קורט וונגוט, ז”ל

ב-CNN זה כותרת ראשית. ב-Yנט מסתפקים בינתיים במבזק. וגם בהארץ. מדינה דמיקולו.

אבל זה לא מה שחשוב. קורט וונגוט הוא מהסופרים המעניינים שקמו במאה ה-20, והוא ייזכר בדורות הבאים כשם שהסופרים הגדולים של תחילת המאה ה-20 וסוף המאה ה-19 נזכרים כיום. הוא יצר פרוזה מוזרה, מתעתעת, שאף מנעה ממנה הכרה ציבורית בתחילת דרכו. אבל הברק שבכתיבתו ניצח ואיש אינו מפקפק עוד כיום בכשרון הנפלא ובחשיבות של יצירותיו.

אני חושב שהספר העלילתי האחרון שהוא פרסם היה "רעידת זמן". זה האחרון שלו שקראתי, בכל מקרה. לא בדיוק הספר המוצלח ביותר בהיסטוריה שלו, אבל אפילו ככזה הוא מעורר מחשבה. אחד העקרונות שהובילו את וונגוט לכל אורך חייו היה לעורר אנשים לחשוב בעצמם, לא לקבל דברים כמובן מאליו רק כי הם נפלו עליהם מגבוה. הוא היה סקפטי בכל הנוגע לדת, הוא היה פעיל נגד צנזורה (ואף סבל ממנה לעיתים), ומבקר חשוב של הממשלים האמריקאיים לאורך השנים. הרבה פעמים אומרים על אנשים שהם יזכרו כקול של שפיות. וונגוט לא כזה – הוא ייזכר כקול בלתי שפוי בעליל שקורא לנו שוב ושוב להתעלם ממה שאנחנו מכנים שפיות ולנסות לראות מעבר לה, מעבר לחיים הרגילים שלנו, התבניות שאנחנו תקועים בהן, ולחשוב עבור עצמנו. וונגוט תמיד קרא לנו להיות קצת לא שפויים בעצמנו, כדי לחוות את החיים כפי שהם באמת.

וונגוט אמר פעם שכשהמינגווי מת, הוא הציב נקודה בסוף חייו. כשהוא ימות, הוא אמר, זה יהיה יותר כמו נקודה פסיק.

הוא התכוון לזה לשלילה, אבל אני דווקא שמח על הנקודה פסיק הזו, כי היא טומנת בחובה הבטחה של המשך, שוונגוט לא לגמרי יעלם לנו אחרי מותו, שיהיו לו ממשיכים. שאלוהים יברך אותך, מר וונגוט.

אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

מסתבר שהבעיה שלי היא לא שאני לא יודע לקרוא, אלא שאני לא יודע לדבר. ספר שיצא לאחרונה בצרפת בשם "איך לדבר על ספרים שלא קראת" והפך לתופעת מו"לות בעולם דובר הצרפתית מסביר לאנשים שבעצם לא צריך לקרוא את הספרים הנחשבים כדי להיות אינטלקטואל. הסופר אפילו מספר שהוא הרצה באוניברסיטה על ספרים שלא קרא מעולם. אני חושב שאני מעדיף להיות בן-אדם שנהנה לקרוא ספרות יפה אבל לא יודע לדבר עליה, מאשר להיות כל-כך מופלץ שאני אתנאה בספרים שאפילו לא טרחתי לקרוא.

אני לא יודע לקרוא

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של "ומה קרה אז?". מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות.
אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ'ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות "קטנוניות" על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג'וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של "קריאה בידורית". אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ'אק פלהניוק ("מועדון קרב" ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ'ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר "מגוון" באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל "אוגרים סיביריים" של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)

טמטום וחוצפה

טמטום

להוצאת כנרת-זמורה-ביתן-עוד-כמה-שאני-לא-זוכר יש בלוג. בבלוג מפרסמת ההוצאה כל מיני פוסטים שקשורים לעולם הספרות בכלל, ולספרים שלה בפרט. לבלוג יש מאפיין אחד בולט: הוא מלא בשגיאות. שגיאות כתיב, שגיאות עובדתיות, שגיאות מכל מיני סוגים. אבל הכי יפה כשההוצאה לא מסוגלת אפילו לברר איך תורגם Knight Bus בגרסה העברית (שהיא עצמה מוציאה ([אנחה…] ד.ק.)) של הספר הכי פופולרי ביקום כרגע (התשובה, אגב, היא אוטונוס לילה. לא "אוטובוס אבירי").

