הצעת חוק יסוד: החוקה

אני לא מחסידיו הנרצעים של רעיון החוקה. יש אנשים רבים שחושבים שחוקה זה מה שיציל את ישראל מעצמה – אולי זו וריאציה על הגישה ששיטת בחירות חדשה תציל את ישראל מעצמה – כאילו בגלל שבחוק יהיה כתוב שישראל תשמור על זכויות אדם, בהכרח הדבר יתקיים במציאות. אני לא חושב שזה נכון. כמו שאחד המרצים שלי נוהג להגיד, לצפון קוריאה יש חוקה נהדרת שמבטיחה את כל הזכויות שאדם יכול לרצות, אבל אף אחד לא רץ לגור בצפון קוריאה. מאידך, בבריטניה אין חוקה כתובה, ואנחנו יכולים רק להתקנא במצב זכויות האדם שם (תרבות פוליטית, כאמור).

אבל אני כן חושב שמתקיימת בישראל אנומליה מוזרה, שהיא חוקי היסוד. לחוקי היסוד של ישראל אין שום בסיס חוקי. כלומר, אין אף חוק של הכנסת שקובע מה זה חוק יסוד, מה משמעותו ובמה הוא שונה מחוק רגיל. ישנה רק החלטה – מה שמוכר ברבים כ"פשרת הררי" משנת 1950, שמעניקה לועדת חוק חוקה ומשפט את הסמכות לנסח חוקה ולהביאה בפני הכנסת פרקים פרקים, כחוקי יסוד, עד שיוחלט שהחוקה הושלמה. החלטה, לא חוק. לא רק זאת: מדובר בהחלט שהתקבלה ברוב של 50 מול 38 בלבד.

חוקי היסוד נחקקים כמו חוקים רגילים, ניתנים לשינוי כמו חוקים רגילים (מלבד מספר סעיפים משוריינים), אבל משום מה הם "חשובים יותר" מחוקים רגילים. גרוע מכך: הכנסת יכולה לחוקק ברוב רגיל חוק יסוד ולשריין אותו כך שידרש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס כדי להפוך את ההחלטה. אהרן ברק קבע בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992 שניתנה לבית המשפט העליון עם חקיקתם הסמכות לבטל חוקים שאינם עומדים בקנה אחד עם שני החוקים הללו. על סמך מה? כלום. החלטה של בית המשפט. כל חוקתה של ישראל עומדת לא על חוקה, לא על חוק, אפילו לא על החלטה של הכנסת – אלא על החלטה של בית המשפט העליון (ואפילו לא החלטה פה אחד: מישאל חשין התנגד).

המצב הזה הוא בלתי נסבל. הוא גורם לפגיעה בכל המוסדות המעורבים – בית המשפט מאבד את הלגיטימציה שלה משום שהוא נדמה בעיני רבים כמי שנטל לעצמו סמכויות לא לו; חברי הכנסת מתרגלים שחוקי יסוד ניתנים לחקיקה או לתיקון כלאחר יד, והצעות חוק יסוד מוגשות חדשות לבקרים; ומוסד החוקה עצמו נשחק בעיני הישראלים והופך לכלי פוליטי במקום להוות בסיס להסכמה ציבורית רחבה על כללי המשחק. לפיכך יש לתקן את המצב. אבל בניגוד להצעות בעבר, אינני חושב שהפתרון הוא להגיע להסכמה על חוקה מלאה באופן מיידי. הגורמים שעמדו בבסיס החלטת הררי עדיין מתקיימים, וביתר שאת, בישראל של ימינו. אך אין במצב זה כדי לשלול את תיקון האנומליה שבחוקי היסוד של ישראל.

על כן אני מציע לחוקק חוק יסוד: החוקה, שיסדיר את מטרות חקיקת היסוד, ואת דרכי חקיקתם של חוקי יסוד. להלן הטיוטא שניסחתי. אתם מוזמנים להציע תיקונים או לחלוק על עצם הצורך בחוק שכזה בתגובות. דברי הסבר משולבים בין הסעיפים.

הצעת חוק יסוד: החוקה

מטרה

1. חוקי היסוד של מדינת ישראל מהווים את חוקתה.

