האמת ורק האמת

הגיע הזמן לפתוח קטגוריה של "דובי מדבר על דברים שהוא לא באמת מבין בהם".

דיסקליימר: אחת לכמה זמן אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני צריך להבין מה זה פוסט-סטרוקטורליזם כי מסתבר שזה קשור איכשהו לתזה שלי. הבעיה היא שאני ממש גרוע בפילוסופיה, ומאוד מתקשה לקרוא את הטקסטים הרלוונטיים ולהפיק מהם משהו אינטליגנטי. עכשיו זה זמן כזה, ולכן ריכזתי לעצמי כמה טקסטים של ועל פוקו וניסיתי להבין משהו מהם. הפוסט הזה הוא לא ניסיון ולא מתיימר להיות ניסיון להסביר משהו על פוסט-סטרוקטורליזם לקורא ההדיוט. זהו ניסיון שלי להסביר לעצמי משהו בנושא, שבשאיפה יהיה מעניין לקורא ההדיוט, ואולי אפילו יזדמן לכאן מישהו שמבין יותר ממני בנושא ויעזור לי להבין את זה, כי אלוהים עדי שאין לי מושג על מה הם מדברים. אני כותב את הדיסקליימר הזה כאן כי הכתיבה שלי נוטה להיות לא מאוד מסוייגת בד"כ, ואני לא רוצה שיווצר הרושם השגוי שאני טוען שמשהו ממה שכתוב כאן הוא נכון או אמת באיזשהו מובן של המילה. אני לא לוקח שום אחריות על מי שמבסס את ההבנה שלו של פוסט-סטרוקטורליזם על מה שכתוב פה.

אחד האלמנטים שזוכים לעיתים קרובות ללעג מצד אנשים נורמליים בתאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-מודרניות, בעיקר החלקים מהם שעוסקים בסוציולוגיה של המדע, היא הטענה ש"אין אמת", או שהאמת היא יחסית, או, בניסוחים מעצבנים במיוחד, דברים כמו "פיזיקה היא מדע גברי ולבן, בעוד שהאמת של תחומי דעת של 'האחר' כגון מדע נשי היא קורבן לדיכוי בשדה הכוח ההגמוני", או משהו מופלץ שכזה.1 התגובה האוטומטית, שלי ושל אחרים, היא בד"כ משהו בסגנון "מדע הוא מדע, הוא לא גברי ולא נשי", או, אם אנחנו חשים קצת פחות נדיבים באותו רגע "ברגע שה'מדע הנשי' (או הסיני, או ההודי, או מה שלא יהיה) יצליח לגרום למטוס לטוס, אני אתייחס אליו כאמת. בינתיים, האמת היא שפיזיקה מאפשרת לנו לבנות מטוסים שנשארים באוויר". במסגרת הניסיון שלי בכל זאת  לגשת בצורה חיובית לפ"ס, אני אנסה בשורות הבאות להסביר את הטענה הזו באופן שנראה לי שתואם את מה שהגישה הזו מנסה לטעון, וגם יכול להיות מקובל עלי כאמירה קבילה.

פ"ס מתעניינת בתפיסת המציאות שלנו כתוצר של הבניה דרך שיח (discourse) – כלומר, היא מבדילה בין מציאות אובייקטיבית חיצונית שקיימת או לא קיימת אי שם, לבין מה שאנחנו כבני אדם יוצרים כשאנחנו בוחנים ומדברים על המציאות הזו. לשיטתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, כל אמירה על המציאות יכולה להאמר רק באמצעות הכלים השיחיים שקיימים בידינו, בין אם מדובר על מילים, נוסחאות או ציורים. בפשטות – אנחנו צריכים כלי תקשורת כלשהו כדי לתקשר מסרים. אי אפשר להגיד משהו שאין מילים להגיד אותו בהם. כמובן, אפשר לנסח מילים חדשות – הטענה אינה שהשפה קפואה במקום ולא יכולה להתפתח – אבל ההתפתחות הזאת בעצמה מוגבלת פשוט משום שמילים חדשות צריכות גם הן להיות מוגדרות על ידי מילים קיימות. עוברת כברת זמן עד שמושג חדש הופך למספיק עצמאי בשיח כדי שהמשמעות שלו תחרוג מהמשמעות של המילים שהגדירו אותו בתחילה. בזמן הזה המושג צובר משמעויות נוספות ועקיפות, והופך לגדול יותר מההגדרה שלו לבדה.

