להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים1 הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית.2 הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו".3 המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי"4 הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל.5 החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה"6. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים7 לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

  1. Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press. []
  2. המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו. []
  3. מישהו אמר שלי יחימוביץ'? []
  4. גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון. []
  5. מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה. []
  6. ישראל אחת… []
  7. לא אני, כמובן, אני דרעק. []

גוד סייב ת'ה יהודית ודמוקרטית

באמת שאני לא מנסה להיות פרקליט השטן כאן, אבל אני פשוט לא מצליח להבין את המהומה סביב תיקון שבועת האזרחות של ישראל. להזכירכם, הדרישה המקורית של ליברמן הייתה שכל אזרח ישראלי יחוייב בשבועת נאמנות, תחת איום בשלילת אזרחותו. משמעות חוק שכזה היא דרישה מכל אזרח ישראלי ערבי להשבע אמונים למדינה יהודית. אם חוק כזה היה עובר, הייתי ממהר להצהיר על אי-נאמנותי למדינה ומבקש ממר ליברמן לשלול ממני את אזרחותי.

אבל זה לא התיקון המוצע כיום. התיקון המוצע כיום הוא למנוע מאדם שאינו אזרח המדינה את האפשרות להתאזרח באם יסרב להשבע אמונים למדינה. למעשה – כבר היום נדרשים אזרחים חדשים להשבע אמונים למדינה, כמו בכל מדינה אחרת שאני מכיר. חלק מהמדינות דורשת הרבה יותר ממה שדורש החוק הישראלי. קנדה, למשל, רוצה שאשבע אמונים למלכה, פעולה שעשויה להיות בעייתית מבחינה דתית עבור אנשים מסוימים (ובכל זאת לא חסרים יהודים ומוסלמים בקנדה). למעשה, למדינות יש וראוי ליהיה חופש מוחלט בקביעת התנאים להתאזרחות בהן. יכולה המדינה לקבוע שמי שרוצה להתאזרח בה צריך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ולקרוא קוקוריקו – ועדיין יהיה הדבר לגיטימי לחלוטין.

התיקון, אם כן, רק מבקש לשנות את נוסח השבועה כך שהמדינה תוגדר כ"יהודית ודמוקרטית". קשה לי לראות מה רבותא בכך. חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד חוקי היסוד של המדינה, שמהווים מעין חוקה עבורה, כבר קובעים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כך ששבועה למדינת ישראל היא שבועה להגדרתה כיהודית ודמוקרטית. גם מגילת העצמאות, על אף שאינה מחייבת מבחינה חוקית, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית.

עוד יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, "מדינה יהודית", או איך הוא מסתדר עם הרעיון של "מדינה דמוקרטית", כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו. לבסוף, צריך לזכור על מי תשפיע החקיקה הזו: על לא-יהודים שמתאזרחים בישראל. מדובר על לא יותר מכמה מאות בשנה, רובם ככולם בני זוג לא-יהודים של יהודים שמהגרים לארץ, או של אזרחים יהודים שמצאו בן או בת זוג שאינם יהודים. במילים אחרות, מצביעים של ליברמן.

כן, אני מניח שיש כמה בני ובנות זוג של אזרחי ישראל הלא-יהודים שמתאזרחים בישראל מדי שנה. קשה לי להבין מה הביג דיל בכך שמזכירים להם שהם החליטו להגר למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. זו, הרי, האמת.