2. לא תחוקק הכנסת כל חוק הנוגד את חוקי היסוד שלה, אלא בהליך הקבוע לתיקון החוקה.

חקיקת חוקי יסוד ותיקונם

3. הצעות לחקיקת חוקי יסוד או לתיקון חוקי יסוד תוגשנה על-ידי:

א.     שלושים חברי כנסת; או

ב.     500,000 אזרחים שחתמו על עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, בהתאם להליך שיקבע בחוק.

ג. הכנסת רשאית לתקן את מספר החתימות הדרושות להגשת עצומה אזרחית לפי סעיף קטן ב' ובלבד שמספר זה לא יקטן מ-500,000 ולא יעלה על 15% ממספר בעלי זכות הבחירה בישראל.

מטרת סעיף 3ב היא לאפשר נגישות לציבור לחקיקת חוקי יסוד, מצד אחד, ומצד שני לצמצם את היכולת להצגת הצעות חוק יסוד מיותרות. בשל כך הוצב רף גבוה של 500,000 חתימות, המהווים כ-10% מסך בעלי זכות הבחירה בישראל כיום. כמו כן, ניתנת לכנסת האפשרות להעלות את מספר החתימות הדרושות כדי להתאימו לגידול באוכלוסיה, אך טווח השינוי מוגבל כדי למנוע חסימה מוחלטת של אפשרות הגשת הצעות לחוקי יסוד על-ידי הציבור. מספר החתימות הדרושות לא הוגדר כאחוז מבעלי זכות הבחירה כדי להמנע מאי-בהירויות או ממספרים "לא עגולים".

4. הוגשה הצעת חוק יסוד או הצעה לתיקון חוק יסוד על-ידי 30 חברי כנסת, תונח בפני הכנסת בהליך זהה לחקיקה רגילה, ובתנאי שההצעה תעבור בקריאה שלישית ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת.

חוקי יסוד הם בסיס כללי המשחק של הדמוקרטיה, ולכן לא יכול חוק יסוד לעבור אלא ברוב גדול מאוד של חברי הכנסת.

5. לא יכנס לתוקף חוק יסוד שחוקקה הכנסת עד שאושרר על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

נמנעתי מלהגדיר את אופי ביצוע משאל העם כאן כדי לא להכנס ליותר מדי פרטים טכניים. עם זאת, הייתי ממליץ שהנהלים יקבעו "קוורום" – מינימום משתתפים בהצבעה על חוק יסוד שמתחת לו ההצבעה תחשב בטלה. קוורום שכזה צריך להקבע בסביבות ה-25-30%, כדי למנוע חוסר לגיטימיות של חקיקת יסוד, מצד אחד, ואת יכולתה של האופוזיציה לחוק להטיל וטו על-ידי החרמת הצבעה.

6. חוק יסוד שחוקקה הכנסת ולא זכה לאשרור על-ידי רוב המצביעים במשאל עם על-פי סעיף 5 – בטל.

7. הוגשה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, תועבר ההצעה לאישור על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

8. אושרה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד במשאל עם, תוכל הכנסת תוך 60 יום מהכרזת התוצאות להטיל וטו על ההחלטה ברוב של חברי הכנסת.

חוק יסוד שהוצע על-ידי הציבור יובא קודם כל לאישור על ידי הציבור – הכנסת לא תוכל למנוע את הצגתו להצבעה. עם זאת, רוב (מוחלט) של חברי הכנסת יכול לדרוש משאל עם נוסף ברוב מיוחס אם לדעת הכנסת חוק היסוד הוא בלתי לגיטימי בעליל. מובן כי המחיר הפוליטי שתגרור החלטה כזו ימנע שימוש מיותר בזכות הוטו.

9. א. הטילה הכנסת וטו על חוק יסוד לפי סעיף 7, תוצג ההצעה למשאל עם נוסף, תוך 60 יום לכל היותר, על פי הנהלים שתקבע הכנסת בחוק.

ב. הצעה עליה הטילה הכנסת וטו והוגשה למשאל עם נוסף תהפוך לחוק יסוד ובלבד שתזכה לרוב של 65% במשאל העם הנוסף.

