התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל

כמה הערות מקדימות

בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי.

לכן אין מה להתפלא על כך שציפי לבני ניהלה את המגעים עם נתניהו וחתמה על הסכם עם הליכוד ביתנו בלי ליידע אפילו את חברי סיעתה. Le parti c'est moi, היא תוכל לומר בצדק. היא הקימה מפלגת פלטפורמה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. עד מהרה היא הבינה שזה לא יקרה, כמובן, אבל המפלגה קיימת והיא בכנסת וצריך לעשות עם זה משהו. תפיסת ה"מרכז-שמאל" הייתה צריכה להכתיב הטמעות של "התנועה" במפלגת העבודה, או לכל הפחות ב"יש עתיד". הכיוון שבחרה בו לבני ("ניסיתי את הבחוץ, עכשיו הזמן לנסות מבפנים") מפרק את מה שעוד נשאר מהתפיסה הזו ומוכיח שאין "מרכז שמאל". גם אין באמת "מרכז ימין", חרף נסיונם של המבקרים לטעון להעדפה כזו של מפלגות המרכז.

מה שמניע את מפלגות המרכז הוא אותה התפיסה הקלוקלת שהניעה את מפלגת העבודה להכנס לקואליציות ימין בעבר: התפיסה האפוקליפטית של הימין. בתפיסה הזו, ממשלת ימין צרה לא סתם תהיה רעה, אלא היא תהיה כל כך רעה שספק אם תהיה אי פעם אפשרות לתקן את הנזק שהיא תגרום. לכן קריטי "להשפיע מבפנים", ואין טעם לחכות בחוץ ולבנות טיעון ציבורי בזכות החלפת הממשלה בממשלת שמאל בבחירות הבאות (והתפיסה הזו מתלווה לרוב לתפיסה שאי אפשר לשכנע את הציבור להצביע לשמאל בין כה וכה).1 לכך מצטרף אותו גילוי של ציפי לבני מהקדנציה האחרונה שמפלגת פלטפורמה אינה יכולה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מבחוץ – כלומר, גם אם הימין לא יצור ממשלה אפוקליפטית, בין כה וכה לא ניתן לבנות טיעון ציבורי בעד החלופה שהיא מציגה. מבחינה זו, הבחירה של לפיד ליצור שותפות דווקא עם הבית היהודי – שותף מובן מאליו אחר של נתניהו – ולא עם העבודה, היא מסר ברור. יש עתיד אינה מקווה להיות אלטרנטיבה לליכוד. לכל היותר, היא מקווה להיות היורשת של הליכוד שהולך ודוחק את עצמו ימינה.

דיני חוזים

קראתי את ההסכם הקואליציוני בין התנועה לליכוד, ומשהו משך את תשומת ליבי: הפורמליות של ההסכם, שהוא דמוי חוזה של ממש, כולל פסקאות מבוא שמתחילות ב"הואיל ו", וסעיפים לפיהם "המבוא הוא חלק בלתי נפרד מההסכם". זכרתי מהסכמים קואליציוניים שראיתי משנות ה-80 שהדברים היו הרבה פחות עורך-דיניים שם, ותהיתי האם מדובר בחידוש של ממש, או אולי בתהליך הִתְחוֹזוּת של ההסכמים הקואליציוניים בישראל. כל נושא ההסכמים הקואליציוניים הפומביים, הרי, הוא יחסית חדש בישראל – רק בשנות ה-90 קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת פרסום על הסכמים קואליציוניים. אתר הכנסת מציג את נוסחי ההסכמים הקואליציוניים של כל הממשלות מאז מממשלת נתניהו הראשונה, כמו גם כמה מקרים ספורדיים מרחבי ההיסטוריה הישראלית.

