סופרים ספרים

"החוק להגנת הספרות והסופרים", או בשמו המוכר יותר, "חוק הספרים", עבר לאחרונה את ועדת החינוך והוא ממתין לקריאה שניה ושלישית בכנסת. חוק הספרים מבקש לטפל בבעיה משמעותית ומהותית של כשל השוק שנוצר בשל התהוות של דואופסון בתחום קמעונאות הספרים, שרק הוחרפה בשל הקשרים הצולבים בין רשתות חנויות הספרים להוצאות הגדולות. התוצאה היא אובדן שליטה של ההוצאות על מחירי הספרים שהן מוציאות, וצמצום מתח הרווחים שלהן על כל ספר עד לכדי הפסד.

דרכו של החוק להתמודד עם הבעיה היא על-ידי הטלת הגבלות על כל הצדדים: המו"ל ידרש לקבוע מחיר לצרכן ולא יוכל לסגת ממנו במשך שנתיים, וחנויות הספרים ידרשו למכור ספרים במחיר מלא במהלך השנה וחצי הראשונות לצאתו של הספר (למעט הנחות מוגבלות בשבוע הספר, בסוכות ובפסח). כדי למנוע מהמו"לים לגרוף את הרווחים לכיסם החוק קובע רצפה לתמלוגים שישולמו לסופרים במשך כמעט עשור מצאת הספר. בנוסף, החוק כולל הסדרים כוללים בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית בין ההוצאות לחנויות הספרים.

חוק הספרים מדגים את כל הדברים שמבקרי הסוציאליזם מצביעים עליו ככשלי השיטה. הוא מגלומאני, הוא מייצר שתי בעיות חדשות עבור כל בעיה שהוא פותר, ובניסיון לקשור את כל החוטים במערכת אחת מוסדרת, הוא הופך לסבך בלתי נשלט של הנחיות והוראות שאמורות לאזן זו את זו. הבעיה המרכזית שלו, כפי שאני רואה אותה, הוא שהוא מתעקש להסדיר את הכל במקום לטפל במקום שבו יש כשל, ולהשאיר לשוק החופשי לעשות את מה שהוא טוב בו איפה שאין.

בימים האחרונים קראתי את הספרון הדיגיטלי של אנדרו ריצ'ארד אלבניז, The Battle of $9.99. הספר מתאר את מהלך הכניסה הדרמטי של אפל לשוק הספרים הדיגיטליים, ואיך הם הצליחו להכריע את הכח המשמעותי ביותר בשוק הזה עד היום – אמזון. יש קווי דמיון בין הסיפור של אמזון בתחום הספרים הדיגיטליים לסיפור של צומטסקי בתחום קמעונאות הספרים בישראל. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.

אני אסביר: ההסדר של צומטסקי עם הוצאות הספרים הוא פחות או יותר שצומטסקי מוכרים את הספר בכמה שבא להם, והם חייבים להעביר למו"ל חצי מההכנסה על כל ספר. כלומר, כאשר אתם קונים ספר ב-25 ש"ח במסגרת מבצע ארבעה במאה, המו"ל מקבל 12.5 ש"ח, שאמורים לכסות על הוצאות ההדפסה וההובלה, תמלוגים לסופר, כמו גם משכורות למערך ההוצאה עצמו. המשמעות עבור צומטסקי היא שלא ממש אכפת להם כמה עולה ספר – הם מקבלים חצי מהכסף שמחליף ידיים בחנות, בין אם הוא שולם על מאה ספרים ובין אם הוא שולם על ארבע-מאות. האינטרס של החנות הוא לגרום לאנשים לשלם יותר, גם אם זה אומר שהם ישלמו פחות על כל ספר.

לעומת זאת, אמזון קונים את הספרים (גם הדיגיטליים, עד כניסת אפל) במחיר סיטונאי שעומד על מחצית מהמחיר המומלץ, ומשם והלאה הם יכולים לעשות מה שבא להם. ההוצאה כבר קיבלה את הכסף שלה. המשמעות היא שכאשר אמזון מכרה ספר דיגיטלי שהמחיר המומלץ שלו הוא 30 דולר במחיר הקבוע שלהם – 9.99 – היא בעצם הפסידה חמישה דולר על כל עותק. בניגוד למצב בצומטסקי, אמזון לא הרוויחה על חשבון המו"לים, אלא סיבסדה אותם, במסגרת אסטרטגיה של "loss leaders": ההנחה הייתה שרכישת ספרים יקרים בזול תדרבן באותה מידה רכישת ספרים זולים יותר במחיר יחסית יקר. היתרון המרכזי של אמזון – הנגישות המיידית לקטלוג עצום של ספרים, או בז'רגון המקובל, "הזנב הארוך" – איפשר לה לספוג הפסדים על כותרים חדשים.