מכל זה נובע שהמשמעות של כל אמירה היא תלוית הקשר תרבותי. לא רק במובן הטריוויאלי שאמירות מסוימות תהיינה חסרות משמעות בתרבויות שלא קיימים בהן מושגים מתוך האמירה (אני אני אספר לבן שבט יששכר בישראל התנ"כית על הצעד וחצי והטבעה שעשיתי אתמול שבזכותם זכינו באליפות הכדורסל, לאמירה שלי לא תהיה שום משמעות בעיניו ויתכן שיכריזו עלי כאחוז דיבוק, או כנביא), אלא גם במשמעות שמאפיינים של אותה אמירה יכולים להשתנות בהתאם להקשר התרבותי בו האמירה נאמרת. מאפיינים כמו ערך האמת של האמירה.

ערך האמת של אמירה נובע מתוך החוקים שקובע השיח, המערכת התרבותית הכוללת, לגבי מהי אמת. לאמירה "קימור כנף המטוס גורם לכוח עילוי שדוחף את הכנף למעלה" יש ערך אמת חיובי לא בגלל שהאמירה הזו תואמת מציאות חיצונית אבסולוטית, אלא בגלל שהשיח הקיים בתרבות שלנו מגדיר חוקים שהאמירה הזו עומדת בהם. תאמרו – אבל באמת כנף מטוס עם קימור יוצרת כוח עילוי שגורם למטוס להדחף למעלה", אבל הפוסט-סטרוקטורליסטים יענו שאין לכם שום דרך לדעת שזו "האמת". כל מה שאנחנו יכולים לדעת הוא שהאמירה הזו שימושית למטרה מסויימת. המטרה שהיא שימושית עבורה היא יצירת ניבוי שעל בסיסו אפשר לבנות ניסוי שיאשש את האמירה (ולצורך העניין, כל פעם שמטוס ממריא זהו ניסוי שמאשש את התאוריה הזו). אתם מכירים את הכלל הזה בשם "השיטה המדעית", אבל הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית עושה היפוך מעניין: במקום להגיד שמה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי הוא האמת, היא אומרת שהתרבות המערבית הרציונלית מגדירה כאמת את מה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי.

פיזיקאים תיאורטיים יודעים שהמודלים שהם מציאים הם לא בהכרח "האמת". יכול להיות שהם "האמת", אבל זה לא באמת משנה. זה לא באמת חשוב אם יש או אין חלקיק ממשי שמתאים לתיאור של גרביטון. מה שחשוב הוא שהיקום מתפקד כאילו יש חלקיק כזה. אולי יום אחד תצוץ תאוריה חדשה שתסביר את התנהגות היקום בלי להצריך את קיומו של חלקיק כזה, ותצליח אפילו להסביר דברים שהמודל הנוכחי לא מצליח להסביר, ואז הפיזיקאים יעבירו בשמחה [דמיינו התייחסות לקון כאן] את הגדרת ה"אמת" שלהם מהמודל הישן למודל החדש. ההבדל בין המודלים אינו בכך שאחד אכן "אמיתי" יותר מהשני – בהחלט יתכן ששניהם תאורים "שגויים" לחלוטין של המציאות האובייקטיבית שאינה נגישה לנו. ההבדל נעוץ בכך שאחד יותר שימושי מהשני.

