כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן כמה שבא לך

זאב גלילי (חבר ותיק של הבלוג) פרסם בבלוג שלו מאמר של בן-דרור ימיני שפורסם במקור במעריב, בו מצטט ימיני מתוך פוסט ישן של גלילי אודות מספר הפלסטינים שחיו בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. אינני היסטוריון, כך שקשה היה לי להתמודד עם הטענות של ימיני, אבל החלטתי בכל זאת ללכת לפוסט המקורי של גלילי — בכל זאת, יש לי ניסיון רע עם האופן שבו גלילי מפרש נתונים.

מדובר בפוסט מ-2004 שעוסק בגילוי של "אוצר" אצל "אספן מפות מרמת-גן". מה במפה? רישום מדוקדק מסוף המאה ה-19 של כל הישובים בפלסטינה וגודלם. מדובר ללא ספק בממצא מעניין (אם כי, בכל זאת, יש לקרן לחקר פלסטינה אתר אינטרנט מזה שנים רבות – להציג את זה כגילוי חדשני זה קצת מגוחך), אבל צריך לשים לב לכמה פרטים חשובים בפוסט הזה שימיני קצת מסמס, ואם לומר את האמת, מוסמסו גם על-ידי גלילי עצמו. כי הפוסט, זאת צריך לדעת ולזכור, הוא חלק מהמערכה המתמשכת של גלילי להוכיח שהפלסטינים מעולם לא היו, ולכן גם לא נושלו מדבר על-ידי הקמת מדינת ישראל. מטרתו המרכזית היא להוכיח שכמעט שלא היו ערבים בישראל בעת ההיא, ומכאן שרובם היגרו לארץ בשנים שקדמו להקמת המדינה. בכך, הוא מאמין, הוא יוכל להפריך את טענת הפליטות של הפלסטינים ולפתור את הבעיה הפלסטינית בלי שישראל תאלץ לנקוף אצבע.

אז בואו נתחיל מהקשר בין המפה למספר הפליטים שגלילי נוקב בו (במספר עצמו נעסוק מיד): אין כזה. יתר על כן, גלילי אפילו לא טוען בשום מקום באופן ישיר שיש קשר שכזה. המפה, למרות שהיא לכאורה מרכזו של הפוסט, אינה אלא אילוסטרציה לטענה הכללית של גלילי ש"ארץ הייתה שוממה". איך המפה עושה את זה? על-ידי הצגת הפיזור הגדול של הישובים הערבים המעטים (לכאורה) בתקופה ההיא, כמו גם גודלם המצומצם של הישובים המרכזיים. גלילי ספציפית מציין את חיפה כישוב שכל גודלו 440 מטר על 190 מטר, ויפו כישוב שגודלו 540 מטר על 240. ((הערה לגבי הדקדוק של גלילי בפרטים: בסוף המאמר של ימיני הוא מספר על מכתב ששלח אליו ימיני ובו סיפר לו על ויכוח שהיה לו עם אחד מקוראיו שטען שלא יתכן שיפו הייתה ישוב בגודל של 400 מטר על 190 מטר — זאת, למרות שגם גלילי וגם ימיני כתבו שהיא הייתה ישוב בגודל 540 על 240. ימיני כלל לא מבחין בשגיאה שלו, ומספר בסיפוק שמצא קטע מתוך המפה שבו מסומנת העיר יפו שמוכיח את טענתו. בעין בלתי מזויינת, אפשר להעריך בקלות את גודל העיר כמשהו שבהחלט תואם לכ-500 מטר על 250 מטר. אבל ימיני מתעקש דווקא ש"מתברר שלא רק שהיית מדויק, אולי קצת הגדלת את השטח." גלילי עצמו, מיותר לציין, גם הוא לא הבחין בשגיאה הגסה. עוד פרט מעניין לגבי המפה שסיפק ימיני הוא שהיא מציינת את גודל העיר ב-1841, בעוד שהמפה שגלילי מדבר עליה הוכנה לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19. לא ברור מה הקשר בין המפה שהביא ימיני למפה של גלילי.)) אולי אפשר לקבל מפה מושג לגבי מספר האנשים שחיו בארץ בזמן ההוא, אך חשוב לזכור שמשרטטי המפה לא ערכו מפקד ולא כללו כל מידע דמוגרפי בתוכה, וכן שגלילי עצמו לא ביצע כל עבודה שממנה ניתן להסיק במידה כזו או אחרת של בטחון את מספר התושבים על בסיס המידע שבמפה.

אבל, כאמור, גלילי בכלל לא מנסה לטעון שהוא הפיק מספר מתוך המפה. המפה אינה אלא אילוסטרציה בתחפושת של מרכז הפוסט. ובכל זאת, גלילי נוקב במספר – מספר שלאחר מכן ימיני נטל ושייך למפה עצמה. מהו המספר הזה? 100,000 איש. בואו נבחן כיצד הגיע גלילי למספר הזה:

ראשית, הוא מתחיל בכך שיש טווח רחב של הערכות לגבי מספר התושבים בעת ההיא, ומייחס את הטווח הזה ל"דמיון המזרחי ולפסבדו מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה." אני אחסוך מכם את ההערה המובנת מאליה בהקשר של הציטוט הזה. ובכל זאת, אלו הערכות ישנן? בני מוריס, מספר גלילי, נוקב במספר ארבע-מאות אלף, בעקבות הגיאוגרף אלכסנדר שולץ. עוד הוא מזכיר את החוקר ג'סטין מקארתי שנקט במספרים 411 אלף ב-1860 ו-553 אלף ב-1890, ומעיר שלשני החוקרים גם יחד לא היו שום הוכחות לטענותיהם.