לכאורה, המצב הזה אופטימלי לכולם: אמזון מסבסדת את הוצאת הספרים, כך שאלו לא רק מקבלות מחיר מלא על כל ספר, אלא גם מצליחות למכור יותר עותקים במחיר הזה, ואמזון עצמם לא חסרים כי הם מצליחים להפיק רווח ניכר. וגם הצרכנים, כמובן, יוצאים נשכרים מהסיפור הזה. כמובן שיש נפגע מרכזי אחד בסיפור: שאר קמעונאי הספרים, שלא רק שנגזל מהם פלח שוק שלם של קוראי ספרים שהעדיפו לעבור לקוראים דיגיטליים, גם נמנעה מהם גישה לשוק הזה בגלל כוחה האדיר של אמזון, מה שמנע אפקטיבית תחרות רצינית בתחום. גורלן של חנויות הספרים היה שלב אחד בתסריט האימים שהטריד את מנוחתן של הוצאות הספרים. בסיוטיהן הן ראו את כוחה המונופוליסטי של אמזון ממשיך לגדול בעת שחנויות הספרים קורסות, ובשלב כלשהו אמזון תחליט שהיא מספיק חזקה כדי להתחיל לפגוע ישירות במו"לים – בין אם בדרישה מהם לתת הנחות גדולות יותר למחיר הסיטונאי, וגרוע מכך: על ידי כניסה לשוק ההוצאה לאור בעצמה, ונטרול ההוצאות לחלוטין מכל התהליך. במקום לסבסד הוצאות ספרים, אמזון תוכל להציע דיל שקשה לסרב לו לסופרים: תמלוגים של עשרות אחוזים.

אבל גם אם הסיוט הזה לא יתגשם, המו"לים ראו בהפיכת המחיר 9.99 לסטנדרט עבור ספרים דיגיטליים כאיום, וחיפשו דרך לכפות על אמזון להעלות אותו. אפל הציעה להם פתרון לבעיה. המדהים בפתרון הזה הוא שהוא גרר ירידה ברווח של ההוצאות על כל ספר, בו בזמן שמחיר הספר לצרכן יעלה. ובכל זאת הם הלכו על זה: אפל הציעה להוצאות לקבוע בעצמן את מחיר הספרים הדיגיטליים שלהן באחת משתי רמות תמחור (12.99 או 14.99), כאשר אפל מקבלת 30% עמלה על כל מכירה, והיתרה עוברת להוצאה. כלומר, על ספר חדש, ברמת התמחור הגבוהה, ההוצאות יקבלו 30% פחות ממה שאמזון נתנה להן, והן יצליחו כנראה למכור פחות, כי המחיר לצרכן יהיה גבוה יותר. ובכל זאת הן הסכימו, ולו כדי שיצליחו לשבור את כוחה של אמזון.

ואמזון אכן הוכרעה, ועברה למודל התמחור שהכתיבה אפל. בזכות נצחון הפירוס של הוצאות הספרים, כולם משלמים עכשיו יותר על ספרים דיגיטליים באנגלית, וההוצאות מקבלות פחות על כל עותק שנמכר. תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיספרו לכם שתחרות מביאה לירידת מחירים.

בעקבות הפרשה הזו, הוגשו תביעות על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים (antitrust) כנגד אפל וחמש ההוצאות הגדולות ששיתפו איתה פעולה כדי להכריע את אמזון. ההוצאות הגיעו להסדרי טיעון וישלמו מאות מיליונים לצרכנים שנפגעו (מאות מיליונים מתוך הכסף שבין כה וכה הפסידו בגלל ה"הישג" שלהן, כן?). אפל התעקשה והמשיכה לנהל את המשפט עד שהפסידה בו הפסד צורב.

בארץ, כאמור, המצב שונה בתכלית. הבעיה מורכבת קצת פחות. אם אמזון ניצלה את כוחה כדי למנוע תחרות ישירה, אך זאת מבלי לפגוע ישירות, ולמעשה תוך סבסוד וסיוע להוצאות הספרים, מחד, ולצרכנים מאידך, בישראל יש מערכת הרבה פחות מורכבת של דואופסון פשוט וישיר: צומטסקי מנצלים את כוחם לא רק כדי להכניע כל תחרות פוטנציאלית מצד חנויות קטנות, אלא גם כדי לכפות תנאים בלתי נסבלים על ההוצאות, ודרכן על הסופרים. הרווח של הצרכן בא על חשבון ההוצאות והסופרים. בעוד במקרה של אמזון היה גורם מאזן שיבטיח הגדלת העוגה – זו הייתה הדרך היחידה של אמזון להרוויח מכל העסק, אחרי הכל – הרי שבישראל לחנויות הספרים לא מאוד אכפת עד כמה תגדל העוגה, מכיוון שכל הגדלה שלה, ולו קטנה, משמעותה רווח נקי להן, עם אפס סיכון.