אבל מי אמר שאנחנו רוצים לבנות מטוסים בכלל? ישנן חברות שבהן בניית מטוסים לא הייתה בראש סדר העדיפויות, ולכן מה שהיה שימושי עבורן שונה ממה ששימושי עבורנו. כאן, כמובן, נכנס מושג הכוח, שמרכזי בהגות של פוקו ורבים אחרים. מה שימושי לנו נקבע במידה רבה על ידי מי שנמצא בעמדת הכוח, והוא יכול לדכא "אמיתות" אחרות ששימושיות יותר עבור מתמודדים אחרים על עמדת הכוח. כך, מה ששימושי עבור אלו שבעמדת כוח בחברה פיאודלית זו מערכת דתית שתייצר הצדקה מוסרית לשליטה של האוליגרכיה על האיכרים.2 אין משמעות הדבר שכל פיזיקאי צריך להעביר את הרעיונות שלו דרך מסננת ממשלתית שתאשר את השימושיות של המדע,3 אלא שיש התאמה ברמת השיח בין העקרונות הגלומים בשיטה המדעית עצמה לבין העקרונות הגלומים בשיטת המשטר הנהוגה במדינות מערביות, במובן הרחב של המושג "שיטת משטר".

אחת העבודות המוכרות ביותר של פוקו היא ספרו "השגעון בעידן התבונה".4 התזה המרכזית של הספר היא שההגדרה של שגעון השתנתה לאורך מאות השנים האחרונות כדי לשרת מבני כוח שונים. לימים פוקו סיפר שבחר בפסיכיאטריה כמקרה המבחן שלו כי האמין שזו תהיה מטרה קלה מבחינת הנכונות הציבורית לקבל את הביקורת. המעורבות של כוח בהגדרות של פסיכיאטריה הרבה יותר גסה ובולטת מאשר במדעים כמו פיזיקה או ביולוגיה, והדבר נכון גם כיום – ההרגשה שיש משהו מגוחך בכך שעד אתמול הייתי בריא, אבל בגלל שהיום יצאה מהדורה חדשה של ה-DSM הפכתי לחולה במחלת נפש (או להפך), היא אינטואיטיבית ולא מצריכה יותר מדי מאמצים כדי לשכנע אנשים. המהות ההבנייתית של הגדרת סט מאפיינים כ"הפרעה" מתוך צו (by fiat) ולא כאמת אובייקטיבית חיצונית, ברורה הרבה יותר מאשר השימושיות של השיטה המדעית.

מכאן, אם כן, נובעת הביקורת על "מדע גברי" או "מדע לבן" – ההגדרה של "שימושי" נובעת מתוך הקשר תרבותי מסויים ומתוך מערך כוח מסויים. כאשר מערך הכוח משתנה, משתנה גם ההגדרה של שימושיות, ונפתחים בפנינו ערוצים חדשים של שאלות מדעיות, של מחקר מדעי, ושל "אמת", שניצבים לא בניגוד לאמת ולמדע המערביים המוכרים לנו, אלא לצידם, כשווי ערך להם, בהקשרים הרלוונטיים. המשמעות, אם כך, היא לא שכל דבר יכול להיות אמת, או שכל אמירה שמישהו חושב שהיא אמת היא אכן אמת, אלא שיש אמות מידה שונות (ושוות ערך) לבדיקת אמת. אבל מתוך זאת אפשר גם להסיק שאי אפשר להשליך אמת בהקשר אחד לאמת בהקשר אחר. אם האמת בהקשר אחד אינה נמדדת לפי השימושיות שלה לפיתוח טכנולוגיה, כנראה שלא כדאי למישהו לתכנן מטוס על בסיס האמת הזאת (ואכן, אנחנו נופתע אם מערכת כזו תייצר בכלל אמיתות שנוגעות לבניית מטוסים) — אבל אין בכך משום שלילת ערך האמת של האמירה בהקשרה.

כאמור, לא לוקח אחריות על הנאמר לעיל, ואין לי שום כוונה לנסות להגן על התאוריה כפי שאני מבין אותה מפני מתקפות מודרניסטיות, כי אני לא בטוח שאני עצמי לא בצד המודרניסטי בדיון הזה. כמו כן, אין ספק שכל התחום לוקה בז'רגוניזציה קשה, שהיא אולי הכרחית במקרים מסויימים כדי להעביר ניואנסים מורכבים, אבל בה במידה משמשת ככסות לאנשים שמברברים את עצמם לדעת. העובדה, שסוקאל חשף, שגם מומחים לכאורה בתחום לא בהכרח יודעים להבדיל בין טיעון מורכב אך ראוי לבין קשקוש רווי באז-וורדס,5 היא קטלנית עבור תחום המחקר כולו. אני רוצה להאמין שבשנים שעברו מאז חל שיפור בנושא. (וזה, כמובן, בלי להזכיר הפרסומים בעת האחרונה שמראים שחלק גדול מהמחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים (למשל, בנושא סרטן) אינם ניתנים לשחזור, כך ש-נייה נייה הכל עובר עליכם!).