הוא ממשיך ומצטט גם ג'ואן פיטרס, עליה כבר דיברנו בהתקלות האחרונה שלנו עם מר גלילי, שנוקבת במספר 141 אלף ב-1882. על סמך מה? זה דווקא לא מפריע לגלילי. כשהמספר תואם את האידאולוגיה, אין סיבה להתווכח על מהימנותו. אבל זה לא מספיק לו – הוא ממשיך ומציין גם את משה מעוז, שהעריך את מספר תושבי הארץ הלא-יהודים כלא עולה על 100,000.

הוא מסכם את הקטע ואומר שאין אומדן מבוסס למספר תושבי הארץ בעת ההיא, ואז מפציץ אותנו באמירה המדהימה הבאה:

אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 ( השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

שוב פעם, עכשיו לאט – גלילי בוחר בכוונה את ההערכה הכי נמוכה שהוא יכל למצוא, ומגלה שאי אפשר ליישב את ההערכה הזו עם מספר הפלסטינים שחיו בארץ עם הקמת המדינה, ומכאן הוא מסיק, שימו לב, לא שההערכה היא כנראה הערכת חסר, אלא — ראו זה פלא! — שהנחת המוצא האידאולוגית שלו, לפיה הפלסטינים היגרו לארץ בראשית המאה ה-20 ולא ישבו בה לפני כן, היא בהכרח נכונה.

מחיאות כפיים.

פליק-פלאקים לוגיים כאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. חוסר הגינות מינימלי בכתיבת טקסט, כפי שאפשר לראות במהלך של גלילי כאן, הוא באמת יוצא דופן. מה שהוא עושה, אם לעשות פראפרזה על הגשש, זה להגיד ש"כמה שאתם רוצים" זה יותר מדי, אז הוא נותן "כמה שבא לו".

אבל רגע, זה לא הכל. האם באמת אין שום דרך להעריך את מספר התושבים בפלסטינה בעת ההיא? התקשיתי להאמין. מכיוון שכבר ידעתי שה"אוצר הבלום" של גלילי היה מוכר וידוע לחוקרים בתחום מזה שנים רבות, החלטתי לחפש בגוגל מאמרים אקדמיים שמציינים את המפה הזו. אחת התוצאות הראשונות היא מאמר פרי עטו של פרד גוטהיל, תחת הכותרת "אוכלוסיית פלסטין, סביב שנת 1875". בינגו.

גוטהיל אסף מספר נאה של מקורות מהתקופה הרלוונטית, כולל המפה המדוברת, והרכיב מהם מעשה פסיפס שנתן לו, בסופו של דבר, הערכה סבירה של מספר התושבים בעת ההיא. בואו נתחיל מניתוץ ההערכה של גלילי, ונעבור להערכה המלאה של גוטהיל.

בשנת 1886 ערכה הממשלה התורכית מפקד בשטחי ארץ ישראל כדי להטיל מס על תושבי השטח, לצורך שיפור תשתית הכבישים. אחד ג' שומאכר הופקד על מחוז עכו, אבל הגדיל ראש וספר לא רק את הגברים בגיל העבודה אלא את כולם כולל כולם, נשים, זקנים וטף. המסמכים שהותיר אחריו לא משאירים מקום לספק: בגזרת עכו לבדה חיו כ-150,000 איש, כשליש מתוכם מרוכזים בשש ערים בנות 3,000 איש או יותר, והיתר מפוזרים בכפרים קטנים יותר, או נמנים על האוכלוסיה הבדואית. הנה נגוזה לה תזת ה-100,000 של גלילי. מסמך פשוט וברור מזה, דומני, הוא יתקשה למצוא.

השאר, כמובן, פחות ברור. ובכל זאת, גוטהיל, בתום עבודת חישוב ששיקללה מספר מקורות, הגיע להערכה לפיה חיו בארץ ישראל קצת למטה מחצי מיליון איש בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19. מספר זה, יש לציין, כולל גם את האוכלוסיה היהודית, שמנתה, אם נהיה נדיבים, כמה עשרות אלפים.

ולעשות את הדרך מכחצי מיליון לקצת יותר ממיליון בשלושת-רבעי המאה, זה כבר קצת פחות בלתי נתפס. אבל, מצד שני, זה לא ממש מסתדר עם האידאולוגיה של גלילי (ושל ימיני), אז לעזאזל העובדות.

ניבוי: גם גלילי וגם ימיני לא יודו בשגיאתם ו/או יתנצלו על פרסום הנתונים המטעים והשגויים.

חברים יש רק בפייסבוק

"שפל חסר תקדים!" בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל…פוליסיימן! ((מדה"מ-מן?))

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה "לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה." בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

  • עבודה כיום: 11.17
  • עבודה 2009: 4.79
  • עבודה 2006: 3.93
  • עבודה 2003: 3.79
  • עבודה 1999: 4.19
  • ליכוד כיום: 7.29
  • קדימה כיום: 9.48

(היחס "כיום" חושב על בסיס מספר המצביעים בבחירות 2009. מספר המצביעים לכל מפלגה בכל מערכת בחירות מתוך וויקיפדיה.)

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים. ((סקר עדכני יותר מנבא 32 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד, כלומר עלייה לעומת הבחירות הקודמות. לצערי, בכתבה שמצאתי עליו לא מצויין מספר המנדטים המנובא עבור העבודה. אם למישהו יש את הסקר המלא, אשמח לעדכונים.))

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי "יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'" הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה "אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה.
מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי."