לכן את חיצי הרגולטור יש להפנות בדיוק לכשל הזה: ליכולתן של קמעונאיות הספרים לכפות את המחיר המועדף עליהן על המו"לים. התערבות פחות מגלומאנית של הרגולטור הייתה מבקשת לתקן את הכשל האחד הזה, ולתת לשוק החופשי לטפל בשאר השרשרת שנגרמה ממנו. כך, למשל, במקום כל מערך ההסדרים המורכב, עם תקופה כזו ותקופה אחרת, ניתן היה לקבוע קטגורית שחנות ספרים חייבת לשלם להוצאה מחצית מהמחיר המומלץ שמופיע על הכריכה. נקודה. משם והלאה, החנות יכולה לעשות מה שבא לה. רוצה לחלק את הספרים בחינם כמתנה ללקוחותיה על חשבונה? בכיף. רוצה לדרוש מחיר מלא? גם אפשר. נכון, חנויות הספרים הקטנות עדיין יהיו בעמדה נחותה לעומת הרשתות הגדולות, מכיוון שהאחרונות יכולות להתמודד עם מתח רווחים נמוך יותר על הספרים הפופולריים. אבל עם כל האהבה שלי לחנויות הספרים הקטנות, קשה לטעון לפגיעה בלתי נסבלת בתעשיה כלשהי אם אלו יצטמקו או ימצאו לעצמן נישות מוגדרות יותר. להבדיל, המו"לים נפגעים פגיעה קשה מהמצב הקיים, והתיקון המוצע יפתור את הבעיה לגמרי. התיקון יפתור באותה מכה גם את שאלת התמלוגים. שוב, השוק החופשי של הוצאות הספרים יאפשר לסופרים לברור מבין ההצעות שיוצעו להם באשר לאחוז התמלוגים מתוך אותו סכום קבוע שההוצאה תקבל עבור כל ספר, והם יוכלו לדעת בדיוק כמה הם צפויים להרוויח על כך עותק. סופרים מצליחים יותר, מן הסתם, יצליחו להשיג במו"מ תמלוגים גבוהים יותר.

הצרכן, במקרה הזה, יפסיד קצת בטווח הקצר – המחירים שהורדו באופן מלאכותי על ידי חנויות הספרים הגדולות, יטפסו למעלה, וכל חנות תאלץ להחליט בעצמה איך לתמחר איזה ספרים. בטווח הארוך, כמובן, הצרכנים ירוויחו משוק רציונלי יותר, שבו הוצאות הספרים אינן פועלות בחשכה, ויכולות לכלכל את צעדיהן בהתאם לשיקולים כלכליים ואמנותיים כאחד.

עולה גם השאלה האם הפתרון המוצע דורש באמת חקיקה. האם הממונה על ההגבלים העסקיים אינו יכול להתערב ולמנוע שימוש קלוקל בכח המונופוליסטי של צומטסקי? אינני בקיא במיוחד בהלכות ההגבלים העסקיים בישראל, אבל אם אין לממונה את הכח הזה במצב כה מובהק של ניצול כח מונופוליסטי, אולי כדאי לשקול להעניק לו אותו, במקום לנסות לפתור כל בעיה באמצעות חוק פרטיקולרי.

מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע. ((גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור.))

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו. ((פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט.)) שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

דואופסון

תרומתי הצנועה לפולמוס צומטסקי.

כידוע ברבים, אני קרציה. לכן מפריע לי כשהדיון סביב הבעיתיות של שליטתם הבלתי מעורערת של הצמד צומטסקי בשוק הספרים משתמש במילים הלא נכונות כדי לתאר את התפלץ. צומטסקי הם דואופול, זה נכון, אבל זו לא הבעיה איתם. הבעיה עם דואופול, בדומה למונופול או אוליגופול, היא שהוא קובע את המחיר בשוק כפי רצונו, והתוצאה היא מחירים גבוהים באופן משמעותי ממחיר השוק האמיתי שלהם במצב של תחרות חופשית משוכללת. זו, כמובן, אינה הבעיה שהמתווכחים מתארים במקרה של צומטסקי. הבעיה היא הפוכה: המחירים בהם נמכרים ספרים נמוכים מדי. מכיוון שכך עולה התהיה: נו, אז מה הבעיה? הבו לנו עוד מונופולים עם מחירים נמוכים מדי!

הבעיה האמיתית עם צומטסקי היא שהם דואופסון (duopsony): שוק שבו יש רק שני קונים גדולים. בשוק כזה (כמו באחיו המונופסון והאוליגופסון), הבעיה היא לא בצד של הלקוחות, אלא בצד של המוכרים: באין שוק של קונים, לקונים הגדולים יש כוח בלתי פרופורציונלי לכפות את הרצונות שלהם על המוכרים, ולהוריד את המחיר. המונופסון המוכר ביותר בעולם הוא וול-מארט, שמפעלים שלמים בסין מייצרים אך ורק עבורו. מכיוון שהוא היחיד שקונה את הזבל שהם מייצרים, הם חייבים למכור אותו לוול-מארט במחיר רצפה, מה שמאפשר לוול-מארט לעשות רווחים נאים בו בזמן שהוא מצטייר כרשת הזולה ביותר.

אם בשוק משוכלל הקמעונאים יורידו מחירים בעיקר על חשבונם, בשוק דואופסוני כמו שוק הספרים הישראלי, הורדת המחיר של הספרים היא בעיקר על חשבון הוצאות הספרים (ובעקיפין – על חשבון הסופרים). רשתות הספרים עצמם, כפי שהסביר שחר, ממשיכות להרוויח יפה. התוצאה היא שחיקה מתמשכת של צד המוכרים, עד שהם יתייאשו סופית ופשוט יעברו לעסוק במשהו אחר, כי זה כבר לא כדאי להם להמשיך. זה לא איום, זו פשוט מציאות פשוטה. זה לא שאנשים יפסיקו לכתוב – מעטים הסופרים שכותבים כדי לעשות את המכה – אבל הם יתחילו להפיץ את הספרים שלהם בחינם. שזה אחלה מצד אחד, אבל זה אומר שאנחנו נפסיד את כל המערך של לקטורים ועורכים שעוזרים לנו לברור את הבר מהתבן ולהפוך אותו למשהו אכיל.

