזה. המשמעות היא נטרול מוחלט של הכנסת בכל הנוגע לפיקוח על התקציב, ומעשית – נטרול של כל חקיקה מהותית על ידי הכנסת. המפתחות עוברים באופן מוחלט לידי הממשלה. מה שהיא לא תומכת בו (למעט פרפראות בלי משמעות תקציבית), לא עובר. נקודה.

יש לחקיקה כזו, בהנחה שתעבור, משמעות עוד יותר רחבה אף מזאת: מדובר על הסרת כל אחריות מעל הכנסת, ולפיכך להסרת כל רסן. מכיוון שח"כים לא יהיו עוד אחראים בשום צורה על הצעות החוק הפרטיות שלהם (שהרי אלו לא יעברו בין כה וכה אלא אם הממשלה תתמוך בהן), הרי שהדפוס של גידול מתמשך במספר הצעות החוק הפרטיות המופרעות רק ילך ויגבר. הכנסת תמשיך ותתרוקן מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תמשיך ותשחק.

אפרופו, בהסכם עם הבית היהודי מצויין שחוק יסוד: הגברת המשילות ושינוי שיטת הממשל (ברצינות? זה השם?) מצורף כנספח. אצל יש עתיד לא מדובר על שום דבר כזה, אלא מפורט מתווה השינוי. עד כמה שאני יודע, ההסכם עם הבית היהודי נחתם קודם. מוזר…

סוגיה אחת שעדיין נותרה פתוחה היא מספר הנשים בממשלה המיועדת. יאיר לפיד יכול עוד להצדיק את התמיכה הנשית המאסיבית בו ולמנות נשים לשניים מתוך חמשת המשרדים של מפלגתו, בהמשך להקפדתו על ייצוג של 40% נשים ברשימה. יעל גרמן, ככל הנראה, קיבלה את משרד הבריאות. אולי קארין אלהרר תזכה להיות שרת הרווחה?

בשבוע הבא תוצג הממשלה בפני הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט שהבית היהודי אינה "מפלגת המתנחלים" לא ממש עוזרת להפיג את החשש שלי כאשר מפלגתו מחזיקה בתיק הבינוי והשיכון מחד ובועדת הכספים מאידך; וכמובן שמבחינה כלכלית זו מאיימת להיות אחת הממשלות היותר אנטי-חברתיות בהיסטוריה של המדינה. אני שמח שמפלגת העבודה נשארה באופוזיציה, ומצפה לראות אותה נלחמת נחרצות למען עקרונותיה, למען חיזוק הכנסת ולמען כלל הציבור בישראל. לפקח על הממשלה ולבקר אותה זה תפקידה של האופוזיציה. אבל הפיקוח והביקורת צריכים להיות אחראיים, ולא לעומתיים. הם מתבססים בראש ובראשונה על הערכה הוגנת של האפשרויות העומדות בפני הממשלה והצבעה על אלטרנטיבות עדיפות כאשר הממשלה אינה בוחרת בהן.

אני מקווה, באמת, שהממשלה הזו תפתיע אותי לטובה, ואני יותר מאשמח להודות בזאת אם כך יהיה, בעוד ארבע שנים. בהצלחה.

 

  1. אם כי, כמובן, לא בהכרח ברור שמה שציבור המצביעים שלו מגדיר כמעמד ביניים זה מה שלפיד חושב שהוא מעמד ביניים. []
  2. הצעות אי אמון שמגישה בל"ד, למשל, מציעות את ג'מאל זחאלקה כראש הממשלה החלופי. []

יכול להיות יותר גרוע

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם "מישהו". "מישהו" הצביע גם למורשת אבות.1 אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור "יש עתיד", והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ', אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה.2 אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון.3 מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם "התנועה". הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל"מפלגת מופז", אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ"י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה,4 אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו "עוצמה לישראל" התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל"דמוקרטיה פנימית" של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו.5

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל"כשלון". הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ', אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ', אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ'. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש"ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה"סטלנים" כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב"ארץ חדשה", כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד"ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד"ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד"ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד"ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד"ל נוהרים חזרה "הביתה" כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד"לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש"ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש"ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו6 ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים "קוהאביטציון" – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה7 ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 

  1. המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה… []
  2. הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו. []
  3. סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן… []
  4. דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת. []
  5. אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד. []
  6. כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו. []
  7. כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ"ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי. []

באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל1 חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

  1. למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום []

חזל"ש – פוסט סיכום

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ"הישג משמעותי". אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי "לייצר" אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום "עמוד ענן", כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת "רשימות מומלצים" על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך,1 אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר,2 אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות "לטייב" את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש"כבר הוכיחו" את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ"ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה"מחקר" הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב"רשימות מומלצים" (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו3, או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת "מידע" שכזה.

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי.4 אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

  1. וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע… []
  2. למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה. []
  3. אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם… []
  4. ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין. []

מה לא אעשה עבורכם?


(בשיר זה מסתתרת הכותרת המקורית של פוסט זה, לפני שריככתי אותה למענכם.)

כמועמד בפריימריס אני מקבל כמעט מדי יום פניות, לעיתים מאנשים פרטיים ולעיתים מהתארגנויות של מתפקדים, עם שאלות בנושאים שונים. כמובן, הפניות הללו הן מבורכות ואני משתדל עד כמה שאני יכול להשיב בכנות ובאופן מלא על השאלות הללו. אך מדי פעם מגיעה שאלה המלווה בתביעה שמרגיזה אותי נורא – "האם אתה מתחייב לתמוך בחקיקה בנושא דא והא, גם אם משמעות הדבר היא הצבעה בניגוד למשמעת הסיעתית?"