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד ((אפרופו – שימו לב למספר החברים: כ-177 אלף, לא הרבה יותר ממה שהיה לעבודה בשנת 99', וזה למפלגה שבבחירות האחרונות זכתה בפי 14 יותר קולות ממה שזכתה העבודה בבחירות 99'.))), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב"הארץ" ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

זה דיברז'ה זה?

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה. ((אם כי עם מגבלות מסויימות על נשים, לפחות בהתחלה.)) אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.


היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת "הראשון מנצח" (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי "שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים" (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים. ((לחלופין, אם אותה מפלגה זוכה באופן עקבי בכל המחוזות מהזן הראשון, המפלגה השניה במניין הקולות לא תזכה אפילו למושב אחד. אפשר אפילו לדמיין מצב שבו המפלגה הראשונה במניין הקולות לא תזכה באף מושב – אם למשל המחוזות מהזן השני יניבו תוצאות של 40-35-25, כאשר המפלגה שזוכה ב-35% באופן עקבי זוכה ב-48% במחוזות מהזן הראשון.))

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת "הצבעה טקטית".

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו ((למעט המקרה של מצביע למפלגה שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה שמעביר את קולו למפלגה שכן תעבור אותו.)) כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת "הראשון מנצח" הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים. ((לדוג': במחוז שבו הליברלים הובילו באחוזים בודדים על השמרנים, מצביעי הליברלים העבירו את קולם ללייבור משום שהליברלים הפסידו בספירה הארצית — ובכך גרמו דווקא לבחירתו של המועמד השמרן.))


ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה "חוק דיברז'ה" (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות. ((גם בפרלמנט הבריטי יש כמה מפלגות זערוריות, אבל לא סופרים אותן בדרך-כלל.)) זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

על איכותם של האיכותנים*

מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. ((למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה.))

מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב"מה שבא לי".

למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות "חסכוניות" בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו "מלחמה", "פערי שכר" או "לאומנות". יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. ((סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים.))

המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.

אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב"שיח המדעי-מערבי הדכאני". המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך "מחקרים" בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה "תיאורטיקנית של החברה", או "מספרת סיפורים של החברה", אבל לא "מדענית חברה".

אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.

הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה"מחקר" האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג'ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ': אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.

אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. ((כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים…))

אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.

ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.

(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.

(אי-)הצבעה לפרלמנט האירופי: מוכנות לדמוקרטיה או יורוסקפטיות?

לפני כחצי שנה כתבתי פוסט, בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי, בו ערערתי על התפיסה המקובלת כאילו יש ירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בבחירות לפרלמנט של האיחוד. הראיתי שם שחלק ניכר מהירידה באחוזי ההצבעה הכוללים נובע מהתווספות של מדינות חדשות לאיחוד, שאחוזי ההצבעה בהן היו נמוכים באופן ניכר מהממוצע במדינות הותיקות יותר.

בתגובות שם הציעו מודי וסיון שכדי לבחון הסבר פוטנציאלי לתופעה הזו – שהמדינות החדשות באיחוד הן מדינות שאינן מורגלות בדמוקרטיה ולכן תושביהן פחות נוטים לנצל כלים דמוקרטיים בסיסיים – אפשר להשוות בין אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי לבין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות שם. על פניו, הגיוני לטעון שאם הסיבה לאי-ההצבעה היא חוסר היכרות עם מוסדות דמוקרטיים, אותו אפקט יפעל על המוסדות הלאומיים.

נתקלתי מחדש בפוסט הזה, והחלטתי לבדוק את ההשערה הזו. מצאתי באתר יורוסטאט נתונים לגבי אחוזי הצבעה בבחירות לאומיות ובבחירות האירופאיות, ובחנתי את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות האחרונות שהיו, לבין אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש השנים לגביהן יש שם נתונים: 1999, 2004 ו-2009.

התוצאות די מעניינות. בשנת 1999, לפני הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה, לא הייתה שום קורלציה בין אחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות לבין אלו לבחירות האירופאיות (r=.048)(אחרי בחינה מחדש של הנתונים הבחנתי שבטעות אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות עבור חלק ממדינות האיחוד בנקודת הזמן הזו הוזן כאפס, מה שעיוות את התוצאות. המתאם הנכון עבור תשע המדינות לגביהן יש את כל הנתונים בנקודת הזמן הזו הוא 0.713. המתאמים עבור שתי נקודות הזמן הבאות בקרב המדינות הללו בלבד הם 0.724 ו-0.737 בהתאמה). בשתי נקודות הזמן הבאות, הייתה גם הייתה: r=.701 ב-2004, ו-r=.807 ב-2009. אבל עיקר הקשר נובע דווקא מהמצטרפות החדשות. הקורלציות רק עבור החברות הותיקות באיחוד אמנם גבוהות יותר מאשר ב-99', אבל הרבה יותר נמוכות מאשר הקורלציה עבור כלל המקרים ביחד: r=.569 ב-2004 ו-r=.662 ב-2009 (כצפוי, המתאם רק עבור החברות החדשות גבוה יותר מאשר המתאם הכולל).

אם המספרים הללו לא אומרים לכם כלום, אפשר להתרשם מההמחשה הגרפית של התוצאות הללו. הגרף הראשון מציג את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות שנערכו בין השנים 2005-2009 במדינות אירופה השונות לבין אחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי באותן המדינות. ניתן להתרשם כי יש, בסך הכל, קשר חיובי בין שני המספרים.