כמובן, אל תתנו לזה להפריע לכם לבקר את הטקסט הזה מאיזו כיוון שבא לכם – כתבתי אותו כדי ללמוד, ואני אלמד עוד יותר מהביקורות שלכם.

  1. ואי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי להזכיר את פרשת סוקאל. []
  2. אני אשאיר לכם לבנות את האנאלוגיה מכאן ל"אמת המדעית" של מדע הכלכלה המודרני. []
  3. למרות שבהחלט היו מקומות בעולם בהם זה קרה – רוסיה הסובייטית כדוגמא בולטת. במידה רבה, הסיבה לכך היא בדיוק ההתאמה בין המדע המודרני לבין השיח הליברלי ההגמוני בעולם המערבי – השניים הזינו האחד את השני על פני מאות השנים האחרונות. רוסיה הסובייטית נתקלה בבעיה משום שהייתה צריכה לדכא את הערכים הליברליים המובנים לתוך השיח המדעי, בו בזמן שנזקקה לתוצרים הטכנולוגיים שלו. []
  4. כתיכוניסט עם יומרות אינטלקטואליות רכשתי עותק של התרגום העברי של הספר, ואני אפילו זוכר שקראתי איזה פרק או שניים, אבל בשלב כלשהו הבנתי שאין לי מושג מה קראתי על עכשיו, וויתרתי על המשך הקריאה. []
  5. סליחה, זה פשוט נורא שאני חושף אתכם לזוועה הזאת. הנה תקציר לבעלי לב חלש. []

שיתאחדו!

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע"ל, שהתפלגה מבל"ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד"ש ופעם בשותפות עם רע"מ (ובל"ד עצמה שהתפלגה מחד"ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא"י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו "לממן" את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא"י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא"י). היתר הצביעו למק"י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק"י/רק"ח/חד"ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק"ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק"ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת "אלטרנטיבה", ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

מס ערך נגרע

דיסקליימר: אל"כ.1 וגם הנגישות שלי לנתונים מוגבלת. יתכן בהחלט שאני טועה במשהו קריטי בניתוח שלי, ואשמח לשמוע הסברים היכן אני טועה, ואף אוסיף אותם לפוסט עצמו במקרה הצורך.

ככל הנראה, נכון לכתיבת שורות אלו, החל מהשבוע הבא אנחנו נשלם אחוז מס אחד נוסף על כמעט כל מה שאנחנו קונים. אם מישהו מחפש יציבות במערכת המס הישראלית, כדאי שלא יסתכל על המע"מ – שיעור המס הזה השתנה בממוצע אחת לשנתיים מאז תחילת שנות ה-2000. לא תמיד זה היה כך. הפעם האחרונה ששיעור המס שונה לפני 2002 הייתה ב-1993 (אז הוא ירד מ-18 ל-17 אחוזים).

מס ערך מוסף חביב על מתכנני התקציב משום שהוא מס שמגיב במהירות. היום החלטת על התיקון, מחר מתחילות לזרום ההכנסות הנוספות. אין המתנות מעצבנות ואין כל מיני בעלי הון שזועמים עליך בגלל שעכשיו שהם מרוויחים רק איקס מינוס אפסילון מיליוני שקלים, כבר אין להם יותר שום סיבה להשאיר את עסקיהם בישראל ושמישהו יחזיק אותם לפני שהם בורחים מכאן לאירלנד.