חוצפה

הנה בלוג די משעמם שאינו מביא שום תובנות חשובות, אבל הוא חשוב ומרגיז: נתפסתם הוא בלוג שכל עיסוקו בפרסום תמונות של מכוניות שחונות בחניית נכים. הבלוג נכתב בשיתוף עם "היום שהיה" של ערוץ 10. חבל שלא בשיתוף עם משטרת ישראל, שאמורה לאכוף את החוק על כל החוליגנים האלה ששמים זין על הנכים.

אבל יותר מרגיז מסתם איזה מנהל עם ג'יפ שלא נאה לו ללכת שתי דקות ברגל ומחנה אותו בחניית הנכים הקרובה למקום חפצו, הם מי שאמורים להבין יותר את המצוקה. למשל, אנשים שמשאילים את תו הנכה שלהם לשתי צעירות כדי שלא יצטרכו ללכת עוד 20 מטר בדרכן לקניון.

הבעיה, כמו תמיד, היא באכיפה. בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה עשו ג'סטה ללקוחות שבאים עם ילדים, וסימנו את השורה השניה של החניה (אחרי חניות הנכים) כחנייה לאנשים עם עגלות תינוק. הבעיה היא שאף אחד שם לא אוכף את ההגבלה שהם עצמם יזמו. מאוד קל לאכוף את זה, כי לא צריך באמת לתפוס את הבן אדם כשהוא נכנס או יוצא. אפשר לעבור ליד המכוניות ולבדוק אם יש כסא לתינוק איפשהו. אם אין – טראח! מדבקה על החלון שהרכב חונה במקום שאינו מיועד לו. בפעם הבאה אפשר גם לגרור. (ומה עם אנשים שיש להם עגלות תינוק אבל אין כסא באוטו? שיבואו להתלונן, ואז נוכל לשלוח אותם למשטרת התנועה להסביר למה הם עוברים על החוק ומסכנים את חיי ילדיהם).

אבל, גם כאן, הכי מעצבנים הם אלו שאמורים להבין. פעמים רבות ראיתי אנשים (טוב, נשים) מגיעים לרכב שחונה בחנייה שכזו, שיש בו מושב לילד, אבל הם בלי הילד. בשביל הנוחות המפוקפקת של ללכת כמה מטרים פחות, או לא לרדת עוד קומה עם האוטו, הם תוקעים אותי ואת בני לטייל ברחבי החניון ולהסתכן ללא סיבה.

מכעיס.

סיפור מעושן

יש סוגה ספרותית בישראל שאני לא סובל. אני מכנה אותה "סיפורי סיגריות". המאפיין העיקרי שלה הוא שכל הדמויות בסיפור – כל אחת ואחת מהן, שולית ככל שתהיה – מעשנת. זה לא משנה אם מדובר בחנון או בספורטאי, בבליין או בפרופסור, כולם מעשנים. הסיפורים הללו לעיתים קרובות יתעכבו על האופן בו הם מעשנים, יפרטו בדיוק איזה סיגריה מעשנת כל דמות. מקרים קיצוניים במיוחד הם הסיפורים שבהם, עושה רושם, הסיגריות הן הן הדמות הראשית, כל השאר היה רק תפאורה לסיפור על עישון סיגריות.

הספר שאני קורא עכשיו, "אוגרים סיביריים", הוא ספר סיגריות. כל הדמויות בו מעשנות. המספר, הדמות הראשית, אמא שלו, הגרושה שלו, המלצרית שלו. לעזאזל, אני מוכן לנחש שבשלב כלשהו גם האוגר שלו יקבל איזו שאכטה. אני לא מבין את זה. הסופרים האלו, הם לא מודעים לזה שרוב האנשים, מה לעשות, לא מעשנים? הסטטיסטיקות מדברות על משהו כמו שני שליש מהאוכלוסיה שלא מעשנים. הרבה יותר מזה אם מתעלמים מגילאי צבא פלוס מינוס שנתיים שלוש. אבל בסיפורי סיגריות, האנשים הללו לא קיימים.

אומרים שכל סופר מספר בעצם על עצמו. אבל סופר שלא מצליח לדמיין דמות שפשוט לא מעשנת – היא לא צריכה לעשות משהו אקטיבי בעניין, פשוט לא לעשן – משהו מאוד דפוק בו.

