זו התרבות, גאון

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת "זו השיטה, גאון!" ("גאון" כאן זה יופימיזם ל"טמבל". למה צריך יופימיזם ל"טמבל"? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה"א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז"ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של "חוקה לישראל" שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש"זו השיטה" שאחראית לכך) ((רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל.)), אבל גם "סתם" תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול"עידוד" התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או "סתם" ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה"א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון "שיטה מעורבת". יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה"א. באתר מתוארת השיטה כך: "הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו." על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה"ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה "מייצרת" רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של "לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות" – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד"כ היא השיטה האירית, המכונה גם "שיטת הקול היחיד הניתן להעברה", אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב"סתם" שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם "טבעי", מצד אחד, ((אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט.)) אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג "אזורי" אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה"ספסל האחורי" נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד"כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד "מספיק". זה לא קשור למו"מ קואליציוני. 14 ח"כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח"כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח"כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח"כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה"א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה "שלהם" תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

יהודית או דמוקרטית; כך או המכון הישראלי לדמוקרטיה

המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך סקר, במסגרת "מדד הדמוקרטיה 2011" ובו נשאל מדגם של אזרחי ישראל (היהודים) מה יותר חשוב בהגדרתה של ישראל – היותה יהודית, או היותה דמוקרטית. למרבה הצער, המכון התיר למשיבים לבחור גם באפשרות "גם וגם", שכמובן קיבלה את הבכורה עם כ-46%. זו גם האפשרות שנבחרה על-ידי רוב המשיבים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז. בשמאל ובימין הרוב הלך עם העדפת הדמוקרטיה או היהדות (בהתאמה), וכמעט כל השאר בכל אחד מהצדדים העדיפו את האופציה הפושרת (כפי שאפשר ללמוד מהנתונים המלאים, עמ' 44 – רק כ-7.5 בכל צד העדיפו את האופציה ה"נגדית"). ((לא לגמרי ברור איך קודד השיוך לפי נטייה פוליטית. בסקר עצמו נשאלו אנשים על נטייה פוליטית על פי סולם של 7 מדרגות. האם המרכז הוא שלוש המרכזיות, שמהוות למעלה מ-50% מהמדגם, או רק המדרגה האמצעית שמהווה 21.5%.)) כלומר, על פניו נראה כי המפה הפוליטית בישראל מוכתבת לא, כפי שנהוג לחשוב, על פי העמדות בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סביב שאלת יהדות מול דמוקרטיה: בדלנות מול שיוויון. המפתח להבנת המפה הפוליטית בישראל, לפיכך, נמצא בפיצוח אותה קטגוריה אמצעית פחדנית של "גם וגם". ((הערה שולית: התמצית של הסקר שמופיעה בקישור הראשון מדברת בין השאר על הקשר בין ידע פוליטי לבין העדפת דמוקרטיה על פני יהדות – ככל שלמשיב יש ידע פוליטי רחב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יעדיף דמוקרטיה. בלי לראות את הנתונים הגולמיים, זה נראה לי כמו קשר כוזב. גם העדפת דמוקרטיה וגם ידע פוליטי קשורים, אפשר לשער, לנטיה פוליטית – כלומר, לשמאלנים יש (קצת) יותר נטייה לידע פוליטי רחב מאשר לימנים (זה לא אומר שאין ימנים בלי ידע פוליטי, אלא שיש יותר ימנים בלי ידע פוליטי. זה כבר קשור לקבוצות סוציו-אקונומיות, לא נכנס לזה).))

(מקור: ארכיון מפלגת העבודה, תיק ה' 4-39-1981-65. הקליקו להגדלה)

המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו הראשון לשאול האם ישראל היא יהודית או דמוקרטית. בשנת 1984 ניסתה מפלגת כך לקיים "משאל עם יהודי עולמי" עם שאלה אחת פשוטה: האם המשיב חושב שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, כלומר מדינה שתבטיח תמיד רוב יהודי וריבונות יהודית, או שמא ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית שתבטיח שיוויון לכל, גם אם הדבר אומר שבישראל יקום יום אחד רוב ערבי. ((לצערי אין לי תיעוד של תוצאות המשאל, אם אלו פורסמו כלל אי פעם. אם למישהו יש מושג איפה יש סיכוי למצוא אותן, אשמח לשמוע.)) אצל כהנא לא הייתה אפשרות של גם וגם, כי הוא זיהה את מה שהולך ומתברר לימין ולשמאל הישראלי, ומתחיל להתבהר לאט לאט גם למרכז: שאין גם וגם. יש רק או או.

כהנא, וזאת יש להבין, היה בעל תפיסה מאוד מתוחכמת ומבוססת של הדמוקרטיה המערבית. שרון ויינבלום, דוקטורנטית באונ' בריסל, שבחנה דיונים בכנסת סביב סוגיות יסוד דמוקרטיות, אף טוענת שהאדם היחיד שהפגין הבנה מעמיקה של מושג הדמוקרטיה בדיונים הללו היה חה"כ כהנא. דווקא מתוך ההבנה הזו של העקרון הדמוקרטי הבסיסי של שיוויון אזרחי — הבנה שללא ספק הוא ספג בנערותו בארה"ב — הוא שלל את הדמוקרטיה כשיטת שלטון רלוונטית למדינה היהודית.

חברי כנסת אחרים, בין אם מתוך אי-הבנה של הדמוקרטיה, ובין אם מתוך רצון שלא להתמודד עם הסתירה הברורה בין המושגים, העדיפו לדבר על שילוב כלשהו בין המושגים, על "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל הצליחה למכור את הלוקש הזה לאזרחיה, אבל נראה כאילו האזרחים מתחילים להתעשת. מבחינה זו, השאלה כפי שניסח אותה כהנא, שמבהירה היטב למשיבים מה משמעות המושגים "דמוקרטית" ו"יהודית", טובה פי כמה מהנסיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשאול על המונחים בצורה אמורפית, ואז לנסות ולהבין למה התכוונו המשיבים על ידי שאלה פתוחה שמבקשת מהם להגדיר מה זו דמוקרטיה ומהי מדינה יהודית עבורם.

כי לב העניין נמצא בדיוק בסוגיה הדמוגרפית. ישראלים רבים שחושבים שהם מאמינים בדמוקרטיה בכל רמ"ח איבריהם יהיו מוכנים בלי למצמץ לדבר על ההכרח לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. הם אפילו לא יבינו את הסתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין רעיון שמשמעו מניעה בכח ממיעוט להפוך לרוב. קבוצה גדולה תעדיף פשוט להתכחש לבעיה. פה מדובר דווקא בטרנד בקרב קהלו של כהנא עצמו: ראיתי בעבר (אם כי אינני מצליח למצוא אותו כעת) סרטון בכיכובו של חה"כ מיכאל בן ארי שמסביר מדוע אין בכלל איום דמוגרפי על ישראל(מה אתם יודעים, מסתבר שזכרתי לא נכון. לא מיכאל ולא בן-ארי – גולן אזולאי. כנראה שכל האנשים עם זקן נראים לי אותו דבר. התנצלותי בפני בן-ארי ואזולאי כאחד. כמו כן, אין לי שום סיבה להאמין שאזולאי או יוצרי הסרט – מועצת יש"ע – רואים בעצמם ממשיכי דרכו של כהנא. תודה לעידו על התיקון). זו טענה מוזרה ממי שרואה בעצמו, עד כמה שאני מבין, מממשיכי דרכו של כהנא. עצם הדיבור על הדמוגרפיה כעל איום, על הצורך ברוב יהודי כדי להצדיק את יהדותה של מדינת ישראל, מנוגד בתכלית לגישתו האנטי-דמוקרטית במופגן ובמוצהר של כהנא. כהנא כלל לא התבייש בכך שהוא מתנגד לשיטה הדמוקרטית עבור ישראל – שלילת הדמוקרטיה הייתה המסר המרכזי שלו, כאנטיתזה ליהדותה של המדינה.

אלו שחושבים שישראל יכולה להיות "גם יהודית וגם דמוקרטית" הם אלו שחושבים שלגיטימי שמדינה דמוקרטית תמנע מציבור כלשהו בתוכה להפוך לרוב בדרכים חוקיות. עולה התהיה אם אלו גם אותם אנשים שחושבים שזה לגיטימי שמדינת ישראל תמנע מהשמאלנים להפוך לרוב על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות חקיקה מגבילה. סביר להניח שלא – הם מבינים שמדינה שפוגעת בחירותו של אדם לפעול באופן שאינו פוגע באחר באופן שישנה את הסטטוס קוו הפוליטי, ואף באופן שמכוון לשינוי הסטטוס קוו הזה, אינה מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו הם לא משליכים את הכלל הזה מעבר לקבוצה היהודית.

דיברתי כבר בעבר על המהלך שעשה הביטוי "יהודית ודמוקרטית" ממשמעות של "יהודית, אבל דמוקרטית" למשמעות של "קודם יהודית, ואחר כך דמוקרטית". כל המהלך הזה נעשה, כמובן, בסאב-טקסט של השיח, שכן על פני הדברים, השיח מתכחש לכל סתירה בין שני המושגים הללו. כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה אפשר למשיבים לבחור "גם וגם", הוא בעצם הנציח את השיח כאילו אין סתירה בין המושגים הללו. אבל המכון הוסיף חטא על פשע דווקא כאשר בא לחדד את הנקודה הזו. למרות שרוב הגדיר את יהדותה של המדינה כסממן לאומי ולא דתי (עמ' 40), ((אגב, ראוי לציין את העובדה המטרידה שבכל המדדים הקבוצה הצעירה ביותר היא גם הימנית/יהודיסטית יותר. לא ברור האם יש כאן השפעה של מחזור חיים או הבדלים דוריים. נקווה שזו האפשרות הראשונה.)) עורכי הסקר בחרו לשאול את המשיבים האם במקרה של סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית יש להעדיף את הראשונה או את האחרונה. כמעט חצי בחרו בדמוקרטיה בניסוח הזה של השאלה, ועוד יותר מרבע בחרו, שוב, באופציה הפושרת של "תלוי בנסיבות". התוצאות הללו לא מפתיעות: לחילונים ולמסורתיים עדיין יש רוב ניכר בישראל, ואלו ברובם לא יסכימו למדינה שמבוססת על עקרונות ההלכה (ראו עמ' 45).