מס ערך מוסף שנוא על הציבור. ברמה הפשוטה ביותר, משום שזהו מס שאנחנו מרגישים באופן ברור, מיידי, בולט ויומיומי. אתמול משהו עלה 100 ש"ח, היום הוא עולה 101 ש"ח (למעשה, 100.9, אבל הסופר עיגל את המחיר, לנוחות הצרכן). אבל ברמה המתוחכמת יותר, כולנו גם יודעים שהמע"מ הוא מס רגרסיבי: שהוא משפיע יותר על העניים מאשר על העשירים. הסיבה לכך היא פשוטה: ככל שאתה יותר עני, כך חלק גדול יותר מהכנסתך הולך על צריכה. ככל שאת יותר עשירה, חלק גדול יותר מהכנסתך הולך לחסכון – ועל חסכון לא משלמים מע"מ.

יש, כמובן, אי דיוקים מסויימים בטענה הזו. עניים יוציאו חלק משמעותי יותר מהכנסתם על ירקות ופירות, עליהם אין מע"מ, אך אפשר להניח שההשפעה של זה היא זניחה. אבל הבעיה המרכזית עם האמירה הזו היא שהיא מניחה שהצרכנים ימשיכו לצרוך בדיוק באותה מידה אחרי העלאת המס. וכאן בדיוק טמונה ההרסנות של המע"מ. בניגוד למה שאוהבים לספר לנו בעלי ההון, מי שמייצר מקומות עבודה זה לא הם – זה אנחנו, הצרכנים. אף אחד לא פתח מפעל כי היה לו הרבה כסף. הוא פתח מפעל כי הוא חשב שיהיה מי שיקנה את המוצר שלו. אף אחד לא העסיק עובד נוסף בגלל שהרווחים שלו גדלו. הוא העסיק עובדים נוספים כי הביקוש למוצר שלו עלה על יכולת הייצור של כוח האדם הקיים.

אבל בעלי ההון עצמם לא יכולים לקנות הכל. צריך שיהיו עוד אנשים — אלו שמכונים "מעמד הביניים", בעיקר — שתהיה להם מספיק הכנסה פנויה כדי לרכוש מוצרים, כדי שבעלי ההון יצטרכו להעסיק עוד עובדים (שיוכלו להרשות לעצמם לקנות עוד מוצרים). כן, יש יצוא, אבל מדינה לא יכולה להתקיים רק על יצוא. כלומר, היא יכולה. אם היא דיקטטורה בסגנון סין. במדינה דמוקרטית הסידור הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

אז מה קורה כשמעלים את המע"מ? שלוש תגובות אפשריות. אלו שיש להם מספיק כדי לשים כסף בצד בסוף כל חודש ימשיכו לצרוך כרגיל. רווח נקי למדינה. אלו שנמצאים על הסף – גומרים את החודש, אבל עם הלשון בחוץ – יכולים להחליט להצטמצם, להקטין את הצריכה שלהם באותו שיעור של עליית המס, כדי להמנע מלהכנס לחוב או להגדיל חוב קיים. הפסד נטו לכלכלה, והמדינה לא הרוויחה גרוש. לחלופין, הם יוכלו להחליט להצטרף לקבוצה השלישית: העניים, אלו שגם ככה קוברים את עצמם באוברדרפט שהולך וגדל מדי חודש וכבר אין להם איפה לקצץ, יאלצו לקבור את עצמם בקצב קצת יותר מהיר. המדינה תקבל את ליטרת המע"מ שלה, והחברה הישראלית "תרוויח" יותר אנשים בעוני מרוד יותר.

הגידול הצפוי בהכנסות מתוספת המע"מ ינזק כתוצאה מהתהליך ההרסני שהעלאת המע"מ יוצרת: אנשים צורכים פחות, כתוצאה מכך אנשים מאבדים את מקום עבודתם, וכתוצאה מכך, אנשים צורכים עוד פחות וכן הלאה. הסיבה לכך היא שכלכלה ברמת המקרו היא לא כמו כלכלה של משק בית. במשק הבית אני מתאים את ההוצאות שלי להכנסות שלי. ברמת המקרו, ההכנסות שלי הן ההוצאות שלך, ולהפך. אם שנינו נאלצים פתאום לחסוך, החסכון של כל אחד יאיין את החסכון של השני.2