אז מה בעצם הפריע לי בחוזה, סליחה, הסכם קואליציוני בין הליכוד לתנועה? הסכמים קואליציוניים מאז ומתמיד כללו שורה של סעיפים בנוגע לחלוקת תיקים והתחייבויות לתמוך ביוזמות חקיקה ספציפיות (שינוי שיטת הממשל, למשל, זה סעיף מאוד פופולרי לאורך השנים) או, לחלופין, הסכמה על חופש הצבעה של סיעה מסוימת בנושאים מסוימים (דת ומדינה, לרוב). עם זה אין לי בעיה. אז מה כן?

עצם קיומו של המבוא, למשל (אבל מסתבר שנעשה שימוש בפורמט הזה עוד קודם לכן, למשל בהסכמים עליהם חתם שמיר ב-1990. נתניהו של 1996 לא ראה בכך צורך, אבל ברק כן, ושרון של 2001 הסתפק ב-"עם בחירתו" — אבל ב-2003 ה"הואיל ו" כבר חזר); או הסעיף הפותח את המבוא, למשל, שמדגיש שהנשיא הטיל על נתניהו להקים את הממשלה (סעיף שהיה קיים בהסכמים של ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הראשון שחשב שיש צורך לציין את זה במפורש, עד כמה שאני רואה, היה אולמרט); או סעיפים 8 -10 שקובעים כי השותפות להסכם תצבענה אמון בממשלה ובשריה (זה אולי הסעיף הכי "חוזי" פה, כי בעצם הוא מציג את הקואליציה לא כפירוט של הסכם בין שני גופים בעלי אינטרס משותף, אלא ממש כחוזה שכופה על השותפים לו לעשות דברים שאולי היו מעדיפים להמנע מהם. אבל גם פה, זכות הראשונים אינה נתונה לנתניהו, אלא דווקא לשרון).

אפשר לראות פה בבירור תהליך שהחל תחת אהוד ברק, שנתן להסכם הקואליציוני חזות של חוזה, והמשיך דרך שרון ואולמרט שמזגו לתוך הצורה הזו גם תוכן דמוי-חוזה של ממש. נתניהו של 1996 דווקא הסתפק בהסכמים קואליציוניים במודל הישן יותר, למשל בהסכם עם ש"ס. למעשה, ההסכם עם הדרך השלישית כל כך לא פורמלי שהוא אפילו נחתם על נייר עם הלוגו של המפלגה. אולי זה לא צריך להפתיע שאלו שהכניסו את התוכן החוזי הם אותם אלו שהביאו לעולם את מפלגת הפלטפורמה האולטימטיבית. שרון רצה ממשלה שסרה למרותו כפי שעובד סר למרותו של מעביד, שמולו הוא חתום על חוזה. זכורה היטב התנהלותו מול שרי האיחוד הלאומי כאשר אלו איימו להכשיל את תוכנית ההתנתקות – הוא פשוט פיטר אותם. אגב, זכר לכך אפשר למצוא בהסכם עם התנועה, בסעיפים 19-20, שמקנה ללבני את הסמכות הבלעדית להחליט על פיטוריו של שר מסיעתהף ועוד יותר מכך בסעיף 9, שקובע כי אם נודע כי בכוונת ח"כ של התנועה להפר משמעת קואליציונית בהצבעה בוועדה, על הסיעה לדאוג להחלפתו מבעוד מועד.

אבל לנתניהו בכל זאת שמור מקום בהיסטוריה של התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים, עם סעיף מוזר במבוא להסכם, שמציין כי לסיעת התנועה יש שישה חברי כנסת. זהו סעיף מוזר משהו, בלשון המעטה. מדוע יש צורך לציין זאת בהסכם? האם שינוי במספר חברי הכנסת של התנועה (נגיד, פיצול של שניים מהם) יגרור את ביטול ההסכם?