כדי למנוע מעבר חוקים שאין להם תמיכה רחבה מאוד בציבור, כפי שעשוי להשתמע מהטלת הוטו על-ידי הכנסת, ידרש רוב מיוחס במשאל עם שני על חוק יסוד עליו הוטל וטו.

חוקי יסוד קודמים

10.  חוקי היסוד שהיו בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החוקה, וכן חוק יסוד החוקה עצמו, יובאו לאשרור הציבור במשאל עם לא יאוחר משנה מיום אישור חוק זה בכנסת.

11. לא הובא חוק יסוד שהיה בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החקיקה לאשרור הציבור תוך שנה מיום אישור חוק זה בכנסת, או נכשל חוק יסוד שכזה במשאל עם, יראה חוק יסוד זה כאילו נחקק כחוק רגיל ולא כחוק יסוד.

כדי להקנות לגיטימציה מלאה לחוקי היסוד הקיימים – כולל חוק יסוד: החוקה – יובאו גם הם למשאל עם, כל אחד בנפרד. כדי לשמר רציפות של החקיקה, חוקי יסוד קיימים שלא אושררו לא יתבטלו, אלא יהפכו לחוקים רגילים ולא יהיו זכאים להגנות ולמעמד המיוחד שמקנה חוק זה לחוקי יסוד.

ביקורת שיפוטית

12.  הסמכות השיפוטית להכריע באם חוק רגיל נוגד את חוקי היסוד ולפיכך בטל תהיה נתונה לבית המשפט לענייני חוקה.

13.  עם הקמת בית המשפט לענייני חוקה יכהנו בו תשעה שופטי בית המשפט העליון המכהנים בעת כינונו, שיבחרו מתוך שופטי בית המשפט העליון המכהנים על-ידי הועדה לבחירת שופטים.

14.  פרש שופט בית המשפט העליון המכהן גם כשופט בית המשפט לענייני חוקה מתפקידו, יראה כאילו פרש גם מתפקידו כשופט בית המשפט לענייני חוקה.

15.  פרש או נפטר שופט בית המשפט לענייני חוקה, ימונה במקומו שופט על-ידי הכנסת ברוב של שני שליש מחברי כנסת.

בעוד שבית המשפט לענייני חוקה יורכב בראשיתו משופטי בית המשפט העליון, עם השנים יוחלפו השופטים הללו בשופטים שנבחרו על-ידי רוב רחב של חברי הכנסת. הדרישה לתמיכה של שני שלישית מחברי הכנסת תמנע הפיכת בית המשפט לגוף פוליטי ותחייב שיתוף פעולה של הקואליציה עם האופוזיציה למינוי השופטים.

16.  לא מינתה הכנסת שופט מחליף תוך 120 יום מהתפנות משרת השופט, תמנה הועדה לבחירת שופטים שופט משופטי בית המשפט העליון למשרה.

אם הכנסת אינה מסוגלת למנות שופט חדש לבית המשפט לענייני חוקה, יבחר השופט החדש מתוך השופטים המכהנים בבית המשפט העליון, על-ידי הועדה לבחירת שופטים בה יש רוב למי שאינם חברי כנסת.

איסור שריון חקיקה רגילה

17. לא יקבע בחוק שאינו חוק יסוד כי על הכנסת לתקן חוק או סעיף בחוק בכל רוב אלא ברוב רגיל.

סעיף זה נועד למנוע מרוב רגיל של חברי הכנסת להגביל את הכנסות הבאות מלתקן חקיקה ברוב מוחלט או מיוחס, ולהגביל את ההגנות על חקיקת יסוד לחקיקת יסוד בלבד.

אשמח להערותיכם.

(אני? פרוקרסטינציה? איפה?)