השאלה המעניינת באמת צריכה להיות לגבי מקרה של סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין האינטרס של העם היהודי – האם יש להעדיף את הדמוקרטיה, או את העם היהודי? זוהי בדיוק השאלה שתפצח את אותם נשאלים שמעדיפים "חצי קפה חצי תה", ותראה לאן נושבת הרוח לגבי עתידו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, בינתיים, נמנע מלהשיב על השאלה שכהנא הציג.

הבחירות במצרים: מבט אופטימי

המצרים השלימו את השלב הראשון של מערכת הבחירות החופשית הראשונה שלהם, וכל פרשני ישראל נכנסו לאקסטזה, מנסים לגבור זה על זה בתיאור התוצאות הנוראיות ובניתוח כל הזוועות שיומטו עלינו בעקבות הבחירות. אני רוצה לנסות לתת מבט אופטימי יותר, בגבולות הידע המוגבל שלי על החברה המצרית, ולו כדי – נו, אתם יודעים – להראות שאפשר.

ראשית, ראוי להזכיר שכל המספרים שנזרקים לאוויר הם חלקיים והמשמעות שלהם לא ברורה בתמונה הגדולה. שיטת הבחירות המוזרה משהו של המצרים מחלקת את המדינה לשלושה חלקים (שווים?), כאשר הבחירות נערכות בשלושה "גלים" על פני שלושת החלקים הללו – כל פעם חלק אחד. זה עתה הסתיימה ההצבעה בגל הראשון, ולכן יש לנו תוצאות משליש מהמדינה.

זו שיטה מוזרה גם משום שהיא נותנת טווח זמן מוזר שבו ידועות (פחות או יותר) תוצאות של חלק מהבחירות, מצד אחד, אבל תעמולת הבחירות נמשכת. לא ברור איך הפער הזה ישפיע על המצביעים. דמיינו לעצמכם שבישראל היו מתחילות הבחירות ביום אחד, בערבו של אותו יום היו מתפרסמות תוצאות הקלפיות המדגמיות של הערוצים השונים, ולמחרת היה אפשר להמשיך ולהצביע. למעשה – ברוב המדינות שאני מכיר אסור לפרסם תוצאות של קלפיות מדגמיות (או אמיתיות, במקרה של מדינות שמשתרעות על פני כמה אזורי זמן, כמו קנדה) עד לסגירת כל הקלפיות בדיוק כדי למנוע השפעה של הפרסום הזה על המצביעים האחרונים.

עם זאת, תוצאות הבחירות אינן חורגות באופן בלתי סביר ממה שידענו עליו קודם לכן. ראשית כל, מצביעיהן של המפלגות האיסלמיות מונים כ-60 אחוז מהמדינה (מפלגת החרות והצדק של האחים המוסלמים למעשה התמודדה בקואליציה עם עוד 10 מפלגות אחרות, אבל ההנחה היא שרובם המכריע של המצביעים יגיעו מתומכי האה"מ). מפלגת אל-וואפד, שהייתה אמורה להתמודד כחלק מהקאוליציה של האה"מ אבל פרשה ברגע האחרון והתמודדה לבד, נפלה מתחזיות של 20% ומעלה אל מתחת לעשרה אחוזים, ולעומת זאת המפלגה הסלאפית, שהייתה צפויה לקבל 7-8 אחוזים זינקה ליותר מ-20%. בהנחה שהמספרים הללו ישמרו גם בשני הגלים הבאים (הנחה בעייתית, כמובן), אפשר לשער שהרבה מהמצביעים הפוטנציאליים של אל-וואפד העדיפו בסוף ללכת עם האה"מ, בעוד שרבים מתומכי האחים המוסלמים החליטו בסופו של דבר להקצין וללכת עם הסלאפים.

יש שלוש שאלות קריטיות להבנת הבחירות במצריים: א. עד כמה מייצגות התוצאות בגל הראשון את התוצאות בשני הגלים הבאים? אני לא מבין מספיק בגאוגרפיה או בדמוגרפיה של מצריים כדי להעריך עד כמה הגל הראשון שיקף את מרכזי הכוח של החילונים – האם מרכזי הכוח הללו מוצו ובגלים הבאים צפויה קריסה חמורה עוד יותר? או שמא להפך, אפשר לצפות להצלחה גדולה יותר של החילונים בסבבים הבאים? לא ברור.

ב. איך תשפיע נוסחת חלוקת המושבים על המעבר מאחוזים למושבים? כאן חשוב לזכור שהפרלמנט המצרי יורכב משני אלמנטים: שליש ממנו נבחר באזורי בחירה חד-מושביים, עם אפשרות לסיבוב נוסף (קצת כמו הבחירה הישירה לראשות הממשלה בישראל לפני עשור: אם בסבב הראשון אף אחד לא מגיע ל-50%, מתמודדים שני המועמדים החזקים ביותר בסיבוב השני. זו השיטה שאפשרה לז'אן-מרי לה-פן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת פעם אחת, ואז להפסיק 80-20 לשיראק, כש"תומכי" שיראק הפיצו את הסיסמא 'הצבע לנוכל, לא לפאשיסט'). בבחירות אלו יש יתרון ברור לאחים המוסלמים. לעומת זאת, בשני-שליש האחרים הבחירות תתבצענה באזורי בחירה רב-מושביים עם שיטה יחסית. לא סתם שיטה יחסית – שיטה יחסית שבה חלוקת העודפים היא לפי השארית הגדולה, כפי שהיה נהוג בישראל עד שחברי הכנסת באדר ועופר החליפו אותה לשיטת האגנבך-בישופ. שיטת השארית הגדולה היא ההוגנת בשיטות החלוקה, וזו שנותנת הכי הרבה סיכוי למפלגות קטנות להשיג מנדט נוסף. למעשה, לפחות לפי דיווח אחד שקראתי, השיטה המצרית תאפשר למפלגה שלא השיגה מספיק קולות אפילו למנדט אחד לקבל מנדט רק עבור השארית שלה. כלומר – לא רק שאין אחוז חסימה, אלא שה"מודד" לפיו מחולקים המנדטים מחושב לפי כלל הקולות, ולא רק הקולות של המפלגות שהצליחו להשיג מנדט אחד לפחות. המשמעות היא סיכוי גדול יותר לפרלמנט מפוצל עם הרבה מפלגות קטנטנות. לגמרי לא ברור שלאחים המוסלמים יהיה רוב בפרלמנט הזה (למרות שזה בהחלט יתכן).

ג. עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת. האינטרס העצמי שלהם הוא לבסס את הדמוקרטיה במדינה לפחות לעוד 8-10 שנים, טווח זמן שיאפשר לנטרל את הכוח הפוליטי של הצבא. טווח הזמן הזה הוא גם מה שיש לליברלים במצרים כדי להתחזק ולייצר לעצמם גוש חוסם שימנע הדרדרות לשלטון בלתי דמוקרטי בעתיד.

מסיבת תה במאהל

לא הקדמה

הפוסט שלמטה נכתב ברובו אתמול. היום התעוררתי לפיגועים הנוראיים באילת (כאילו יש פיגוע שהוא לא נורא), ואי אפשר בלי כמה מילים:

1. לא, זה לא ספין של ביבי. ארגוני הטרור ממש לא צריכים את נתניהו שיגיד להם מתי נוח לו שיהיה פיגוע. ביבי גם לא "מרוצה" עכשיו, למרות שכן, זה טוב לו פוליטית. אם המהפכה הזו המהפכה הפוסט-צינית, אנחנו צריכים להפסיק להיות ציניים גם לגבי הפוליטיקאים שלנו. אגב, גם ישראל לא צריכה את הפיגוע הזה כדי לתקוף בעזה – היא עושה את זה כמעט מדי יום כבר הרבה זמן. האינטרסים של הימין הישראלי ושל הימין הפלסטיני משרתים זה את זה גם בלי תאום ביניהם. זה חלק מהסיבה שקשה לנצח אותם.

2. לא, זה לא סופה של המחאה. כן, יש מי שקפץ על ההזדמנות כדי לנסות לחסל אותה (אם הייתי בלבניסט הייתי אומר שהניסיון הזה כל כך שקוף עד שהוא כנראה נעשה דווקא כדי לנטרל מראש נסיונות מתוחכמים יותר לנצל את הפיגועים כדי לחסל את המחאה). אבל זה שלכלי התקשורת יש את הקשב של הכלב מ"למעלה", לא אומר שגם הציבור ככה. נכון להנמיך ווליום לכמה ימים. לא נכון להתייאש. המחאה עדיין שם, הבעיות שהיא הצביעה עליהן עדיין שם. אתם עדיין שם (ובקרוב גם אני).

