Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

יותר ביותר

אחת הביקורות הבולטות לגבי הליברליזם הכלכלי ((בפוסט הקודם קמו תלונות על השימוש בכינוי "ניאו-ליברליזם", אז למען אותם אנשים אני אשתמש בביטוי הברור יותר "ליברליזם כלכלי" – היינו הגישה הליברלית כאשר היא מוגבלת לספירה הכלכלית בלבד מבלי להתחשב בדרישות הליברליזם בספירה החברתית.)) היא שהאינדיבידואליזם הקיצוני שהוא מתבסס עליו, שמחייב שהתקשרויות בעלות משמעות כלכלית תתקיימנה רק דרך השוק (ולא, למשל, דרך הפוליטיקה) יוצר בעיה חמורה של החצנת עלויות. כלומר, חלק מהעלויות של ייצור אינן משולמות על-ידי היצרן, אלא על-ידי כלל החברה. דוגמא פשוטה לכך היא זיהום: כאשר מפעל מסויים מזהם מים במקום להשקיע במניעת פליטת מזהמים, הוא מעביר את העלות של מניעת הזיהום לכלל הציבור, שסובל עכשיו ממים מזוהמים. אבל לא צריך לעסוק בפעילות שלילית במובהק כמו זיהום כדי לקחת חלק בהחצנת עלויות. כל "טובין ציבוריים", היינו, טובין שלא ניתן להגביל את השימוש בהם רק למי שמשלם, משמשים להחצנת עלויות. חישבו, למשל, על משאיות הנוסעות על כבישים שנסללו במימון משלם המיסים: הבלאי שהן גורמות לכביש משמעותי יותר מאשר הבלאי של כלי רכב פרטיים. אבל, כשחושבים על זה, גם חלק משמעותי מכלי הרכב הפרטיים נמצאים על הכביש כי אנשים נוסעים אל העבודה ובחזרה. הטובין הציבוריים הללו מאפשרים את קיומו של המשק היצרני. למעשה, אפילו עצם קיומו של השוק הוא סוג של טובין ציבורי שמתאפשר בין השאר בזכות קיומה של המדינה, שאוכפת זכויות קניין. בקיצור, במילותיו של קארל פולני – There's no such thing as a free market – השוק החופשי עולה הרבה כסף.

שזה בסדר גמור, במצב הנורמלי, כי החברות משלמות חלק משמעותי מהמיסים במדינה ישירות מרווחיהן שלהן. מסים המוטלים על תאגידים (להבדיל ממסים המוטלים על הפרט) הם התשלום של אותם תאגידים על סל השירותים שהמדינה מעניקה להם בדמות כל אותם טובין ציבוריים שהיא מספקת להם. הפנמה מחדש של אותן עלויות שהוחצנו. החברות לא עושות איזה מעשה פילנטרופי גדול בכך שהן משלמות אחוז מכובד מרווחיהן כמס למדינה – ללא המדינה, הן לא היו יכולות להגיע לאותם רווחים, והיו צריכות להשקיע כמות אדירה של ממון כדי להשיג אותם. כאשר המדינה מוותרת לתאגידים על מליארדים במסים, המשמעות היא שכל שאר משלמי המיסים מסבסדים את חלקן של אותן חברות בטובין הציבוריים.