זו התרבות, גאון

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת "זו השיטה, גאון!" ("גאון" כאן זה יופימיזם ל"טמבל". למה צריך יופימיזם ל"טמבל"? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה"א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז"ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של "חוקה לישראל" שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש"זו השיטה" שאחראית לכך) ((רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל.)), אבל גם "סתם" תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול"עידוד" התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או "סתם" ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה"א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון "שיטה מעורבת". יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה"א. באתר מתוארת השיטה כך: "הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו." על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה"ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה "מייצרת" רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של "לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות" – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד"כ היא השיטה האירית, המכונה גם "שיטת הקול היחיד הניתן להעברה", אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב"סתם" שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם "טבעי", מצד אחד, ((אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט.)) אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג "אזורי" אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה"ספסל האחורי" נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד"כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד "מספיק". זה לא קשור למו"מ קואליציוני. 14 ח"כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח"כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח"כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח"כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה"א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה "שלהם" תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

משמר הכנסת ריוויזיטד

א. ההצבעה על חוק המאגר הביומטרי נדחתה לשבוע הבא. אבל מה אכפת לי אני? לי רק חשוב שהיישום לא יתחיל לפני אמצע דצמבר – התאריך המוקדם ביותר לחידוש הדרכון שלי – ואחרי זה אתם כולכם יכולים למסור את טביעות האצבעות שלכם לשטרית הגדול, פור אול איי קר.

ב. בכלכליסט דיווחו על כך שאושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק של שלי יחימוביץ' שתחייב מעסיקים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות שירותים לפי צרכי העובד (תיאור קצת יותר מפורט אפשר למצוא בידיעה על כך באתר של יחימוביץ').

התגובה הראשונה, כמעט אינסטינקטיבית, היא להאנח על כך שעצוב שצריך חוק כזה בכלל. ואכן, עצוב שמקומות עבודה לא מקפידים לפחות על צרכים בסיסיים של עובדיהם. אבל כאן נעוץ גם הטמבליזם של החוק הזה. כמו אחיו התאום, "חוק הזכות לעבודה בישיבה", גם הצעת החוק החדשה של יחימוביץ' עוסקת בסימפטום במקום בבעיה, והיא עושה זאת באמצעות מיקרו-חקיקה שמסרבלת את ספר החוקים הישראלי במקום לבצע את תפקידה האמיתית של חקיקה, שהוא הגדרת אמות מידה רחבות שבית המשפט יכול להתאימן למקרים ספציפיים. (יאמר לזכות יחימוביץ' שבניגוד לחוק הקודם, לפחות הפעם לא הוגדרה זכות חדשה בזכויות האדם – "הזכות לפיפי" – אלא חובה למעסיק).

אינני בקיא מספיק בחוק הישראלי כדי לדעת האם החוק עכשיו מכיל או לא מכיל סעיפים שעל בסיסם ניתן לעתור לבית המשפט כנגד מעסיק שאינו מספק צרכים בסיסיים כגון הפסקת שירותים. אם אין – מוטב היה ליחימוביץ' לחוקק סעיף רחב בחוק, ולהשאיר את הפרשנות למקרים ספציפיים שיובאו בפני בית המשפט. אמנם החוק החדש, אם יעבור, יספק שוט משמעותי יותר בידי עובדים שמעסיקיהם אינם דואגים להם להפסקות שירותים נאותות, אבל בפעם הבאה שמעסיק ימצא דרך להגדיל הכנסות על חשבון כבודם הבסיסי של עובדיו, האם שוב נצטרך לעבור את כל הליך החקיקה המייגע? האם לא היה עדיף לתת בידי העובדים את הכוח לאיים על מעסיקיהם בתביעה גם על פרקטיקות מקוריות יותר של ניצול בלתי הוגן, על ידי ניסוח רחב ומכליל ככל האפשר?

