המהפכה הציונית השניה

קיבלתי את הספר הזה לכתיבת ביקורת לכתב עת אקדמי, וכך אעשה, אבל לאחר קריאת הספר הרגשתי צורך לכתוב גם ביקורת פחות אקדמית, שמתמקדת יותר במשמעות הפוליטית של הספר עבור השמאל בישראל. אז הנה היא לפניכם.

The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.

 

 

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה "מה הבעיה של השמאל?" התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג'יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה "שלילת הגלות". תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג'יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג'יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג'יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ"ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, "אותנטית", למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם "שתולים".

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של "אם תרצו" ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג'יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל"שלילה" – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, "להתחבר לארון הספרים היהודי" כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס "מדרשות חילוניות", אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם "רפורמה של השחרור". והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ"מערביים" איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, "אותנטי") שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

מר הרצוג, עוד אפשר לעשות מהפך

לא, מר הרצוג, אני לא מתכוון להציע איזו נוסחה קואליציונית חסרת שחר שבזכותה תהפוך לראש הממשלה. חרף הספינים ועשיית השרירים המזויפת בתקשורת, הקואליציה הבאה של נתניהו די סגורה וידועה. אבל לא על מהפך כזה אני מדבר. עכשיו הזמן לעשות מהפך במפה הפוליטית של ישראל. להבהיר בצורה חד-משמעית מה הם הגושים ומה עומד על הפרק.

יש לך, כנראה, ארבע שנים לעמוד בראש האופוזיציה בישראל. עכשיו הזמן לפעול כדי להראות לישראל מה האלטרנטיבה. אני לא רוצה שתצבעו תמונה ורודה של איך הכל יהיה נפלא ומצויין תחת שלטון השמאל, איך לא יהיו יותר עניים ותשובה יחלק את כל הונו לנזקקים. אני רוצה שתקים קואליציה חלופית ותתפקד כראש ממשלת צללים. עכשיו, עם הקואליציה המסתמנת, זה יותר אפשרי מתמיד.

עכשיו הזמן להקים קבוצות עבודה עם תושבים בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בישובים הערביים. עכשיו הזמן לגייס ולטפח מנהיגות מקומית שתוכל להביא את נקודת המבט שלה לתוך תהליך קבלת ההחלטות בכנסת. עכשיו הזמן ליצור שיתוף פעולה צמוד עם הרשימה המשותפת, להפוך את חברי הכנסת שלה לשותפים מלאים בממשלת הצללים, לצד המחנה הציוני ומרצ, עם סמכויות (צללים) מפורשות, שידגימו את שיתוף הפעולה העתידי שיהיה בין המפלגות בממשלת השמאל שתקום אחרי הבחירות הבאות.

עכשיו הזמן ליצור תוכניות רציניות, כאלו שיעמדו בכבוד אל מול התוכניות שמציגה הממשלה, ויהוו אלטרנטיבה אמיתית להן. לא תוכניות בכאילו שלא ניתן ליישם, לא מדיניות שמונחית על ידי שיקולים של יחסי ציבור. תוכניות אמיתיות, כולל כל ההחלטות הקשות שראש ממשלה אמיתי צריך לקבל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתנאים הקיימים.

עכשיו הזמן להוכיח מנהיגות, אומץ, חזון ויכולת, כך שלאף אחד לא יהיה ספק שאתה מתאים לעמוד בראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מר הרצוג, אתה עוד יכול לעשות מהפך ולהשאיר חותם אמיתי על הפוליטיקה הישראלית. אבל אתה צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אתה צריך לעמוד בפיתוי ולא להבטיח הבטחות ריקות שאיש לא ייקח ברצינות. אתה צריך לראות את המטרה שלך ולהתחיל לצעוד לעברה מיד. אתה צריך לרכז סביבך מגוון רחב של אנשים שיוכלו לעזור לך להגיע אליה, ואלו לא יכולים להיות שוב אותם אנשים שהביאו אותך לאן שאתה עכשיו. מר הרצוג, אתה עוד יכול להיות האיש שיחליף את בנימין נתניהו, האיש שישנה את המפה הפוליטית של ישראל. עכשיו הזמן.