כל מדינות האיחוד האירופי, 2009. (nat2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט הלאומי בבחירות שבין 2005-2009; eu2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009)

בשני הגרפים הבאים, נפרק את האיחוד האירופי למדינות הותיקות ולמדינות החדשות. כפי שניתן לראות, בקרב המדינות הותיקות קשה לראות תבנית ברורה (למעשה, אם מורידים את בלגיה שבפינה הימנית העליונה, הקשר שקיים נחלש עוד יותר). בקרב המדינות החדשות, לעומת זאת, אפשר לראות עליה משמעותית וחדה באחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי שמתלווה לאחוזי הצבעה גבוהים יותר לפרלמנט הלאומי.


15 המדינות הותיקות, 2009.


המדינות החדשות בלבד, 2009.

מה הממצאים הללו לא אומרים לנו? כרגיל, במצבים של מתאם, הממצאים לא מוכיחים קשר סיבתי. כלומר, אי אפשר להגיד שעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט הלאומי גורמת לעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי. עם זאת, בהחלט אפשר לשער שהקשר בין השניים אינו מקרי, אלא נובע מהשפעה כפולה של הבדלים בהרגלים הדמוקרטיים של המדינות שעוברות תהליכים של דמוקרטיזציה: ככל שהדמוקרטיזציה מתחזקת, כך עולה אחוז ההצבעה הן לפרלמנט המקומי והן לפרלמנט האירופי.

בקרב המדינות הותיקות, לעומת זאת, ההסבר הזה לא ממש תופס. ישנו גורם אחר שמשפיע על אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, שפועל בנפרד מאחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות.

עדכון: תיקנתי למעלה את הנתונים לגבי 1999, והנתונים החדשים מעלים שאלות חדשות – לכאורה, הקבוצה של המדינות עבורן יש נתונים לגבי שנת 1999 היא מקרית לחלוטין (המדינות שערכו בחירות ב-1999), אבל משום מה דווקא בקרב המדינות הללו יש מתאם גבוה יותר משמעותית מאשר יתר המדינות הותיקות. השערה טטנטיבית: החיבור בין מערכת הבחירות המקומית למערכת הבחירות האירופית גורם ליתר מעורבות ציבורית, לפחות בקרב אלו שטורחים להצביע בבחירות המקומיות, וכך למתאם גבוה יותר בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות.

מות המספור

לפני כמה ימים ראיתי לראשונה בחיי ספר אלקטרוני מקרוב (זה של סוני, לא הקינדל). אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי זו העובדה שהגדלה או הקטנה של הפונט משנה בהתאם את מספר ה"עמודים" בספר.

ימים ספורים לאחר מכן, בעת שבדקתי עבודות של סטודנטים שמתי לב למשהו שהבחנתי בו בעבר, אבל לא ייחסתי לו חשיבות: סטודנטים נותנים מספרי עמודים שאינם מתייחסים למספור של עמודי המאמר בכתב העת, אלא למספור של העמודים בקובץ ה-PDF שהם הורידו. המספור האמיתי, בסופו של דבר, מרגיש שרירותי לגמרי לסטודנט בן ימינו, שבסבירות גבוהה לא ראה כתב עת מדעי בחייו. המאמרים בפורמט האלקטרוני הרבה יותר נגישים ונוחים מאשר ללכת לספריה, לאתר את הגליון הנכון של כתב העת, ואז עוד לצלם עותק של המאמר, כי אי אפשר להוציא את החוברות מהספריה.

העניין הוא שמספור עמודים הוא קונבנציה נוחה ביותר – היא תוצר לוואי מקרי של טכנולוגיית הדפוס, אבל זהו תוצר לוואי שימושי להפליא. בכל טקסט באורך של יותר מכמה אלפי מילים, מתן מראה מקום כללי ("קננגיסר 2009", כדוגמא פיקטיבית) זה לא ממש מועיל, במיוחד אם מראה המקום מתייחס לנקודה ספציפית בטקסט, ולא למאמר באופן כללי. ((דוגמא טובה היא ציטוטים ישירים – מתן מראה מקום ברמת העמוד מאפשר לקורא שלא מכיר את הטקטס המצוטט לבדוק את ההקשר שבו נכתב הקטע שצוטט.)) אובדן הקונבנציה הזו, בין אם בטקסטים עם מספור דינאמי כמו בספר האלקטרוני, ובין אם טקסטים בלי מספור כלל כמו רשומות בבלוגים, ייצור בעיה למי שרוצה לתת מראה מקום מדוייק. ובעוד שאפשר לחשוב על סטנדרטים חלופיים למראי מקום (למשל, מספר פסקה), הדבר יצריך יצירת מספור יעודי ומלאכותי, להבדיל מהאורגניות של מספור עמודים בספר.

עכשיו אני קצת סקרן לדעת איך הבעיה הזו תפתר.

קננמשהו

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם – יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.

מחיר משקף ערך, לא עלות

האינטרנט כמרקחה! בעקבות השתלשלות עניינים מסויימת, כל האנשים החשובים ביותר בעולם הצטרפו לאיגוד האינטרנט הישראלי כדי לעשות מהפכה ולהפוך את האינטרנט לחינמי לחלוטיןרישום הדומיינים באינטרנט לקצת זול יותר. האמת היא שקל לי לגחך – אני לא מחזיק באף דומיין ישראלי או בכלל, והסיבה לכך לא קשורה למחיר הדומיין אלא לכך שאני מפחד להכנס לסיפור של רכישת שירותי אחסון. אבל אני בסופו של דבר מבין את השיקולים שמנחים את הבלוגרים הזועמים.

עם זאת, רציתי לתקן שגיאה קלה שעלתה בדבריה של שרון – שגיאה שפעם נכנסתי לויכוח עם כלכלן לגביה (מהצד הלא נכון), השתכנעתי שהוא צודק, ומאז אני רואה אותה בהרבה מקומות.