ג. הוי, אני מתגעגע לימי משמר הכנסתשלטון החוק

החוק כאויב

תגובה בבלוג של מישהו אחר עוררה את חמתו של מושא התגובה, שאם אינני טועה הוא עורך דין במקצועו, והאיש שלח דוא"ל נזעם לבעלי הבלוג, תבע להסיר את התגובה הסוררת ודרש במפגיע את מספר ה-IP של שולח התגובה, זאת, למרות שכתובת האתר שלי נכללה בתגובה (כפי שאני עושה תמיד), ואני לא בדיוק מסתיר את הזהות שלי פה. לא משנה, טמבליזם זה לא נושא הפוסט. בעל הבלוג השעה את התגובה ופנה אלי כדי להסדיר את העניין. אמרתי לו שהוא יכול למחוק את התגובה, כי אין לי זמן וכסף להכנס לענייני תביעות דיבה, גם אם הן משוללות יסוד ועומדת לי הגנת "אמת דיברתי". קוראים לזה "אפקט הצינון": בלי קשר לשאלה לצד מי עומד החוק, כדי להוכיח שהחוק עומד לצידי אני צריך ללכת לבית משפט, וזה עולה כסף, וזה דורש זמן. לאחרים יש כסף, ולעורכי דין במיוחד אין שום בעיה לגרור את מי שבא להם לבית המשפט בהוצאה מינימלית. יש סיכוי לא קטן שמדובר על שיטת מצליח: הוא לא היה תובע אותי גם אם הייתי מתעקש, כי אין לו עניין להעלות את הנושאים עליהם דיברתי במשפט פומבי. מצד שני, יכול להיות שמשעמם לו, ואין לי חשק להיות הקורבן שלו. עוד פלסטר קטן מכסה את חופש הביטוי של האדם הפשוט.

גם באייל הקורא היו לנו מספר מקרים של איומים בתביעות דיבה. גם שם, בדרך כלל, התקפלנו די מהר. עקרונות זה יופי, אבל משפט זה טרטור גדול מדי בשביל זכות שהמדינה לא כל כך רוצה שתהיה לנו.

שלשום קיבלתי דוא"ל מקצין אבטחת המידע של אתר הכנסת. הוא ביקש שאני אצור קשר. זה נראה לי קצת מטופש לבקש ממני ליצור קשר כשכבר יש לו את כתובת הדוא"ל, אבל חשבתי שאולי זה סוג של נימוס. אז עניתי ושאלתי במה אפשר לעזור. "אני רוצה לברר משהו לגבי הבלוג שלך", הוא כתב לי. מכיוון שהוא השאיר לי גם תגובה ב"משמר הכנסת", שגם בה הוא ביקש ש"אצור קשר", ידעתי על איזה בלוג הוא מדבר.

"ברר", עניתי לו. הסברתי שאני מתגורר בקנדה ולא ממש בא לי להרים טלפונים לישראל בעלות של שיחה בינלאומית.

למחרת בבוקר המתינה לי התשובה שלו – אנשים הגיעו לבלוג וחשבו שהוא קשור למשמר הכנסת האמיתי. הוא ביקש (בנימוס, יש לציין) שאסיר את סמל משמר הכנסת מהאתר, מה שלגיטימי לגמרי, וגם שאשנה את שם הבלוג, מה שקצת פחות לגיטימי בעיני. אבל הבלוג לא פעיל כבר שנים, ואין לי כוח להתעמת עם המדינה. אז משמר הכנסת הוא עכשיו "שלטון החוק" – אם מישהו רוצה להחיות אותו מחדש, אגב, אני אשמח.

מעולם לא תבעתי איש. פעם אחת הופעתי בבית משפט לענייני תעבורה כאשר איזה חלאה שהתנגש בי החליט שהוא יכול לסחוט ממני כסף. אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי מהחוויה: למרות שעדותו של התובע סתרה את עדותו של העד שהוא עצמו הביא, ולמרות שהנזק שנגרם למכוניות לא יכול, מבחינה פיזיקלית, להיות תוצאה של פעולה שלי (אלא אם אני מסוגל לסובב את כל ארבעת הגלגלים ולנסוע הצידה), השופטת הכריעה בסוף שמכיוון שהיא לא הייתה במקום התאונה, היא לא יכולה להכריע מי מהגרסאות היא המדויקת, והחליטה לפסוק אשמה משותפת ולחלק את עלות הנזק בינינו. שזה מבריק בעיני, מכיוון שאת זה היא יכולה הייתה להגיד גם בלי לשמוע את העדויות שלנו. למעשה, אפשר לשלוח מכתב קבוע לכל מי שמגיש תביעה לבית המשפט וליידע אותו שאלא אם במקרה השופט היה באזור בזמן הארוע, בית המשפט פוסט אחריות משותפת לשני הצדדים וזהו. בהחלט יקצר את התהליך.