מסיבת תה במאהל

כשמתארים את תנועת המחאה בישראל כיום, רבים מדברים על שינוי ועל שפה חדשה. על פניו, נראה כאילו משהו חדש התעורר באנשים, שנפקחו להם העיניים והם מבינים היום משהו שהם לא חשבו עליו לפני חודשיים. העניין הוא שקצת קשה להאמין שאנשים השתכנעו במשהו חדש לגמרי רק בגלל שאיזו בחורה יצאה לשבת באוהל בשדרות רוטשילד. הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה היה חייב להיות שם מראש, ורובם המכריע של הפעילים במחאה הם בהכרח אנשים שהאמינו במטרות שלה זמן רב לפני שהתחילה המחאה. ההבדל בין אז לעכשיו הוא בעיקר ארגוני – והבדל של סדרי עדיפויות.

אולי יש מקום להשוות את תנועת המחאה הנוכחית לא לאביב הערבי ולהפגנות באירופה, אלא דווקא לתנועת מסיבת התה בארה"ב. דיוויד קמפבל ורוברט פאטנם (Bowling Alone, Making Democracy Work) פרסמו לאחרונה טור בניו יורק טיימס בו הם סוקרים את תוצאות השוואה של שאלון שחולק ל-3000 אמריקאים ב-2006 (הרבה לפני שמישהו חשב על מפלגת התה) ושוב בחודשים האחרונים.  ההשוואה בין העמדות שהביעו לפני חמש שנים ושוב השנה מאפשרת לבחון מה מאפיין את האנשים שמשם לפה הפכו לתומכים במפלגת התה.

גם על מפלגת התה אמרו שמדובר בהתעוררות של ציבור גדול שלא התעניין בפוליטיקה קודם לכן, בתנועה שסוחפת אנשים חדשים לתוכה מכוח השכנוע של העקרונות שלהם מחד והגימיקים שלהם מאידך. אבל התוצאות של קמפבל ופאטנם מצביעות על כך שלא זה המצב: התומכים של מפלגת התה הם, באופן גורף, אנשים שהיו מעורבים בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הרפובליקנית בעבר. גם הדעות שלהם לא חדשות: הם היו שמרנים כלכלית בעבר, כפי שהם כיום, הם היו שמרנים חברתית כפי שהם כיום, והם היו דתיים מאוד בעבר כפי שהם כיום. אין התעוררות – יש רק התארגנות.

אבל הפרט המעניין ביותר במחקר שלהם הוא דווקא נושא הדת. בעוד שמפלגת התה משתקפת בתקשורת כמעוניינת יותר מכל במדיניות כלכלית, מסתבר שמה שמאחד את חברי התנועה יותר מכל הוא דווקא העניין בהחדרת הדת לתוך הפוליטיקה. פאטנם וקמפבל מתארים את המצב כנתק אפשרי בין הנהגת הקבוצה לבין תומכיה. הציניקנים יתארו זאת כהסתרה מכוונת של מדיניות לא פופולרית כדי להשיג קולות. אני חושב ששתי הטענות שגויות: מה שיש פה הוא קואליציה של שני רעיונות שאינם קשורים בהכרח, אבל אמפירית יש ביניהם חפיפה לא מעטה.

אבל כשאני אומר קואליציה, אני לא מתכוון לשתי קבוצות נבדלות שחוסות תחת גג ארגוני אחד לצרכים אסטרטגיים אד-הוקיים. אני מתכוון ליצירת שעאטנז רעיוני שקושר את שני החלקים למערך רעיוני אחד. כלומר, לא מדובר על חיבור של שתי קבוצות, אלא על חיתוך שלהן – מי שישאר בתנועת מסיבת התה הוא מי שהיה שייך לאחת הקבוצות וישתכנע ויקבל את הרעיון המעורבב החדש במלואו, בעוד שמי שדוחה חלק אחד ממנו יתרחק מהתנועה או לפחות יהפוך לאדיש אליה. מי שדוחה את שני הרעיונות גם יחד, כמובן, ירתע מהתנועה כפליים – וכאן ההסבר לחוסר הפופולאריות ההולך וגובר של התנועה, להבדיל מסתם אדישות ציבורית כלפיה. במילים אחרות – מי שאוהב אותם, אוהב אותם עד הסוף, ומי ששונא אותם, שונא אותם עד הסוף. קשה להגיד עליהם משהו באמצע.

איך כל זה קשור למחאת המאהלים? המחאה הישראלית עלתה מתוך השמאל הישראלי – אין טעם להכחיש זאת. אך בעבר השמאל קשר בין ליברליות חברתית (כולל הדגש על זכויות אדם) – במילים אחרות, מה שאנחנו לפעמים מכנים "דמוקרטיה" בשיח הישראלי – לבין שאלת הסכסוך עם הפלסטינים. המחאה הורידה את שאלת הסכסוך למקום משני בסדר העדיפויות ויצרה תחתיה קואליציה חדשה-ישנה בין אותה ליברליות חברתית לבין מדיניות כלכלית סוציאלית – בקיצור, סוציאל-דמוקרטיה.

היתרון של מחאת האוהלים על פני מפלגת התה היא ששתי הקבוצות שהיא מבקשת לערבב הן קבוצות גדולות מאוד בחברה הישראלית, עם חפיפה חלקית ביניהן. תמיכה במדיניות רווחה מאפיינת חלקים גדולים מהציבור שאינו שייך ל"אבירי הדמוקרטיה", ורבים בשמאל הליברלי תומכים דווקא במדיניות קפיטליסטית. עתידה של תנועת המחאה תלוי בהצלחה של פעיליה לשכנע כמה שיותר מהאנשים שנמצאים מחוץ לחיתוך של שתי הקבוצות הללו להכנס לתוכו – כלומר, לשכנע אותם לאמץ את הרעיון המעורבב. למרבה השמחה, מארגני המחאה תפסו זאת כבר בשלבים מוקדמים מאוד שלה, ופועלים כל הזמן כדי לגבש את הרעיון המעורבב הזה ולקדם אותו בקרב תומכי המחאה.

ובכל זאת טוב יעשו המוחים אם ילמדו מטעויותיה של מפלגת התה. מובן מאליו שחלק גדול מהתמיכה במחאה ינשור לאורך הזמן, וככל שתתבהר האידאולוגיה שמאחוריה, אך מה שיקבע את גורלה של המחאה הוא כמה מהנושרים יהפכו לשונאים וכמה יהפכו לסתם אדישים. ככל שיגדל מספרם של האחרונים כן ייטב, שכן הדבר משאיר פתח לשכנוע עתידי – ושכנוע אמיתי הוא תמיד תהליך ארוך ומורכב. המשמעות היא ללכת בין הטיפות – מצד אחד לצאת באמירות מספיק קונקרטיות כדי שלא להפוך לבלתי רלוונטיים בעיני יותר מדי אנשים, ומאידך לא להגיד דברים שיגרמו לאנטגוניזם בקרב חלקים גדולים מדי מהציבור. ככל שיעבור הזמן, כן תקשה המשימה הזו.

כמו תמיד בפוליטיקה, המשמעות היא נכונות לויתורים אידאולוגיים כדי להרחיב את הקואליציה – ויתורים שיביאו לנטישה של הגרעין הקשה דווקא ולביקורת לא פשוטה, אבל כאלו שדרושים בטווח הקצר כדי להשיג את המטרות בטווח הבינוני והארוך. הדגש תמיד צריך להיות על שכנוע. ברגע שנוותר על הרצון לשכנע עוד אנשים, תתחיל הנשירה.

שירות לציבור

עם מינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג לראשות הוועדה שהקים נתניהו בעקבות המחאה, עלו שאלות רבות לגבי עמדותיו הא-פריוריות של טרכטנברג. פרסומיו של הפרופסור עוסקים ברובם בפטנטים וחדשנות ונוגעים רק באופן עקיף בכלכלה הישראלית והתיקונים הדרושים בה. אך מספר פרסומים עליהם הוא חתום נוגעים באופן ישיר לנושאים שעל הפרק כיום.

עיון בערך עליו בוויקיפדיה מעלה שני פרסומים רלוונטיים. אחד הוא האג'נדה החברתית-כלכלית לישראל 2008-2010, שכתב עבור משרד ראש הממשלה ב-2007. השני הוא דו"ח שכתב עבור מכון גולדה מאיר ב-1991. הדו"ח הזה אינו זמין באינטרנט, ובקושי זמין בספריות האקדמיות בישראל, שמן הסתם אינן נגישות לרוב האזרחים. לכן, כשירות לציבור, אני מביא כאן את הדו"ח על ההאטה בגידול הפריון בישראל 1960-1990. אשמח להערות ותגובות, בעיקר מצד כלכלנים, לגבי המשמעות של הדו"ח והניבויים (המאוד זהירים) הכלולים בו. האם הסטטיסטיקות מאז 1991 מתאימות לניתוח שהציג טרכטנברג?

כמדען מדינה, אחד הדברים שקפצו לי לעין היא ההתעלמות מהחשיבות של המעורבות הממשלתית במשק לגידול המרשים של המשק עד 1973 (וראו, בהקשר זה, את אחד המאמרים החביבים עלי, מאת דוד לוי-פאור, על ישראל כמדינה מפתחת [developmental state] בתקופה הרלוונטית).

ההאטה בגידול הפיריון בישראל – 1960-1990 – מנואל טרכטנברג

תואר ראשון זה לא לכולם

tl;dr: פוסט ארוך, אז כדי לא לפספס את מי שיתייאש באמצע, הנ"ב יופיע בהתחלה: התביעה נגד תומר פרסיקו בוטלה. אם תרמתם כסף למטרת ההגנה המשפטית שלו ואתם רוצים אותו בחזרה, אפשר ליידע אותו. הפרטים כאן.

בנוסף, האנשים הטובים באקטיביסמוס מקימים עמותה כדי לעזור להם לעשות את כל הדברים הטובים שהם עושים (היי, אולי יום אחד הם יוכלו לטפל בעניין הקרן לסיוע משפטי לבלוגרים!). אם אתם מבקשים החזר מפרסיקו, אני ממליץ להעביר את הכסף ישירות לאקטיביסמוס. וגם אם לא תרמתם לפרסיקו, או אם החלטתם להשאיר לו את הכסף, תתרמו להם בכל זאת – מדובר במטרה ראויה.