זה מרגיז אותי כי הדרישה הזו היא סמל טוב לכל מה שמקולקל בשיטת הפריימריס, והיא מה שעומד מאחורי השמות שנעשו ברשימת הליכוד ("התנועה הלאומית הליברלית", עד אתמול) השבוע. דרישה של קבוצת מתפקדים, גדולה ככל שתהיה, שמועמדים לכנסת יתחייבו מראש להפר משמעת סיעתית כדי לתמוך בעמדות שלהם היא למעשה דרישה לפרק לחלוטין את המבנה המפלגתי. זה ניסיון ללכת מאחורי גבה של המפלגה ולכפות את עמדות הקבוצה על הכלל כאשר הקבוצה אינה יכולה לשכנע את הכלל בצדקת העמדות הללו.

העניין הוא כזה: מרבית המצביעים אינם מתפקדים. הם מצביעים למפלגות על פי תמהיל של סמנים: ה"מותג" של המפלגה, ראש המפלגה, המצע הרשמי, המועמדים ברשימה וכן הלאה. בכל מקרה, אין יכול מועמד מסוים במפלגה לטעון שהוא קיבל מנדט עצמאי מהבוחר לנהוג על פי שיקול דעתו – הוא נבחר כחלק מרשימה, המחוייבת למצע מסוים ולמפלגה מסוימת. אחת המחויבויות של נציג ברשימה היא להחלטות הסיעה. אם הסיעה החליטה להטיל משמעת סיעתית (או, אם היא חלק מהקואליציה, אם הקואליציה החליטה להטיל משמעת קואליציונית והסיעה לא החליטה לפרוש מהקואליציה עקב כך), אזי חבר הכנסת צריך לפעול על פי החלטת הסיעה. הפיכת החריגה מהכלל הזה לנורמה משמעה אובדן כל המשמעות של שיטת הבחירות הרשימתית.

כמובן, אין בדבר כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לחריגה מהמשמעת הסיעתית, אך זו צריכה להיות נשק יום הדין, אותו ניתן להפעיל רק במקרים קיצוניים, של נושאים עקרוניים ומהותיים שמהווים פגיעה פוטנציאלית בעיקר מעיקרי המדיניות הציבורית במדינה. רק כאשר הכרעה מסוימת בכנסת דוקרת את הלב ומקוממת את הנפש, אפשר להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חברת הכנסת חשה כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של הוויתה הציבורית. במקרה כזה, עם זאת, צריכה חברת הכנסת גם לערוך חשבון נפש – הכיצד קרה שמפלגתה שלה הכריעה באופן כה מקומם? בכל אופן, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר בעניין. יש לברר את הסתירה לעומק.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חבר הכנסת חש כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של המפלגה עצמה – כאשר החלטה, למשל, מנוגדת במובהק למצע המפלגה. גם במקרה כזו, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר, שהרי על חבר הכנסת לפעול בכל הערוצים הקיימים כדי להחזיר את המפלגה לדרך הישר אליה התחייבה. ואם הוא כושל בכך, הרי שעליו לכל הפחות להתריע בפני הציבור על הסטייה הזו מדרך המפלגה. כך נהגו אנשי "הדרך השלישית" בממשלת רבין, כך נהגו "מורדי הליכוד" תחת שרון. כך ראוי לנהוג לנציג ציבור.

לבסוף, ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית, בדוחק, כאשר חברת הכנסת מגלה כי היא היא לשון המאזניים בהחלטה מסוימת. אין רבותא בחריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר אין כל משמעות לחריגה – כאשר ידוע, למשל, שההצעה תעבור גם אם חברת הכנסת תתנגד. במקרה כזה, החריגה היא סמלית ופופוליסטית בלבד: היא אינה מועילה כהוא זה לנושא האמור, מחד, אך פגיעתה באמינות ויציבות השיטה הפלרמנטרית רעה בכל זאת, מכיוון שהיא ממשיכה ושוחקת את בסיס השיטה הרשימתית הנהוגה בישראל. אך כאשר חברת הכנסת מגלה שביכולתה להשפיע באופן מהותי על המדיניות בנושא מרכזי, כלומר – שביכולתה לגרום מבוכה רבתי למפלגתה, ובכל זאת היא חשה שהנושא מצדיק זאת, אזי אפשר, אולי, להצדיק את החריגה מהמשמעת הסיעתית.

לכן, כשאני מקבל פניות כאלו אני מסביר בקצרה את הדברים הללו לפונים, ואומר להם שאני מוכן להתחייב לפעול למען אותם נושאים שבקידומם אני תומך, אך אינני מוכן להשעות את העקרונות הדמוקרטיים המנחים אותי, אפילו למען הסיכוי להנות מתמיכתם. ועוד אני אומר להם שאם מישהו מהמועמדים הסכים להתחייב בפניהם להפר את המשמעת הסיעתית על נושא שאינו קריטי ובסיסי לחיים הציבוריים בישראל, הרי שמדובר במועמד בלתי ראוי שיש להוקיעו, ובודאי שאין לתת בו את אמון הבוחר.

אני מקווה שחברי המפלגה ידעו להבדיל בין פופוליזם ופיזור הבטחות לבין נאמנות לעקרונות מהותיים, גם כשהם פחות נעימים לאוזן.

מצביעים 50-50

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ').

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)