אבל אלמנט אחר של הליברליזם הכלכלי שממעיטים לדבר עליו הוא ההופכי של החצנת העלויות, היינו: החצנת הרווחים. כוונתי היא לכך שכאשר כל עולמו הכלכלי של כל אדם צר כעולם נמלה, כאשר איננו מתחשבים, בבואנו להעריך פעולה כלכלית כלשהי, בהשלכות הכלכליות שמעבר לחשבון הבנק הפרטי שלנו, אנחנו למעשה מתעלמים מחלק נכבד מהרווחים, החברתיים כמו גם הכלכליים, שהפעולה הכלכלית הזו מניבה. קחו לדוגמא את האדם הרגיל שמעוניין לרכוש ספר קריאה כדי לשובב את נפשו ולהשיב את רוחו. על פי הערכים של הליברליזם הכלכלי, אותו אדם ינהג באופן רציונלי אם ילך לאחת מחנויות צומטסקי וירכוש שלושה או ארבעה ספרים במאה שקלים, במקום ספר אחד ב-70-90 שקלים. כלכלנים יקראו לכך "מיקסום רווחים", או "מיקסום ערך" – עבור אותו סכום כסף  מקבל האדם בערך בין פי שתיים לפי ארבע מוצרים. אבל התפיסה הזו נכונה רק אם מתעלמים מכך שהמחיר הגבוה יותר של הספר בחנות שכונתית אינו קונה לנו רק את אותו המוצר, אלא הוא קונה מערכת שלמה של "טובין קהילתיים": עצם קיומה של חנות בבעלותם של אנשים שגרים בסביבתי, שמעסיקים עובדים מהסביבה בשכר הוגן ולא בשכר מינימום (ומכיוון שהשכר הוגן, גם האנשים עצמם יכולים להיות איכותיים יותר ומתאימים יותר לתפקיד, ולא אנשים שהתגלגלו לעבודה בחנות ספרים בלי שום קשר לתחביביהם האישיים), כמו גם התמלוגים ההוגנים יותר שמגיעים לכיסה של הסופרת והרווחים שמגיעים למו"ל שהוציא לאור ספר שאני מעוניין לרכוש. כלומר, קיבלתי יותר ביותר.

אותו הדבר נכון לגבי רשתות השיווק: אנחנו נכנעים לקסמם של המחירים הנמוכים יותר רק כי אנחנו יכולים להתעלם מהערכים הנוספים שמתקבלים מרכישה במכולת השכונתית. ואותו הדבר גם לגבי נפלאותיה של ההפרטה – אותה יכולת קסומה של השוק הפרטי איכשהו לספק מוצר טוב יותר בפחות כסף. צריך להיות (תסלחו לי) ניאו-ליברל כדי להאמין שאפשר לתת מוצר באיכות גבוהה יותר ובמחיר נמוך יותר בלי שאיש יפגע בתהליך, רק בגלל שעוברים מאספקת המוצר על-ידי חברה ממשלתית לאספקתו על-ידי חברה פרטית. ((אינני אומר כאן, כמובן, שהמחירים אינם יכולים לרדת עם הזמן. ברור שניתן לעשות זאת: שיפור טכנולוגי יכול לצמצם משמעותית עלויות ייצור, או להקטין את השימוש בחומרי גלם. או אפילו לצמצם את הצורך בכוח אדם מבלי לפגוע באיכות המוצר. אלא שלא זה המצב ברוב ההפרטות. החסכון העודף מושג או על-ידי פגיעה באיכות המוצר הניתן, או על-ידי הקטנת השכר לעובדים, על כל ההשלכות החברתיות של פעולה שכזו. בטווח הארוך, תחרות בין חברות פרטיות עשויה לדרבן המצאת שיפורים טכנולוגיים שכאלו, ולכן בעקרון בשוק שניתן לקיים בו תחרות משוכללת, היא עדיפה על פני מונופול ממשלתי (במגבלות מסוימות, שיגנו על האוכלוסיות החלשות ביותר), אבל במקרים רבים מדי ההפרטה נעשית במקום שבו לא רק שלא יכולה להתקיים תחרות משוכללת, אלא למעשה נוצר מונופול פרטי. ואם מונופול ממשלתי הוא רע, הרי שמונופול פרטי הוא הדבר הגרוע מכל.))

במקומות שונים בעולם המערבי התפתחה תנועה של "רכישה מקומית" – Buy Local. מדובר בגרסא האישית של מדיניות החלפת היבוא שהייתה פופולרית במדינות מתפתחות רבות באמצע המאה ה-20. אבל המדיניות ההיא קרסה משום שהיא ניסתה לייצר התפתחות קפיטליסטית בכלים אנטי-קפיטליסטיים בעליל. "רכישה מקומית" אינה מנסה ליצור התפתחות קפיטליסטית. להפך: אם הקפיטליזם תלוי בגידול מתמיד בצריכה, הרי שתנועת הרכישה המקומית קוראת לנו לקנות פחות ביותר, במונחים כלכליים גרידא. אבל, גורסים האוחזים בגישה זו, במונחים חברתיים רחבים יותר, אנחנו קונים הרבה יותר ביותר. תמורת הנכונות שלנו לוותר על ההסתכלות הכלכלית הצרה, אנחנו מרוויחים רווחים פוטנציאליים שקודם לכן התעלמנו מהם.