הסכם קואליציוני, הרי, אינו באמת ניתן לאכיפה. כפי שציינתי, הסעיף הנפוץ ביותר הוא זה שמבטיח את תמיכת הקואליציה בשינוי שיטת המשטר בישראל, ואתם יודעים כמה פעמים זה קרה (ממשלת שמיר, שדווקא כן שינתה את שיטת הבחירות, אמנם התחייבה בפני "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" ליזום חקיקה שכזו, אבל מצד שני גם התחייבה שלא לתמוך בה אלא בהסכמת דגל התורה). למעט הנושאים הטכניים המיידיים של מי מקבל איזה שרים, למעשה אין שום ערך להסכם הקואליציוני כחוזה. ההסכמים אינם אלא הרחבה פרטנית יותר של קווי היסוד של הממשלה. כיסוי תחת אחד ארוך של כל המעורבים שיוכלו לבוא בסוף הקדנציה לבוחריהם ולהגיד להם שאמנם לא השגנו את מה שהבטחנו לכם, אבל זה לא באשמתנו – זה היה בהסכם הקואליציוני, והצד השני לא עמד בו.

אבל תהליך הפיכת ההסכמים לחוזים מעיד על השינוי במשמעות שמייחסות המפלגות השונות לקואליציה – שינוי שתחילתו, אולי, בתרגיל המסריח של 1990, או בעצם בממשלות האחדות שאפשרו אותו. הקואליציה אינה נתפסת עוד כשותפות, אלא כשדה קרב. אין דבק אמיתי שמאחד את השותפות בקואליציה – יש רק אינטרסים פוליטיים, ואותם אינטרסים פוליטיים גם מאכלים את הקואליציה בו בזמן שהם משמרים אותה. חומצה דביקה, אם תרצו. ברור שמאז ומתמיד היו אינטרסים בקואליציה, וכל ניסיון להרכיב קואליציה כלל הרבה תחמונים והתכתשויות, אבל החוזיות הזו של ההסכמים בשנים האחרונות מעידה, אולי, על חוסר אמון בין השותפות לקואליציה שחורג ממה שאפשר לראות כפוליטיקה רגילה.

הקואליציה היציבה להפליא של נתניהו בארבע שנים האחרונות לא הפיגה את החרדה הזו, את תפיסת "בעיית המשילות". אבל צריך לזכור שבעיית המשילות היא יותר בעיה פסיכולוגית מאשר בעיה מערכתית. היא קיימת בראש שלנו, ובראש של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשיטה עצמה. הסנונית הראשונה של ההסכם הקואליציוני עם התנועה מבשרת שגם בשנים הקרובות נמשיך לדבר על בעיית המשילות, ויציבות הממשלה תשאר תחת חשד בכל עת, בלי קשר לעצם סבירותה של הפלתה.

  1. בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת "בלי חירות ומק"י" הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה, מה שהימין כבר הוכיח שלא קיים אצלו ביחס לשוליים הקיצוניים של המחנה שלו. תפיסה כזו, כאשר מפלגת השמאל הגדולה ביותר אפילו לא מפנטזת על 25 מנדטים, היא בחירה מראש בתבוסה. []

יכול להיות יותר גרוע

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם "מישהו". "מישהו" הצביע גם למורשת אבות.1 אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור "יש עתיד", והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ', אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה.2 אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון.3 מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם "התנועה". הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל"מפלגת מופז", אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ"י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה,4 אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו "עוצמה לישראל" התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל"דמוקרטיה פנימית" של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו.5

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל"כשלון". הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ', אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ', אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ'. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש"ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה"סטלנים" כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב"ארץ חדשה", כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד"ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד"ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד"ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד"ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד"ל נוהרים חזרה "הביתה" כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד"לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש"ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש"ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו6 ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים "קוהאביטציון" – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה7 ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 

  1. המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה… []
  2. הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו. []
  3. סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן… []
  4. דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת. []
  5. אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד. []
  6. כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו. []
  7. כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ"ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי. []

מס טמטום

עדכון: אלון מתקן בתגובות שמדובר בהוראת שעה שהפחיתה את המס על דירה ראשונה והעלתה את המס על דירה שניה ומעלה, ושתפקע במאי 2013 (במקום בדצמבר 2012, בגלל הבחירות). לזכותי יאמר שסייגתי את דברי כבר מראשיתם, אבל עדיין פאדיחה. הסייפא של הרשומה בעינה עומדת, בלי קשר.