***

אתמול פרסם משרד החינוך בגאווה את נתוני הזכאות לבגרות: עלייה של כשני אחוזים לעומת השנה הקודמת, שמשלימה עלייה של ארבעה אחוזים בשנתיים. ((אפרופו, טמקא פרסמו גם ידיעה ביקורתית יותר על הנתון הזה, אבל בדרך מתוכן הידיעה לכותרת שלה הצליחו להפוך על פניה את הביקורת החשובה שהעלו המרואיינים – ביקורת שבמידה מסויימת אני חוזר עליה ברשומה הזו.)) העלייה הזו, יש לציין, עדיין לא החזירה את תלמידי ישראל לאיפה שהיו לפני הנפילה בת חמשת האחוזים בין השנים 2005-2008, ומוקדם עוד להכריז על היפוך של המגמה בשנים הללו, אבל לא נשלול משר החינוך אופטימיות זהירה באשר להצלחת המדיניות שלו.

השאלה היא האם המטרה שהציבה המדיניות היא טובה בפני עצמה. לא לגמרי ברור שכך הדבר. שתי שאלות ניצבות בפנינו כדי שנוכל להכריע בשאלה. האם עלייה בזכאות אינה פוגמת בערך של התעודה עצמה? וגם אם לא – האם כולם צריכים תעודת בגרות? שאלת משנה שנובעת מהשאלה השניה היא האם אין מי שנפגע מהלחץ המופעל על מערכת החינוך להגדיל את כמות הזכאים לבגרות.

נתחיל מהשאלה הראשונה. המטרה המרכזית, לכאורה, של תעודת הבגרות היא המשך לימודים במוסד אקדמי. על פי נתונים שפרסם מרכז אדוה, מתוך שנתון 1992, אז היו זכאים 31.5 אחוז מבני ה-17 לתעודת בגרות, כ-90% המשיכו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה או במכללה בשמונה השנים שלאחר מכן. עבור השנתון של 2000, האחרון לגביו יש לי נתונים, האחוז המקביל הוא כ-78. כלומר, רובם הגדול של הזכאים לתעודת בגרות ממשיכים ללימודים אקדמיים כלשהם – אך האחוז הזה ככל הנראה יורד עם הזמן. מדוע? הסבר אחד הוא שיותר בני נוער שאין ולא יהיה להם עניין בלימודים אקדמיים מגיעים לכדי תעודת בגרות. לכאורה, מדובר בדבר חיובי – לבני הנוער הללו יהיו יותר אפשרויות בעתיד, וגם אם ישנו את דעתם לגבי לימודים אקדמיים, לא יאלצו להתעכב לשם השלמת בגרויות.

אך הסבר אחר הוא שהעלייה במספר הזכאים נעשית לעיתים קרובות על חשבון איכותה של התעודה. ואכן, הנתונים מצביעים על כך. הנה טבלה שעיבדתי מתוך הנתונים של אדווה בתוספת נתונים מעודכנים מהעיתונות, המשווה את אחוז הזכאים בכל שנתון לאחוז הזכאים שתעודתם עומדת בתנאי המינימום האוניברסיטאיים לקבלה.

 

(החריג באזור ה-45 נובע ככל הנראה מנתון מטעה – מדובר על שנת 2001, כאשר אדוה מספקים רק מספר אחד – ממוצע, כנראה – עבור צמד השנים 2002-2001, חרף הבדל של שלושה אחוזים באחוז הזכאות הכללי. לא בלתי סביר להניח שהנתון עבור שנת 2001 נמוך יותר והנתון עבור 2002 גבוה יותר.)

בממוצע, על כל עלייה של אחוז אחד בשיעור הזכאים הכללי, אנחנו "משלמים" בירידה של קצת יותר מחצי אחוז בשיעור הזכאים שתעודת הבגרות שלהם מאפשרת להם להכנס לאוניברסיטה. אלו, כמובן, תנאי הקבלה המינימליים. עם העלייה במספר המתמודדים הפוטנציאליים על כל מקום, עולים גם תנאי הקבלה, במיוחד במסלולים הפופולאריים ביותר. יותר ויותר סטודנטים פוטנציאליים תלויים במידה בלתי סבירה בציוני הפסיכומטרי שלהם, ותעשיית הקורסים – הן לפסיכומטרי והן לשיפור בגרויות – היא המרוויחה העיקרית מהתחרות הזו. אם מטרת העלאת אחוז הזכאים לבגרות היא, בין השאר, לסייע לשכבות החלשות לצאת ממלכודת העוני, השיטה הזו כושלת לחלוטין. למעשה, היא הופכת את מצבו הכלכלי של הסטודנט-לעתיד (או מצבם הכלכלי של הוריו, לפחות) למשמעותי הרבה יותר לסיכויי הצלחתו להתקבל לאוניברסיטה.

אך המשמעות מתגלגלת גם מעבר לאוניברסיטה – גם בקרב מעסיקים ערכה של תעודת הבגרות נפל בעשורים האחרונים במקביל לעליה במספר הזכאים. במקרים רבים כיום מעסיקים מרשים לעצמם לדרוש תואר ראשון עבור משרות שאין כל הצדקה לדרישה שכזו עבורה. המשמעות עבור המועסקים היא שאנחנו נדרשים לרוץ הרבה יותר מהר כדי להשאר במקום – להשקיע שנות לימודים וממון כדי להשיג את אותן המשרות שפעם היו זמינות לנו עם 12 שנות לימוד ותעודת בגרות. מאידך, מעסיקים שממשיכים לדרוש רק תעודת בגרות יכולים להנות מהתחרות הגדולה יותר על כל משרה שהם מציעים, ולהוריד עלויות שכר. כמובן, אותו הדבר בדיוק נכון גם עבור תארים ראשונים, שגם ערכם שלהם נשחק עם העלייה במספר האוחזים בהם. במקום להעלות יותר ויותר אנשים למעמד הבינוני בישראל, המשמעות של הגידול המתמשך במספר האחוזים בתואר ראשון הוא דווקא דחיקה של בני המעמד הבינוני בכח למטה, לכיוון המעמד הנמוך.

אבל הנפגעים הגדולים ביותר, כמו תמיד, הם בני המעמדות הנמוכים יותר שהחלום הליברלי שהובטח להם נמוג כעשן: לא מספיק עוד להיות מוצלח ומשקיע כדי לזכות בתעודה שתקנה לך משרה מכובדת, אלא תדרש גם להשקיע את הממון הרב הדרוש לשם כניסה לאוניברסיטה והזמן והכסף הדרושים לסיום תואר ראשון שם, או לחלופין – תשלום למכללה – וגם אז עדיין לא תובטח לך משרה טובה במיוחד. לחלופין, מבין אלו שאין להם הכישורים הרלוונטיים להצלחה בלימודים אקדמיים, הרי שגם הכישורים שיש להם לא יספיקו כדי להשיג משרה מכובדת, משום שעל אותה משרה יתחרו כעת גם אנשים שמחזיקים לא רק בכישורים כאלו , אלא גם בתעודת בגרות חסרת ערך, ואולי אף תואר ראשון דומה.

***

אבל השאלה שנמצאת ביסודו של עניין, ואינה זוכה בהכרח לתשובה, היא מה מטרת מערכת החינוך בישראל. אם מטרתה להכין תלמידים לאוניברסיטה, היא כושלת בכך באופן נמרץ – ובין כה וכה לא ברור מדוע עליה לשאוף להצליח בכך כאשר רק כשליש מהמסיימים אותה ממשיכים לקריירה אקדמית כלשהי. היא בפירוש אינה מנסה להכין תלמידים לשוק העבודה, משום שהמערכת מתעקשת שלא ללמד תחומים שעשויים להיות רלוונטיים לתעסוקה עתידית. חלק מהסיבה לכך היא רתיעה היסטורית מהמסלולים המקצועיים שזכו לשלל ביקורת משום שהם שימשו בעיקר לאפלייה כנגד בני עדות המזרח ש"הוסללו" לכיוון המקצועי. אך נראה כי הפתרון שנמצא – הפיכת המסלולים המקצועיים למסלולים עיוניים – שפך את המים עם התינוק. הבעיה לא הייתה עצם קיומו של מסלול מקצועי; הבעיה הייתה שהמיון למסלולים לא נעשה על פי מדדים אובייקטיביים, והיה קשיח מדי בטווח הארוך כך שטעות בשלב מוקדם בהכרח התגלגלה קדימה.

בין לבין, כמובן, כושלת המערכת כולה במטרה החינוכית של יצירת אנשים ואזרחים טובים. תחת זאת המערכת מעודדת ומנציחה אלימות, בריונות וגסות רוח, ותפיסה של "אני מעל הכל". אין זה מפתיע שמערכת ששמה דגש כה גדול על הצלחה אישית גם במחיר הוזלה של אותה הצלחה, אינה מצליחה לעודד ערכים אוניברסליים יותר בקרב תלמידיה. מצד שני, היא גם לא ממש מנסה.