אך מה על היעילות?! יזדעקו הליברלים הכלכליים. מה ימנע מאותו נותן שירות מקומי לעשוק את לקוחותיו? ובכן, הרכישה המקומית אינה מונעת, כמובן, תחרות. היא פשוט מגבילה אותה כדי להפוך אותה להוגנת יותר. בעל מכולת שיקפיץ מחירים ללא כל הצדקה יגלה עד מהרה שלקוחותיו עברו למכולת השניה בעיר. אבל גם אם שתי חנויות המכולת תפעלנה בצורה הגונה לגמרי, הן לא תוכלנה לעמוד בפני תחרות של סניף של רשת שיווק גדולה, שיכול להרשות לעצמו לספוג הפסדים למשך תקופה מסוימת בכדי להרוג את התחרות, ולהפוך למונופול באזור.

למעשה, הרכישה המקומית מחזירה אותנו דווקא לאותם תנאים שאדם סמית' עצמו שיווה לנגד עיניו כשכתב את התאוריות הכלכליות שלו. היא מאפשרת את הליברליזם הקלאסי בצורתו האמיתית, להבדיל מזו שעוותה עד כלות על ידי תאגידים שמסוגלים למנוע תחרות (לטווח ארוך) בגלל אורך נשימתם ועומק כיסיהם, וחוסר השיוויון המשווע בתנאי הפתיחה עבור "סתם" אנשים מוכשרים שרוצים להכנס לתחום שכבר נשלט על-ידי תאגיד שכזה.

מה שאני מבקש מכם הוא לא פשוט, בעיקר בימים אלו שכולנו כורעים תחת נטל יוקר המחיה. אני מבקש מכם לשלם יותר ולקבל פחות, במונחים בהם אתם רגילים לחשוב. אני מבקש מכם להפסיק ללכת לסופרמרקט הגדול והזול (יחסית) ולהכנס במקום למכולת הקרובה אליכם, או לקצביה. אני מבקש מכם להעדיף את חנות הספרים השכונתית, אם בורכתם בשכונה שעוד נשארה בה חנות כזו, ולא לסניף של צומטסקי. אני מבקש בכם, בקיצור, להעדיף עסקים קטנים ויקרים על פני עסקים גדולים וזולים. אני מבקש מכם לצרוך פחות כדי שהכסף שלכם יעשה יותר עבור הקהילה בה אתם חיים.

זה לא פשוט. בניגוד למה שטענו המלעיזים בתגובות לפוסט האחרון, שנכתב יחד עם ד"ר יעל פלד, אנחנו בהחלט חיים בעידן ניאו-ליברלי, ותפיסת העולם הכלכלית הצרה הזו היא אכן הגמונית. כולנו הורגלנו לחשוב במונחים כלכליים צרים ולשכוח שאנחנו חלק מקהילה. כל כך הורגלנו לכך, למעשה, עד שרבים מאיתנו ויתרו לגמרי על קיומה של קהילה – אנשים שעברו לגור בפרברים מנוכרים שאין להם, בעצם, כלכלה מקומית, שצריך מכונית כדי להגיע מהם לכל מקום בעל משמעות, ושאי אפשר לצאת ברגל או באופניים כדי לעשות את הקניות הרגילות שלנו. מי שחי במקומות כאלו אינו יכול להשתתף בתנועה הצריכה המקומית. אבל גם אלו מאיתנו שחיים במקום שכן מאפשר זאת נדרשים לשינוי מחשבתי מהותי. אנחנו נדרשים להפסיק להחצין רווחים ולהתחיל להפנים את המשמעות הרחבה של הבחירה הצרכנית שלנו. אנחנו צריכים להתחיל להבין שכשאנחנו קונים פחות ביותר, אנחנו בעצם קונים הרבה, הרבה יותר.

בטריה מאוויר

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?