אם אין עמי לי, מי לי?

היום הלכתי לעשות משהו שיותר מכל החוויות בחיי הזכיר לי יותר מכל את עבודות הרס"ר בצבא, למרות שמבחינה מהותית, הרגשתי שאני הופך בעצם המעשה הזה לחלק ממשהו הרבה יותר גדול: עזרתי לנקות ולסדר את המאהל ברוטשילד. פרוייקט התחדשות המאהל היה יוזמה של רוני גלבפיש ואחרים, כשהמטרה היא לצמצם את הנזק הסביבתי שקיומו של מאהל נטול שירותים (תרתי משמע) גורם לסביבה העירונית. דיירי רחוב רוטשילד, אחרי הכל, אינם אשמים במצב במדינת ישראל ואין סיבה שהם ישאו בנטל המחאה בצורה כה חסרת פרופורציות. אז ניקינו את השדרה מבדלי סיגריות ודברים עוד פחות נעימים, עברנו בחצרות ודאגנו לפנות את מה שאחרים השאירו, ובמקום השארנו מכתב ועציץ עם פרח ((קצת כמו השוטרים שבאו לפנות אנשים עם פרחים, רק שהם באו לפנות את האנשים, ואנחנו באנו לפנות בשבילם.)), סילקנו אוהלים שנשברו בפעולות הפינוי של המשטרה ועזרנו להקים מחדש כאלו שהופלו אך נותרו שמישים. היינו כמה עשרות אנשים, בספירה נדיבה, שבאו לעשות עבודה שהעירייה סרבה לסייע לה, למען טובת הכלל.

במילים אחרות, התנדבנו להיות הפראיירים. ההרגשה הזו, יש להודות, הועצמה קצת כאשר אני ניקיתי סביב אוהלים שיושביהם נמנמו בתוכם – או גרוע מכך, כאשר הם ישבו וצפו בנו והתעלמו מהזמנתנו להצטרף ולעזור. זה הרגיז, אין ספק. זה בהחלט גרם לי לרצות להמנע מלנקות באזורים בהם ישבו אותם אנשים.

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי לכמה מסקנות. ראשית, האנשים הללו עושים למען המחאה הרבה יותר משאני עשיתי עד כה – הם, בגופם, מהווים את המאהבלק (([TM])) ונמצאים שם בחום בזמן שרוב הזמן אני מתחבא במזגן. כן, זה היה נחמד אם אנשי כיכר הלחם התמוהים משהו לא היו צועקים עלינו שאנחנו חצופים או משהו כזה כאשר שאלנו אותם אם הם רוצים להצטרף ((ולא, מר איש בחולצת כיכר הלחם, ישראל טוויטו לא היה קורע לנו את הצורה אם היה רואה אותנו. יצא לי לדבר פעם אחת עם טוויטו, זכרו לברכה, ואני די בטוח שהוא היה מאושר לראות את המחאה הזו כפי שהיא, והיה עומד לצידה של דפני ליף ולא שם רגליים למי שמנסים לקדם את המחאה. למעשה, אני גם די בטוח שהוא היה מתבייש בכם על התנהגותכם.)), אבל זה מה יש, והמחאה הזו לא נועדה רק לאנשים נחמדים.

שנית, כך חשבתי, אולי עכשיו הם לא עושים כלום, אבל הם יהיו שם גם עוד כמה שעות, כשעומס החום ירד קצת, ואולי אז הם יראו שהמאהל הנקי נעים יותר לכולם, ויעשו מאמץ לשמור עליו כך גם להבא. אולי, שווה לנסות. ולבסוף, כך חשבתי, הרי זה הכל חלק מהמטרות הרחבות יותר של התנועה שאנחנו מנסים ליצור כאן – כן, גם לחנך אנשים לנקות אחריהם, ליצור רוח חדשה בישראל שתעודד אנשים לא להדחף באוטובוס, שתגרום להורים לא ללמד את הילדים שלהם להחזיר כשמרביצים להם, אלא ללמד אותם לא להרביץ מלכתחילה. במילים אחרות, אנחנו שואפים לאוטופיה. או, מהזווית האישית שלי, אני רוצה שישראל תהיה קנדה.

והתנאי הראשון שאנחנו צריכים לעמוד בו כדי להצליח, הוא ללמוד להיות פראיירים לפעמים. ללמוד שגם במדינת היהודים אפשר, לפעמים, להפנות את הלחי השניה. להסכים להיות זה שמנקה בזמן שאחרים יושבים כי אני יודע שאם אני ושכמותי לא נעשה את זה, זה לא יעשה אף-פעם. לדעת לברור את הקרבות שלנו. כן, זה מעצבן כשהאברך שלא עשה צבא ולא עובד מקבל קצבאות מהמדינה בזמן שאני לא מקבל כלום – אבל האברך הוא לא האויב שלי, אלא הפוליטיקאים שפועלים למען מטרות צרות. גם אני וגם האברך יכולים לחיות חיים טובים יותר אם נשנה את סדרי העדיפויות פה, אם האברך יורשה לעבוד גם בלי לשרת בצה"ל (שלא באמת צריך אותו) ואם מי שמשרת בצה"ל יתוגמל ברמה ראויה ולא יתייחסו אליו כעובד כפיה. אני אהיה הפראייר של האברך הקטן הזה, כי רק ככה נוכל כולנו שלא להפוך לפיונים של בעלי הכוח והשררה שמסיתים אותנו אחד כנגד השני ודופקים את כולנו בבת אחת. אני אהיה הפראייר של המורה הגרועה שתקבל משכורת גבוהה למרות שהיא מלמדת ילדים להיות חיות פרא עילגות, כדי שמקצוע ההוראה ככלל ימשוך אנשים איכותיים יותר שילמדו את הילדים להיות אזרחים מועילים ופעילים בדמוקרטיה הישראלית. אני אהיה הפראייר של המאנייק שהצליח לעבוד על ביטוח לאומי ולקבל מהם כספים במרמה, כדי שאנשים שבאמת אין להם לא יגיעו לפת לחם כי ביטוח לאומי עסוק יותר בלחקור חשדות על רמאות מאשר לטפל במקרים שזקוקים לעזרה. ומצד שני, נמשיך להאבק – וביתר שאת – כנגד הגופים הגדולים שהופכים אותנו לפראיירים בעל כורחנו, שמנצלים את ממונם ואת המחסור שלנו בזמן, בכסף ותשומת לב, כדי לגזול את כבשת הרש שלנו.