בעקרון אני לא אוהב לכתוב על דברים שאני לא מרגיש שאני מבין בהם, ויש סיכוי שמישהו יצביע לי פה על איזו טעות בסיסית בהבנה שגרמה לי לפספוס רציני, אז קחו את הדברים בערבון מוגבל, אבל לא יכולתי שלא לפרסם את זה. אני לא מבין גדול במיסוי, אבל יש לי הרגשה שמשרד האוצר דופק אותנו חזק בלי שנשים לב. תגידו לי מה אני מפספס.

זוכרים את כל המחאה הזו על מחירי הדיור וכאלה? וזוכרים איך נתניהו רק אמש, 36 שעות לפני הבחירות, דיווח לנו שנמצא הפתרון למצוקת מחירי הדיור בדמות מינויו של משה "איכשהו כולם חושבים שהליברליזציה שעשיתי בשוק הסלולר זה מהלך חברתי" כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל? אז מסתבר שלרגל הבחירות, משרד האוצר עדכן את שיעורי מס הרכישה "בהתאם למדד המחירים לצרכן". רק שלא ברור לי איך המדד קשור כאן למשהו. שימו לב: עד כה, מדרגת המס הנמוכה ביותר (אפס אחוז) עבור דירה ראשונה של קונה עמדה על 1.47 מיליון ש"ח. החל מיישום העדכון (במאי השנה), המדרגה הזאת תגיע רק עד 1.24 מיליון ש"ח. מי שקונה דירה ביותר מסכום זה, יתחיל לשלם מס למדינה. לעומת זאת, דווקא המדרגות הגבוהות יותר לא השתנו כלל – 3.5 אחוז מס עד סכום של 1.74 מיליון, וחמישה אחוז על בתים מסכום זה ומעלה. כלומר, נטל המס עולה בעיקר עבור אלו שקונים דירות יחסית זולות (אללי! 1.2 מיליון ש"ח זה זול בימינו!), בעוד שרוכשי דירות היוקרה ירגישו מקסימום איזו מכה קטנה בכנף (תוספת מקסימלית של 8,050 על מה ששילמו קודם לכן).

אבל חכו, ביבי מספר לנו שהוא יפעל להורדת מחירי הדיור, לדיור בר השגה ועוד ועוד. אבל מדרגות המס המעודכנות דווקא מיטיבות יותר מכל עם רוכשי דירה שניה ומעלה! במקום שלוש מדרגות מס של 5% עד 1,089,350 שקל, 6% על החלק של 1,089,350-3,268,040 שקל, ו-7% על חלק השווי העולה על 3,268,040 שקל, יהיו החל ממאי רק שתי מדרגות (גם זה עדכון על בסיס מדד המחירים, משרד אוצר יקר?) – 3.5% עד 1,055,935 שקל ו-5% על חלק השווי העולה על 1,055,935 שקל. כך, למשל, מי שקונה דירה שניה ב-2 מיליון ש"ח יחסוך כ-15 אלף ש"ח(!) מס. מי שקונה דירה זולה יותר, של 1.2 מיליון ש"ח, יחסוך אפילו יותר – 17 אלף ש"ח. מיליון ש"ח: 15 אלף ש"ח חסכון. ומי שקונה טירה בשווי 10,000,000 ש"ח יחסוך סכום מדהים של 172 אלף ש"ח.