אז האם כל הסיפור הגדול הוא שאנחנו חוששים שהערבים בישראל ירגישו לא בנוח שהמדינה שלהם – זו שמפלה אותם חדשות לבקרים, זו שבחוקתה-המתגבשת-לעד מגדירה את עצמה כמדינה יהודית? כי אני לא רואה את כל אותם מתנגדי החוק יפי הנפש פועלים למחיקת המילה "יהודית" מחוק יסוד הכנסת, או חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. איכשהו, רק החוק הזה, חסר המשמעות החוקתית, שהוא כל כולו מכותרת ועד הערת שוליים סמלי לחלוטין, רק הוא מפריע להם. לכל היותר, אני יכול להסכים עם השר מיכאל איתן שיש טעם לפגם בכך שרק מתאזרחים שאינם יהודים ידרשו להשבע אמונים – האם אזרחיה היהודים של ישראל אינם נדרשים לשמור אמונים לאופיה הדמוקרטי?1

מעניין לבחון את תגובתו של השר ברוורמן להצעה: "הצעה זו חסרת כל תועלת למדינת ישראל, מעבירה מסר בעייתי כלפי אוכלוסיית המיעוטים ומוציאה את דיבתה של ישראל רעה בעולם". כלומר, אם זו הייתה הצעה שמועילה לישראל – כלומר, כזו שממש מהווה פגיעה ממשית במיעוטים, ולא סתם פגיעה סימבולית – כנראה דווקא כן אפשר היה לתמוך בה. אבל מכיוון שבין כה וכה היא לא באמת מועילה לנו, אז בשביל מה לנו הכאב ראש הזה? זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתנגדות הנחרצת, לעומת דממת האלחוט אל מול השימוש באותו ביטוי בדיוק בחוקי היסוד של המדינה.

באותו הקשר, כדאי להסתכל על הצעתו של ח"כ זבולון אורלב מהזמן האחרון, לפיה ישראל תשנה את שמה ל"מדינת ישראל – מדינת העם היהודי", ובכך ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שכוללת בשם שלה סלוגן (סמיילי כתב על הפן המשעשע של ההצעה). אפשר לצחוק על השטות הזאת מכל מיני כיוונים, אבל אצלי עלתה תהיה קצת יותר רצינית. מכיוון שישראל היא אחד המדינות הבודדות בעולם שמגדירות את עצמן סתם ככה כ"מדינה", למה לא הציע אורלב לעשות את הדבר המתבקש, ולהגדיר את המשטר בישראל כמו שעושה כל מדינה אחרת (חוץ מקנדה, כמובן) – על ידי הצבתו לפני שם המדינה בנוסח המלא: הרפובליקה היהודית של ישראל. (אולי בגלל שכך תצטרף ישראל לרפובליקה העממית או לרפובליקה האיסלמית כמדינות שלא כל כך ברור על מי הן עובדות.)

עדכון: באיחור גיליתי שנעמה כרמי כתבה פוסט הרבה יותר מלומד ממה שאני יכול להציע, ושאומר פחות או יותר מה שאני רציתי להגיד אבל יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי.

  1. עזבו, אל תענו על זה. []

די כבר עם הדמוקרטיה הזאת

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92' הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר.1 המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז,2 ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ"דמוקרטיים יותר" בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי "ועדה מסדרת" הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה"ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב"כוורת" ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92', שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים – הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה.3 לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה"דמוקרטיה" התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה – זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר – ורק הבוחר – מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא "קבלני קולות"; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: "הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם." מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של "דמוקרטיה פנים-מפלגתית".

  1. האמת היא, כמובן, שהנצחון של העבודה בכלל לא קשור לעבודה, אלא לפיצול בימין, אבל לא משנה. []
  2. למעשה, תחילתו בעליית הליכוד לשלטון מיד אחרי שהנהיגו את שיטת השביעיות. המהפך השני מיד אחרי הנהגת הפריימריז בעבודה פשוט "הוכיח" את הקשר. []
  3. כמובן שיש כאן מגבלות של גודל, וכל מפלגה שואפת לכסות יותר מאשר ראש סיכה על הרצף בין שמאל לימין, אבל מפלגה שמכסה שטח גדול מדי לעבר הקיצון תתחיל לאבד קולות מהמרכז, הגדול יותר, לטובת מפלגות מתונות יותר. []

ח"י מינוס באב"א בוב"א

מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה"ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח"י שקלים, מינוס באב"א בוב"א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.

שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.