כשנלמד להיות פראיירים, נתחיל לסמוך אחד על השני, לתת אמון זה בזה, ולאט לאט, נתחיל גם להצדיק את האמון הזה שאחרים נותנים בנו. אז גם נגלה את הכשל המובנה בגישה של "אם אין אני לי, מי לי?" ונגלה שהתשובה היחידה חייבת לבוא מערבות הדדית, ממדינת רווחה אמיתית, ומתפיסה של "אם אין עמי לי, מי לי?"

זה מספר שנים שאני מטיף כנגד רעיונות להקמת מפלגות חדשות. היאוש ממפלגות קיימות ותליית יהבם של המציעים במפלגה חדשה ו"נקייה" תמיד נראה לי מבוסס על תפיסה יותר מדי "קמפיינרית" של הפוליטיקה – כאילו מפלגה היא באמת אבקת כביסה שאפשר למכור עם כמה פרזנטורים נאים וסלוגן מוצלח, ולא משהו עם בסיס איתן בחברה שצריך להבנות בפעילות ארוכה ועמוקה. אבל היום, אני חושב שהמצב שונה. צדקה יונית כשאמרה ((כן, זו הפעם השניה בפוסט הזה שאני מקשר לרשומה המצויינת הזו. עוד לא קראתם אותה?)) שהמאבק הזה צריך להתנהל לא כגוף אחד מונוליטי אלא כעשרות ומאות התארגנויות שונות שיוצרות שוק אמיתי של רעיונות. חלק מההתארגנויות מן הסתם תתפוררנה במהרה, חלקן תשארנה לעד קטנטנות, בעוד שאחרות תגדלנה ותהפוכנה לתנועות המונים. אבל לפחות אחת מההתארגנויות שיוצאות מהמחאה הזו – ואולי יותר – צריכה להיות מפלגה. לא "מפלגת המאהלים הרשמית", אלא מפלגה שתצא מתוך המעגלים, הדיונים, הפוסטים בבלוגים, ההפגנות והרעיונות שמתגלגלים בכל מקום. יכולה להיות יותר ממפלגה אחת – אין אחדות דעים במחאה הזו, וזה בסדר גמור ולגיטימי ולא עדות לא לשבר ולא למשבר, בניגוד למה שכלי התקשורת מנסים להציג שוב ושוב. אפשר גם שמפלגות קיימות ינסו לפרוש את חסותן על דרישות המוחים ולהציע פתרונות.

אבל מה שחשוב הוא שכל המהלך הזה יהיה בנוי על רעיונות. על מצעים ועל כוונה אמיתית ליישם אותם. לא עוד מפלגות שהנקודה העיקרית לזכותן היא שהחברים בהן "נקיים" או "צעירים". די לפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל – דרושות לנו מפלגות של רעיונות ושל שטח. מפלגות שתצאנה ותעשנה לעצמן שם בקרב הציבור. מפלגות שבבסיסן תמיכה ציבורית שמבוססת על הבנה והסכמה עם הרעיונות שהן מקדמות.

איש אחד במאהל עצר לשתות מעט מים ושאל את האוהל באופן כללי אם כבר התעוררנו מהחלומות שלנו שנוכל לעשות משהו בלי להפוך שולחנות. "אתם חייבים לבחור צד", הוא הסביר לי, כשאמרתי לו שהמחאה הזו אינה אלימה ותשאר בלתי-אלימה. "אנחנו לא צריכים לבחור צד," השבתי לו, "אנחנו צריכים שאחרים יבחרו בצד שלנו".

זה לא קל; ממש לא.  אבל אם זה יצליח, זה יהיה עוד דבר גדול אחד שהמחאה עשתה. אם הקמת "קדימה" הייתה המפץ הגדול של הפוליטיקה העסקנית בישראל, הרי שמפלגה חדשה שתצא מתוך המאבק ותסחוף מאות אלפי מצביעים תהיה המפץ הגדול של הפוליטיקה המהותית בישראל. לא "מהפך" שבו מפלגה אחת מתחלפת בתאומתה האידאולוגית, אלא מהפכה אמיתית בסדר היום הפוליטי, גם במהות וגם בצורה.