אני זוכר שבזמנו זה גם מאוד הפריע לי בסדרת הטלוויזיה "הפוך". גם שם כולם עישנו. כשאפילו דמותו של יששכר החנון הוצגה באקראי כמעשנת, היה לי ברור שיש פה פאק של הכותבים: הם לא מסוגלים לדמיין מישהו שלא מעשן.

אני תוהה אם מדובר בבעיה של מעשנים באופן כללי. בבלוג של הופמן כתב אחד המגיבים על פוסט שעסק בסיגריות שהוא הוציא את כל הלא מעשנים מהחיים שלו, כי אנחנו לא נחמדים. היו לא מעט שם שהביעו הבנה לטענה הזו. האם יתכן שהעישון משפיע על אנשים כל כך הרבה עד שהם פשוט נעשים עיוורים (מרצון או שלא) לאנשים הלא מעשנים? זה יסביר את חוסר ההתחשבות, את אי היכולת להבין ש-כן!- הסיגריה שלכם מסריחה, ולא נעים להיות בסביבתכם, ו-כן!- זה מסריח גם אם אני סתם הולך מאחוריכם ברחוב, ו-כן!- אין שום הבדל בין להצית סיגריה לידי בבית קפה לבין לשבת לידי באותו בית קפה ולחרבן במכנסיים כי ככה כיף ונעים לכם. זה מסריח וזה מגעיל, וזה שאתם נהנים מזה לא אומר שאני צריך להסכים לסבול בשבילכם.

אבל לא התכוונתי להכנס למצב מסיונרי.

במה ז"ל?

אני קצת בהלם למקרא הידיעה הזו: אתר במה חדשה הושחת כליל ונתון בסכנת סגירה. הייתי מהכותבים היחסית מוקדמים בבמה חדשה, הייתי מקריא קבוע מערב הבמה הראשון במשך כמה שנים טובות (כולל ערבמה2 שאורגן מספר פעמים). כבר הרבה זמן אני לא כותב סיפורים, ומן הסתם גם לא עדכנתי את האתר ככה שגיבוי בן שנה וחצי זה מספיק טוב בשבילי, אבל זה עדיין מאוד מטריד.

זה אולי קצת ממשיך את הפוסט הקודם שלי לגבי אחסון ברשת – הנה סיבה טובה למה לא לאחסן דברים באינטרנט. כי הם יכולים להמחק. כרגע אני אפילו לא בטוח שיש לי גרסאות אלקטרוניות של כל מה שהיה בבמה חדשה. חלק מהדברים פשוט זרקתי שם בלי לטרוח לשמור על המחשב שלי. ההרגשה של רבים כאילו מה שנכנס לאינטרנט ישאר לנצח אינה מוצדקת: דברים נעלמים. באינטרנט יותר מבהרבה מדיה אחרים.

העלמות פתאומית של במה חדשה תחדד את מה שהרבה חוקרים מדברים עליו בדאגה כבר זמן מה: דורות עתידיים עשויים להסתכל על התקופה שלנו ולא לדעת כלום על מה שהתרחש בה, כי כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים מאוחסן בצורה דיגיטלית, ולא יהיה זמין בעוד כמה עשרות שנים. תחשבו על קבצי המכתבים של אנשי רוח מפורסמים: היום הם כותבים הכל בדוא"ל, ושום דבר מזה לא ישאר עוד מאה שנה, אלא אם מישהו יטרח לארכב את זה כבר עכשיו.

אבל לי עדיין קשה להתגבר על ההלם. במה חדשה הייתה הבסיס לחלק לא קטן מהחיים שלי במשך לא מעט שנים. הרעיון שהאתר הזה פשוט לא יהיה שם יום אחד מעולם לא עלה על דעתי. כואב לי על כל האנשים שעדיין היו פעילים שם, הצעירים הרבים שהמקום היווה עבורם, פשוטו כמשמעו, במה, מקום מפגש ונקודת מוצא לכל כך הרבה דברים אחרים. כולי תקווה שיצליחו לשחזר כמה שיותר, ושהאתר יעלה מחדש לאוויר.

בועז, איתך בצערך.