העניין הוא כזה: כל חנויות הספרים מוכרות את אותו המוצר בדיוק, בסופו של דבר. אין הבדל בין ספר שנקנה בצומת ספרים לספר שנרכש בחנות הספרים השכונתית. אותו עיצוב, אותה איכות, אותו תוכן. בניגוד לחנויות בגדים, למשל, חנות ספרים לא יכולה להתהדר בכך שאצלה יש ספרים יותר טובים מאשר אצל המתחרים. חנויות ספרים יכולות להתחרות באמצעות שלושה מאפיינים בדיוק: מגוון, מחיר, ויחס אישי. בשני הראשונים יש יתרון לגודל (economies of scale), ואילו השלישי הוא גורם חמקמק ולא מדיד, והגרוע מכל: הוא לא מספיק כדי לגרום לאנשים לקנות בחנות שלך. כלומר, לא כאשר השיקול היחיד שלהם הוא שיקול כלכלי מיידי. שהרי אני יכול לבוא לחנות ספרים שכונתית, לשוחח עם המוכר/ת, לשמוע המלצות ולהנות מארועי תרבות שהם מציעים, ואז ללכת לחנות ספרים אחרת ולקנות את כל הספרים שבחרתי במבצע. כך, לכאורה, אמור לפעול קונה הספרים ה"רציונלי". במצב כזה, לחנויות הספרים הקטנות אין סיכוי, ואילו יצרני הספרים – המו"לים – נותרים עם דואופסון.

הקריאה לקונים, לפיכך, להעדיף את חנויות הספרים הקטנות היא קריאה להכיר בערך הכספי של השירות המיוחד שנותנת חנות הספרים הקטנה, ואגב כך לפרוץ את הדואופסון ולאפשר למו"לים שלא להכנע לתכתיביו. זו קריאה ל-fair trade בספרים, אם תרצו – גם אם אפשר להשיג את הספרים בזול יותר, אנחנו כקונים מתבקשים להכיר בחוסר ההגינות הבסיסי של המחיר הזול שנגרם בשל כשל שוק, ולהסכים לשלם מחיר גבוה יותר (גם שוק הקפה נתון להשפעתו של אוליגופסונים מקומיים, ומכאן חשיבותו של קמפיין הפייר טרייד בתחום הזה).

כאן גם חשיבותה של התערבותו של המחוקק. התבססות רק על רצונו הטוב של הצרכן כדי להפיל את הדואופסון, כנראה, היא אסטרטגיה שדינה להכשל. על המדינה להגן על יצרני הספרים מפני כשל השוק שנוצר, ולאפשר להם להתנגד לדרישותיהם מבלי שהדבר יביא לקריסתם הכלכלית בשל פעולות תגמול של הקמעונאים הגדולים. אני לא לגמרי בטוח שהחקיקה המוצעת היא אכן הפתרון הטוב ביותר, ויתכן שתתכנה גם חלופות אחרות שאינן באמצעות חקיקה. אבל כל פתרון שכזה חייב לקחת בחשבון את ה"נזק הפסיכולוגי" שכבר נגרם כתוצאה מכך שהציבור התרגל לרכוש ספרים ב-25 שקלים החתיכה. לצפות מהשוק להעלות את המחיר בחזרה בכוחות עצמו, כנראה, זו תקוות שווא.

הנון סקוויטר של צ'חנובר

חתן פרס נובל אהרן צ'חנובר כתב טור דעה בהארץ על המסלול המזורז של יאיר לפיד לדוקטורט באונ' בר-אילן, ללא צורך בתואר ראשון. צ'חנובר כותב דברים נכונים בתכלית: אין סיבה להאמין שהאוניברסיטה היא מקור הסמכות היחיד. יש מקום לחריגים ויחידי סגולה שהוכיחו את יכולותיהם מחוץ לאקדמיה לדלג על המשוכות העומדות בפני אחד האדם ולקפוץ ישר לשלב שבו הם יכולים לתרום לידע האנושי בצורה מהותית. הכל נכון, והכל דברים שלפרופ' צ'חנובר יש בהחלט זכות לקבוע מסמרות לגביהם (אם כי חייבים לתהות כמה סטודנטים חריגים כאלו יצא לו עצמו ללמד, בביה"ס לרפואה, שלא עברו בדרך המלך של תואר ראשון קודם ללימודי הדוקטורט). אבל אז מגיעה האמירה שאין לפרופסור כל זכות לטעון:

אינני בקיא בפרטי הדיונים באוניברסיטת בר אילן שהביאו להחלטה לפטור את לפיד מתואר ראשון בדרכו אל השני והשלישי, אך אני בטוח – על סמך היכרותי המעטה את פועלו – כי ההחלטה היא יותר מראויה. לימודים לתואר ראשון הם בבחינת בזבוז בעבור אנשים שכמותו.