בפנטזיות שלי אני רואה עצמי כמועמד של מפלגה כזו, כחבר-כנסת מטעמה, אולי אפילו כשר (החינוך, כמובן). לפעמים, אני אפילו מרשה לעצמי לדמיין את עצמי כראש ממשלה. מעשית, אני לא חושב שאני בר-בחירה במיוחד, ואני בטוח שגם אם אהיה מועמד ברשימה של מפלגה כזו, אני לא אהיה בשורה הראשונה של המועמדים. ובכל זאת, יש בי להט גדול להכנס לפוליטיקה ולהשפיע מבפנים. אם אתם חושבים כמוני, אם אתם מאמינים שאפשר וצריך לשנות את סדר היום הפוליטי במדינה גם מתוך הכנסת ולא רק מהרחוב – ובעיקר, אם כבר התחלתם התארגנות מפלגתית שכזו ברמה כזו או אחרת ואתם מעוניינים את סיועי כיועץ (או כמועמד, אם ממש בא לכם), רק תגידו ואני אבוא. במינימום, אני יכול לאסוף בדלי סיגריות אחרי הישיבות שלכם.

—-

* יש לי רתיעה אוטומטית משימוש במילה "עם" בהקשרים כאלו, בגלל החשש שהדברים יתפרשו כהדרה של הציבור הערבי מהקבוצה שאני מנסה לתאר. למקרה שלא היה ברור – זו ממש לא הכוונה. העם שלי, לצורך העניין, הוא כלל הציבור שאני חי בקרבו במדינה שלי.

 

דפני ליף לנשיאות המדינה

צפיתי היום במסיבת העיתונאים של ארגוני המחאה, ולא יכולתי שלא להתרשם מהתפקוד של דפני ליף. לא, היא לא פוליטיקאית, ומסיבות עיתונאים זה לא חלק מהיום-יום שלה, זה ברור. אבל היכולת שלה לשמור על שקט נפשי, על עדינות וכבוד בפניה לכל אדם, גם מי שמטיח בה האשמות שאותי היו מרתיחות – זה משהו שצריך לציין ולהעריץ. ישראל צריכה מנהיגים עם פתיל ארוך, כאלו שיודעים לנטרל מצבים נפיצים, לא לפוצץ אותם מהר יותר. אם תשאלו אותי, דפני ליף צריכה להיות נשיאת המדינה הבאה, בתקווה שקצת מהרוגע שלה ישרה על הפוליטיקה הישראלית ככללה.

מסיבת העיתונאים הייתה בלאגן אחד גדול, בלי מסרים ברורים, בלי אפילו תיאום מראש בין הדוברים ואפילו עם יציאה של חלקם באופן מובהק כנגד דברי הדוברים שקדמו להם — וזה בלי לדבר אפילו על התגובות מהקהל. אבל זה חלק מהיופי של האווירה שמשרים ליף וחבריה ל"הנהגת" המאהלים על כל המחאה הזו. הדגש הוא על מתן פתחון פה לכל אחד, על הקשבה, לא על ויכוח.

כשעיתונאי שאל מאיפה יגיע הכסף לכל הדברים שמבקשים ארגוני המחאה, ניסו חלק מהדוברים (הגברים, אולי כדאי לציין) להגיד מאיפה יגיע הכסף – ולא כל כך משנה להם אם יש להם היכרות טובה עם המספרים, כמו פסח האוספטר או אם הם סתם מפטירים לתוך המיקרופון "הטייקונים, הטייקונים!" כאילו זו תשובה. אבל ליף דווקא במסר שהיא מובילה כבר זמן מה – מסר שתמכתי בו בעבר: אנחנו פה כדי להגיד למנהיגות מה הצרכים של הציבור, לא מתפקידנו להסביר להם איך לספק את הצרכים הללו. זה התפקיד שלהם. החלוקה הטבעית במדינה דמוקרטית היא כזו שבה הציבור מעלה דרישות, והנבחרים מוצאים את המדיניות הטובה ביותר כדי לתת מענה לכמה שיותר מהדרישות הללו. המומחים יכולים להשיא עצות ולהצביע על מקומות לתיקון, אבל זה הרי לא משנה. מי שיקבל את ההכרעה בסוף, מר נתניהו, זה אתה. וכדי לקבל את ההחלטה הנכונה אתה לא צריך שנגיד לך מאיפה מגיע הכסף, אלא אתה צריך להקשיב ולקבל כלגיטימיות וכמוצדקות את הדרישות שלנו, את הצרכים שלנו. וכל עוד אתה מסרב להכיר בצרכים הללו, שום מקור תקציבי שנאתר לא ישנה לך.

ובכל זאת, אם יורשה לי, תוספת קטנה על הדברים שאמרה ליף במסיבת העיתונאים:

בנימין נתניהו הוא לא "האויב", אבל הוא יריב. הוא לא אדם רע, הוא אינו נהנה מסבלם של אחרים. אבל הוא כן מאמין באידאולוגיה שפוגעת בחלקים רחבים מאוד של הציבור, והוא מסנוור על-ידי האידאולוגיה הזו עד כדי כך שאינו מסוגל לראות את הסבל ואת הצרכים הלגיטימיים של הציבור. המטרה שלנו אינה פרסונלית, אין לנו שום עניין להחליף את נתניהו האיש כראש ממשלה. אבל יש לנו עניין להחליף את האידאולוגיה השלטת בממשלה. ומכיוון שראש הממשלה אינו מוכן או אינו מסוגל לשנות את דרך החשיבה שלו על הקשר בין המדינה לבין אזרחיה, נאלץ אנו, האזרחים, לדרוש להחליף את העומדים בראש המדינה באחרים שכן מסוגלים לכך.