בהצלחה.

הפיצול של ש"ס, האיחוד של הרשימה המשותפת: שתי הערות

אחד הדברים המוזרים שקורים לפעמים באקדמיה זה ניבוי מדוייק שמתבסס על ניתוח עקום לגמרי. כך קרה, למשל, בפרק מתוך ספר שיצא לאור בשנה שעברה. ((הספר, יש לציין, מעניין מאוד. אני ממליץ במיוחד על הפרק של דב ווקסמן.)) הפרק, מאת מרים אלמן, מנתח את ההקצנה של ש"ס כתוצאה מלחצים מכיוון האלקטורט שלה. אבל, טוענת אלמן, ההחלשות האלקטורלית של ש"ס והפגיעה כתוצאה מכך בתקציבים הדרושים לה כדי לתחזק את המוסדות שמהווים את בסיס הכוח שלה, יחייבו את מנהיגי המפלגה לשנות כיוון ולהתמרכז חזרה.

זה ניתוח יפה, כי הוא מנבא, בעצם את הקרע בש"ס בלי להזדקק לנושא הפרסונלי. הפיצול הזה הוא מעניין, כי בניגוד לפיצולים בדרך כלל בישראל, הוא לא מושך מצביעים חדשים אלא מפלג את הקיימים. ש"ס ויחד, על פי הסקרים מהעת האחרונה, ישיגו יחדיו את אותו מספר מנדטים שיש לש"ס בכנסת היוצאת. מכאן, שמדובר באמת על פיצול פנימי של המצביעים, ולא במפלגה אחת שקורצת למצביעים חדשים לגמרי. החדשות הטובות הן שמרזל לא באמת מביא איתו אלקטורט משלו.

אבל רגע, איזו החלשות אלקטורלית? אלמן מדברת על התוצאות הגרועות של ש"ס ב-2009. ובכן, בבחירות ההן ש"ס אכן איבדה מנדט אחד לעומת 2006, וחזרה לאותה כמות מנדטים שהיו לה ב-2003, אבל קשה לכנות סטייה סטטיסטית כזו ככשלון משמעותי. ב-2013 שמרה ש"ס על כוחה. באופן דומה, אלמן טוענת שש"ס הרוויחה ב-2006 מהפרישה שלה מהממשלה בשל ההתנתקות, ואף מגדילה ואומרת שההתחזקות שלה הייתה על חשבון המפד"ל. ובכן, כאמור, ש"ס גדלה במנדט אחד בודד בבחירות הללו. המפד"ל אמנם התמודדה בבחירות הללו יחד עם האיחוד הלאומי, מה שמקשה במעט להחליט איך נהגו המצביעים שלה, אבל בכל אופן, הרשימה המשותפת לשתי המפלגות התחזקה בכשני מנדטים בבחירות הללו לעומת כוחן המשותף בבחירות הקודמות (אם מניחים ארבעה מנדטים לליברמן, שרק עם האיחוד הלאומי ב-2003).

באופן כללי ההסברים של אלמן לגבי ההישגים האלקטורליים של ש"ס הם מוזרים. היא טוענת כי ש"ס נפגעה כתוצאה מהעליה מברה"מ, אבל המציאות היא שלאורך שנות ה-90 ש"ס רק הלכה והתחזקה, והגיע לשיא של 17 מנדטים ב-1999. דווקא את הקריסה שלה ב-2003 ל-11 מנדטים אלמן לא מנסה להסביר בשום צורה.

בדומה, גם ההסבר שלה להקצנה של ש"ס הוא תמוה משהו. אלמן טוענת כי הגורם שמנע מש"ס להקצין מוקדם יותר היה האקלטורט המזרחי-מסורתי שלה. רק אחרי שהמצביעים הללו נטשו את המפלגה, וש"ס החלה להשען באופן בלעדי על חרדים ספרדים – רק אז נוצר לחץ מצד המצביעים הללו להקצין עמדות. על פניו קשה לי לקבל את הטענה שדווקא המסורתיים הם הקהל המתון יותר מבין מצביעי ש"ס.