כשאני הולכת לאכול במסעדה, מקובלת עליי העובדה שמחיר המנה שלי מגלם בתוכו את דמי השכירות של המקום והשכר של המלצריות והבחור ששוטף כלים. מחיר המנה שלי אינו (אמור) לגלם בתוכו גם את מחיר שיעורי הבלט של בנו של בעל המסעדה "שהוא באמת ילד נורא מוכשר".

ההנחה שביסוד דבריה של שרון היא שמחיר משקף עלות של מוצר (כולל עלות עבודה, כלומר משכורת, ואני מניח שגם רווח לבעלים נופל תחת אותה הגדרה). כלומר, אם יש מוצר שעולה 80 ש"ח, וצריך 60 ש"ח כדי לייצר אותו, אז אם נוריד את עלויות הייצור בעשרה ש"ח, מחירו של המוצר צריך לרדת גם הוא באותו סכום. באותה מידה אנחנו נבין לגמרי אם עלייה בעלויות הייצור תגרום לעליה במחירו של המוצר (העיתונים נוהגים להעלות את מחיר העיתון אחת לכמה זמן בתואנה שכזו).

אבל האמת היא, כמובן, שונה לחלוטין. מחירו של מוצר אינו קשור בדבר לעלות הייצור שלו. אותו מוצר ממש יכול להמכר בשני מקומות שונים במחירים שונים לגמרי. אותו מוצר עם שני מותגים שונים יכול להמכר בשני מחירים שונים. אותו מוצר בשני ימים שונים יכול להמכר בשני מחירים שונים. הדבר היחיד שאפשר להגיד על מוצר בהתבסס על מחיר העלות שלו הוא שמחירו לצרכן כנראה לא יהיה נמוך ממחיר העלות — ואפילו זה לא תמיד נכון (לדוגמא, הפלייסטיישן 3, שמחירו ירד לאחרונה, יקר הרבה יותר ליצרן מאשר לצרכן, וזה היה נכון עוד לפני הורדת המחיר – הרווח ליצרן מגיע ממשחקים, לא מהקונסולה עצמה. גם העיתון עולה הרבה יותר מאשר המחיר שלו לצרכן. עיקר הרווחים של העיתון מגיעים מפרסום, כמובן).

אז אם המחיר אינו משקף עלות, מה הוא כן משקף? הוא משקף הערכה של המוכר לגבי הערך של המוצר (כולל "ערכי מותג") עבור הצרכן. או, במילים אחרות, כמה אנשים יהיו מוכנים לשלם על המוצר הזה, ואיזה מחיר יניב הכנסות מקסימליות (כאשר הכנסה היא פונקציה של מספר הפריטים שנקנו כפול המחיר – עקומת הביקוש וההיצע המפורסמת). בבואו לתמחר מוצר (או אפילו להחליט אם למכור אותו בכלל), שואל עצמו היצרן שתי שאלות: כמה אני רוצה להרוויח? (דבר ראשון! וזה בהחלט יכול לכלול שיקולים כמו עלות החוג לבלט של הבן, אבל גם שיקולים של השקעות שכבר הושקעו, ולכן עדיף להרוויח פחות ולו כדי להחזיר חלק מההשקעה – למשל למכור פירות מתחת למחיר העלות שלהם כשהם כבר כמעט רקובים); וכמה אנשים מוכנים לשלם עבור מה שיש לי למכור? (כולל שיקולים של מוצרים מתחרים). אם התשובה השניה לא מספיק קרובה לתשובה הראשונה, היצרן עשוי להחליט לא למכור את מה שיש לו בכלל.

ונחזור לנמשל. איגוד האינטרנט הישראלי רוצה להשיג כל מיני מטרות – קידום השימוש באינטרנט, מחקר, חינוך וכו'. אין לו הרבה דברים שהוא יכול למכור כדי לממן את זה, כי כמה אנשים כבר יסכימו לשלם דמי חבר כדי שניתן יהיה לתת לאיזה דוקטורנט מלגת מחקר כדי לבדוק את מצב החסה באתר של מועצת יש"ע? אבל יש להם מוצר אחד שהוא די להיט – דומיינים ישראליים. אז הם ישבו וחישבו, ומצאו שהם זקוקים לכשמונה מיליוני ש"ח בשנה. בנוסף, הם בדקו וגילו שכדי להשיג סכום כזה, הם צריכים לתמחר את הדומיין הישראלי בכ-80 ש"ח לשנה. עוד הם בדקו וגילו, שאנשים הם פראיירים, ומוכנים לשלם סכום מופרך שכזה רק כדי שדגלון קטן עם il יופיע להם בסוף שם הדומיין שלהם. וכך היה.

ואם היו מגלים שהישראלי לא פראייר, והוא יעדיף שמות מתחם של טובאגו על-פני אלו הישראלים, אלא אם ירד המחיר לכ-40 ש"ח לשנה? ובכן, יתכן שאיגוד האינטרנט הישראלי היה שוקל מחדש את ההוצאות שלו, ומחליט שהוא יכול לעשות מספיק טוב גם עם הכנסות כאלו, כדי להצדיק את המשך הפעילות. מאידך, יתכן שחברי הארגון היו מחליטים שהם לא באו כדי להקים מערכת לרישום דומיינים אלא כדי לקדם את האינטרנט, ולפיכך ישפכו המים עם התינוק, ולא יהיה לא זה ולא זה.