בימים האחרונים, וגם במסיבת העיתונאים עצמה, צצות תביעות ליותר דמוקרטיה בניהול המאבק – דברים כמו בחירות למנהיגות המאבק, והצבעה בקרב כלל המאהלים על מסמך התביעות. אני חושב שהתביעות הללו הן שגויות בבסיסן. מאבק חברתי אינו יכול להתנהל בכלים של דמוקרטיה ייצוגית. אין משמעות הדבר שכולם צריכים להכפיף את עצמם למנהיגות דיקטטורית שהגיעה למקומה במקרה. להפך: המשמעות היא בדיוק שאין שום דבר שמחזיק כל אדם או קבוצת אנשים ככפופים למנהיגות המאבק. לשולחן מסיבת העיתונאים הסבו היום משהו כמו עשרה נציגים של ארגונים שונים. לא הבחנתי בסינון מהותי של הארגונים המיוצגים. עד כמה שאני רואה, במחאה הזו כל קבוצה יכולה להתארגן בנפרד, ולהצטרף למחאה תחת הכותרת של עצמה. אם במאהל מסויים לא מרוצים ממסמך התביעות, התשובה היא לא לדרוש דיונים מפרכים והצבעות על כל סעיף, אלא פשוט התארגנות נפרדת ופרסום ההשגות שלהם על המסמך, או אפילו מסמך חלופי.

מה המשמעות של בחירות למנהיגות המחאה כרגע? מה אנשים יודעים על כל נציג? האם אפשר לקיים תעמולת בחירות ראויה, כזו שתתן לכל מצביע מידע מקסימלי על העמדות של המועמדים השונים? או שהתוצאה תהיה מעין תחרות פופולריות סטייל ועדת כיתה בבית ספר יסודי? ((פעם, בחטיבה (או אולי בתיכון?) מישהו הציע אותי כמועמד הכיתה למועצת התלמידים. זה היה בדיחה, וכולם קיבלו את המועמדות ככזו, מה שלא מנע ממני להגיע קרוב מאוד להבחר. הייתי ממש מבוהל שעומדים להכריח אותי לעשות את זה!)) ומי בכלל מקבל זכות הצבעה? רק מי שישן באוהלים? מה עם אנשים שנטו אוהל אבל רוב הזמן לא שם?

בקיצור, אין שום הגיון לדמוקרטיה בתוך דמוקרטיה. התארגנויות מחאה צריכות להוות ייצוג ישיר בדרך הפשוטה ביותר: מי שתומך במטרות שלהם, יצטרף אל הארגונים הרלוונטיים. מי שלא, לא. בואו נשאיר את דמוקרטיית הנציגים לארגונים שקצת יותר קשה לברוח מהם, כמו המדינה.

ואם אנחנו בנושא של לברוח מהמדינה, בעוד שבוע אני נוחת בארץ. מי שרוצה לארגן עבורי מסיבת חזרה לארץ, טוויט-אפ-דובי, או סיור מאורגן במאהלים, מוזמן ליצור איתי קשר בדוא"ל.

מסיבת תה במאהל

לא הקדמה

הפוסט שלמטה נכתב ברובו אתמול. היום התעוררתי לפיגועים הנוראיים באילת (כאילו יש פיגוע שהוא לא נורא), ואי אפשר בלי כמה מילים:

1. לא, זה לא ספין של ביבי. ארגוני הטרור ממש לא צריכים את נתניהו שיגיד להם מתי נוח לו שיהיה פיגוע. ביבי גם לא "מרוצה" עכשיו, למרות שכן, זה טוב לו פוליטית. אם המהפכה הזו המהפכה הפוסט-צינית, אנחנו צריכים להפסיק להיות ציניים גם לגבי הפוליטיקאים שלנו. אגב, גם ישראל לא צריכה את הפיגוע הזה כדי לתקוף בעזה – היא עושה את זה כמעט מדי יום כבר הרבה זמן. האינטרסים של הימין הישראלי ושל הימין הפלסטיני משרתים זה את זה גם בלי תאום ביניהם. זה חלק מהסיבה שקשה לנצח אותם.

2. לא, זה לא סופה של המחאה. כן, יש מי שקפץ על ההזדמנות כדי לנסות לחסל אותה (אם הייתי בלבניסט הייתי אומר שהניסיון הזה כל כך שקוף עד שהוא כנראה נעשה דווקא כדי לנטרל מראש נסיונות מתוחכמים יותר לנצל את הפיגועים כדי לחסל את המחאה). אבל זה שלכלי התקשורת יש את הקשב של הכלב מ"למעלה", לא אומר שגם הציבור ככה. נכון להנמיך ווליום לכמה ימים. לא נכון להתייאש. המחאה עדיין שם, הבעיות שהיא הצביעה עליהן עדיין שם. אתם עדיין שם (ובקרוב גם אני).

מסיבת תה במאהל

כשמתארים את תנועת המחאה בישראל כיום, רבים מדברים על שינוי ועל שפה חדשה. על פניו, נראה כאילו משהו חדש התעורר באנשים, שנפקחו להם העיניים והם מבינים היום משהו שהם לא חשבו עליו לפני חודשיים. העניין הוא שקצת קשה להאמין שאנשים השתכנעו במשהו חדש לגמרי רק בגלל שאיזו בחורה יצאה לשבת באוהל בשדרות רוטשילד. הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה היה חייב להיות שם מראש, ורובם המכריע של הפעילים במחאה הם בהכרח אנשים שהאמינו במטרות שלה זמן רב לפני שהתחילה המחאה. ההבדל בין אז לעכשיו הוא בעיקר ארגוני – והבדל של סדרי עדיפויות.

