לא גל, אוקיינוס

מי שקורא עיתונים בימינו עשוי להשתומם אל מול הגל העכור והבלתי נתפס של מקרי אונס בעת האחרונה. האחרון הגיע לכותרות ממש בשעות האחרונות. הלב מתקומם והאוזן מזדקרת למשמע הדיווחים החוזרים ונשנים, ומיד מתחיל השומע לחפש הסברים לגל החדש הזה של אלימות מינית. לא קשה למצוא קורלציה שנראית הגיונית: יש הרבה מסתננים אפריקאים בישראל עכשיו. בטח הם אשמים.

אם תסלחו לי שאני מערבב שמחה בזוועה, לזאת קוראים "אשליית הטריות". מקרי אונס הם עניין יומיומי. אם זה לא היה כה נורא להגיד דבר כזה, אולי הייתי אפילו אומר שהם עניין שבשגרה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי בחצי הראשון של שנת 2010 לבדו היו 166 פניות לגבי מקרי אונס או תקיפה מינית קבוצתיים. 166. בחצי שנה. כמעט לא עובר יום בלי מקרה כזה. 21 מתוכם, אגב, של ילדים וילדות בני 12 ומטה. ואלו רק מקרי האונס הסנסציוניים יותר, מהסוג החביב על עיתונים ((קשה יותר להאשים ילדה בת 12 שהיא "פיתתה" קבוצה של בוגרים לאנוס אותה.)). מספר הפניות לגבי "סתם" מקרי אונס ונסיונות אונס הגיע באותה תקופה ללמעלה מ-1,300. שבעה מקרי אונס ביום, בממוצע. רבים מהם, כמובן, אינם מדווחים לרשויות, בטח שלא בטווח הזמן המיידי. רובם, כמובן, אינם עונים לסטריאוטיפ של האנס הזר שקופץ על הצעירה שמסתובבת לבדה ברחוב; אותו סטריאוטיפ שנותן לנו באופן אירוני מידה של בטחון: אם ננהג נכון, נוכל להמנע מאונס (ומכאן שקורבן האונס אשמה, במידת מה, באונס של עצמה).

ובכל זאת. שבעה מקרי אונס ביום, פלוס עוד אחד קבוצתי. אז איך זה שלפי העיתונים יש "גל" של מקרי אונס דווקא עכשיו? במקרים כאלו אני חוזר לסיפור אותו סיפר רפי מן ב"עין השביעית", על אודות שני כתבי משטרה מתחרים שיצרו "גל פשע" בניו-יורק של סוף המאה ה-19. הם לא המציאו אף מקרה פשע – כל הדיווחים שלהם היו אמיתיים. אבל ההבדל היחיד בין ניו-יורק של לפני ואחרי גל הפשע לניו-יורק של גל הפשע היה שבזמן ה"גל", הכתבות של שני הכתבים התפרסמו בהבלטה בעיתונים המקומיים.

במילים אחרות, המתכון הסודי שיצר את "גל האונס" הנוכחי הוא כזה: ראשית כל, תקופת חדשות חלשה – אחרי האדרנלין של הבחירות המסתמנות, הממשלה הורידה משמעותית את מפלס הריגוש מרגע שהתייצבה מחדש עם הקואליציה המורחבת. שנית, מקרה בולט במיוחד. למשל, האונס בחניון גן העיר. מדובר ללא ספק בגץ משובח: מקום חשוך אך מרכזי, אנס זר, בחורה צעירה שאפילו הייתה עם החבר. כל מה שצריך כדי ללחוץ לנו על הכפתורים הנכונים. זה לא שלא היו מקרי אונס לפני כן. בראשית החודש, למשל, היה מקרה אונס אחר. אבל הוא לא הספיק להצית את האש – הנערה הייתה שתויה, וזה מספיק כדי להטיל ספק בטוהר שלה.

המרכיב האחרון במתכון הוא אווירה ציבורית נוחה למציאת שעיר לעזאזל. אם כל מקרי האונס הללו היו נעשים על-ידי יהודים, למשל, ספק אם היה נוצר "גל". אין כל כך את מי להאשים במקרה כזה. רק אחרי שנוצר הגל סביב שנאת הזרים, אפשר לספח לתוכו גם מקרי אונס "סתם" על-ידי יהודים, כמו זה של היום.