כמובן שמישהו אחר ירים את הכפפה די מהר, וקום תקום מערכת רישום דומיינים ישראליים זולה יותר, תחת הנהלה חדשה. אבל אז מאה אחוז מהרווחים ילכו לחוג הבלט של הבן, ושום כלום ילך לקידום האינטרנט בישראל. שזה בסדר גמור עבור צרכן הדומיינים הישראליים הממוצע, אבל אני לא לגמרי בטוח שזו המטרה בה מעוניינים כל אותם הבלוגרים שזעקתם הדהדה ברחבי הבלוגוספירה.

אז מה המסר שלי? לא שאנשים לא צריכים להרשם לעמותה ולדאוג שהיא תתפקד כראוי, תהיה שקופה יותר ותשקיע את הכספים שלה יותר בקידום המטרות האמיתיות שלה ופחות במשכורות לעובדים. אלא רק שצריך מאוד להזהר במהלכים שמקדמים במסגרת ההתגייסות הזו, ולשאול כל הזמן האם תפיסה שגויה של מהות התמחור לא תגרום לאובדן משמעותי של השקעה במחקר ובפיתוח של הרשת בישראל.

האם קנגורואים חולים בשפעת חזירים?

הרבה מיסאינפורמציה מסתובבת שם בחוץ בימינו באשר לשפעת החזירים – מיסאינפורמציה שגורמת לאנשים מצד אחד להכנס לחרדות מיותרות, ומצד שני לזלזל בסכנה שקיימת. בפעם הבאה שיוצא לכם לשוחח עם מישהו על הנושא, אל תשכחו להזכיר לו את הפרטים הבאים:

א. שפעת חזירים אינה יותר קטלנית משפעת רגילה. כמו שפעת רגילה, רוב האנשים שחולים בשפעת החזירים מחלימים בקלות וממשיכים בחייהם. ישנם אנשים שרצים לבית החולים בחשש שאולי יש להם שפעת חזירים, וכשהם שומעים שהם חולים בסתם שפעת, הם נרגעים, כאילו הסיכון שהיו נתונים בו השתנה במשהו. אז לא, החשש הוא לא משפעת אלימה במיוחד. העובדה היא שרוב האנשים (כולל אותי, יש לציין) לא טורחים להתחסן מפני שפעת עונתית, ובמידה לא קטנה של צדק. אבל אם לא פחדתם עד היום משפעת רגילה, אין סיבה שתפחדו משפעת חזירים.

ב. החשש הוא דווקא מחוסר ההיכרות שלנו עם אופן ויכולת ההתפשטות של שפעת החזירים. החשש, שטרם הוברר עד תום, הוא שהשפעת הזאת פשוט תדביק הרבה יותר אנשים. בהנחה שאחוז זהה של אנשים שנדבקו במחלה ימותו כתוצאה ממנה או מסיבוכים הקשורים בה, כפי שמתים משפעת רגילה, הרי שאם מספר הנדבקים גדול משמעותית, כך גם מספר המתים יגדל.

העניין הוא שהחשש הזה הוא בדיוק זה – חשש. אנחנו פשוט לא יודעים, וכולנו פחות או יותר מחכים לבוא הסתיו, עם תחילת עונת השפעת הרגילה, לראות אם יהיו שינויים מהותיים במספר חולי השפעת.

כולנו? אז זהו, שלא. בחלק הכדור הדרומי משתולל לו בימים אלו ממש חורף כהלכתו. מי שרוצה לדעת מה צפוי לנו עוד מספר חודשים, מוטב שיסתכל לשם – ומוטב, אם אפשר, לאוסטרליה, שהיא הכי דומה למדינות האירופאיות וצפון-אמריקאיות (וגם ישראל, למעט עניין הגנים) ברוב המדדים הרלוונטיים. ((כן, כן, גם ניו-זילנד. אבל אוסטרליה זה מספיק. הייתי בודק את ניו-זילנד אם זו הייתה שפעת הכבשים.))

אז מה קורה באוסטרליה? בימים אלו ממש עברה אוסטרליה את רף 100 האנשים שמתו לאחר שאובחנו כחולים בשפעת החזירים. ודוק: הם לא בהכרח מתו מהמחלה. הם יכולים היו למות מכל מיני דברים, אבל הם אובחנו כלוקים במחלה, ואחר כך מתו. בכל מקרה, כ-100 איש. באוסטרליה מתים מדי שנה כ-2800 תושבים משפעת, כאשר, כצפוי, רובם חולים ומתים בחודשי החורף (כלומר, יוני-אוקטובר).

הבלוג השימושי בעל השם המפתיע "שפעת חזירים באוסטרליה" מספק לנו כמה נקודות מידע מעניינות. ראשית, גרף המציג את הנתונים הממוצעים עבור השנים הקודמות באשר לאבחון שפעת בבתי חולים:

צריך לציין כאן שהשנים האחרונות נטו יותר לכיוון העליון של הטווח, עם שיא של כל הזמנים ב-2007 (למעלה מ-10,000 מקרי שפעת מאובחנים לאורך השנה), ולא הרבה מתחת לזה ב-2008, כלומר שלא יהיה זה בלתי סביר להסתכל יותר על קו המקסימום מאשר על קו הממוצע. כעת, נביט בגרף עבור שנת 2009 עד כה:

אהם.

