הדילמה של פרס (וגם: השבץ של ישראל, ושינוי שיטת המשטר (שוב))

אז בואו נניח שתוצאות הבחירות הנוכחיות הן פחות או יותר מה שיהיה. נשיא המדינה נדרש כעת להטיל אחד מחברי הכנסת להרכיב את הממשלה. הוא אמור להתייעץ עם ראשי הסיעות, אבל בסופו של דבר זו החלטה שלו. אם נתניהו היה עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, לא היה לפרס שום תירוץ, אבל עשה חסד עמו האל, ודווקא יש לו: אפשר להטיל את המשימה על נתניהו, שיש לו בבירור את הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה ויזכה לתמיכה של חלק גדול יותר מחברי הכנסת, סביר להניח, ואפשר להטיל על לבני, שגם לה יש סיכוי סביר להרכיב ממשלה, אבל היא עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר.

הנשיא, אגב, הוא פרס – ממקימי קדימה ומי שחב למפלגה הזו את מקומו. הוא גם האיש שהפסיד באופן משפיל לנתניהו בבחירות 96'. ניגוד העניינים כאן זועק לשמיים. ואני לא אומר זאת בגלל שהייתי רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו – ממש לא – אלא כי אני חושב שכך בחירה שפרס יעשה כעת תהיה רעה לישראל, פשוט בגלל מי שהוא ומה שהוא.

טוב שהטלת משימת הרכבת הממשלה על ח"כ מסויים היא לא תהליך אוטומטי, טוב שיש שיקול דעת, ומשרת הנשיא היא משרה הגיונית לאחוז באחריות הזו. אבל צריך להפריד את הנשיאות מהפוליטיקה המפלגתית. צריך למנוע מח"כ מכהן להבחר לנשיאות, ולקבוע "תקופת צינון" של שבע שנים (כמניין שנות כהונתו של נשיא) בין התפטרותו של ח"כ מהכנסת ועד שיוכל להתמודד כמועמד למשרה הזו. הנשיאות צריכה לחזור להיות מה שהייתה בראשית דרכה: משרה ייצוגית שמנותקת מהפוליטיקה המפלגתית.

לא הצבעתי בבחירות הללו – אחרי הטיסה הארוכה פשוט לא מצאתי את הכוח לנסוע במיוחד להרצליה רק בשביל זה, והרגשתי לא נעים להצביע בקלפי לבעלי מוגבלויות. לא שזה היה משנה, בדיעבד – המפלגה לה התכוונתי לתת את קולי (יחד עם חצי מהבלוגוספירה, עושה רושם, מה שרק מוכיח מה אנחנו שווים) לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה. על פי אתר הכנסת נכון לעכשיו התנועה הירוקה-מימד אוחזת ב-0.8 אחוז מהקולות (בדיוק מנדט אחד!).

מבחינה אחת מסוימת, תוצאות הבחירות הן פחות מהאסון שחששתי ממנו. ליברמן עשה את המסלול ששינוי עשו ב-2003: מגידול מרשים בסקרים עד לשיא של 18 מנדטים מנובאים, הוא צנח חזרה למספר הגדול הרבה יותר מדי של 15 מנדטים לערך, אבל אני מניח שעם זה אפשר להתמודד.

מבחינות אחרות, הבחירות הללו הן די זוועה. ההצטמקות הקולקטיבית של מחנה השמאל לכלום וחצי, והעובדה שצריך לספח את קדימה לתוכו כדי שתהיה לשמאל מפלגה גדולה, היא כמובן הדבר הגרוע ביותר. אם לשפוט לפי מה שרץ לי בראש עכשיו, יש סיכוי שההשפלה של מרצ בקלפי תפעל לטובתה בבחירות הבאות. לחלופין, אולי היא תעלם סופית. כמפלגה של שלושה מנדטים, למרצ אין זכות קיום. ואולי צריך לחזור לרעיון של איחוד מרצ-העבודה. ואולי צריך למחוק סופית את שתיהן ולנסות משהו חדש לגמרי. אני חייב להודות שאני אובד עצות בכל הנוגע למפלגות השמאל בישראל. אני לא יודע אם זה אובדן הדרך שלהן, של השמאל בחברה הישראלית, או של החברה הישראלית בכללה, שפשוט איבדה את כל צד שמאל שלה. בנוירולוגיה קוראים לזה "הזנחת צד", וזו אחת מתופעות הלוואי של שבץ מוחי. אולי זה מה שישראל צריכה: לא רפורמה פוליטית, אלא אבחנה רפואית.