ההחלטה האמורה, להזכירכם, היא כי בשל "הישגיו העיתונאיים והספרותיים" של מר לפיד, הוא כשיר להתקבל לתוכנית ל"לימודי פרשנות ותרבות". תוכנית זו, על פי האתר שלה, "מאגדת תחת קורת גג אחת חוקרים וחוקרות שהעניין האינטלקטואלי שלהם מפגיש בין דיסציפלינות של ידע וכלים תיאורטיים ופרשניים שונים"; היא "עוסקת במרחב התרבותי והפרשני על מכלול היבטיו: תיאוריות של פרשנות, פרשנות של טקסטים, ניתוח של מוסדות ופרקטיקות חברתיות".

פה, כמובן, נכנס המקום לביקורת. איזה הישגים עיתונאיים וספרותיים, בדיוק? יאיר לפיד הוא לא עיתונאי. למעט שנותיו ב"במחנה" ומספר שנים קצרות לאחר שחרורו, הוא כלל לא עסק בעבודה עיתונאית, אלא בכתיבת טורים (חביבים, אבל הוא לא בדיוק זוכה פוליצר) ובהגשת תוכניות טלוויזיה. מבחינה ספרותית, שוב, אף גוף אחר לא זיהה עד כה את הישגיו הניכרים של לפיד, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא זכה בפרס או בהכרה אחרת על הישגיו הספרותיים. מוזר הוא שההכרה הרשמית הראשונה לה יזכה סופר מן המעלה הראשונה תהיה באמצעות קבלתו לתוכנית אקדמית יוקרתית.

איך בדיוק הרזומה הזה נותן ליאיר לפיד "ידע וכלים תיאורטיים"? איך הוא הופך אותו למישהו שראוי לדלג על כל הקורסים של תואר ראשון ושני כדי להגיע ישירות לדוקטורט? מילא, אילו היו ספריו יישום של תאוריות פרשניות שונות. אילו דן בתופעות תרבותיות והפגין בכתביו יכולת ניתוח ופרשנות אינטואיטיבית מרשימה, ניחא. אבל קשה לי להאמין שאפשר להגיד דברים כאלו על "הגותו" של יאיר לפיד בטורו בידיעות אחרונות. ((בזמנו, בראשית שנות ה-20 שלי, דווקא חיבבתי מאוד את הטור של לפיד, שהזכיר לי בסגנונו את דייב בארי הנערץ. לצערי, הטור הלך ואיבד מעוקצו תוך מספר שנים, והפך לטרחני ומייגע.))

כלומר, כל מה שאומר צ'חנובר על מקומה של האוניברסיטה, ועל עצם קיומו של מסלול עוקף תואר ראשון ברמה העקרונית – כל זה אמת לאמיתה. אבל הזינוק הלוגי שהוא עושה מהאמירה הזו להשלכתה על הלגיטימיות של התואר של יאיר לפיד, על סמך הכרותו האישית (המצומצמת במוצהר) עם פועלו של לפיד, הוא נון סקוויטר בלתי נסבל. יש לי חשד מנדנד ((כן, אינגלישיזם, אני יודע. אז מה?)) שצ'חנובר לא היה ממהר כל כך לתת אמון באוניברסיטה לו הייתה מקבלת עיתונאי מדע לתוכנית במדעי החיים ולא במדעי הרוח. נראה שהוא מאמין שכדי להיות דוקטורנט בתוכנית לתרבות ופרשנות מספיק להיות סתם אדם שכותב למחייתו – בין כה וכה אין הרבה מעבר לכך ב"לימודים האקדמיים" הללו. הלא כך? ואולי אני סתם חושד בכשרים. בכל מקרה, המסקנה של צ'חנובר, שקבלתו של לפיד לתוכנית לדוקטורט היא מוצדקת, כלל אינה נובעת מעצם הטענה שעילויים צריכים להיות מסוגלים לעקוף את המסלולים שמתווה האקדמיה לאנשים רגילים. ומזוכה פרס נובל הייתי מצפה לזהות כשל לוגי שכזה.

הסיפור על רוברט מאנש

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים: ((אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו.)) כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

הידעת? התלמיד הוא אדם

שלום בוגוסלבסקי ((שבזריזות כבש לעצמו מקום כאחד הבלוגרים החשובים והמעניינים בעברית.)) כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה"ילד במרכז" השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

ראשית, כדאי להזכיר שלפחות מאז 2004 החוק מתייחס לא רק לכבוד התלמיד, אלא גם לכבוד המורה ו"צוות המוסד החינוכי". כך שלכאורה לפחות, התיקון שהוא מציע כבר בוצע, והבעיה היא בעיה תודעתית בלבד.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של "בני אדם", חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי "חוק זכויות התלמיד" ו"חוק זכויות המורה" נזדקק גם ל"חוק זכויות המנהל" מחד ול"חוק זכויות ההורה" מאידך, ומדוע לא "חוק זכויות הסטודנט"? ומה עם "חוק זכויות בן-הנוער"? ((דמי כיס שלא יפחתו ממחירו של כרטיס קולנוע בשבוע ואיסור על הגבלת שעת החזרה שקודמת לשתיים בלילה?))