וזה יהיה גם סופו של הגל – הוא עוד יסחוב כמה ימים על מקרי אונס "פושטים", אבל בסוף העיתונים יאבדו עניין ויעברו לנושא הבא. זה לא שהמשטרה החלה לעשות את עבודתה. זה לא שהנשים יכולות להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שה"גל" עבר. אם תחושו שחזרה לכם תחושת הבטחון זה לא בגלל שהאיום פחת, אלא משום שהפסקתם לחשוב עליו. כשם שה"איום האיראני" הפסיק לאיים עלינו כשהחלפנו אותו ב"איום הסודאני", כך יבוא לאיים עלינו משהו אחר.

מאותו רגע מקרי האונס יחזרו להיות סתם מקרים מבודדים שגרתיים. לא "גל של מקרי אונס", אלא סתם אוקיינוס שלהם.

שוטרי ישראל היקרים: על לא דבר

דיסקליימר קבוע: יש יותר משמץ של חוצפה בכך שאני יושב פה בטורונטו ב-24 מעלות  ומנכס לעצמי את המחאה שאנשים ממש מזיעים ומקריבים עבורה. אני מודע לזה, ומקווה שתסלחו לי. אני עפר לרגליכם, וכל הקרדיט הוא שלכם.

במהלך שהוא לא פחות ממדהים, הסכים האוצר היום להעלות את השכר לשוטרי ישראל הצעירים בעשרות אחוזים ל-7000 ש"ח. ((תודה לניתאי על הקישור.)) אלו חדשות מצויינות ומשמחות. מגיע לשוטרי ישראל לקבל משכורת מכובדת, ומגיע לישראל ששוטריה לא יהיה טרודים בדאגות כלכליות כדי שיוכלו לבצע את עבודתם נאמנה. אבל אי אפשר שלא להצביע על הציניות שבתזמון ההחלטה הזו. המטרה, בבירור, אינה לדאוג לרווחתם של שוטרי ישראל ואזרחיה, אלא לזרוק עצם קליינטליסטית למי שהשלטון תלוי בהמשך נאמנותו נטולת הסייג כדי למנוע מהמחאה להתרחב ולהביא לנפילת הממשלה המכהנת.

אני כולי תקווה ששוטרי ישראל יבינו מי מנסה לעשות עליהם סיבוב כדי לשמור לעצמו על התחת, ומי עומד לצידם ורוצה בטובתם ובטובת משפחתם, חבריהם וכלל אזרחי המדינה. אני כולי תקווה שהשוטרים יזהו שההעלאה במשכורת הזאת היא לא בזכות נתניהו, אלא למרות נתניהו. שהקרדיט להצלחה שלהם נתון כל כולו בידי אותם אנשים שהם הכו וזרקו לזינזאנות בעצרת לפני מספר ימים.

אינני קורא לשוטרים לערוק לשורות המפגינים. אינני קורא להם לנטוש את משמרתם. אינני קורא להם לאפשר הפרות חוק ובוודאי שאינני קורא להם להפר את החוק בעצמם. אבל אני קורא להם להכיר באינטרס שלהם ושל כולנו, ולהפעיל את האיפוק ושיקול הדעת הנתונים להם בכל עת כדי לאפשר את המחאה המוצדקת הזו, גם אם היא גורמת לאי נוחות זמנית לחלק מהאזרחים שדרכם נחסמת על ידי המפגינים.

ואני קורא למפגינים להזכיר לשוטרים בכל עת שאנחנו לא רואים בהם אויב, שאנחנו רוצים בטובתם ומאמינים שהם רוצים בטובתנו. הפנו את חיציכם לכתובת הנכונה.

ואם מישהו יכול להרים שלט בשמי באחד המאהלים, הנה מה שהייתי כותב עליו:

שוטרי ישראל היקרים: ברכותינו על ההעלאה במשכורת, ועל לא דבר.

קפטן ג'ורג' וה-DoS

יוסי גורביץ ((קישור חלופי)), ריצ'ארד סילברשטיין והבלוג "המדרון החלקלק" כולם סיפרו לנו ש"קפטן ג'ורג'", שהואשם כי עינה ואיים באונס על מוסטאפה דיראני ועצירים אחרים, קיבל לאחרונה משרה כיועץ לענייני ערבים למשטרת ירושלים. שלושתם גם סיפרו לנו ששמו האמיתי של הקפטן הוא דורון זהבי.

עכשיו, שלושתם נפלו קורבן למתקפת DoS.