בכל מקרה, מעולם לא תבעתי איש. אין לי שום רצון להגיע לבית משפט, לא כתובע ולא כנתבע. אבל אין בנמצא שום מנגנון שיגן עלי מפני ניצול של המערכת המשפטית על ידי אנשים שזמנם וממונם בידם, אנשים שלא אכפת להם לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמני שלי, למטרותיהם שלהם. התוצאה היא אפקט צינון – אנשים מעדיפים לא להגיד דברים, גם אם הם נכונים, מחשש שמא יגררו אותם לבית המשפט. התוצאה היא שאנשים סותמים את הפה, שבעלי ממון זוכים להגנה על-ידי החוק שלא בצדק, שהחוק הופך לאויב שלי במקום למגן שלי.

כל עוד לא תקבענה בחוק סנקציות כנגד מי שמגיש תביעות שווא, כל עוד לא יופעל אפקט צינון נגדי כנגד מי שמאיים בתביעות כדי להביא ל"התקפלות" מהירה של אנשים מן הישוב, חופש הדיבור לעולם לא יחרוג מהחופש ללחוש בשקט, במקום שאיש אינו שומע אותך, פן הדברים יתגלגלו לפתחו של בית המשפט.

משמר הכנסת חזר

אחרי כחודשיים בלי פוסטים, פרסמתי היום סוף סוף רשומה חדשה במשמר הכנסת. אני לא יודע כמה קוראים בבלוג הזה לא מכירים את משמר הכנסת – זה היה הפרוייקט שהכניס אותי לראשונה לעולם הבלוגים הישראלי.

בכל מקרה, אני מקווה לחזור לעדכן ברמה פחות או יותר קבועה. אשמח לתגובות, קישורים (עד היום לא היה אף טראקבק למשמר!), וכמובן – כותבים שיצטרפו לפרוייקט.

מקסוול, קנה אותי!

אחרי שסיפרתי למישהו לפני מספר ימים בהתלהבות על משמר הכנסת, והסברתי לו כמה אני חושב שזה פרוייקט חשוב, וכמה חבל שאין דברים כאלו בעיתונות המיינסטרימית, הוא אמר "אה, אז אתה רוצה שאיזה עיתון יקנה אותך?". הצורה שהוא אמר את זה גרמה לי להרגיש קצת מלוכלך, כאילו יש משהו מגעיל בכך שאני מנהל בלוג בגלל שאני רוצה שמישהו יקח אותי לכתוב בעיתון.

אז דבר ראשון, אין לי שום התנגדות לעבוד בעיתון (תמורת שכר נאות, מה שכנראה שלא יקרה), ואם הצעה תגיע דרך הבלוגים שלי – מה טוב. אני לא רואה בעיתונות הישראלית משהו רע באופן אינהרנטי.

אבל זה לא רק זה. אני באמת חושב שהעקרון שמאחורי משמר הכנסת הוא חשוב, וצריך להופיע בעיתונות המיינסטרימית. אין שום דבר בפורמט הבלוג שתורם למשמר הכנסת (חוץ אולי מהעובדה שאני לא חייב להשקיע בכל חוק וחוק – לפעמים מותר לי לחפף עם איזה קצרמר). המקום הנכון של דברים כאלו הוא דווקא בתקשורת הממוסדת, עם חשיפה גדולה יותר ואפשרות לגרום לדיון ציבורי סביב הצעות חוק. עם כל הכבוד לחמישים אנשים שבאים לבקר שם כל פעם שיש עדכון, גם משמר הכנסת לא יביא את המהפכה.