אבל דווקא הטענה המעניינת שלה, שהלחץ האלקטורלי ניצב בפני לחץ הפוך להבטיח מימון למוסדות המפלגה, מנוגדת לטענה הזו. שהרי המסורתיים הרבה פחות תלויים במוסדות המפלגה, ולפיכך הם צפויים להיות הרבה יותר טהרנים מבחינה אידאולוגית. לעומת זאת, החרדים שתלויים בקבלת התקציבים הללו צריכים להיות פרקטיים יותר ולהעדיף התמרכזות שלצידה כוח עודף בקואליציה, על פני דבקות באידאולוגיה קיצונית.

היפה הוא שהפיצול בש"ס דווקא נותן לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את התזה הזו. אם אלמן צודקת, הרי מצביעי אלי ישי יהיו ברובם המוחלט חרדים (בין כה וכה לטענתה רק חרדים תומכים בש"ס כיום הרי). אם ההפך הוא הנכון, הרי שנמצא שמצביעי ש"ס הם החרדים, ואילו בקרב מצביעי אלי ישי ימצאו בעיקר מזרחים מסורתיים.

Elman, Miriam Fendius. 2014. “Does Democracy Tame the Radicals? Lessons from the Case of Israel’s Shas.” In Democracy and Conflict Resolution, edited by Miriam Fendius Elman, Oded Haklai, and Hendrik Spruyt, 101–32. Syracuse: Syracuse University Press.

קוראים קבועים של הבלוג ושאר קשקושי ברחבי הרשת לא יופתעו בודאי לגלות שאני חושב שזה יהיה נפלא אם הרשימה המשותפת תצטרף לקואליציה כחברה מלאה. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תמחק את החוק הלא-כתוב הזה, לפיו מפלגות ערביות אינן יכולות להיות שותפות בניהול המדינה.

מה שעצוב הוא שיש סיכוי שדווקא האיחוד (המבורך בפני עצמו) של שלוש המפלגות ברשימה המשותפת, הוא שיהפוך תסריט כזה לעוד פחות סביר ממה שהוא גם ככה. היה אפשר לדמיין מצב שבו מנהיג של אחת המפלגות מצטרף לממשלה ומקבל משרת שר באחד המשרדים הקטנים יחסית. נגיד, משרד הבריאות, או משרד התחבורה. מדובר במשרדים שיש להם השפעה ממשית על חייהם של הישראלים כולם, ובוודאי גם על חיי האזרחים הערבים. במשרד כזה היה יכול בראכה או טיבי, או מי שלא היה נבחר לשם, לשפר באופן מהותי את שגרת חייהם של הערבים בישראל, ובד בבד לצבור את הקרדיט הציבורי הדרוש כדי להתקדם משם למשרות בכירות יותר, ולהגביר את הלגיטימציה לשיתוף של אזרחי ישראל הערבים ברשות המבצעת באופן מלא.

אבל אם הרשימה המשותפת תכנס לקואליציה תחת הרצוג עכשיו, הם יגיעו לשם כשותפה בכירה, ומן הסתם ירצו ייצוג בהתאם. זה עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל.

אני רוצה לקוות שהרשימה המשותפת, אם הדבר בכלל יתאפשר, תשכיל למחול מכבודה ולמכור את עצמה בזול. בממשלת רבין ערביי ישראל השיגו התקדמות אדירה, וזאת על בסיס הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלה. אין סיבה שממשלה עם שר או שניים ערביים לא תשיג הרבה יותר עבור האוכלוסיה הערבית ומדינת ישראל באופן כללי, גם אם המשמעות היא שהרשימה המשותפת תקבל הרבה פחות ממה שמגיע לה בשולחן הממשלה עצמו. אפשר, אפילו, לעשות זאת על בסיס הסכמה בעל-פה שבהמשך הקדנציה, ולאחר שהציבור התמודד בהצלחה עם הרעיון החדש הזה, יעשה סבב תיקים והרשימה המשותפת תקבל משרדים נוספים או בכירים יותר.