***

אם יבוא אלי תלמיד תיכון וישאל אותי מה כדאי לו לעשות כדי להצליח בחיים, התשובה שלי תהיה להוציא בגרות טובה, להשקיע הרבה בקורס פסיכומטרי, ולהכנס לאוניברסיטה לאחד המסלולים הרווחיים דוגמת מדעי המחשב או הנדסת מחשבים. זו התשובה הנכונה עבור הפרט, אבל זו תשובה גרועה עבור החברה ככלל. שר החינוך צריך לשים דגש לא על מספר הזכאים לבגרות אלא על פיזורם באוכלוסיה. השמת דגש על איכותו של החינוך היסודי והתיכוני בכל רחבי המדינה והסרתו מהאחוז הכללי של הזכאים לבגרות תסייע למוביליות החברתית של קבוצות אוכלוסיה שונות, ותעצור את המרוץ המטורף במקום של המעמד הבינוני בישראל, שפוגע בשכבות הנמוכות ומועיל אך ורק למעסיקים. הסרת הדגש ממבחני הבגרות יאפשרו למערכת החינוך גם לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מריכוזן של 12 שנות לימוד בסדרה של מבחנים עיוניים, ולהפריד בין המשימות השונות שעומדות בפני מערכת חינוך כדי להשיגן בצורה הטובה ביותר עבור כמה שיותר תלמידים, לפי כישוריהם שלהם.

לא כל אחד צריך תואר ראשון, ואף אחד לא נהנה מזה שמספר מקבלי התואר הראשון הולך וגדל בישראל. השמת הדגש על כישורים עיוניים פוגע באותם תלמידים שמצטיינים בתחומים אחרים, ומונעת מהם לפתח אותם. ישראל מצליחה להציג באופן עקבי אחוז מרשים של כל שנתון שמסיים 12 שנות לימוד. עלינו למנף את ההצלחה הזו ולהפוך את תריסר השנים הללו למשהו שיועיל לכלל התלמידים בכל מחזור, במקום שבתי הספר ישמשו כבייביסיטר חלול עבור שני שליש מהילדים.

להוציא את השד מהמגירה

נייצ'ר פרסם טור שעוסק ב"בעיית המגירה" במחקר מדעי, ובהמשך צייץ קישורים לשני אתרים שמנסים לפתור את הבעיה הזו.  זה הזכיר לי מאמרון שכתבתי פעם עבור ידיעון המחלקה למדע המדינה באונ' העברית, בו תפקדתי כעורך במשך שנתיים. מכיוון שאין גרסא אלקטרונית של הידיעונים, חשבתי שאולי כדאי לפרסם את הטקסט כאן. אז הנה הוא:

שלדים במגירה

מה קורה כשחוקר מצליח להוכיח כלום?
לד"ר קלי קייט, פסיכולוגית מאוניברסיטת ג'ורג'יה, היה רעיון למחקר. היא ניסחה שאלת מחקר והיפותזה, בנתה מערך מתודולוגי, עמלה במשך תקופה ארוכה באיסוף נתונים, וכשהגיעה סוף סוף לשלב הניתוח, היא גילתה שהכל היה לחינם. מסתבר שההיפותזה שלה לא ניתנת להוכחה בכלים בהם השתמשה. כתבי העת דחו את המאמר בזה אחר זה. גורלו של המאמר נגזר להיות זהה לזה של מספר לא ידוע של מחקרים אחרים שלא הצליחו להוכיח דבר, ולכן לא הצליחו למצוא את מקומם בכתבי העת המקובלים. אלו הם מאמרי המגירה.
אך מאמרי המגירה אינם סתם עוד מכשול טורדני בחייו של איש מדעי החברה. מדובר בבעיה אמיתית שמעיקה על חוקרים כמותניים, ומהווה כשל המעיב על תחומי מחקר רבים. הבעיה זכתה לשם "בעיית המגירה" (File Drawer Problem).

במדעי החברה מקובל כי הסף הסטטיסטי לאישוש השערה הוא מובהקות של 95 אחוזים, או סיכוי של חמישה אחוזים בלבד כי התוצאה שהתקבלה במחקר היא מקרית, ולכן לא ניתן לשלול את הנחת האפס הקובעת כי אין קשר בין המשתנים הנבדקים. אך חמישה אחוזים עדיין מותירים סבירות סטטיסטית גבוהה לכך שמחקר אחד מכל עשרים יאשש סברה שגויה. כלומר: אחד מכל עשרים מחקרים בעלי מובהקות של 95 אחוז, הוא שגוי. כאשר רק מאמר שמצליח לאשש את ההיפותזה שלו זוכה להתפרסם, לוקה תחום המחקר בהטיה המקשה על קהילת החוקרים להגיע לחקר האמת.

לבעיית המגירה יש גם השלכות אחרות, הקשורות בגורם האנושי. כאשר החוקרים יודעים כי מחקרים שלא יאששו את ההיפותזה שלהם יתקשו להתפרסם, גובר הפיתוי לנסח מחדש את שאלת המחקר, בהתאם לתוצאות שהנתונים סיפקו, ואף יש חשש לשימוש בתעלולים סטטיסטיים כדי להוכיח טענה בניגוד לממצאים המקוריים.

גם זמנם היקר של החוקרים נופל קורבן לשד שבמגירה. בעוד מחקרים כושלים צוברים אבק במגירה, חוקרים אחרים עשויים לנסות ולבחון את אותו כיוון מחקר בדיוק, מבלי לדעת שכבר קיימים נתונים המצביעים על שלילת הסברה.

למזלה של ד"ר קייט, זמן קצר לפני שכתבה את מאמרה עלה לרשת אתר אינטרנט חדש – The Journal of Articles in Support of the Null Hypothesis, כתב העת למאמרים בפסיכולוגיה התומכים בהשערת האפס. כתב עת זה, בעריכת ד"ר סטיבן רייסן מאוניברסיטת המבולדט שבקליפורניה, מוקדש למאמרים בתחום הפסיכולוגיה שלא הצליחו לדחות את השערת האפס, ולא מצאו את דרכם לכתבי העת בתחומם. "כששמעתי לראשונה על בעיית המגירה, חשבתי שהפתרון הוא פשוט," אומר רייסן. "כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח מקום שבו אפשר לשים את כל מחקרי האפס הללו." רייסן עדיין מאמין בנכונות הפתרון שלו, אילו רק אנשים היו משתמשים בו. על-פי רייסן, כתבי העת המרכזיים אמנם מקבלים מאמרים שכשלו באישוש ההיפותזה שלהם "אבל הם מקבלים חמישה מאמרי אפס, ו-95 מאמרים מובהקים."

לא כולם מסכימים עם רייסן על חשיבות הבעיה. פרופ' גדי וולפספלד, המשמש כסוקר מאמרים עבור מספר כתבי-עת, טוען כי בדרך-כלל, אין סיבה לפרסם מאמרים שכשלו בדחיית השערת האפס. "המטרה של מחקר היא לגלות איך אפשר להסביר תופעה שלא ידענו להסביר קודם," הוא אומר, "ואם אין קשר, אם לא הצלחנו למצוא הסבר, אז זה לא הישג גדול." לטענת וולפספלד, רק אם מדובר בהשערה שכולם מניחים אותה א-פריורי, וחוקר בודק אותה ומגלה שהיא שגויה, אזי יש מקום לפרסום – "וגם אז צריך לשכנע שהמתודולוגיה טובה."

וולפספלד טוען כי הבעיה עשויה להיות חמורה יותר בתחומי מחקר בהם מתבצעים ניסויים, אז קשה לבדוק יותר מקומץ של משתנים, ולכן ניתן לנסח רק השערה אחת במחקר. במדעי המדינה, לעומת זאת, מחקר אחד יכול לכלול מספר השערות. "לא כל ההשערות הללו חייבות לקבל אישוש מתוצאות המחקר. להפך – זה דווקא נותן יותר אמינות לחוקר אם חלק מהשערותיו התבדו."

סטיבן רייסן אינו מקבל את הדברים הללו. "בעיית המגירה נותנת לנו הרגשה מוטעית שחיפושי המידע שלנו בספרות הם שלמים. חוקרים ניגשים לבעיה עם תפיסה מוטעית של התחום. בסקר שערכתי לאחרונה בנושא, נתקלתי במקרה של חוקר שעסק בכתיבת התזה שלו, עד שבשלב כלשהו אמר לו חוקר מוערך בתחום כי סיכוייו להצליח קלושים. כל המחקר שהתפרסם בנושא בכתבי העת תמך בהשערה שלו, אבל במגירה היו עדויות שליליות יותר." רייסן אף קובל על כך שבימים בהם הכלל באקדמיה הוא "פרסם או העלם", המסר שמתקבל אצל הסטודנטים הוא שכל מחקר חייב להיות מובהק כדי להיות שווה את המאמץ.

פרופ' וולפספלד, לעומתו, מאמין כי לרשות קהילת המחקר עומדים כלים לנטרול הבעיה, למשל מדורי ה-Research Notes הקיימים בכתבי עת רבים. שם, הוא מעריך, תהיה נכונות גבוהה יותר לפרסם תוצאות שליליות של מחקרים, מבלי להזדקק למאמרים שלמים. אך גם כך, מסכים וולפספלד כי יש מידה של אשמה גם בחוקרים עצמם: "פעם, כל חוקר פירט במאמרים שכתב את כל תהליך המחקר, כולל הטעויות שלו. יש מקום להודות יותר בטעויות שלנו, ולא לנסות להראות כאילו כולנו גאונים שידעו מראש את תוצאות המחקר."

אגב, המקום בו קראתי לראשונה על הבעיה היה במאמר "מחקר חדש מגלה כי…" באייל הקורא.

גובה המס כגובה הלב

והיום בפינתנו "דובי מגיב על דברים שלא באמת ראויים לתגובה" נעסוק בטורו של עו"ד ד"ר אבי נוב אודות פרשת השבוע, שהתפרסם בטמקא לאחרונה תחת הכותרת "מס גולגולת מוסרי ממס הכנסה".

בטור זה, מנסה הד"ר להתלות בחצי פסוק מספר שמות כדי לטעון שמערכת המס שנמצאת בשימוש בכל העולם היא למעשה בלתי מוסרית בעליל, בעוד ששיטת המיסוי שעברה מן העולם זה מכבר היא היא שצריכה להיות מושתת על אזרחי ישראל.