עכשיו, אני הרגע קניתי דירה, אז מצידי שישרף העולם, אבל וואט דה פאק? איך זה שמדובר באיזו ידיעה שולית בגלובס ולא בכותרת ראשית, אבל כמה ימים אחרי שהידיעה הקטנה הזו מבליחה לרגע, כולם נותנים כותרות ראשיות לנתניהו שמודיע לנו בשמחה ודיצה על הסופרכחלון שיבוא ויוריד את מחירי הדיור? אנחנו באמת עד כדי כך מטומטמים?!

מחר הבחירות. לכו להצביע. תצביעו למפלגה שאתם מאמינים שהיא הכי טובה עבור מדינת ישראל – אני אצביע לעבודה, אבל גם מרצ זה טוב, וגם חד"ש, וגם דעם, וגם התנועה, ואפילו יש עתיד, רע"מ-תע"ל או בל"ד, אם אתם בקטע, ואפילו אפילו הבית היהודי.1 אבל עשו לי טובה, אל תצביעו לליכוד. זו מפלגה שיורקת עלינו שוב ושוב ושוב, שמרמה אותנו, משקרת לנו, מונעת מאיתנו מידע בסיסי; מפלגה שהלכה לבחירות על התקציב אבל מסרבת לספר לנו איך תתמודד עם הגרעון העצום שיצרה חרף העלאת המיסים וקיצוץ השירותים המתמשך תחת ממשלתה; מפלגה שמסרבת לתת לנו מצע – דבר כל כך בסיסי בבחירות! – כנראה כי הם לא הצליחו לגבש מצע שגם מקובל עליהם וגם לא יגרום להם לאבד עוד חמישה-שישה מנדטים שיברחו כל עוד נפשם בהם.

מחר לא נותנים לנתניהו את המפתחות למדינה עוד פעם, ודואגים שיהיה כאן יותר טוב.

  1. עוצמה לישראל זה לא בסדר, ובימים האחרונים נעשיתי מאוד מאוד חשדן לגבי ארץחדשה, אישית. []

למה מי אתם?

בנימין נתניהו הלך לבחירות כי הוא לא רצה להעביר תקציב לפני הבחירות. האם הוא מספר לכם מה התקציב שהוא מתכוון להעביר אחרי הבחירות? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רצה לאחד את רשימות הליכוד וישראל ביתנו. האם הוא הרשה לחברי הליכוד לראות את פרטי ההסכם לפני שנדרשו לאשר אותו? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רוצה לעשות אלוהים יודע מה בקדנציה הבאה שלו כראש ממשלה. האם הוא יתן לנו, אזרחי המדינה, לקרוא איזה מצע שלפחות נוכל לנפנף בו אחרי הבחירות ולהתלונן על כך שהוא מפר את ההבטחות שלו? הצחקתם אותו.

אזרחי ישראל הם מטרד בעיניו של נתניהו. משוכה מעצבנת שצריך עבור אותה בדרך להמשך שליטתו במדינה. זוהי אותה תפיסה דמוקרטית מרתקת שבגינה מחה נתניהו על כך שמפלגות האופוזיציה — שימו לב! — מנסות להפיל את ממשלתו ולהחליף אותו. חצופות שכמותן. הקולות שלנו הם לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, משהו שצריך לנפנף ולהמשיך הלאה.

אם אתם חושבים שלאזרחים במדינת ישראל צריך להיות מושג עבור מה הם מצביעים; אם אתם חושבים שמקור הסמכות של הממשלה הוא הציבור, ואי אפשר להתייחס אלינו כאל לא יותר מזבובים מציקים; אם אתם חושבים שלבחירות יש משמעות כלשהי במדינה דמוקרטית – עשו לי טובה, אל תצביעו ליכוד. תצביעו הבית היהודי, תצביעו ש"ס, תצביעו יש עתיד. מצידי תצביעו אפילו עוצמה לישראל. אבל בשם כל מה שהדמוקרטיה מקדשת, אל תצביעו למפלגה ששמה על הציבור את הפס הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ביבי צוחק לכם בפרצוף ואומר לכם "למה מי אתם?". ב-22 בינואר, בבקשה, תגידו לו בחזרה "למה מי אתה?"

פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה".1

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

  1. פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב. []

חיבור וחיסור

בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא"י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ"י ומפ"ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את "הרשימה הממלכתית" לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67' תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח"ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ"י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור "הרשימה הממלכתית" שלו.1 שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח"ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – "הליכוד ביתנו".2 הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא"י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני "מורדים" מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן3 תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של "מה נכון לעשות", אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!

  1. שנה אחרי הבחירות בן-גוריון פרש מהכנסת ואף התנער לחלוטין מהמפלגה החדשה שיצר, והצהיר כי לו היה חוזר לחיים הפוליטיים היה עושה זאת במפלגת העבודה — חישבו איך הייתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצטרף למערך כבר ב-69'! — דבר שהוביל לפילוג בתוך הרשימה הממלכתית. ב-73', חודש אחרי מותו של בן-גוריון, התמודדה המפלגה שהקים במסגרת איחוד של מפלגות הימין שזכה לשם "הליכוד". אם אנחנו כבר בהערות שוליים, ביום הקמת הליכוד הוא מנה 31 חברי כנסת. בבחירות 73' כבר העפיל ל-37 מנדטים, ואחר כך אתם כבר יודעים. ללמדנו שאיחוד מפלגות אינו בהכרח שלילי. []
  2. אפשר להעיר כמה דברים על בחירת השם הזו. ראשית, די ברור שאנשים יקצרו את השם הזה ל"הליכוד" וזהו. ה"ביתנו" הוא ספיח מיותר שרוב האנשים לא יחשבו עליו. בניגוד לשינוי השם שנעשה בדרך כלל במצבים כאלו, יצירת האיחוי הזה בשמות דווקא מבטיח הטמעות של המותג "ישראל ביתנו" והעלמותו בתוך המותג "הליכוד". אבל אפשר גם לתהות לגבי המשמעות הסימבולית של המעבר מ"ישראל ביתנו" ל"הליכוד ביתנו". זו בוודאי לא כוונת המשורר, אבל קשה לי שלא לקשר את זה לקמפיין המתמשך של שתי המפלגות להגדיר כל מי שלא נופל בטווח האידאולוגי שהן מגדירות כ"לא ישראלי" "אנטי ציוני" "לא פטריוטי", בקיצור: שמאלני. הליכוד הוא עכשיו ישראל, בעיני הליכוד ביתנו. מי שעמדותיו אינן מקובלות על הליכוד כאילו הוציא עצמו מקרב ישראל. []
  3. זה שהעמדות שהוא מביע כשר החוץ של ישראל בנאומו בפני האו"ם "לא משקפות את עמדת הממשלה", אבל בכל זאת לא ננקטות נגדו כל סנקציות. []

לשכנע, לא רק את המשוכנעים

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין.1 אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת.2 או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום.3 אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים4 – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי.5 סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו.6 לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

  1. ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים. []
  2. העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם. []
  3. תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב. []
  4. קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל… []
  5. לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו. []
  6. מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם. []

תקציב עכשיו!

בנאומו שלשום אמר בנימין נתניהו משהו שראוי להקדיש לו תשומת לב: הוא אמר שהוא לא יכול להעביר את תקציב המדינה, כי אנחנו נכנסים לשנת בחירות. לטענתו, בזמן בחירות שמים כולם את האינטרס המפלגתי לפני האינטרס הלאומי, ולכן תקציב שיחקק עכשיו הוא תקציב פופוליסטי, חסר אחריות, שיפגע בכלכלה הישראלית.