הפוסט הזה נכתב כדי ליידע אתכם על כך, אבל גם כסוג של ניסוי. אם הבלוג שלי מפסיק להגיב בקרוב, דעו לכם שמדינת ישראל התחלקה סופית על השכל.

עדכון: הבלוג של גורביץ והמדרון החלקלק חזרו לאוויר. אנחנו עוד פה. צפירת הרגעה? על פי יוסי, התוקף עדיין פעיל.

עדכון 2: על פי דרימהוסט, השירות המארח של קבוצת הבלוגים "ההם", מקור המתקפה היה בכתובת שמשוייכת לנטוויז'ן. גורביץ מבטיח הליך משפטי. יאללה מכות!

פשעים וסטטיסטיקות קלות

יובל רויטמן ((שאם זה אותו אחד, אז היה לי הכבוד להכיר אותו בנערותי.)) כותב בקצרה על הידיעה שפורסמה בטמקא כלי המדידה שמשמשים את המשטרה כדי להעריך שוטרים, והתוצאה הבלתי רצויה של השימוש בכלים הללו, היינו לחץ על שוטרים לפברק תיקים כדי להוכיח הצלחה.

יש שתי דרכים הגיוניות להלחם בתופעה הזו – האחת היא להפוך את הענישה על גילוי של פברוק תיק לכל כך קשה, ואת האכיפה על ידי מח"ש למדוקדקת מספיק, עד ששוטרים יחליטו שפשוט לא כדאי להם לקחת את הסיכון. ((במערכות רכבת תחתית יש שתי אפשרויות לצמצום תופעת המתפלחים: או להקים מערך שיקשה מאוד על אנשים להכנס לרציף בלי לשלם (גדרות, תחנות תשלום אלקטרוניות עם שער וכיו"ב) ולהטיל קנס יחסית קטן על עבריינים, או לאיים בקנס גדול מאוד (פי כמה עשרות ממחיר כרטיס נסיעה) עם אכיפה דקדקנית למדי באמצעות כרטיסנים. אני לא חושב שיש מערכת בעולם שמפעילה את שתי השיטות במקביל.))

השניה היא לנסח את כלי המדידה באופן כזה שלא יוביל לניסיון ניפוח. איך אפשר לעשות את זה, למשל? דברים כאלו תמיד מזכירים לי את הסיפור על הרופאים הסיניים (או מה שזה לא היה) שהלקוחות שלהם שילמו להם כשהם היו בריאים, לא כשהם היו חולים. יש לי תחושה שמדובר פה באגדה, ולו משום שהרציונל שמוצע כאן קפיטליסטי מדי עבור חברה מסורתית. אבל זה לא חשוב. נדמה לי שכשמדובר על מדיניות ציבורית, אפשר לבנות על בסיס הרציונל הזה.

למשל, במקום לקבוע שמפקדים יקודמו אם יהיו הרבה הרשעות בתיקים שלהם, לקבוע שהם יקודמו אם לא ידווחו הרבה פשעים בתחום עליו הם מופקדים באזור שלהם. אפשר לשלב את זה יחד עם אלמנטים מהתוכנית הקיימת ואז ליצור איזון – מצד אחד השוטרים רוצים להגדיל את מספר ההרשעות שלהם, מצד שני המפקדים לא יאפשרו להם לפברק תיקים כי יפגע להם בקידום שלהם.

גם כאן, כמובן, יש מקום לעיוותים – יכול להיווצר לחץ על היומנאי שלא לרשום תלונות כדי ליצור מצג שווא של ירידה בכמות הפשיעה באזור, אבל נראה לי שעם זה קצת יותר קל למח"ש להתמודד.

דיסקליימר: הכותב לא באמת מבין משהו במדיניות ציבורית, ומזמין את הקוראים להסביר לו למה הרעיון שלו דבילי מן היסוד. לא שזה לא נכון גם כשאני כותב על נושאים שאני כן מתיימר להבין בהם.