אבל זה לא רק זה. אני לא חושב שמשמר הכנסת צריך להיות פרוייקט אישי שלי. אין לי שום זכויות יוצרים על הרעיון הכללי. אם מחר מוזס או שוקן או מי שלא יהיה יחליט שהוא לא רוצה לקנות אותי, אבל הוא רוצה להעתיק את הרעיון שלי לעיתון – אני עדיין אשמח. כמה שיותר מבקרי חקיקה ככה יותר טוב. כמובן שיכול להיות שיהיו לי השגות על אופן הפעולה של אותו מבקר חקיקה – יכול להיות שהוא יקבל הנחיות להיות ציני כל הזמן וללעוג לכל הצעות החוק המועלות, וזה די יפספס את הפואנטה. אבל עצם הרעיון שצריך להתקיים דיון ציבורי סביב הצעות חוק לפחות (לפחות!) כמו שמתקיים דיון ציבורי סביב כל תוכנית טלוויזיה מעאפנה שעולה לשידור – זה כבר משהו טוב שטור שכזה בעיתון יכול לעשות.

אז זהו. זה לא שיש שלט "למכירה" גדול על המשמר, אבל אם מישהו בג'יפ יוקרתי יעצור לידי, יסובב את ידו באקספרסיביות וישאל "מוכר?" – יש על מה לדבר.

(הערת שוליים – כשכתבתי את כותרת הרשומה, לא זכרתי את שמו של אותו אייל הון שכולם קיוו שהוא יקנה אותם אי אז בשנות השמונים. אז הרצתי חיפוש על "קנה אותי" יחד עם המילה "שלט". היו כל מיני תוצאות בלתי רלוונטיות, אבל במקום אחד הופיע הביטוי שחיפשתי. זה היה תגובה באייל הקורא. שאני כתבתי. הוי, כמה שאני רפטטיבי.)

פרסומות?

הוספתי, לתקופת ניסיון, פרסומות פה ובמשמר הכנסת. סתם מתוך סקרנות לראות אם מישהו בכלל יקליק. אני יודע שאני בדרך כלל אפילו לא מבחין בפרסומות כשהן שם…

היו לי כבר פרסומות של גוגל באתר הבית שלי במשך חודשים רבים, במהלכם נצברו בחשבוני 33 סנטים נכבדים. אני מקווה שפה תהיה הצלחה מרשימה יותר. לא שאני מתכנן לפרוש מהעבודה ולהקדיש את ימי ולילותי לבלוגים בזכות ההכנסות האלו, לצערי…

מי, אני?

כולם מפרסמים סטטיסטיקות בתקשורת, אז הנה הסטטיסטיקות הפרטיות שלי:

משמר הכנסת

לא שומעים!

מסקנות? אין מסקנות. למשמר הכנסת יש זרם יציב אך נמוך של קוראים חרף העדכונים הדלילים. בלא שומעים, בעיקר באים כשיש פוסטים, אבל די הרבה. נו, אז? אז כלום. סתם.

זונת תקשורת

זה מה שאני, זונת תקשורת. הנה אני קורא להנאתי את הבלוג של הכלכלן המתוסכל, ושם הוא מפנה לפוסט של דרור פויר, בגלל שהוא הפנה אליו. אז נכנסתי, וראיתי שהוא נותן רשימה של בלוגים שהוא קורא לאחרונה. מיד נתקפתי זיעה קרה. כל פעם שאני רואה דבר כזה זה קורה לי. כמו שפעם הייתי קורא את כל רשימות האתרים הטובים ביותר ומחפש אם האייל נכנס לשם במקרה, והייתי חוגג כשהוא כן ומתעצבן כשהוא לא. אז התחלתי לקרוא, לאט ובזהירות את הפוסט, מחפש אם אני שם. וכן! אני שם! או לפחות אחד ממני – משמר הכנסת. הידד!

המצחיק הוא שאם פעם הייתי יכול לטעון שקישורים כאלו מביאים לי יותר חשיפה, היום אני רואה בפועל שזה לא ממש ככה. הימים האחרונים ממש לא היו חריגים מבחינת כמות הכניסות למשמר. אם בכלל, אני בתקופה של שפל לעומת כמות הכניסות שהייתה מיד עם המעבר לבלוגלי. אני מקבל משהו כמו 15 מבקרים שונים (וכ-20-30 דפים) ביום, חוץ מימים שאני מעדכן, שאז המספר קופץ ל-30-50. שזה נחמד, אבל אני לא חושב שעם זה אני אוכל לעשות מהפכה.

אבל מה אכפת לי אני? בסך הכל זונת קישורים.