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה "האם נפגעה זכותו של התלמיד" באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא "חוקי זכויות", תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

מישהו צריך להעמיד את חברת הכנסת לבנת במקומה. גברת, את עובדת בשביל האזרחים, לא להפך. האזרחים יכולים לערב שיקול פוליטי במה שבא להם, ואין הדבר אומר שאת רשאית להפעיל שיקול דעת פוליטי בעסקיהם. המדינה יכולה להכריז שהיא מושכת את ידיה לחלוטין ממימון האמנות בישראל – זה יהיה מסריח, אבל לגיטימי. אבל לדרוש מהאמנות למשוך ידיה מהמבע הפוליטי, לדרוש מאמנים להפסיק להיות אנשים פוליטיים בעת שהם עולים על במה, זה הרבה יותר גרוע מהפסקת המימון. לבנת מבקשת מהאמנות להפסיק להיות אמנות ולהתחיל להיות בידור וזהו. למרבה האירוניה, זוהי בדיוק הסיבה שהאמנות זקוקה לתמיכה כלכלית מהמדינה – משום שהיא מסרבת להיות סתם בידור, כזה שמלטף לצופים את הראש ועושה להם נעים בגב. אמנות אמורה לגרום לנו לחשוב, לדקור אותנו בלב, ולפעמים ממש לייצר בנו תחושת אי נעימות.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה ((הכנס כאן השוואה צינית לרבנים שהמדינה מעסיקה גם כשהם עוסקים בכל עת בחתירה תחת עקרונותיה הדמוקרטיים.)). ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות… נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

אנטי-אינטר-טקסטואליות

כולם כבר מכירים את המושג אינטר-טקסטואליות – האופן שבו טקסט אחד מדבר עם טקסטים אחרים באמצעות התייחסויות שונות, ישירות או עקיפות. בצורה הכי בסיסית של אינטרטקסטואליות, מדובר פשוט על העובדה שכשאנחנו נתקלים בטקסט חדש, ההכרות שלנו עם טקסטים קודמים משפיעה על הצורה בה אנחנו מפרשים את הטקסט הקיים. שום תוצר תרבותי אינו מתקיים בוואקום. ((למי שלא מצוי בז'רגון, נבהיר רק שטקסט מתייחס לכל צורה של תקשורת, כולל סרט, תמונה, שיחה וכיו"ב.))

אינטרטקסטואליות אינה פעולה או שיטה, אלא יותר אבחנה לגבי המציאות: הטקסטים שלנו מתייחסים זה לזה, וזה נראה לנו לגמרי הגיוני. אבל אני חושב שיש מקום לדבר על החשיבות ליצירת טקסט במה שאפשר לכנות "אנטי-אינטר-טקסטואליות" – אותו מאמץ ניכר לנתק את הטקסט מהסביבה התרבותית שלו כדי לייצר טקסט אחר. או, במילים אחרות, האופן שבו טקסטים מסויימים מבקשים מהקורא לשכוח לרגע מטקסטים קודמים שהוא מכיר. ברמה הבסיסית, כל סרט דורש מאיתנו לעשות זאת – כשאנחנו רואים את בראד פיט בבנג'מין באטן, אנחנו יודעים שזה בראד פיט, אבל אנחנו "שוכחים" את זה למשך הסרט, ומתעלמים מהקשרים אינטרטקסטואליים אפשריים. ((ולפעמים לא – ב"מועדון קרב" אפשר לראות התייחסויות מפורשות לסרטים אחרים של בראד פיט ואדוורד נורטון. אבל גם פה, אנחנו "שוכחים" שמי שהדמויות שאנחנו רואים נראות בדיוק כמו השחקנים בסרטים האחרים הללו.))

אבל לפעמים הדרישה מהצופה דורשת למחוק כל כך הרבה מהידע התרבותי שלנו עד שאנחנו עוברים למחוזות שמזכירים יותר מדע בדיוני והיסטוריות חלופיות. case in point: הסדרה החדשה מבית היוצר של סטיבן מופאט, "שרלוק". ((מיני סדרה? טרילוגיה? בסופו של דבר, מדובר ב"סדרה" בת שלושה פרקים כשכל פרק בן שעה וחצי. אם היו מקרינים את זה בקולנוע במקום בטלוויזיה, זו הייתה טרילוגיה.)) "שרלוק" לוקחת את סיפורי שרלוק הולמס ומעבירה אותם לימינו אנו. לשרלוק ולווטסון יש בלוגים, שרלוק משתמש ברטיות ניקוטין כי אי אפשר לעשן בשום מקום, והוא מציק למשטרה באמצעות סמסים. אבל כשצופים בשרלוק יש משהו מאוד מציק: בינות לתושבי לונדון מסתובב בחור בשם שרלוק הולמס, ואף אחד לא חושב שזה מצחיק, או לפחות שווה הערה כלשהי. שרלוק הולמס כאייקון תרבותי פשוט לא קיים. שזה מובן, מבחינת הרעיון שבבסיס התוכנית, אבל זה עדיין מקשה מאוד על השעיית אי-האמונה בעת הצפייה בתוכנית. האנטי-אינטר-טקסטואליות הזו זועקת לשמיים.