מכתב לידידי אשר בציון הביומטרית

הגיעו לידי חדשות כי הטילו עליכם לאחרונה מיני גזרות ביומטריות חדשות, ואף גונבו לאוזני שמועות על מסיבות חומצה בהן מסירים מהם בני ציון הטובים סממנים אותם דורש הפריץ לזהות משל היו אוזן רצועה. ((אגב, אני ממליץ למתנגדים לקדם בשיח הציבורי השוואה בין המאגר הביומטרי לבין המספרים שקעקעו הנאצים – קצת גודווין לא הזיק אף פעם לאף אחד בויכוחים פוליטיים בישראל.)) לפיכך, רציתי להביא לתשומת ליבכם את אחד מפיתוחי הגויים המודרנים כאן בניכר. הנה מיד, כפי שאומרים הנוכרים, אני עושה אעמבעד:

חזק ואמץ, חברי אשר בציון! יחדיו נשיל מעלינו את עול הכובש השטריתי ונחזור להיות עם חופשי ואנונימי בארצנו, כמקדם.

ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

יש לי הרבה הערכה לוד"ג אחותך (לא סתם אני מנוי על הרסס שלה), אבל יש לי הרגשה שהיא (ורבים אחרים) נפלו פה לאותו פח אליו נופלים רבים אחרי כל ארוע חריג: "צריך לעשות משהו".

דיסקליימר מראש: "כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית". שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם "פימשטיין" לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים – מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון "לעשות משהו", לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג ((למעשה, לא כדי למנוע אותו, אלא כדי למנוע את הסתרתו למשך זמן רב כל כך, כאילו זה משנה לילדה כמה זמן היא שוכבת מתה בתוך מזוודה בירקון)). באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש"המדינה תעשה משהו" הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד"ג מצטטת את אסף וול מטמקא: "רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים" — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד"כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת"ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. "מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון," אמר פעם בנג'מין פרנקלין, "אינו ראוי לאף אחד מהם". מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

מדינה בשפל

פשוט נורא מה שהולך פה בקנדה. לא רק שהם מגדילים את תקציבי המדע שלהם בלי שום התחשבות, עכשיו מסתבר גם שקנדה סובלת משפל של 30 שנה ברמת הפשיעה. זו כבר השנה השלישית ברציפות שרמת הפשיעה ברחבי קנדה יורדת. קנדה איבדה לא פחות משבעה אחוזים ממקרי הפשיעה שלה ב-2007 לבדה. ברחבי קנדה כולה נרצחו בשנה האחרונה 594 איש בלבד (או קצת פחות מ-1.8 מקרי רצח לכל מאה אלף איש, על בסיס אוכלוסיה של כ-33 מיליון תושבים).

מה שרק מוכיח, שוב, שישראל היא פשוט מקום טוב יותר לחיות בו – על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2006, נרצחו בשנה זו בישראל 182 איש (עליה של 11% לעומת 2005), שהם כ-2.6 מקרי רצח לכל 100,000 איש. סתם, ככה, שתדעו.

כמה קצרים

1.

יואל ספולסקי כותב על שרות חדש, TripIt.com שמאפשר למשתמש לשלוח אליו את כל האישורים האלקטרוניים של טיסות, מלונות וכיו"ב, והשירות מייצר עבורכם לו"ז מסודר כולל התראות ב-SMS. איכשהו, סוגיית הפרטיות כלל לא עלתה בפוסט הזה. מוזר.

2.

וואו.

[gv data="Jd3-eiid-Uw"][/gv]

(דרך)

3.

אין קישור, כי זה משהו שקראתי בספר. בקנדה לפני אי אלו לא יותר מדי שנים, מישהו נעצר על נהיגה בשכרות. השוטר שעצר אותו הקריא לו את הזכויות שלו כפי שנדרש בחוק וביצע בדיקת אלכוהול שמצאה אותו הרחק מעל הרמת המותרת. במשפט השופט קיבל את טענת הסניגור שמרשו היה כה שיכור בזמן שהקריאו לו את הזכויות שלו, שאין סיכוי שהוא הבין את מה שנאמר לו, ולכן בדיקת השכרות שבוצעה בו אינה חוקית. במילים אחרות, האיש זוכה מעבירת נהיגה בשכרות בגלל שהוא היה שיכור מדי כשתפסו אותו. מבריק.

4.

הילד שלי בשלג

ללא מילים.

להמשיך לקרוא כמה קצרים

המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype

איך אפשר להסביר אחרת את יציאתה של משטרת גרמניה בקריאה נרגשת לפושעים וטרוריסטים לעשות שימוש ברשת הטלפוניה מבוססת האינטרנט?

בלי קשר, יקיר הבלוג הוגו צ'אבס מוכיח שוב שהוא בהחלט מוכן להוביל את העולם אל תוך הגל השלישי של דה-דמוקרטיזציה.