אנחנו מדברים על עלייה של משהו כמו 700 אחוזים לעומת השיא הקודם. האם אפשר להכריז על מגיפה עולמית ולברוח למערות? רגע. צריך לזכור שהנתונים הללו מדברים על מקרי שפעת שאובחנו בבתי החולים – אבל כולנו יודעים שרוב הזמן, אנשים שחולים בשפעת פשוט שוכבים במיטה כמה ימים, אולי לוקחים איזו אנטיביוטיקה (למרות שאנטיביוטיקה אינה יעילה כלל כנגד שפעת! שפעת היא וירוס, אנטיביוטיקה זה רק נגד חיידקים!), וממשיכים לתפקד כרגיל. רק המקרים הקשים מגיעים לבתי החולים. האם יתכן שרק המודעות הגבוהה והפאניקה הבלתי מוצדקת מריצים אנשים לבית החולים, כשבתנאים נורמליים הם כלל לא היו מדווחים על המחלה לאיש? יש סיבה לחשוב כך. בשנת 2007 הידועה לשמצה, מתוך 10,000 האנשים שהגיעו לבתי החולים עם שפעת, כ-2600 איש מתו ממנה או מסיבוכים קשורים. כרבע. להבדיל, בעונה הנוכחית כ-29,000 איש כבר הגיעו לבתי החולים ואובחנו כחולים בשפעת (כלשהי), מתוכם 100 בלבד מתו עד כה, ועוד כמאה מאושפזים בטיפול נמרץ. נלך על התסריט הגרוע ביותר ונניח שאנחנו ב-200 מתים. ((בשלב כלשהו מישהו ישים לב שאלו המספרים של אנשים שמתו משפעת החזירים, ולא סך האנשים שמתו משפעת עד כה. זה נכון, ולצערי אין בידי את מספר המתים משפעת בכלל באוסטרליה נכון לעכשיו, אבל מכיוון שסוכנות הבריאות האוסטרלית מדווחת כי 80%(!) מחולי השפעת השנה לוקים בנגיף החזירים, סביר להניח שהמספרים הללו אינם רחוקים מהמספר המלא.)) שני שליש האחוז, לעומת 26 אחוזים. ושוב – בהחלט יתכן שהפאניקה המריצה הרבה אנשים לבית החולים מוקדם, מה שהציל את חייהם של רבים שהיו מתים מהשפעת אילולא החשש משפעת החזירים. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהמספרים הללו אינם אינדיקציה לעונה קשה במיוחד של שפעת, אלא לעונה היסטרית במיוחד. עוד כדאי לציין שאנחנו כעת ממש באמצע עונת השפעת באוסטרליה. אם מספרי המתים ימשיכו בקצב הנוכחי, זו עוד תהיה שנה טובה במיוחד במלחמה הסיזיפית כנגד הנגיף.

אז מה למדנו? למדנו בעיקר שעדיין אין לנו מספיק נתונים, אבל מה שכן יש לנו מאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע ליכולת הדבקה חריגה של הנגיף החדש. בכל אופן, אפשר להניח לחשש שרבים עדיין אוחזים בו מפני שפעת אלימה וקטלנית במיוחד. אין דבר כזה, בינתיים.

אם אתם רוצים לפחד ממשהו, תפחדו מהמדוזה בת האלמוות.

ברצינות.

מדד הניסיון בממשלת נתניהו

כשפתחתי את הרידר הבוקר, ציפיתי למבול של פוסטים על הממשלה עצומת הממדים של נתניהו. הופתעתי לגלות שלאף אחד כמעט לא אכפת. אולי אף אחד לא ציפה לשום דבר מנתניהו, אולי היאוש אחז בנו. רק יובל כתב ביקורת נפלאה על מגוון התפקידים המעניינים שנבדו כדי למצוא תעסוקה מדומיינת ללא פחות מ-37 אנשים.

אבל אם נתעלם לרגע מעצם כמות האנשים בממשלה הזאת, אחד הדברים שדקר לי בעין היה איכות האנשים והמיקום שלהם. דוגמא בולטת, כמובן, הוא שטייניץ בתפקיד שר האוצר – אחד מהמשרדים הבכירים ביותר בממשלה שמאוייש על ידי אדם שמעולם לא החזיק במשרת שר, סגן שר, או מחלקת תה במשרד ראש הממשלה. אותו כנ"ל לגבי גדעון סער. וזה לא שאין אנשים מנוסים יותר בשורות הליכוד. מנגד קופצות לעין כמה דוגמאות הפוכות, של אנשים כמו מרידור ובגין ששונמכו משמעותית (מרידור היה שר בכיר בעברו וקיבל משרת שר זוטר, ואילו בגין היה בעברו שר זוטר (המדע), וקיבל משרת שר בלי תיק). ((אפרופו, איפה ההדר והצניעות שתמיד אמרו שיש לבגין? מדוע הוא הסכים להכנס לממשלה מנופחת כל כך בתפקיד חסר משמעות כל כך? אני לא מדבר על ברברנים כמו ברוורמן – האיש שטובל והוא כל כולו שרץ אחד גדול – מבגין באמת אפשר היה לצפות ליותר.))

אבל אלו אנקדוטות. איך אפשר לבדוק האם הממשלה הזאת חריגה מבחינת הניסיון של חבריה? החלטתי לתכנן מדד ניסיון פשוט (יש שיאמרו פשטני), ולבחון אותו לגבי הממשלה הנוכחית.

עבור המדד הזה חילקתי את משרדי הממשלה לשלוש קבוצות: שרים בכירים (חוץ, בטחון, אוצר, פנים, משפטים וחינוך), שרים זוטרים (כל השאר), וקבוצה אחת שכוללת שרים בלי תיק וסגני שרים. יש, כמובן, בעיות עם החלוקה הזו. האם כל מיני משרות מופלצות כמו "השר לענייני מיעוטים" צריכות להכלל תחת שרים זוטרים, או שמדובר בעוד שר בלי תיק במסווה עלוב? ומה לגבי סגני שרים שאין מעליהם שר? האם הם "במעמד שר" כמו שכתוב בטמקא, או סגני שרים? בסוף החלטתי ללכת לפי התואר הפורמלי בהכל חוץ מאשר במקרה של משולם נהרי ("שר במשרד ראש הממשלה") שהוכרז מבחינתי כמקביל לשר בלי תיק/סגן שר.