כמובן, במידה מסויימת כל סדרת טלוויזיה, ככל שהיא מתארכת ומקבלת מקום חשוב יותר בתרבות הפופולרית, הולכת ומתרחקת בהכרח מ"העולם שלנו". אך מכיוון שמדובר בהתפתחות הדרגתית, הדבר פחות מפריע. קל לקבל שהעולם שבסדרה זהה לשלנו בכל פרט לקיומה של סדרת הטלוויזיה האחת הזו. לעומת זאת, כשיש "קרוס-אובר" בין שתי סדרות, שוב מתערערת השעיית אי-האמונה שלנו. פתאום אנחנו צריכים לתקן לאחור את הבנתנו את העולם שבו אנחנו צופים – זה לא רק "העולם שלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו", עכשיו זה "העולם השלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו, ומינוס סדרת הטלוויזיה השניה גם כן". דווקא ההתייחסות האינטרטקסטואלית כל כך של קרוס-אובר בין שתי סדרות דורשת מאיתנו "אנטי-אינטרטקסטואליות". ((להבדיל, כאשר ספין-אוף מתחיל עם הופעות אורח של סדרת המקור, אין תחושה כזו, מכיוון שהעולם נבנה מתכתחילה ככזה שבו סדרת המקור אינה קיימת, ועם זה קל לנו להסתדר.))

עד כמה אנטי-אינטרטקסטואלית נפוצה בתרבות הפופולרית שלנו? האם ישנם מצבים אחרים שדורשים מאיתנו התאמה לאחור שכזו של הפרשנות שלנו את העולם שבטקסט? והאם רק לי ה"נקע" שגורמת אנטי-אינטרטקסטואליות הרבה פחות נוח לעיכול מאשר ה"נקע" של סדרות מד"ב או פנטזיה שמתרחשות "בעולם שלנו"?

לראות את המטריקס

כבר הרבה זמן אני חושב על הרעיונות שבפוסט הזה, אבל הפוסט של שחר דרבן אותי להעלות אותם על הכתב, בשאיפה שהם מספיק אפויים לצריכה פומבית. הפוסט הזה אינו התשובה ששחר מבקש בסוף הרשומה שלו, בעיקר משום שהוא יוצא מכיוון אחר לגמרי.

שחר כתב על משחקי מחשב ואיך שהסיפור הדק שמכסה אותם מתפוגג אחרי זמן קצר של משחק, ואנחנו מגלים משהו אחר מתחת לו – את המשחק עצמו. בסופו של דבר, אומר שחר, אנחנו כאן כדי לשחק, ולכן משחקים שהמעטפת הסיפורית שלהם לוקחת את עצמה פחות ברצינות (ולכן הופכת את עצמה ליותר שקופה לשחקן) הם במידה מסויימת יותר מהנים.

אני יכול להסכים עם שחר כשמדברים על משחקי ארקייד, שגם בהם, כמו במלחמות המאפיה ((גילוי נאות: לא שיחקתי מעולם.)), ההגיון הכלכלי גובר על הקוהרנטיות הפנימית של המשחק (משחקי ארקייד בנויים כדי לדרבן את השחקן להכניס עוד ועוד מטבעות. זה כל הרציונל מאחורי שיטת ה"פסילות". מתכנני משחקים רבים התקשו להשתחרר מהתפיסה הזו גם כאשר התחילו לעצב משחקים בלעדית עבור קונסולות או מחשבים אישיים. נינטנדו עדיין מתעקשים לכלול מערכת של "פסילות" בסופר מריו החדש, למרות שלמעשה אין שום השפעה כאשר אני גומר את כל ה"חיים" שלי, פרט אולי לפגיעה באגו – המשחק מציין בפני כמה פעמים הייתי צריך לחדש את מאגר הפסילות שלי מאז שהתחלתי לשחק). כך גם לגבי משחקי פנאי (casual games), שם כמעט תמיד הסיפור מופיע בתחילת המשחק (אם בכלל) ובסופו, וכמעט בכלל לא באמצע ((בימים שלפני האינטרנט המהיר לכל, משחקים פיראטיים רבים הופצו בגרסאות מופשטות – בלי קטעי המעבר למיניהם, שתפסו הרבה מגה-בייטים ולא היו קריטיים למשחקיות — עצם קיומן של גרסאות כאלו זו אמירה משמעותית לגבי מקומו של הסיפור בתוך משחק המחשב.)). אבל מה לגבי משחקים גדולים יותר, כאלו שמתיימרים להיות "סיפור משוחק"?

הכיוון ממנו אני מסתכל על הסוגיה הזו הוא מתוך התפיסה של משחקי מחשב כסוג אחר של אמנות, לא פחות משמעותי מאשר טלוויזיה או קולנוע. הבעיה ששחר מציג היא קריטית ליכולת שלנו לקבל משחקי מחשב כסוג של אמנות: אם אכן איננו יכולים אלא להפשיט כל משחק מהסיפור שלו ולהשאר רק עם המכניקה שברקע, הרי שלמשחק כיחידה קוהרנטית אחת, אין קיום. במקרה הטוב, יש סיפור מקוטע, כשבאמצע יש קטעי משחק, ולכל אחד מהם יש חיים משל עצמו וקיום משל עצמו: המשחק יכול להתקיים בלי הסיפור ולהפך.