יש סיבה לחשוש שכשנתניהו אומר "כולם", הוא בעיקר משליך מעצמו. נתניהו הולך לבחירות כי הוא יודע שאם ידחה את הבחירות לאחרי שיעביר תקציב, הוא יאלץ לעשות אחד משני דברים: או להעביר את התקציב שהציבור רוצה (נו, זה ה"פופוליסטי", "חסר האחריות"), או, אם הוא מעביר את התקציב שנתניהו עצמו רוצה,1 לספוג פגיעה אלקטורלית פוטנציאלית ואולי אף להפסיד את ראשות הממשלה.

אבל אולי אני חושד בכשרים! אולי נתניהו באמת חושב שהמפלגות האחרות בקואליציה שלו הן פשוט לא אחראיות, ואילו הציבור דווקא ייתן לו גיבוי כדי להעביר את התקציב שהוא רוצה להעביר. יש דרך פשוטה לבדוק את זה: נתניהו צריך להציג לציבור את התקציב שהוא מתכוון להעביר אם וכאשר יבחר. לא תוכניות מעורפלות, לא הבטחות לטווח לא ידוע. תקציב. אם נתניהו יחזור לכסא ראש הממשלה בפברואר 2013, איזה תקציב הוא יציג בפני הכנסת? בלי עיזים ובלי שטויות. התקציב כפי שנתניהו רוצה להעביר אותו. כן, יתכן שיהיו שינויים כתוצאה מהמשא ומתן הקואליציוני, כמובן. אנחנו חייבים – ויותר מכך חייבים מצביעיו הפוטנציאליים של נתניהו –  לדרוש מנתניהו לכל הפחות להציג תקציב ולהתחייב שזה יהיה הבסיס למשא ומתן הזה. נתניהו אפילו יוכל לטעון שהוא קיבל מנדט מובהק מהציבור לתקציב הספציפי הזה!

איכשהו לא נראה לי שנתניהו יאהב את הרעיון שלי. מי שכן צריך לבצע את הרעיון היא מפלגת העבודה. על המפלגה להציג כחלק מקמפיין הבחירות שלה תקציב מפורט ולהתחייב שתקציב זה יהיה, לכל הפחות, נקודת המוצא למו"מ קואליציוני אם וכאשר שלי יחימוביץ תתפוס את כסא ראש הממשלה.

מהלך כזה, לדידי, יהיה לא רק ראוי והגון, אלא גם נכון מבחינה טקטית: העברת הויכוח לדיון סביב נקודות כאלו או אחרות בתקציב שתציע מפלגת העבודה יאפשר לה לקבוע את האג'נדה של מערכת הבחירות. גם אם ימצאו פגמים בתקציב, הרי שהליכוד יאלץ להצביע על ה"פגמים" הללו, ולהציע להם חלופות, ובכך לחשוף את כוונותיהם בנוגע לתקציב 2013. מפלגת העבודה תהפוך למפלגה האחראית, בעוד שהליכוד יוצג כמי שמתחמק ומנסה למכור לציבור הבטחות ריקות. הדבר גם יקבע את הכלכלה כנושא המרכזי של קמפיין הבחירות, ויקשה על נתניהו להסיט את הדיון להפחדות על איראן.

למפלגת העבודה יש קאדר גדול ואיכותי של כלכלנים ומומחים שיוכלו לגבש תקציב שכזה בזמן יחסית קצר, מה גם שזה זמן רב שקבוצות חברתיות שונות פועלות לנסח תקציבים חברתיים שיכולים לשמש בסיס להצעה מפלגתית שכזו. זהו המהלך הנכון, הראוי, והכדאי ביותר להובלת מערכת הבחירות הנוכחית.

  1. ושלא יהיו לכם טעויות, זה לא "התקציב שצריך", זה התקציב שנתניהו רוצה מתוקף האידאולוגיה שמנחה אותו. שזה בסדר, אבל צריך להדגיש זאת. []

מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ1 יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה.2

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה.3

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

  1. הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי. []
  2. אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם. []
  3. אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

    כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל. []

תזכורת קצרצרה: אל תאמינו לנתניהו. אף פעם.