אולי יש מקום להשוות את תנועת המחאה הנוכחית לא לאביב הערבי ולהפגנות באירופה, אלא דווקא לתנועת מסיבת התה בארה"ב. דיוויד קמפבל ורוברט פאטנם (Bowling Alone, Making Democracy Work) פרסמו לאחרונה טור בניו יורק טיימס בו הם סוקרים את תוצאות השוואה של שאלון שחולק ל-3000 אמריקאים ב-2006 (הרבה לפני שמישהו חשב על מפלגת התה) ושוב בחודשים האחרונים.  ההשוואה בין העמדות שהביעו לפני חמש שנים ושוב השנה מאפשרת לבחון מה מאפיין את האנשים שמשם לפה הפכו לתומכים במפלגת התה.

גם על מפלגת התה אמרו שמדובר בהתעוררות של ציבור גדול שלא התעניין בפוליטיקה קודם לכן, בתנועה שסוחפת אנשים חדשים לתוכה מכוח השכנוע של העקרונות שלהם מחד והגימיקים שלהם מאידך. אבל התוצאות של קמפבל ופאטנם מצביעות על כך שלא זה המצב: התומכים של מפלגת התה הם, באופן גורף, אנשים שהיו מעורבים בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הרפובליקנית בעבר. גם הדעות שלהם לא חדשות: הם היו שמרנים כלכלית בעבר, כפי שהם כיום, הם היו שמרנים חברתית כפי שהם כיום, והם היו דתיים מאוד בעבר כפי שהם כיום. אין התעוררות – יש רק התארגנות.

אבל הפרט המעניין ביותר במחקר שלהם הוא דווקא נושא הדת. בעוד שמפלגת התה משתקפת בתקשורת כמעוניינת יותר מכל במדיניות כלכלית, מסתבר שמה שמאחד את חברי התנועה יותר מכל הוא דווקא העניין בהחדרת הדת לתוך הפוליטיקה. פאטנם וקמפבל מתארים את המצב כנתק אפשרי בין הנהגת הקבוצה לבין תומכיה. הציניקנים יתארו זאת כהסתרה מכוונת של מדיניות לא פופולרית כדי להשיג קולות. אני חושב ששתי הטענות שגויות: מה שיש פה הוא קואליציה של שני רעיונות שאינם קשורים בהכרח, אבל אמפירית יש ביניהם חפיפה לא מעטה.

אבל כשאני אומר קואליציה, אני לא מתכוון לשתי קבוצות נבדלות שחוסות תחת גג ארגוני אחד לצרכים אסטרטגיים אד-הוקיים. אני מתכוון ליצירת שעאטנז רעיוני שקושר את שני החלקים למערך רעיוני אחד. כלומר, לא מדובר על חיבור של שתי קבוצות, אלא על חיתוך שלהן – מי שישאר בתנועת מסיבת התה הוא מי שהיה שייך לאחת הקבוצות וישתכנע ויקבל את הרעיון המעורבב החדש במלואו, בעוד שמי שדוחה חלק אחד ממנו יתרחק מהתנועה או לפחות יהפוך לאדיש אליה. מי שדוחה את שני הרעיונות גם יחד, כמובן, ירתע מהתנועה כפליים – וכאן ההסבר לחוסר הפופולאריות ההולך וגובר של התנועה, להבדיל מסתם אדישות ציבורית כלפיה. במילים אחרות – מי שאוהב אותם, אוהב אותם עד הסוף, ומי ששונא אותם, שונא אותם עד הסוף. קשה להגיד עליהם משהו באמצע.

איך כל זה קשור למחאת המאהלים? המחאה הישראלית עלתה מתוך השמאל הישראלי – אין טעם להכחיש זאת. אך בעבר השמאל קשר בין ליברליות חברתית (כולל הדגש על זכויות אדם) – במילים אחרות, מה שאנחנו לפעמים מכנים "דמוקרטיה" בשיח הישראלי – לבין שאלת הסכסוך עם הפלסטינים. המחאה הורידה את שאלת הסכסוך למקום משני בסדר העדיפויות ויצרה תחתיה קואליציה חדשה-ישנה בין אותה ליברליות חברתית לבין מדיניות כלכלית סוציאלית – בקיצור, סוציאל-דמוקרטיה.

היתרון של מחאת האוהלים על פני מפלגת התה היא ששתי הקבוצות שהיא מבקשת לערבב הן קבוצות גדולות מאוד בחברה הישראלית, עם חפיפה חלקית ביניהן. תמיכה במדיניות רווחה מאפיינת חלקים גדולים מהציבור שאינו שייך ל"אבירי הדמוקרטיה", ורבים בשמאל הליברלי תומכים דווקא במדיניות קפיטליסטית. עתידה של תנועת המחאה תלוי בהצלחה של פעיליה לשכנע כמה שיותר מהאנשים שנמצאים מחוץ לחיתוך של שתי הקבוצות הללו להכנס לתוכו – כלומר, לשכנע אותם לאמץ את הרעיון המעורבב. למרבה השמחה, מארגני המחאה תפסו זאת כבר בשלבים מוקדמים מאוד שלה, ופועלים כל הזמן כדי לגבש את הרעיון המעורבב הזה ולקדם אותו בקרב תומכי המחאה.