המציאות מלמדת שהרבה פעמים זה אכן כך: כשאני משחק במשחק מחשב מספיק זמן, אני חווה לעיתים קרובות תהליך שמזכיר את הטרנספורמציה של ניאו במטריקס: פתאום אני כבר לא רואה את העולם של המשחק כפי שהוא מוצג, אלא המכניקה שמאחוריו. אני לא רואה דמויות אויב, אלא סטטיסטיקות וטקטיקות. ברגע שזה קורה, בהכרח המשחק מתנתק מהסיפור – מוצלח ככל שיהיה.

לראות את המטריקס
לראות את המטריקס

ישנם משחקים שמנסים להתמודד עם הנתק הזה. Half-Life מזוהה כמשחק הראשון שויתר לגמרי על קטעי המעבר בהם המשחק נוטל מהשחקן את תפקיד הבמאי. במקום זאת, ישנם קטעים מתוסרטים במהלך המשחק, שבמהלכם השליטה בדמות הגיבור נשארת בידי השחקן, והשחקן בוחר איך לצפות בקטע המתוסרט: הוא יכול לעמוד ליד הדמויות שמדברות, או שהוא יכול ללכת לעשות משהו אחר תוך כדי.

פארנהייט (שנקרא במקומות מסויימים "The Indigo Prophecy"), שהציג את עצמו כ"סרט אינטראקטיבי" ניסה להתגבר על הנתק על-ידי המנעות ממכניקה חוזרת על עצמה – סיטואציות רבות במשחק דרשו מהשחקן צורת התנהגות חדשה לגמרי (שנועדה לדמות את המצב של הדמות עצמה. לדוגמא, כאשר דמות קלסטרופובית ננעלה במרתף חשוך, על השחקן היה "לזכור לנשום" על ידי תנועה מדודה וקבועה של היד בין שני מקשים, בו בזמן שהשחקן מנסה לנווט ולבצע משימות אחרות במרתף). עבורי, לפחות, התוצאה שהושגה הייתה הפוכה, שכן ההתרכזות באמצעי המכני לדימוי המצב הנפשי של הדמות מנעה ממני להתרכז במתרחש מבחינת הסיפור.

פארנהייט, כמובן, לא היה ה"סרט האינטראקטיבי" הראשון. סרטים אינטראקטיביים היו מיני-ז'אנר שנעשה פופולרי בקרב חברות מסויימות במשך פרק זמן קצר למדי, כאשר כונני סי-די-רום נעשו נפוצים מספיק כדי לאפשר לכלול כמות משמעותית של קטעים מצולמים (להזכירכם, עוד לא היו ממש כלים טובים לכיווץ וידאו), מצד אחד, ומצד שני לא היו בנמצא מעבדים חזקים מספיק כדי לאפשר משחקי תלת-מימד שמרונדרים בזמן אמת. שניים מהמוכרים שבז'אנר הזה הם פאנטסמגוריה החלוצי אך בוסרי משהו, וגבריאל נייט: החיה שבפנים – יצירת המופת של הז'אנר – שניהם מבית סיירה. במשחקים הללו המשחקיות, אפשר לומר, די נזרקה לעזאזל. מה שנשאר לשחקן הוא לצפות בסרט מצולם כאשר מדי פעם הוא מתבקש להתערב על ידי הקלקה על דבר מה או אחר. זה לא שלא היה מהנה לשחק במשחקים הללו – גבריאל נייט זכור לי עדיין כאחד המשחקים הטובים ביותר מימי נערותי – אבל ההנאה הזו הייתה דומה יותר להנאה מצפייה בסרט מאשר להנאה שבמשחק. מעט מדי מהחוויה כלל את תחושת ההישג שבהתגברות על מכשול, ויותר מדי ממנה הייתה ההנאה מתסריט מחוכם.

אז האם באמת אנו חייבים לבחור בין משחק לבין סיפור? האם השניים לא יכולים להתקיים יחדיו? פעם האמנתי שהגביע הקדוש – משחק שהוא גם מהנה כמשחק וגם מספר סיפור בו בזמן, בלי שאחד יוסתר על ידי האחר או שהשניים יחליפו מקומות בחזית אחת לכמה זמן – אפשרי. היום אני יותר סקפטי. אולי זה עניין טכנולוגי: ככל שהמחשב יוכל להתמודד בעצמו עם התנהגות מקורית ובלתי צפויה של השחקן, כך הטכניקה שברקע המשחק תהיה פחות גלויה. מצד שני, אם נגיע לרמה כזו של בינה מלאכותית, אני מקווה שנמצא לה שימושים יותר מוצלחים מאשר משחקי מחשב…

איסלאם על רחבת הריקודים

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

סיפורי ספריה

אתמול הלכתי לספריה כדי לקחת ספר אחד (ליברליזם לאומי, או לאומיות ליברלית, או איך שלא קוראים לו של יולי תמיר), וחזרתי עם שישה. זו הסיבה שאני לא נכנס יותר לחנויות ספרים.

אתמול גם עשיתי את הצעד הראשון להכרה בכך שהתזה שלי הולכת לכלול כמות מאוד גדולה של דיון תיאורטי, והאמפיריקה תקבל מקום משני יותר. אני עדיין רואה בעצמי איש פוליטיקה השוואתית, אבל פשוט אי אפשר לדון בנושאים של לאום ואזרחות בלי התייחסות לספרות התיאורטית העצומה שבבסיס הדיון. הצעד הראשון שעשיתי, אגב, הוא לצלם מאמר של האברמס.