כמה הגדרות זריזות: מס גולגולת הוא סכום קבוע שעל כל פרט לשלם. מס גולגולת ננקב בסכום אבסולוטי, ולא כחלק מהכנסתו של אדם. כלומר, אם המס הוא 100 ש"ח, אדם שמרוויח 1000 ש"ח ישלם 10% מהכנסתו למס, ואילו אדם שמרוויח 10,000 ש"ח ישלם רק אחוז אחד. צורת המיסוי הזו נקראת "רגרסיבית", מכיוון שהיא משפיעה באופן דיספרופורציונלי דווקא על העניים ביותר. מס הגולגולת אינו נפוץ בעולם. מרגרט ת'אצר ניסתה להטיל מס כזה על אזרחי הממלכה, והדבר פחות או יותר עלה לה בכסאה. צורות מיסוי רגרסיביות אחרות דווקא כן נמצאות בשימוש. מע"מ, למשל, הוא מס רגרסיבי, משום שהוא משולם על הוצאות לצריכה – הוצאות שמהוות חלק הרבה יותר גדול מהכנסותיהם של העשירונים הנמוכים לעומת אלו של העשירונים שיכולים גם לחסוך חלק מההכנסה שלהם. ((מכיוון שמוצרי יסוד מסויימים פטורים ממע"מ, למעשה השכבות הכי נמוכות, אלו שלא צורכות כמעט כלום פרט למוצרי יסוד, עשויות לסבול ממנו פחות מאשר השכבות שמעליהן. לחלופין, יש מקומות כמו קנדה בהם הממשלה נותנת "החזר מע"מ" בסך כמה מאות דולרים בשנה לבעלי הכנסות נמוכות במיוחד.))

מס נייטרלי מושת בשיעור קבוע על כל הפרטים, כך שכל נישום משלם אותו אחוז ממשכורתו למס. למיטב ידיעתי אין שום מקום בעולם שעושה שימוש בשיטה הזו כמס הכנסה מס הכנסה נייטרלי נמצא בשימוש בעשור האחרון בעיקר במזרח אירופה, ומספר מדינות נוספות שקלו או שוקלות לעבור למבנה מס זה (ראו גם, ותודה לא.ה. שהסב לכך את תשומת ליבי), אבל במדינות רבות מרכיבים מסויימים במכלול מערך המיסוי יכולים להתאים להגדרה הזו. ביטוח לאומי בישראל, אם אינני טועה, דומה בעקרון למס נייטרלי (פרט לשתי חריגות: תקרת המס – כלומר, המס מושת רק עד למשכורת מסויימת – והמס המוטל על בלתי מועסקים, שהינו למעשה מעין מס גולגולת. השילוב של שני המרכיבים הללו הופך את הביטוח הלאומי בישראל לרגרסיבי במידה מסויימת). כך גם ביטוח הבריאות.

כל מדינה מערבית שאני מכיר עושה שימוש במודל מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות. מודל זה משית שיעור מס גבוה ככל שההכנסה עולה. ((למעשה, שיעור המס הגבוה מושת רק על אותה הכנסה שנמצאת מעל ל"מדרגת" המס האמורה. או, במילים אחרות, שיעור המס השולי עולה. אילו שיעור המס היה עולה עבור כלל ההכנסה ולא רק עבור הכנסה מעל למדרגה הנוכחית, המשמעות הייתה שהנטו של מי שמיד מתחת למדרגה היה גדול יותר מהנטו של מי שבדיוק מעליה.)) יש מספר הצדקות למודל מיסוי פרוגרסיבי, אך רובן ככולן הן בעצם וריאציות על האמירה שיש תועלת שולית פוחתת להכנסה. כלומר – ערכו של השקל הראשון שאדם מרוויח איזו זהה לערכו של השקל השמונת-אלפים שהוא מרוויח. ככל שההכנסה עולה, חשיבותה של תוספת למשכורת פוחתת. אדם שמרוויח מעט מאוד ינצל את מלוא משכורתו כדי להתקיים, בעוד שאדם שמרוויח הרבה יכול לנצל את משכורתו כדי לחיות חיי מותרות או אף להשקיע את הכסף ולייצר לעצמו הכנסות נוספות. מכיוון שכך, הגיוני יותר למסות את ההכנסות הגבוהות יותר מאשר את ההכנסות הנמוכות.

אבל ד"ר נוב חושב שדווקא מוסרי יותר להטיל מס גולגולת. הכיצד? נוב מציג מספר טיעונים. ראשית, הוא טוען, השיטה הפרוגרסיבית למעשה מהווה אפלייה לרעה של העשירים, בניגוד למס גולגולת שהוא שיוויוני לגמרי. מובן כי הטיעון הזה מופרך מן היסוד, כפי שכבר הוסבר לעיל. אם ד"ר נוב זקוק להוכחות מן הכתובים, אפנה אותו לסוגיית "כבשת הרש", אותה הוא מבקש לגזול בשם השיוויון ואי האפליה.

שנית, מציג נוב צמד טיעונים תועלתניים. ראשית, השיטה הפרוגרסיבית רעה משום שהיא מסובכת וגורמת לפיכך לבזבוז ממון ציבורי על עצם תחזוקתה. ואכן, מס גולגולת הוא המס הזול ביותר לגבייה – מספיק לנהל עבורו מנהל אוכלוסין ותו לא. סביר להניח שזו גם הסיבה לכך שהתורה עשתה שימוש דווקא במודל זה, ולא במודל שדורש גם לחשב את שווי נכסיו או הכנסותיו של כל נישום, דבר שמן הסתם היה מכביד על בני ישראל הנודדים במדבר. אך מכיוון שבכל זאת מדובר במדינה מודרנית, ומכיוון שמערך הניטור של ההכנסות חייב להתקיים בין כה וכה למגוון צרכים אחרים, לא ברור מה ההוצאה הגדולה הכרוכה במערך המס הפרוגרסיבי.

שנית, וכאן אנחנו מגיעים ללוז העניין, השיטה הפרוגרסיבית אליבא דנוב מעודדת אנשים לבטלנות מחד, ומאידך, להשקעת משאבים באיתור פרצות מס במקום בעשייה יצרנית. כלומר, לא רק שהשיטה אינו מעודדת יעילות, היא ממש בלתי מוסרית מכיוון שהיא מתגמלת "את אלו שבחרו לעבוד פחות". "בחרו" היא כמובן מילת המפתח במשפט הזה, האחרון בטורו של נוב. שכן אם כל מטרת המס הפרוגרסיבי היא לסייע לאנשים שבחרו להיות עניים, באמת לא ברור מה טוב בה. העובדה שרובם המוחלט והמכריע של הנהנים מהפרוגרסיביות של השיטה – כלומר, כל מי שהכנסתו מתחת למדרגת המס הגבוהה ביותר – לא "בחרו" בהכנסתם אלא עושים כמיטב יכולתם כדי לפרנס את משפחותיהם לפי יכולתם, זה לא מעניין את ד"ר נוב. מבחינתו אם אתה לא עשיר כקורח, זה סימן שלא התאמצת מספיק.

יש משהו מבדח כמעט בניסיון הזה של ניאו-ליברלים להציג את החיים כאילו החלום האמריקאי נמצא בהישג ידו של כל אחד – מבדח, משום שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת בהכרח על קיומם של הבדלי הכנסה. המערכת הקפיטליסטית זקוקה לאנשים עניים שיעבדו בשביל גרושים ואנשים אמידים שישלמו הרבה כסף תמורת התוצר של עבודתם. בכוונה אני נמנע ממושגים מרקסיסטיים כגון "ניצול", מכיוון שאינני רואה במערכת הקפיטליסטית מערכת של ניצול (בהכרח). אבל להתעלם מהצורך של הקפיטליזם בהבדלי הכנסה ניכרים ולהטיל את האשמה במלואה על אלו שסובלים הכי הרבה מהשיטה הזו, וכל זאת תוך התהדרות בנוצות של מוסריות – כל זה למעלה מיכולתי לסבול.

אני לא יכול לסיים בלי להתייחס גם ל"פרשת השבוע" שהתחילה את כל הטור המבזה הזה. ד"ר נוב מצטט את המצווה לתת מחצית השקל לתחזוקת אוהל המועד מכל אדם, "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". ישנם שני דברים שנוב אינו מתייחס אליהם, פרט לסוגיית ההתכנות הטכנית של מיסוי פרוגרסיבי בתקופת המקרא. ראשית, ישנה שאלת הצרכים – אין צרכי "עבודת אהל מועד" כצרכי מדינה מודרנית. מעשית, אין שום מס גולגולת ריאלי שהיה יכול לספק את צרכי המדינה בלי לחייב את בעלי ההכנסות הנמוכות לקחת הלוואה כדי לממן את תשלום המס. בשנת 2009, על פי משרד האוצר, הכנסות המדינה ממסים ישירים עמדו על כ-105 מיליארד שקל. אם נחלק את ההכנסות הללו שווה בשווה בין כל אזרחי המדינה, מטף ועד זקן, נקבל מס גולגולת של כ-15,000 ש"ח לשנה. הכנסות המדינה ממסים עקיפים, אגב, עמדו על סכום דומה. כלומר, לדידו של נוב, המדינה צריכה לגבות מכל אזרח קרוב ל-30,000 ש"ח בשנה. בהצלחה.