ב-92 לשתי המפלגות הגדולות היו יחד 76 מנדטים.

ב-96 מספר המנדטים המשותף היה 66.

ב-99 הוא היה 45.

ב-2003, עם ביטול הבחירה הישירה, הליכוד לבד קיבל 40 מנדטים (אחרי שישראל בעליה הסתפחה אליה), ובסך הכל 59 מנדטים משותפים.

ב-2006 עם הולדתה של המפלצת התלת-ראשית, ירדנו חזרה ל -48 מנדטים משותפים לשתי הגדולות, ו-60 לשלוש מפלגות השלטון ביחד.

ב-2009, אחרי ספירת 99 אחוזים מהקולות, לשתי המפלגות הגדולות יש 55 מנדטים. יותר מ-2006, פחות מ-2003. לשלוש מפלגות השלטון (אם נטה לעבודה חסד נעורים), יש כבר 68 מנדטים. האם לראות בזה חזרה למגמה של עליה בכוחן של המפלגות הגדולות אחרי השבר של הבחירה הישירה, או התייצבות? בניגוד למה שאמרו אלו שמיהרו להכריז על כשלון ביטול הבחירה הישירה כבר ב-2003, נראה כי נצטרך לחכות אפילו עד לבחירות לכנסת ה-19 כדי לדעת אם ההשפעות הרעות של שיטת הבחירה הישירה תעלמנה לחלוטין, או שלנצח נשאר עם מערכת מפלגתית גרועה אפילו יותר ממה שהיה לפניה.

העובדה שכבר קופצים החשודים הרגילים וקוראים לשינוי שיטת המשטר, עוד לפני שהחלמנו מהקודמת; העובדה ש"שינוי שיטת המשטר" היא סיסמא ריקה מתוכן, שאין תוכנית אמיתית לאף אחד, אלא אותם תומכים פשוט מנסים לגייס תמיכה ל"לעשות משהו" בלי לדעת מה – גם היא מבשרת רעות. המערכת המפלגתית בישראל צריכה להתייצב. רוצים לשפר את המשילות בישראל? אחדו את מפלגת העבודה עם קדימה מחר. זה לא ישנה את מפת הגושים, אבל זה יהפוך את המפה הפוליטית פה למשהו הרבה יותר ברור, וזה יהרוג סופית את המפלצת התלת-ראשית.

שינוי שיטת המשטר בישראל הוא תהליך שצריך להתבצע בכפפות של משי, אם בכלל. אם לא למדנו לפחות את הלקח הזה משני העשורים האחרונים, הלך עלינו.

די כבר עם הדמוקרטיה הזאת

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92' הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר.1 המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז,2 ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ"דמוקרטיים יותר" בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי "ועדה מסדרת" הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה"ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב"כוורת" ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92', שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים – הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה.3 לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה"דמוקרטיה" התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה – זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר – ורק הבוחר – מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא "קבלני קולות"; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: "הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם." מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של "דמוקרטיה פנים-מפלגתית".

  1. האמת היא, כמובן, שהנצחון של העבודה בכלל לא קשור לעבודה, אלא לפיצול בימין, אבל לא משנה. []
  2. למעשה, תחילתו בעליית הליכוד לשלטון מיד אחרי שהנהיגו את שיטת השביעיות. המהפך השני מיד אחרי הנהגת הפריימריז בעבודה פשוט "הוכיח" את הקשר. []
  3. כמובן שיש כאן מגבלות של גודל, וכל מפלגה שואפת לכסות יותר מאשר ראש סיכה על הרצף בין שמאל לימין, אבל מפלגה שמכסה שטח גדול מדי לעבר הקיצון תתחיל לאבד קולות מהמרכז, הגדול יותר, לטובת מפלגות מתונות יותר. []

הפעם הראשונה

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש – בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר – אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול "אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא" מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת "קדימה".