ובכל זאת טוב יעשו המוחים אם ילמדו מטעויותיה של מפלגת התה. מובן מאליו שחלק גדול מהתמיכה במחאה ינשור לאורך הזמן, וככל שתתבהר האידאולוגיה שמאחוריה, אך מה שיקבע את גורלה של המחאה הוא כמה מהנושרים יהפכו לשונאים וכמה יהפכו לסתם אדישים. ככל שיגדל מספרם של האחרונים כן ייטב, שכן הדבר משאיר פתח לשכנוע עתידי – ושכנוע אמיתי הוא תמיד תהליך ארוך ומורכב. המשמעות היא ללכת בין הטיפות – מצד אחד לצאת באמירות מספיק קונקרטיות כדי שלא להפוך לבלתי רלוונטיים בעיני יותר מדי אנשים, ומאידך לא להגיד דברים שיגרמו לאנטגוניזם בקרב חלקים גדולים מדי מהציבור. ככל שיעבור הזמן, כן תקשה המשימה הזו.

כמו תמיד בפוליטיקה, המשמעות היא נכונות לויתורים אידאולוגיים כדי להרחיב את הקואליציה – ויתורים שיביאו לנטישה של הגרעין הקשה דווקא ולביקורת לא פשוטה, אבל כאלו שדרושים בטווח הקצר כדי להשיג את המטרות בטווח הבינוני והארוך. הדגש תמיד צריך להיות על שכנוע. ברגע שנוותר על הרצון לשכנע עוד אנשים, תתחיל הנשירה.

שירות לציבור

עם מינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג לראשות הוועדה שהקים נתניהו בעקבות המחאה, עלו שאלות רבות לגבי עמדותיו הא-פריוריות של טרכטנברג. פרסומיו של הפרופסור עוסקים ברובם בפטנטים וחדשנות ונוגעים רק באופן עקיף בכלכלה הישראלית והתיקונים הדרושים בה. אך מספר פרסומים עליהם הוא חתום נוגעים באופן ישיר לנושאים שעל הפרק כיום.

עיון בערך עליו בוויקיפדיה מעלה שני פרסומים רלוונטיים. אחד הוא האג'נדה החברתית-כלכלית לישראל 2008-2010, שכתב עבור משרד ראש הממשלה ב-2007. השני הוא דו"ח שכתב עבור מכון גולדה מאיר ב-1991. הדו"ח הזה אינו זמין באינטרנט, ובקושי זמין בספריות האקדמיות בישראל, שמן הסתם אינן נגישות לרוב האזרחים. לכן, כשירות לציבור, אני מביא כאן את הדו"ח על ההאטה בגידול הפריון בישראל 1960-1990. אשמח להערות ותגובות, בעיקר מצד כלכלנים, לגבי המשמעות של הדו"ח והניבויים (המאוד זהירים) הכלולים בו. האם הסטטיסטיקות מאז 1991 מתאימות לניתוח שהציג טרכטנברג?

כמדען מדינה, אחד הדברים שקפצו לי לעין היא ההתעלמות מהחשיבות של המעורבות הממשלתית במשק לגידול המרשים של המשק עד 1973 (וראו, בהקשר זה, את אחד המאמרים החביבים עלי, מאת דוד לוי-פאור, על ישראל כמדינה מפתחת [developmental state] בתקופה הרלוונטית).

ההאטה בגידול הפיריון בישראל – 1960-1990 – מנואל טרכטנברג

העם! רוצה! שיווי משקל חברתי!

אם יש ספר אחד שצריך לעבור מיד ליד במאהלי המחאה בישראל, הרי הוא "חברת השפע" ((האמת היא שתרגום מוצלח יותר היה יכול להיות "החברה האמידה", אבל זה התרגום המקובל, אז נחיה עם זה.)) של ג'ון קנת' גולבריית'. יחסית לספר שנכתב לפני למעלה מחמישים שנה על ארה"ב של ראשית המלחמה הקרה, הוא כמעט נבואי לגבי ישראל של 2011. גולבריית' כמו עוסק בבעיות שמטרידות אותנו בימים אלו ממש, מצביע על השגיאות שגרמו להן, חושף את הציניות של מבקרי המאבק, ומציע פתרונות שחורגים מעבר ל"סתם" מדינת הרווחה.

הטענה הבסיסית של גולבריית' היא שהחברה המערבית פועלת על בסיס הנחות היסוד ששייכות לעידן שבו מחסור היה המצב הנורמלי. לפיכך, השאיפה המרכזית, כמעט היחידה, של הכלכלה המודרנית היא להגדיל את התפוקה. הצמיחה, שמוגדרת במונחים כלכליים של תפוקת השוק הפרטי בלבד, היא היעד הנצחי של כל פעולה כלכלית. לא רק זאת, אלא גם שהתוכן של התפוקה הזו גם הוא אינו רלוונטי: אין זה משנה כלל אם הכלכלה מייצרת טלוויזיות, מכוניות או נעליים. מה שחשוב הוא שתהיה תפוקה הולכת וגדלה; בחברת מחסור, כל תפוקה שכזו תענה על דרישה קיימת.

אבל, טוען גולבריית', החברה בה אנו חיים אינה תואמת להנחת היסוד הזו. המצב הטבעי כיום אינו מצב של מחסור אלא להפך, מצב של שפע. וכך נוצר מצב בו לצד תפוקה הולכת ועולה נבנה שוק-משנה שכל תפקידו לייצר צרכנים לכול אותם מוצרים שמיוצרים על ידי השוק הפרטי. תעשיית הפרסום והשיווק הפכה ללא פחות חשובה מאשר עצם החדשנות במוצרים, אם לא יותר ממנה. השאלה לגבי מוצר חדש אינה האם אנשים זקוקים לו, אלא האם אפשר לשכנע אותם שהם רוצים אותו.