שנית, נוב מצביע על המילים "העשיר לא-ירבה" כהוכחה למוסריותו של מס הגולגולת. אבל כאן לא מדובר על איסור לדרוש מהעשיר יותר, אלא איסור על העשיר לתת יותר ממחצית השקל. להבדיל, בפרק כ"ה פוקד אלוהים על משה לצאת אל העם "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". כלומר, לבניית המקדש – זו שתתאפשר רק אחרי ההגעה לארץ ישראל והתיישבות הקבע של העם – אפשר וצריך לתרום כמה שרוצים ויכולים. כלומר אין לתורה שום בעיה עם מס "ככל יכולתך". מדוע, אם כן, נאסר על העשיר להרבות בתרומה לאוהל מועד? אני אינני פרשן גדול, אך אם יותר לי להרהיב עוז, אטען כי המטרה כי אהל המועד יהיה שייך באופן שווה לכל, ולא יגבה ליבם של העשירים לחשוב כאילו להם יש חלק חשוב יותר בעבודת האל, ויהיה ליבם גס בעניים, כשם שליבו של ד"ר נוב גס בשכבות הנמוכות בישראל.

אם אנחנו כבר בענייני כסף, רציתי להודות לכל מי שתרם לבלוג. אני שמח לדווח לכם שחלק מתרומותיכם שימש אותי זה עתה לרכישת האלבום החדש של רדיוהד. תבורכו.

בפוסט זה: תמונה של מוחמד

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

Ali 1965בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה ((למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי.)) נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש. ((אלוהים אדירים!)) 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

נפקדים נוכחים: על הטיות בחירה בחשיבה רציונלית

מישהו, אני חושב שזה היה נדב שאלתיאל, קישר לרשומה הזו של אבו מוקאוומה, שכללה את הציטוט הבא:

"An economist is an expert who will know tomorrow why the things he predicted yesterday didn't happen today." — Laurence J. Peter (Whose words, I think, might apply to the social sciences more broadly.)

הציטוט הזכיר לי שיחה שהייתה לי עם אבא שלי לפני זמן מה. דיברנו על המשבר הכלכלי ועל היכולת של כלכלנים לחזות תנודות בשוק. אני טענתי שעוד לא ראיתי הוכחה ליכולת כזו. אבא שלי טען שיש אנשים שמתעשרים מהבורסה, אז סימן שאפשר לחזות את התנודות ברמה סבירה של דיוק – מספיק כדי להרוויח מזה הרבה כסף.

הטיעון הזה הוא דוגמא מצויינת לאחת ההטיות הנפוצות ביותר בחשיבה רציונלית, ואחת שמאוד קל ליפול בה גם כאשר משתדלים להמנע מכשלים לוגים מוכרים יותר, כמו אד הומינם, או פנייה לסמכות: הטיית בחירה (selection bias). הטיות בחירה הן נפוצות להפליא, כולל בכתיבה אקדמית (קל וחומר אצל סטודנטים), ובאות בכל מיני צורות וזנים. ברשומה זו אתן מספר דוגמאות להטייה הזו, ועל מה צריך לחשוב כדי לוודא שלא נפלנו בה.

הטיית בחירה היא מצב בו אדם מסיק מסקנה כלשהי על בסיס התבוננות במדגם מוטה. הבעיה עם ההטייה הזו היא שכמעט אף פעם היא לא נעשית במכוון. המדגמים שאנחנו בוחרים מוטים לא בגלל שאנחנו רוצים מדגם מוטה, או בגלל שאנחנו מנסים לייצר את התוצאה הרצויה לנו, אלא בגלל שאלו המדגמים הזמינים לנו. למעשה, אפשר להגיד שאף מדגם אינו חף מהטיות, ואחת המטלות שלנו בבואנו להסיק מסקנות ממדגמים היא לחשוב כיצד המדגם עשוי להיות מוטה, ובאיזה אופן הדבר עשוי להשפיע על התוצאות שלנו. ((בתזת המ"א שלי עשיתי שימוש בסקר מבוסס אינטרנט, מה שבהכרח יוצר מדגם מוטה מאוד. בדיון המתודולוגי הראיתי שההטייה שנוצרת צפויה לפעול דווקא לרעת ההשערה שלי, כך שלמעשה אם ההשערה שלי תאושש על-ידי הממצאים, ההטייה הזו רק תחזק את האישוש הזה.))

הגורם הנפוץ ביותר להטיית בחירה, לפחות בדיונים שאינם אקדמיים, היא בחירה על בסיס המשתנה התלוי: ((המשתנה התלוי הוא המשתנה אותו רוצים להסביר, כלומר, זה התלוי במשתנים אחרים.)) אני רוצה לדעת מה גורם לתוצאה א', אז אני בודק מקרים בהם התרחשה תופעה א' ומנסה להסיק מתוך כך מה גרם לתוצאה הזו. הבעיה עם הפעולה הזו היא שאין לי שום דרך לדעת האם הגורמים שמצאתי יחודיים למקרים בהם התרחשה התופעה, או שהם נפוצים גם במקרים בהם היא לא התרחשה. ניקח לדוגמא מחקרון של מורי לשעבר פרופ' אברהם דיסקין, עליו הוא סיפר לנו בקורס מתודולוגיה. פרופ' דיסקין רצה לבדוק מה הגורמים שהופכים נשיא אמריקאי ל"חשוב". הוא יצר מדד חשיבות שהסתמך על אורך הערך הרלוונטי אודות כל נשיא באנציקלופדיה כלשהי (חלקי אורך הכהונה של הנשיא), ובחן מה מאפיין את הנשיאים החשובים ביותר לפי מדד זה. אם הוא היה בוחר להסתכל רק על הנשיאים החשובים, הוא היה מגלה ששניים מהם נרצחו (לינקולן וקנדי). בהחלט ניתן להעלות על הדעת אפשרות שנשיא שנרצח הוא גם נשיא שיזכה ליותר מקום בזכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל אם לא בוחרים על בסיס המשתנה התלוי, אלא מסתכלים על כלל המקרים, מגלים שהיו עוד שני נשיאים שנרצחו – ג'יימס גארפילד ו-וויליאם מק'קינלי (מי?), שלאף אחד לא אכפת מהם. ((למעשה, דווקא ההתנקשות במק'קינלי היא זו שבעקבותיה הופקדה בידי השירות החשאי המטלה להגן על חיי הנשיא.))

בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא גם מה שגרם לטעות של אבא שלי: זה שישנם אנשים שהצליחו לעשות כסף מהבורסה לא אומר שאין אנשים שהסתמכו על אותם הכללים ממש, וכשלו – למשל, בגלל שתנודות הבורסה הן כאוטיות, ויש מידה גדולה של מזל בהצלחה או כשלון בהשקעות בה. כמו כן, העובדה שאנשים הרוויחו כסף, ואפילו הרבה כסף, לא אומרת שהם ימשיכו לעשות כן (ואז הם יפלו מהרדאר שלנו), או שהם לא הפסידו הרבה כסף בזמנים ספציפיים (מה שיעיד שוב שהם אינם באמת מסוגלים לחזות את תנודות השוק, אלא רק היה להם יותר מזל מלאחרים בניחושים שלהם).

המקרה הכי קיצוני של בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא האנקדוטה: אני מכיר מישהו נורא זקן שמעשן שתי חפיסות סיגריות ושותה בקבוק וודקה ביום, ומכאן שהמרשם לחיים ארוכים הוא עישון ושתייה מרובים. רובנו יודעים להמנע מאנקדוטות אישיות מהסוג הזה כהוכחה למשהו, אבל לעיתים קרובות כן נעשה שימוש באנקדוטות משני סוגים אחרים כמקור להיסקים:

א. אנקדוטות היסטוריות: פעמים רבות בדיון תעלה דוגמא היסטורית כהוכחה לכך שדברים מסויימים חייבים לקרות במצבים מסויימים. למשל, בדיון על התנגדות בלתי אלימה תמיד תעלה הדוגמא ההודית כהוכחה ליעילות השיטה. הבעיה היא שדוגמא אחת אינה מוכיחה אלא התכנות של תוצאה מסויימת: יתכן שהתנגדות בלתי אלימה תוביל לשחרור לאומי. ומה על כל המקרים האחרים של התנגדות בלתי אלימה שלא צלחו? במדעי החברה מקובל לבצע "מחקרי מקרה" (case studies), ומחקרים ממין זה בהחלט שימושיים לניסוח תאוריות או בחינת תאוריות קיימות, אבל הם אינם יכולים, בפני עצמם, להוכיח חוקיות. רק הצטברות של מספר גדול של מחקרים כאלו (או מחקר אחד גדול על מספר מקרים) יכולים לאשש טענה לגבי חוקיות. וגם אז, חשוב לבחון כיצד נבחרו המקרים, כדי להמנע מאותה בחירה על בסיס המשתנה התלוי. וריאציה נפוצה על סוג זה היא השוואה של פחות או יותר הכל לארה"ב, חרף היחודיות של המקרה האמריקאי ואי הרלוונטיות שלו לרוב מה שמשווים אותו אליו.

ב. הוכחות מן הכוכבים: כשהאנקדוטה שלנו אינה מישהו שאנחנו מכירים אישית אלא מישהו שמוכר באופן כללי, אנחנו נוטים פחות להזהר מההטייה שבהסתמכות על המקרה שלו. מכאן נפוץ הז'אנר של ראיונות (או ביוגרפיות, או אוטוביוגרפיות) עם עשירים מתוך ניסיון לפצח את סוד ההצלחה שלהם. גם כאן כמובן, הסיבה היחידה שמראיינים את אותו אדם היא שהוא מציג התנהגות שאנחנו רוצים להבין – כלומר, הוא נבחר על בסיס המשתנה התלוי, אבל מכיוון שמדובר במקרה בודד, ההטייה מוקצנת עוד יותר והופכת את כל הניסיון להפיק מסקנות לחסר ערך לחלוטין.