כסף או כח

לפני כמה זמן קניתי מארז של כל ספרי ה"ג וולס, ולאחרונה קראתי את "מכונת הזמן" שלו. אחרי שסיימתי את הספר צפיתי בסרט שנעשה על פיו בשנת 1960. תמיד מעניין לראות איך במעבר ממדיום אחד לאחר, המעבדים עושים שימוש ברעיונות הכלליים של הספר כדי להעביר מסרים שונים לגמרי בעיבוד.

הספר מכונת הזמן נכתב כביקורת על החברה המעמדית שבה חי וולס. כבר בראשית הספר, כאשר המספר ודמויות אחרות מעלים רעיונות על הדברים הנפלאים שיוכלו למצוא אם יסעו לעתיד, המספר עצמו מפנטז על "חברה קומוניסטית מושלמת". גם הנוסע בזמן מפתח במהלך ההרפתקה שלו בעולם העתיד תאוריות שונות שכולן סובבות סביב רעיון החברה המעמדית – החל מתאוריה לפיה עולם העתיד הוא שיתופי לגמרי, ועד להבנה המזעזעת שהחברה המעמדית של זמנו התפצלה לשני מינים נפרדים, כאשר האריסטוקרטיה לשעבר הפכו למין גזע נטול בינה וכח, בעוד שהפרולטריון הפך לגזע אלים ואכזר שחי מתחת לאדמה ויוצא לאוויר העולם רק בלילה.

הסרט, לעומת זאת, מנצל את הפרספקטיבה של הזמן שעבר מכתיבת הספר כדי להפוך אותו ליצירה אנטי-מלחמתית. הנוסע בזמן עוצר בדרכו לעתיד בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואז בשניה, ואז במלחמה האטומית שיוצרי הסרט מיקמו ב-1966, שנים בודדות אחרי שנת יציאתו של הסרט. בהמשך מסתבר שהמלחמה עוד נמשכה מאות שנים והחריבה את הציוויליזציה. במהלך אחרון של יאוש החליטה קבוצה מסויימת לרדת מתחת לפני הקרקע ולהקים עולם חדש שם (רעיון שדווקא הופיע ב"מלחמת העולמות" של וולס, כחלום ההזוי של החייל שניצל מהתופת), בעוד שקבוצה אחרת החליטה להסתכן ולהתקיים על פני האדמה.

כאן הסרט מתחיל להאבד בגלל הניסיון להשאר נאמן למקור מצד אחד, אבל לקדם את המסר שלו מצד שני. גם בסרט האנושות התפתחה לשני זנים נפרדים, אבל ההגיון הפנימי של הספר לא עובד בסצנריו של הסרט: ההגיון אומר שאם מין אחד יהפוך למוטציה דוחה ומחרידה, יהיו אלו דווקא האנשים שבחרו להשאר על פני האדמה, חשופים לנשורת הגרעינית. בכל מקרה, אין שום הגיון ברור בסרט לכך שהאלוי, האנושות של מעלה, הם יפים וענוגים וטפשים, בעוד שהמורלוקים, האנושות התת-קרקעית, הם מפלצות מבחילות ומרושעות.

יש לי הרגשה שיוצרי הסרט לא הבחינו באירוניה שבפתרון האלים עד מאוד שמוצא הנוסע בזמן לסכנת המורלוקים – כסרט בעל מסר אנטי-מלחמתי, יש משהו מגוחך בכך שהנוסע בזמן מוביל את האלוי למלחמה (באחד מקטעי האקשן המטופשים והתלושים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ללא ספק) כנגד המורלוקים. יש גם משהו עגום בעולם המאוד מצומצם של הסרט: כל האלוי והמורלוקים מרוכזים בשטח של גן קטן, וכשהאלוי מצליחים לשרוף את המנהרה הבודדה הזו של המורלוקים, נרמז בסרט כאילו בכך תמו כל תלאותיהם – כל גזע המורלוקים חוסל באבחה אחת.

אבל המטרה של הרשומה הזו לא הייתה להגיד ש"הספר יותר טוב מהסרט", אלא רק להצביע על השוני המהותי במסרים בין המקור לעיבוד, למרות שלכאורה הסרט די נאמן למקור.

(עדכון: הפוסט הזה הפך חביב משהו על איזה בוט ששולח אליו תגובות ספאם כל הזמן. אז החלטתי פשוט לסגור אותו זמנית לתגובות. אם יש לכם משהו להגיד בתגובה לפוסט, אפשר לשלוח לי דוא"ל ואני אפתח אותו מחדש. סליחה על הטרחה)