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע – לא, בואו נתקן את זה – אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי1. אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה – ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי – יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה"צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה"ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה – לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות2 באמת היו "עיוורות צבעים" כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה"אפליה" שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים – וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

  1. אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא"ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג' רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל []
  2. כתבתי "מערכות" ולא "אנשים" משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט []

אירן, אולמרט

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ"מדינת אוייב".

2. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו "כשהייתי בטהרן בשנה שעברה," או "כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן" או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ"ל פרסים, אני ציינתי שזה "לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו", ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל ("ריטה?" "כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?"), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

3. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של "נטילת אחריות" משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, "נטלו אחריות אישית" על ה"כשלון" בבחירות, ו"הסיקו מסקנות אישיות", אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו "טהור" ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

5. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

מזרקה בשלג

הנוף מחלון חדר הקריאה בספריה

6. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה "איך זה משליך על הבלבניזם?". זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ"שגיאה", אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

"הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים." (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את "נתניהו" בהקשר של "אולמרט" ו"ועדת וינוגרד", זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו"ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו"ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו"ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו"ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן…)

שירקבו

קצת קשה לי לעקוב בעניין אחרי הפוליטיקה בישראל מפה. אחרי שגיליתי עם איזה בעיות מתמודדים הקנדים*, קצת קשה לחשוב שיש אפילו טעם לדון בבעיות של ישראל: הן כל כך אדירות ובלתי נתפסות, ויש סיכוי כל כך קטן לשיפור, כמו שזה נראה כעת, שהייאוש אוחז בי כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה.

מה שגרם לי לכתוב על זה הוא טור של גבי שפר שהתפרסם בYנט. לא סביר להניח שהייתי קורא את הטור הזה אלמלא ההיכרות האישית שלי עם פרופ' שפר – אחד המרצים החביבים והמעניינים ביותר שהיו לי באוניברסיטה. קראתי את הדברים, בעיקר בעניין הפגיעה הצפויה במדינת הרווחה הישראלית (מה שנותר ממנה) אם ביבי יעלה לשלטון שוב, ועלתה בי תהייה: ידוע, הרי, שעיקר המצביעים של הליכוד וש"ס הם מהשכבות הנחשלות, בעוד שעיקר מצביעי השמאל הם דווקא מהעשירונים העליונים (שאלה למתקדמים: למי מצביעים רוסים עניים? לליברמן, לליכוד?). אז האם אין כאן מצב נפלא שבו הדמוקרטיה מענישה בדיוק את מי שמגיע לו שיענש על הטמטום שלו? האם לא הגיע הזמן להרים ידיים בפני האיוולת המתמשכת של רוב עניי הארץ ולהגיד להם: אתם יודעים מה? שתרקבו. לכו לעזאזל אתם והזנופוביה המרופטת שלכם שגורמת לכם שוב ושוב ושוב להצביע לימין כדי לדפוק את הערבים, כשבינתיים מי שהכי נדפק זה אתם.

רוצים ביבי? קבלו אותו. בגדול, מכל הלב. תבלו. ואנחנו אפילו נתמוך בכל הגזרות שהוא יבקש להטיל עליכם, כי מגיע לכם. כל סעיפי חוק ההסדרים הבא של ביבי, כולל כל העיזים, יעברו חלק ובלי ויכוחים. למה? כי אתם רציתם אותו, ומי אנחנו שנגזול מכם את ליטרת הביבי שלכם.

תנו לי סיבה אחת טובה למה, בהפוך על הפוך על כל התומכים הכי גדולים של ביבי, לא צריך לתמוך באיש הזה ולקדם אותו ולתת לו לעשות כל מה שהוא חפץ.

* כרגע, למשל, עיריית טורונטו מנהלת קרב כנגד הממשל של אונטריו בדרישה לתוספת תקציב של עשרות מיליוני דולרים, כי אם לא, לא יהיה מנוס מפגיעה בשרותים הבסיסיים ביותר שניתנים לאזרח. למשל, קיצוץ אחד מרכזי שמאיים על תושבי טורונטו התמימים הוא שהספריות הציבוריות(!) תסגרנה(!!) אחרי הצהריים בימי שני(!!!).

כן.