במסיבת העיתונאים היום הכריז נתניהו שמדובר בקואליציה הרחבה ביותר בתולדות ישראל. אפשר היה לתהות אם יש משהו חיובי בקואליציה רחבה בת 94 מנדטים, אבל הרבה לפני שמגיעים לזה צריך לציין שנתניהו, כהרגלו, משקר.1

בסדר עולה של מספר המנדטים בקואליציה (וגם, קרה המקרה, בסדר כרונולוגי הפוך): ממשלת ישראל ה-23 (1988): 95 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-21 וה-22 (1984/6): 97 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-15 (1969): 102 מנדטים

ממשלת ישראל ה-14 (1967): 107 מנדטים.

סתם, שתדעו.

ניסיון ראשוני לניתוח של מה שקרה: התקשיתי להאמין, עד לפני שלושה-ארבעה ימים, שאנחנו באמת הולכים לבחירות בספטמבר. זה נשמע לי בלתי הגיוני מכל בחינה, אבל בימים האחרונים התחלתי לקבל את זה כעובדה מוגמרת. אני שמח לראות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מוצדק.

לנתניהו לא הייתה שום סיבה אמיתית ללכת לבחירות, אבל היו לו הרבה סיבות לעשות שרירים מול חברות הקואליציה שלו שכבר התחילו ב"כלכלת בחירות" (במובן הרחב של הביטוי) ופתאום נזכרו בכל ההבטחות שלהן לבוחרים. הוא גם ספג לא מעט ביקורת מתומכיו על כך שהוא נראה כה שש אלי בחירות, במיוחד משום שהמהלך לכאורה התבצע כדי להמנע מקבלת החלטות קשות בנושא גיוס החרדים.

אבל לנתניהו הרבה יותר טוב לגמור את הקדנציה שלו. הייתה לו ממשלה מאוד יציבה, ועכשיו היא רק יציבה עוד יותר.

למופז היו כל הסיבות להכנס לממשלה: המפלגה שלו נעלמה לו בין האצבעות בסקרים, הוא לא הצטייר כמנהיג בעיני אף אחד, והוא היה צריך מפלט שיאפשר לו לפחות להראות כמו מישהו שעשה משהו.

אבל כל זה לא מספיק. הנה הניבוי המאוד טנטטיבי שלי:2 קדימה תתאחד לקראת הבחירות עם הליכוד, ורשימות המתפקדים יאוחדו. מופז יזכה לבסיס כוח שיבטיח לו את בחירתו לרשימת הליכוד, ונתניהו יזכה לכוח נגד שיחליש את כוחו היחסי של פייגלין, ויאפשר לו להציג רשימה הרבה יותר ממלכתית והרבה פחות קיצונית משהיה מקבל אם היה הולך לפריימריס היום. הרבה מצביעי מרכז שנרתעו מהתדמית הקיצונית שהתפתחה לליכוד בשנים האחרונות יחזרו להצביע למפלגה, הליכוד יעלה לכ-35 מנדטים.

מה יקרה לשמאל עוד לא ברור, ותלוי הרבה יותר בנו מאשר במי משני האדונים הנכבדים נתניהו ומופז.

הצד החיובי של דחיית הבחירות: העננה שריחפה מעל האפשרות שלי להתמודד בבחירות המקדימות, ושל המתפקדים החדשים להצביע עבורנו בהן, התפוגגה. חוזרים לעבודה!

הערה קטנטנה לסיום: קראתי היום בעיתון שאחת המועמדות שמריץ פייגלין לרשימת הליכוד היא ניצה כהנא (כלתו של). אני לא חושב שיש דבר אחד שאני והיא נסכים לגביו, אבל יהיה משעשע להקים את לובי האייל הקורא בכנסת.

  1. ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר. []
  2. שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר שום דבר מזה לא יקרה יש לי תרוץ: זה היה טנטטיבי []