רציתי לבדוק איך נראית ההשפעה הזו במציאות, אז חיפשתי ומצאתי (בסיוע הקורא ירון דישון) את הדו"ח העדכני ביותר של מנהל הכנסות המדינה, ושאבתי משם נתונים לגבי שיעור המס והגבייה המעשית בשקלים.3 בהמשך איתרתי דרך אתר משרד האוצר את תקציב המדינה לכל השנים שהופיע בדו"ח של מנהל ההכנסות (2003-2009), ומשם הוצאתי נתונים לגבי הגידול הריאלי בגביית המס בכל אחת מהשנים הללו לעומת השנה הקודמת (למעט 2008-2009, שנתונים לגביהן מופיעים בדו"ח של מנהל ההכנסות). בבדיקה בסיסית גיליתי קורלציה די מדהימה של 0.68-. במונחים קצת יותר ברורים למי שלא הזדמן לו לעשות קורס בסטטיסטיקה (ואני ממש לא מתיימר להיות סטטיסטיקאי דגול), 45% מההסבר לשינוי בגבייה אפשר למצוא בנתון היחיד של השינוי בשיעור המס (עד כאן לא מפתיע יותר מדי) – והקשר ביניהם הוא שלילי. על פי נוסחת הרגרסיה שהוציא לי המחשב, על כל אחוז שינוי בשיעור המס4, תורגש ירידה של 0.68 אחוז בגידול הריאלי לעומת השנה הקודמת.

כדאי להבהיר בשלב זה שהתוצאות הללו אינן מובהקות לפי סטנדרטים אקדמיים מקובלים – המובהקות (p) של הרגרסיה היא רק 0.1, כאשר הרף המקובל הוא לא יותר מ-0.05. עם זאת, לאור המדגם הקטן מאוד (n=7), זו עדיין תוצאה מרשימה.5

המע"מ בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אירופה, שם הוא נודד בסביבות ה-20% ומגיע במקרים מסויימים אפילו ל-25%. אין בכוונתי לטעון ברשומה הזו שהמע"מ הוא מקור כל בעיותיה של ישראל, או לטעון שלעולם אין להעלות את המע"מ. יש מצבים שזה יכול להיות לגיטימי, כחלק ממהלך כולל של העלאת מיסים שכוללת חלוקה מחדש של ההון בחברה – ובהחלט ישנן תקופות שבהן ראוי לעצור ולהעביר חלק מהעושר שנוצר לטובת כיסוי חובות ויצירת עודפים תקציביים שישמרו ליום סגריר. אך התקופות הללו הן תקופות השפע, בהן השוק משגשג, האבטלה נמוכה והציבור נהנה מהכנסות גבוהות. לא זו התקופה בה אנו נמצאים כיום. אנחנו גם לא נמצאים בתקופה שמצריכה התרת כל רסן ויצירת גרעונות חדשים. הפתרון הזה שמור לתקופות של מיתון של ממש. אנחנו נמצאים כרגע במצב ביניים, מצב שבו צריך לעודד את המשק מחד, אך מבלי להגדיל את גרעונות המדינה מאידך. הדרך לעשות זאת היא על-ידי חלוקה מחדש של ההון באמצעות מיסוי חברות גבוה יותר, העלאה דיפרנציאלית של מס ההכנסה (ולא העלאה שטוחה כפי שמציע לפיד), כך שעל רמות הכנסה גבוהות יותר יהיה גידול גדול יותר במס, הטלת מס עזבון וכיו"ב. המטרה היא לצמצם את כמות הכסף שהולכת לחסכון, ולהעבירו באמצעים שונים, בין אם על ידי הממשלה בדמות תשלומי העברה ובין אם על-ידי השוק באמצעות הגברת הצריכה בקרב "המעמדות החוסכים", לצריכה.