עבור כל שר נתתי מספר בין אפס לשלוש. אפס ניתן למי שנשאר באותה רמת משרה ביחס למשרה הבכירה ביותר שמלא בעברו (ברק, ישי, אדלשטיין וכו'). אחד קיבל מי שקודם ברמה אחת (מכלום לסגן/בלי תיק וכן הלאה). שתיים קיבל מי שקפץ מעל רמה אחת (מכלום לשר זוטר, או מסגן/בלי תיק לבכיר) או מי ששונמך ברמה אחת (כלומר, מייצג אובדן של ניסיון שנצבר בעבר). שלוש קיבל מי שקפץ בשתי רמות (מכלום לשר בכיר) או מי ששונמך בשתי רמות (מבכיר לסגן/בלי תיק – לא היו מקרים כאלו, אלא אם סילבן שלום יפתיע).

ממשלה נורמלית תציג מדד ממוצע של בין אפס (אף אחד מהשרים לא קודם) לאחד (או שכל השרים קודמו ברמה אחת, או שחלק מהשרים נשארו באותה רמה וחלק קודמו מכלום לשרים זוטרים, ועוד כל מיני וריאציות), או כל דבר באמצע. ככל שהמדד שואף לאפס, כך הממשלה היא בעלת יותר ניסיון מיניסטריאלי – אבל לגמרי הגיוני וסביר שממשלה לא תעמוד על אפס בדיוק, משום שכל הרעיון של צבירת ניסיון הוא התקדמות, וכן מן הראוי להוסיף פרצופים חדשים לממשלה מדי פעם.

המדד, יש לציין שוב, הוא פשטני מאוד. הוא בודק אך ורק ניסיון במשרת שר ולא ניסיון בתחומים אחרים (ראשות ועדות, נסיון מקצועי בתחום וכד'), והוא גם לא בודק את איכות תפקודו של השר במשרתו הקודמת (כלומר, הוא מתעלם מההשלכות של החוק הפיטרי – אני אישית לא מתלונן על כך ששר הבטחון לשעבר פואד שונמך למשרת שר זוטר, אבל המדד לא משקף את זה). עם כל הפגמים הללו, מה אומר המדד? הציפייה שלי ממבט כללי על הרשימה היה של ממוצע גבוה למדי. ציפיתי לפחות ל-1.5. התוצאה האמיתית, אני חייב להודות, הפתיעה אותי לטובה:

1.03 – כלומר, מדד הניסיון אמנם נוטה לכיוון חוסר הניסיון של הממשלה (לא מפתיע לאור הכמות שלהם), אבל לפחות ברמה התיאורטית, לא מדובר בחריגה משמעותית ממה שהייתי מכנה "טווח סביר". מכיוון שאין לי את הזמן להשקיע בבדיקת המדד עבור ממשלות קודמות, קשה להגיד עד כמה חורגת התוצאה הזו מהממשלה הממוצעת. אם מישהו מעוניין לבדוק זאת, הרי לכם הזדמנות לכתוב עבודת סמינר נחמדה במדע המדינה. ספרו לי מה היו התוצאות.

פטור בלא כלום אי אפשר, בכל זאת. הסתכלתי ספציפית על משרות סגן השר – זו משרה קלאסית לקידום. מדובר על ההזדמנות הטובה ביותר לח"כ צעיר להחשף לתהליכים של קבלת ההחלטות במשרד ממשלתי בלי לקבל יותר מדי אחריות (בניגוד למשרת שר בלי תיק, שם אין חשיפה לתהליכים הללו). ההגיון אומר שהמשרה הזו תהיה הזמנית ביותר, ושאנשים לא ישונמכו למשרה הזו (וגם לא יסכימו להשתנמך אליה). לכן שיניתי קצת את המדד כדי לבדוק מה עושה המשרה הזאת: כעת, שנמוך למשרה שווה למינוס אחד. רציתי לראות מה הממוצע בקרב סגני השרים בממשלה הנוכחית. האם התפקיד אכן משמש כתפקיד חניכה לשרים עתידיים, או שאנשים נתקעים לעד במשרה הזאת, או, חלילה, משונמכים אליה. הממוצע המיטבי, אם כן, צריך לשאוף לאחד – כל מי שממונה למשרת סגן שר צריך להיות חדש לגמרי בתפקיד, ובקדנציה הבאה או שיהפוך לשר או שיחזור להיות ח"כ אם הוחלט שהוא לא ראוי לתפקיד בכיר יותר.

המציאות קצת פחות נעימה. הממוצע הוא 0.111. מבין ארבעה סגני שרים, ארבעה נשארו בתפקיד הזה מקדנציות קודמות, ועוד שניים (כהן ו-וילנאי) שונמכו ממשרות בכירות יותר. ((יש לציין שמבין הארבעה שנשארו בתפקיד, שניים הם מיהדות התורה, שמסרבת לקבל תפקידי שר מסיבות אידאולוגיות, ולכן סגנות שר היא המשרה הבכירה ביותר שהם מוכנים לאייש. מבין המשונמכים, וילנאי משום מה ממש חשק בתפקיד סגן שר הבטחון, ואף הסכים להשתנמך אליו בעבר ממשרת שר המדע התרבות והספורט, כי זה מה ששווים מדע ותרבות (וספורט) בעיניו.))