ואולי הכל חלומות באספמיה בכל מקרה, ושום דבר מזה לא יתכן כלל. אני רוצה להאמין שלא כך הוא. הגיע הזמן לשינוי מהותי ביחסי יהודים-ערבים בישראל, והדרך לשותפות אמיתית בין שני העמים צריכה לעבור קודם כל בשינוי הסטטוס קוו באשר להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.

הערה טכנית: לאחרונה פנו אלי מספר קוראים והתלוננו שכשנכנסים לבלוג ממכשיר סלולרי, רושעה כלשהי מקפיצה פרסומות. אין לי מושג איך למנוע את זה. התקנתי מחדש את הוורדפרס, ביטלתי את רוב התוספים והתקנתי מחדש את האחרים, והחלפתי את ערכת העיצוב. שום דבר לא עזר. אם מישהו מכך חושב שהוא יוכל לעזור לי להפטר מהמטרד, אנא צרו עימי קשר.

 

4 הערות על בחירות 2015

1. מי אשם? זה מצחיק שביבי מאשים את לפיד בהתפרקות הקואליציה, כי הקריסה הזו היא לגמרי, לחלוטין באשמתו. הוא בחר לשים את לפיד במקום שבו אין לו מה להפסיד. כל הקדנציה הזאת נראית כמו טרגדיה יוונית: כל מהלך רק קרב את הקטסטרופה. נתניהו חשב שהוא מאוד חכם כשהוא הציב את לפיד בתפקיד שר האוצר – זה תפקיד שקשה מאוד לצאת ממנו טוב, ולפיד הוא אדם שנבנה על אהבת הציבור. נתניהו רצה להרוס את לפיד, ועל הדרך לסנג'ר מישהו שיעשה מה שיגידו לו כי הוא לא מבין כלום.

אבל ביבי התעלם מזה שלפיד, כאמור, נבנה על אהבת הציבור, ולא הוא אדם שאי הבנת שום דבר תמנע ממנו לבנות מגדלים באוויר. אז הוא בנה אותם, ותקע את ביבי עם החשבון. כשנתניהו רצה לשים לזה סוף, ללפיד לא היו יותר מדי התלבטויות – זה בדיוק מה שהוא היה צריך: או שהוא מקבל את מה שהוא רוצה ויוצא אביר מעמד הביניים (עד שהתוצאות של התוכנית שלו יתגלו), או שהוא מפיל את הממשלה, ויוצא שוב אביר מעמד הביניים שעמד על שלו ולא נכנע ללחצים של ביבי. אין ללפיד שום אינטרס להכנע לביבי, כי הוא ראה את הסקרים וידע שהוא חייב להוכיח לציבור שהוא עשה משהו עבורם אם הוא לא רוצה שהמפלגה שלו תעלם בבחירות הבאות. ביבי נתן לו מתנה של עוד כמה מנדטים שיחליטו לא לנטוש את לפיד רק בגלל העמידה שלו על עקרונותיו.

ביבי נפל למלכודת שהוא עצמו הציב, כי הוא הניח לשיקול פוליטי קר להאפיל על טובת הציבור כפי שהוא עצמו הבין אותה.

2. אין הרבה מקום לתקווה בבחירות הללו. לפי הסקרים, המצב הולך להיות רק יותר גרוע. מבחינת יציבות המערכת הפוליטית, נמשכת ה"השתטחות" שלה: נכון לסקרים האחרונים, הרשימה הכי גדולה בכנסת הבאה הולכת לקבל בערך חמישית מהמושבים בכנסת, ושתי הגדולות ביחד לא יגיעו לנחשב לגודל סביר למפלגה גדולה אחת בשנות ה-80 ותחילת ה-90. לא רק זה, המפלגה השניה בגודלה בכנסת תהיה, ככל הנראה, מפלגה שרואה עצמה חלק מהגוש של הליכוד. כלומר: לא אלטרנטיבה שלטונית. הכוח שלה לא יכול להיות מנותב לעבודה אופוזיציונית, אלא רק לשינויים פנימיים במדיניות של מפלגת השלטון. במקרה הטוב, בנט לא רוצה להחליף את שלטון הליכוד, אלא התחלפות סטטוס בין הליכוד לבית היהודי בתור המוביל והתומך. כלומר, נוצר מצב מוזר שהמערכת מצד אחד מרוסקת לרסיסים, ומצד שני תקועה במקום. שיא מקומי של יציבות שמצריך זעזוע משמעותי כדי להגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר.