אנו חיים, אם כן, בחברה צרכנית. אבל לא באתי לספר לכם ביקורת על החברה הצרכנית ועל משרדי פרסום – כאלו אתם יכולים למצוא בכל בלוג שמאלני. מה שגולבריית' מצביע עליו הוא שהחברה שלנו אינה צרכנית במקרה. אין כאן איזה טירוף קולקטיבי שאחז בכולנו, שצריך רק לתפוס את עצמנו ולתת ניעור טוב כדי לצאת מזה ולהתחיל לחיות נכון. החברה שלנו היא צרכנית כי השיטה הכלכלית שלנו מבוססת על זה: בלי צריכה הכל יקרוס. אם לא נצרוך עוד ועוד דברים, לא נוכל לתמוך במערכת שמוכוונת כולה להגדלת התפוקה ותו לא. לא קונספירציה: הגיון כלכלי קר. כל מיני ליברמנים שקוראים לכם מפונקים ואומרים לכם להפסיק לבזבז כסף על שטויות שאתם לא צריכים לא באמת מתכוונים לזה. הגערות הללו רק נועדו לגרום לכם לסתום את הפה, לא לסגור את הארנק. רק זה חסר לניאו-ליברלים – שאנשים יפסיקו לצרוך פתאום, שיכבו את הסלולרי, שיפסיקו לבקר בבתי קפה ובמסעדות. אתם יודעים איך קוראים למצב הזה? מיתון. ואין דבר שנתניהו מפחד ממנו יותר. להפסיק לצרוך? השתגעתם?! בדיוק באותה מידה אלו שקוראים לצעירים לעבור ללוד לא באמת רוצים שתעברו לגור בלוד, כי אז מי יאכלס את כל בתי העסק בתל-אביב? זה ממש לא נעים לראות רחוב ראשי סגור.

כל השיטה, אם כן, מופנית להגדלת התפוקה, מצד אחד, ולהגדלת הצריכה, מצד שני. ופה, טוען גולבריית', הבעיה. כי כאשר יותר ויותר צריכה מופנית לדברים שמיוצרים על-ידי השוק הפרטי כדי לספק רצונות שהשוק הפרטי מסנתז בעצמו, יש פחות ופחות כסף להקדיש לטובין ציבוריים – אותם צרכים נורמליים של חברות אנושיות שהשוק הפרטי לא באמת מסוגל לספק, כי אי אפשר למכור אותם לאנשים ספציפיים, ((אנחנו יודעים שאלו צרכים אמיתיים ולא מומצאים, משום שאין מישהו שיש לו האינטרס הכלכלי לסנתז אותם – אין שום משרד פרסום שינסה לשכנע אותנו ללמד את ילדינו קרוא וכתוב, ואין שום צורך בשום קמפיין פרסום כדי לשכנע אדם חולה שהוא רוצה טיפול רפואי.)) או שהדעת אינה סובלת שישארו אנשים שאין להם נגישות לטובין הללו: אוויר נקי, תשתיות מתפקדות, חינוך, בריאות וכן הלאה. מכאן נובע הרעיון המרכזי בספרו של גולבריית': שיווי המשקל החברתי. זהו שיווי המשקל שבין ההשקעה בטובין שמייצר השוק הפרטי, לבין טובין ציבוריים. השיטה הקפיטליסטית ((למעשה, ספרו של גולבריית' נכתב כביקורת על השיטה הקיינסיאנית, אך בעקבות נפילתה של זו, נטלה השיטה הניאו-ליברלית ממנה דווקא את הרדיפה הבעייתית אחרי צמיחה כלכלית בכל מחיר, ובו בזמן החריפה את הדרישה לריסון הוצאות המדינה, מה שהחריף עוד יותר את חוסר האיזון החברתי.)) בחברת השפע מערערת את שיווי המשקל הזה לכיוון השוק הפרטי, ולכן צריך לפעול כדי לאזן חזרה את הכלכלה.

לא כל הספר, כמובן, תואם למצב בישראל. חלק גדול מהספר מוקדש לדיון במדיניות המס המועדפת על גולבריית', ושם גולבריית' מדברי בשבחי המס העקיף. אך הוא כותב מתוך סיטואציה שבה כמעט שאין מס עקיף, מצד אחד, ומצד שני יש חסמים מהותיים על העלאת המס הישיר. במצב זה, טוען גולבריית', חובה על הצד הליברלי (כלומר, השמאלני, במונחים אמריקאים) לוותר על הדבקות בערך השיוויון – ערך שנפגע על-ידי שימוש במס העקיף הרגרסיבי מטבעו – ולתת עדיפות להחזרת שיווי המשקל על חשבון הקטנת אי-השיוויון בחברה. למס העקיף, לשיטתו, יש יתרון אוטומטי בבואנו לרסן את אי שיווי המשקל החברתי: ככל שהחברה צורכת יותר, כך מייצר המס העקיף יותר כספים שהמדינה יכולה להזרים לטובין ציבוריים. כך, המערכת הכלכלית שמעודדת תפוקה בכל מחיר משרתת גם את הצרכים החברתיים, ולא רק את השוק הפרטי.