לעיתים אנחנו בוחרים על בסיס המשתנה התלוי כי אין לנו ברירה אמיתית. מה גורם למינים מסויימים לשרוד בעוד שאחרים נכחדים? כל המינים שאנחנו מכירים מספיק טוב כדי לענות על השאלה הזו קיימים, או לכל היותר נכחדו לאחרונה – מה שאומר שהם שרדו עד התקופה האחרונה והיו נתונים ללחצים אבולוציוניים דומים. ניסיונות להסיק מתוך המדגם המוטה הזה בהכרח יכשלו. הדרך היחידה לנסות לענות על השאלה היא באמצעות ניסויי מחשבה תיאורטיים. זה, למעשה, מה שעשה דארווין.

סוג נוסף של הטיית בחירה היא בחירה עצמית (self-selection). נניח שאני מבצע ניסוי בפסיכולוגיה כלכלית, ומגייס מתנדבים לניסוי באמצעות הצעת תשלום זניח כלשהו. ישנה סבירות לא קטנה שרוב האנשים שיגיעו לניסוי שלי הם בעלי הכנסה נמוכה יחסית – אלו שיש להם הכנסה גבוהה לא יטרחו בכלל להתנדב. מסקנות הניסוי שלי, לפיכך, עלולות להיות מוטות, מכיוון שההתנהגות הכלכלית של בעלי הכנסה נמוכה עשויה להיות שונה בתכלית מזו של בעלי הכנסה גבוהה.

סוג הפוך הוא תמותת מקרים (case mortality). אם אני עורך ניסוי רב שנים בטיפול רפואי מסויים, מה עלי לעשות עם כל המקרים שלי שמתו לאורך השנים (בהנחה שהם לא מתו באופן ישיר מהטיפול)? הכללתם בתוצאות היא בעייתית משום שאין לי עליהם נתונים מלאים. מצד שני, יש סיכוי טוב שהם מהווים תת-קבוצה חשובה להבנת הנתונים, למשל, משום שהם משתייכים ברובם לקבוצת האנשים בעלי מחלות אחרות, או אנשים בעלי סגנון חיים מסויים שהביא לתמותה גבוהה יותר, או פשוט משום שזו קבוצת האנשים המבוגרים יותר. השמטתם מתוך הנתונים שמשמשים להסקת מסקנות מחייבת ניתוח מדוקדק של המקרים הללו כדי לשלול הטיית בחירה.

תמותת מקרים, כמובן, אינה מחייבת תמותה של ממש. מקרים "מתים" גם כאשר הם סתם נעלמים לנו. למשל, אם אני עורך מחקר רב-שנים במהלכו אני מבקש מהמשתתפים למלא שאלון אחת לשנה בנושאים מסויימים, חלק מהמשיבים שלי יפסיקו להשיב, או שאאבד קשר איתם במהלך המחקר. האם האנשים הללו מהווים קבוצה בעלת מאפיינים רלוונטיים להבנת המשתנה התלוי שלי? אם המחקר שלי, למשל, עוסק בהתנהגות כלכלית, ותמותת המקרים שלי נובעת בחלקה מהגירה, יש פה סכנה להטיית בחירה משום שאנשים שמהגרים מישראל נוטים להשתייך לקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר.

כיצד ניתן להמנע מהטיות בחירה? כפי שכבר אמרתי, אין מדגם מושלם. כל מדגם סובל מהטייה מסויימת. המיטב שאנחנו יכולים לעשות הוא להבין את ההטיות הפוטנציאליות במדגם שלנו. בבואנו להסיק מסקנה כלשהי ממספר מקרים, עלינו קודם לשאול את עצמנו: כיצד נבחרו המקרים הללו? האם בחרנו אותם משום שהם מציגים את ההתנהגות אותה אנו מנסים להסביר? אם כן, עלינו לנסות לחשוב על מקרים סותרים, ולנסות לבחור דווקא על בסיס המשתנה המסביר. האם אנחנו יכולים לחשוב על מקרים בהם המשתנה המסביר שלנו קיים בלי שתתקיים התופעה המוסברת? כיצד ניתן להסביר זאת? שאלה נוספת שיכולה לעזור היא איזה מקרים עשויים להתקיים שלא היינו יכולים לחשוב עליהם? סקרים טלפוניים, למשל, מתבססים על ספר הטלפונים. המשמעות היא שמי שאין לו טלפון קווי לעולם לא יעלה במדגם. האם הקבוצה הזו היא בעלת מאפיינים רלוונטיים לשאלה שאני מנסה לבחון באמצעות הסקר? אם כן, כיצד העלמותם מהמדגם שלי צפויה להשפיע על התוצאות?

מטבע הדברים, קשה לנו לנתח את אותם המקרים אותם איננו יכולים לבחון. אם היינו יכולים לבחון אותם, לא הייתה לנו בעיה להכליל אותם במדגם. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הטיית בחירה היא מוגבלת מעצם מהותה. מודעות לעצם הבעיה, לפיכך, היא כנראה הכלי החשוב ביותר בבואנו להסיק מסקנות מנתונים אמפיריים כלשהם.

התדרדרותה המתמשכת של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל

לאחרונה פרסם ה-Times Higher Education את הדירוג השנתי שלו של האוניברסיטאות בעולם. לא תשמעו על זה, כנראה, בתקשורת הישראלית משום שלאף מוסד בישראל אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא על כך שהוא המוסד המוביל בישראל. בניגוד לדירוג של QS שהתפרסם לפני פחות משבועיים (עוד על הכפילות הזו תכף), שם דובר על "סתם" הדרדרות ממקום כזה למקום אחר, בדירוג החדש ישראל נעלמה לחלוטין ממפת ההשכלה הגבוהה העולמית. בעוד שב-2009 ישראל התנאתה בשלושה מוסדות בדירוג (העברית במקום 102 – ירידה מ-93 ב-2008; ת"א ב-114 (ללא שינוי); והטכניון במקום 132 (ירידה מ-109)), השנה אף מוסד להשכלה גבוהה בישראל לא מצא את מקומו בין 200 המוסדות המובילים בעולם.

צריך להסביר קצת את השינוי המפתיע הזה, כי התוצאות המדאיגות הללו למעשה מצביעות על משהו הרבה יותר משמעותי מאשר איזה גליץ' מוזר בדירוג. מ-2004 ועד לשנה שעברה, ה-THE ו-QS שיתפו פעולה. אך בעקבות ביקורת חריפה על הדירוג הזה, התפרקה השותפות ושני הגופים החלו לפרסם דירוגים נפרדים. בשני המקרים המתודולוגיה שונתה, אך בעוד ש-QS עדיין נסמכים במידה גדולה על מדדים סובייקטיביים שמבוססים על מוניטין ((כלומר, שואלים "שופטים" כיצד הם מעריכים את איכותם של מוסדות שונים – ב-2009 היו בסך הכל 4000 שופטים כאלו בכל העולם.)), ה-THE שינו את המתודולוגיה בצורה מהותית, פירקו את המדד הסובייקטיבי למחקר ולימוד וצמצמו את המשקל המשותף של שניהם, והוסיפו סדרה של מדדים אובייקטיביים יותר. המתודולוגיה החדשה, כמובן, אינה נטולת בעיות ומבקרי הדירוגים מבקרים לא פחות גם את הדירוג החדש, אבל השינוי הזה מהותי במקרה הישראלי משום שהוא מצביע על התהליך שעובר על מוסדות המחקר הישראלים לאורך העשורים האחרונים.

בעוד שישראל שמרה במידה לא מועטה על המוניטין שלה בעיני חוקרים ברחבי העולם, הלכו המדדים האובייקטיביים של איכות מוסדות המחקר והדרדרו. ברגע שהמדד מבוסס המוניטין איבד חלק משמעותי ממשקלו, מעמדן של האוניברסיטאות הישראליות קרס אל מחוץ לטווח הראיה.

לאוניברסיטאות הישראליות עוד יש הרבה קרדיט בעיני חוקרים בעולם, כפי שאפשר לראות מהדירוג של QS. ישראל חייבת להתעשת ולהעמיד את האקדמיה בחזרה על רגליה, או שהשרידים הללו יעלמו גם הם, ואז בנייתם מחדש תהיה קשה שבעתיים. ממשלת ישראל הכריזה בעת האחרונה על מספר צעדים לחיזוק המחקר האקדמי בישראל, וזהו צעד בכיוון הנכון, אבל אני לא בטוח שהוא מספיק. כולם תמיד אומרים שצריך להפוך את החינוך לעדיפות לאומית ראשונה, ולצערי אני נאלץ לחזור על הססמא הזו. ישראל לא תוכל להתחרות במערכות החינוך המובילות בעולם בלי השקעה ניכרת במערכת החינוך שלה, בכל הדרגות – החל מגיל הגן וכלה בפרופסורים. הטיימס שלח לנו מסר שאם לא יהדהד במוסדות השלטון ויביא לשינוי מהותי, יתבטא תוך פחות משנות דור באובדן המשאב החשוב ביותר של ישראל – ההון האנושי האיכותי שלה. ואז כל הגז הטבעי שבעולם לא יעזור לנו.

אצלי? טוב, תודה. אוניברסיטת טורונטו דורגה במקום ה-17 בעולם (מקום חמישי מחוץ לארה"ב, מקום ראשון בקנדה, לא שאכפת לכם), כשהיא ממשיכה רצף נאה של עליות מ-41 ב-2008, דרך 29 בשנה שעברה.

עדכון: מדוברות האונ' העברית התקבלה תגובה לפיה חרף טענותיהם של THE, מעולם לא נתקבלה אצלם (או אצל אונ' ת"א) פניה בנוגע לדירוג. על פי THE עצמם, הסיבה להעדרותן של שתי האוניברסיטאות היא שהן לא סיפקו את הנתונים הדרושים ולכן כלל לא דורגו. לפירוט ראו פוסט התנצלות.