3. מבחינה אידאולוגית, כמובן, הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית יותר. פירוק הליכוד ביתנו צפוי להניב כמה מנדטים נוספים לשתי המפלגות, והבית היהודי גועש ועולה על גדותיו – פיצול פנימי שם עשוי לספק לימין הקיצוני של עוצמה לישראל את המשענת שתאפשר להם לחזור לכנסת. יתר הגושים מפוררים ומסוכסכים: במרכז תתמודדנה שלוש מפלגות (ארבע, אם סופרים את קדימה, אבל מי סופר אותם?) שצפויות להכנס כולן עם מספר חד ספרתי של מנדטים, השמאל ימשיך לדשדש כהרגלו, ובאשר למפלגות הערביות, צריך להמתין ולראות אם יצלח האיחוד שנכפה עליהם, או שכל האגף הזה יעמוד בסכנת הכחדה. מפלגה בראשות משה כחלון לא תהווה כח מאזן לימין בממשלה הבאה, מכיוון שהיא בשר מבשרו. המשמעות היא הממשלה הימנית ביותר שישראל ראתה מעודה, שרובה מורכב ממפלגות דתיות.

בואו נגיד שיש סיכוי שעוד נתגעגע לימים התמימים שחוק הלאום נחשב מעורר מחלוקת.

4. התסריט האופטימי. באין מקום לאופטימיות, התסריט האופטימי הוא שילוב מקסים של משהו שהוא גם לא מאוד מלהיב, וגם די לא סביר. אבל בואו נראה מה אפשר להוציא בכל זאת.

התסריט האופטימי חייב להתחיל מאיחוד בשורות המרכז והשמאל המתון. מבחינה זו, העובדה שהרצוג עומד בראש העבודה היא די חיובית: הוא אמנם לא ממש משדר מנהיגות, פחות או יותר ההפך מכריזמטי, וגם לא ממש איש שמאל, אבל כל הדברים הללו דווקא עובדים לטובתו בבואו לפייס שורה של אגואים שיצטרכו לחסות בצילו. הוא לא מאיים כמו יחימוביץ', ולא מפלג כמוה. אם מישהו יכול להוביל איחוד של מפלגות, הרי שזה אדם אפרפר ופרווה כמו הרצוג. בניגוד ליחימוביץ' שהייתה מחוייבת למצע סוציאליסטי, הרצוג יכול להוביל לאיחוד תחת מצע "דרך שלישית" שכולם יכולים להסכים עליו. הרצוג גם לא נרתע מלהביע עמדות מתונות ומרכזיות בנושא המדיני, דבר שיחימוביץ' לא כל כך ידעה איך להתמודד איתו בלי להרחיק מעליה מצביעים. אבל להרצוג פחות אכפת לאבד את האגף השמאלי של העבודה. במקרה הגרוע הם ילכו למרצ. מה שחשוב הוא להתרכז במרכז.

(התמונה המשותפת היחידה שמצאתי של הרצוג, לבני ולפיד…)

הרצוג יכול להציע ללפיד המוכה וללבני (ולמופז, למה לא?) להתמודד ברשימה משותפת תחת מצע מוסכם עם קרוב מאוד לאפס פשרות אידאולוגיות, מה שמשאיר הרבה מקום לפשרות אישיות. לפיד יכול לקבל את משרד החוץ, או משרד החינוך. לבני יכולה להמשיך כשרת המשפטים אם תרצה, או אולי לקבל לידיה את משרד הפנים, או החוץ, אם לפיד יעדיף את החינוך. על איושו של משרד האוצר הם יוכלו להסכים במשותף, אולי מועמד מחוץ לכנסת שיהיה מוסכם על שלושתם. לא יקשה עליהם למצוא מישהו מתאים. שוב, שום דבר פה לא מלהיב או מעורר תקווה במיוחד, אבל עד כאן אני חושב שזה עדיין בתחום האפשרי.