זו הסיבה שהצעדים שמתווה משרד האוצר תחת לפיד הם חצי צעד בכיוון החצי נכון. טוב שיש העלאת מיסים (למעט המע"מ) – וחבל שאין עוד – ורע שצומצמו תשלומי ההעברה למיניהם (למשל קצבת ילדים) שברובם עוברים ישירות לצריכה ומחזקים את הכלכלה. כשהכלכלה תתחזק, וחלוקת ההון בציבור תתאזן קצת, אז ניתן יהיה להעלות את המע"מ לקצץ בהוצאות מסוימות של הממשלה כדי לכסות על החובות ולהתחיל לחסוך לפעם הבאה.

כל זה, כמובן, לא רלוונטי לחלוטין לכך שיש מקומות שבהם אפשר לקצץ (תקציב הבטחון) וראוי לעשות זאת, בלי קשר למצב הכלכלי.

בעקבות הבלוג "דגל אדום" של אלון ניסר, גם אני אמליץ לכם לקרוא את הטור המאלף והמחכים של פול קרוגמן בניו יורק ריוויו אוף בוקס, שעוסק בתנועת הצנע בקרב מקבלי ההחלטות הכלכליות בעולם, ולמה הם טועים טעות נוראית. אם אין לכם כח לקרוא הכל, אלון סיפק תקציר בעברית בפוסט אצלו.

  1. אני לא כלכלן []
  2. הפתרון ברמת המקרו הוא להדפיס עוד כסף. שזה משהו שמשק בית לא בדיוק יכול לעשות. זה פתרון זמני, כמובן, כי גם יותר מדי אינפלציה זה לא בדיוק רעיון טוב, אבל אם עושים אותו נכון הוא יכול להוציא את המשק מהמשבר. []
  3. כאשר שיעור המס שונה במהלך השנה, חישבתי את שיעור המס הממוצע באופן יחסי לתאריך החלת השיעור החדש []
  4. לדוגמא, העלאת המס מ-17% ל-18% משמעה עליה של 6% בשיעור המס. []
  5. עדכון: הגרף הוסר מכיוון שהוא ריכז אליו יותר מדי תשומת לב ובין כה וכה הניתוח המספרי הזה לא נועד לחרוג מרמת האנקדוטה. אם מישהו רוצה לקחת עליו לבצע מחקר רציני יותר עם נתונים ממדינות נוספות ותוספת של שלל משתני ביקורת, אני אשמח לשתף פעולה. היי, אולי נוכל לפרסם משהו! []

ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם.1

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

  1. Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367. []

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

זה לא יכול להיות אחרת

"זו לא השיטה, טמבל," עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ'.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף.1 הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" (עמ' 23). "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים" (עמ' 62). "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל" (עמ' 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות.2 השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה," מזהירה וילף (עמ' 112), ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא" (עמ' 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך" (עמ' 120), ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה" (עמ' 123). "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה" (עמ' 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות" (עמ' 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה"ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך.3

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. "הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת" (עמ' 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע" (עמ' 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא),4 הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

  1. ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו! []
  2. כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה. []
  3. יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית. []
  4. טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת. []

באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל1 חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

  1. למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום []

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

לשכנע, לא רק את המשוכנעים

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין.1 אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת.2 או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום.3 אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים4 – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי.5 סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו.6 לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

  1. ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים. []
  2. העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם. []
  3. תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב. []
  4. קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל… []
  5. לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו. []
  6. מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם. []

מות הפרינט

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

כותב קלדרון. וגל מור מרחיב:

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

למקרא הדברים הללו, קשה שלא לשים לב שהאנשים שכותבים אותם מדמיינים לעצמם עולם בו כולם הם בדיוק כמותם. לכולם יש טאבלטים וסמארטפונים, כולם חיים חיים דיגיטליים למהדרין. לכל היותר, יש עוד כמה זקנים שנאחזים בכוחותיהם האחרונים בעולם הישן, אבל תכף גם הם יעלמו, ואז נשאר רק אנחנו, הומו דיגיטלוס. מה, לא?

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם1.

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

 

  1. למשל, על ידי חיוב כל הספקים לאפשר בחירה בחיבור של חצי מגה בחינם לכל דורש. []