האיום הגדול על אסטרטגיה כזו היא מפלגתו של כחלון. כבר שנים רבות שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית היא שהאזרחים פשוט לא נדרשו לבחור. תמיד הייתה אופציית "באמצע". אם היה צריך לתת כותרת או סלוגן לפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים, היא תהיה "why not both?"

מפלגת משה כחלון תתן לציבור את האופציה הזו שוב, וכל המאמץ של הרצוג רק יוביל עוד אזרחים שמעדיפים לא להחליט להעדיף את האופציה הזו. לכן, זהו האתגר הגדול של הרצוג. אם הוא רוצה לשבור את שיווי המשקל הנוכחי, המטרה שלו חייבת להיות לגייס את מפלגת כחלון לתוך הרשימה המאוחדת שהוא יציג. זה לא יהיה קל: כחלון, כאמור, הוא איש ימין בעמדותיו המדיניות. יהיה זה מוזר עבורו להבחר לכנסת תחת הרשימה של מפלגת העבודה (המערך ג'?). הרצוג יכול, אולי,  להציע לו את משרד האוצר. מהבחינה הזו אני חושב שזו תהיה פשרה קטנה מאוד עבור כל המעורבים – כולם, בסופו של דבר, שואפים למדיניות כלכלית ליברלית-רכה. האגף השמאל-חברתי של העבודה יזדעק וימחה, אבל זו תהיה פשרה כדאית אפילו עבורם. למעשה, לאור התדמית ה"חברתית" של כחלון, יכול להיות אפילו שהם יעדיפו להעמיד פנים שזה דווקא אחלה מינוי, לפחות עד הבחירות.

האם כחלון יסכים למהלך כזה? המשמעות שלו  היא שהוא מוותר על הסיכוי שלו להצטרף לממשלה נוספת בראשות נתניהו תמורת מחיר שמן. הוא יוותר על מקום פחות או יותר מובטח בקואליציה הבאה תמורת הסיכוי לשינוי שלא בטוח שהוא בכלל לרוחו. כחלון אמנם לא ממעריציו של נתניהו, אבל עוד פחות מכך הוא איש שמאל. האם הוא יסכים להעמיד עצמו ברשימה שהשותפה הטבעית ביותר שלה לקואליציה היא מרצ? אולי דווקא עמיר פרץ יצליח איכשהו לגשר ביניהם, לך תדע.

ובכל זאת הרצוג צריך לעשות כל מאמץ לשכנע אותו להצטרף לגוש כזה. בלעדיו, אין לו סיכוי וכבר עדיף שכל מפלגה תתמודד לבדה. איתו, הרשימת המשותפת יכולה לעשות את הבלתי יאומן ולמנוע מנתניהו קדנציה מקרטעת נוספת.

תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

זהות בדויה

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה"אנחנו" כ"הישוב העברי והתנועה הציונית" – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של "העם היהודי", אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה "מדינת היהודים", אלא "מדינה יהודית" – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל"אנחנו" אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש"אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות". כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה"אנחנו", אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה"אנחנו" הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה "ערבי" על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי "בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים". אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו "הם". השפה הלגליסטית – "אזרחות מלאה ושווה", לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ"מדינה יהודית" ולא כ"מדינת היהודים", עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה"יהודיות" של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא "רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו". בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש "מדינה יהודית".

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על "שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי", לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה "יהודית". למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות. ((הקהילה הישראלית בטורונטו מפעימה בימניותה, לפעמים.)) זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ((Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press.)) הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ((המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו.)) הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו". ((מישהו אמר שלי יחימוביץ'?)) המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי" ((גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון.)) הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ((מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה.)) החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה" ((ישראל אחת…)). מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ((לא אני, כמובן, אני דרעק.)) לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.