אך בישראל, כידוע, המצב שונה בעליל. השנה, לראשונה, צפויים לעלות תקבולי המדינה ממסים עקיפים על התקבולים ממיסים ישירים. אם גולבריית' דיבר על 20% הכנסות ממסים עקיפים, הרי שבישראל המספר עומד על כ-50%. אבל אם בכל זאת ננסה לשאוב מסקנות כלשהן מגולבריית' לגבי ישראל, הרי הן תהיינה לוותר על הדרישה להפחית במס העקיף, תוך כדי שנדבוק בשתי דרישות חשובות הרבה יותר: להגדיל את המס הישיר, ולשנות את סדרי העדיפויות של המדינה.

המצב כיום הוא כזה בו למדינה – ולבעלי ההון שסמוכים על שולחנה – יש אינטרס מובהק להגביר את הצריכה בכל עת. צריכה מוגברת מגדילה את הכנסות המדינה ממס עקיף, מה שמאפשר למדינה לצמצם את המס הישיר. האזרח הממוצע נלכד באמצע, ועוד מקבל גערות מוסרניות ממי שלא חסר לו דבר. לעומת זאת, השקעה בהחזרת שיווי המשקל החברתי תתבטא גם בצמצום הצריכה המיותרת. מערכת חינוך ראויה לשמה, משטרה שמגנה כראוי על גופו ועל רכושו של האזרח ובתי משפט יעילים שמונעים עינוי דין ופועלים למען טובת הציבור וכנגד ניצול המערכת לרעה על-ידי עורכי דין שמחפשים מקורות הכנסה מקוריים, מערכת בריאות שמסוגלת לטפל בבעיות בשלבים מוקדמים שלהם במקום לדחות את הטיפול עד שהוא הופך ליקר ומסובך, תחבורה ציבורית יעילה שמצמצמת את הצורך בתחזוקת רכב – אבל גם רחובות ערים שנעים לשהות בהם ופארקים שמהווים חלופה ראויה כמקום בילוי לקניונים שהפכו למרכז חייהם של צעירים כה רבים – כל אלו יצמצמו את הצורך שלנו ב"הגשמה עצמית" דרך הארנק. החזרת שיווי המשקל החברתי גם תצמצם את הפגיעה שפוגע מעגל העבודה-צריכה התמידי בקשרי המשפחה בין הורים לילדיהם, במקום להגדיל אותה, כפי שמאיימת לעשות הדרישה לחינוך חינם מגיל שלושה חודשים – ויפה כתבו על כך מעיין הראל וניר חסון באחד הפוסטים הנדירים הללו בארץ האמורי שאני ממש מסכים איתם.

אין משמעות הדבר שאין מקום עוד להגדלת התפוקה, אלא רק שקצב גדילת התפוקה יהיה מתון, ויעמוד ביחס שווה יותר לגידול בהשקעה בטובין ציבוריים. וכן, החזון הזה הוא, במידה כזו או אחרת, אוטופי. אבל אני חושב שהוא מציב מטרה ברורה יותר מאשר הקריאות הנוכחיות למדינת רווחה. הוא מבהיר שגם אנחנו, מעמד הביניים, נדרש לויתורים. במידה מסוימת, הוא מקבל את הטענה שאנחנו "מפונקים", שאנחנו רוצים לצרוך יותר ממה שאנחנו באמת צריכים או יכולים לצרוך. אבל במקום להסיק מכך שאנחנו צריכים לסתום את הפה שלנו ולחזור הביתה, גולבריית' אומר שאי אפשר יהיה לשנות את המצב הזה בלי לשנות את השיטה כולה. כלומר, שאי אפשר לדרוש מאיתנו להפסיק לצרוך, ובו בזמן להמשיך לקיים את חברת הצריכה סביבנו. שינויו של האחד תלוי בשינויו של השני. אנחנו נפסיק להיות מפונקים כאשר המדינה תדאג לנו כך שהפינוקים הצרכניים הללו לא יהיו הנחמה האחרונה שנותרה לנו – כאשר שיווי המשקל החברתי יחזור.

ומה על הדיור? הנה עוד דוגמא לרלוונטיות המפתיעה של הטקסט הזה למצב בישראל של ימינו. אביא את הדברים ישירות מהמקור (בתרגום חופשי) – פרק 18, עמ' 258-259 במהדורה המקורית משנת 1958:

בתי מגורים מדגימים גם הם את בעיית שיווי המשקל החברתי, אם כי באופן מורכב משהו. מעטים ירצו לטעון כי, בקרב בעלי ההכנסה הנמוכה או אפילו הבינונית, עומדת לאמריקאים אספקה רחבה של דיור. משפחות רבות היו מעדיפות בתים במיקום טוב יותר, או לפחות בתים מרווחים יותר, ואין צורך בפרסום כדי לשכנע אותן שזהו רצונן. ואספקת הדיור נמצאת בידיים פרטיות. לכאורה, אם כן, הקו שמתחנו בין פרטי לציבורי נראה כאילו הוא אינו מונע הקצאת משאבים מספקת לדיור.

אך בבחינה מקרוב, מתגלה כי הבעיה אינה שונה באופן מהותי מבעיית החינוך. אין זה סביר שתעשיית הדיור היא פחות מוכשרת או פחות יעילה בארה"ב לעומת מדינות אחרות – סקנדינביה, הולנד או (רובה של) אנגליה – שם הסאלמז במידה רבה נמחקו, והסטנדרטים המינימליים של נקיון ונוחות עולים בהרבה על שלנו. כפי שמוכיח נסיונן של מדינות אלו, וכפי שלמדנו עד כה, תעשיית הדיור מתפקדת היטב רק בשילוב עם מערך גדול, מורכב ויקר של שירותים ציבוריים. אלו כוללים רכישת אדמות וביעורן לשם פיתוח מחדש; תכנון ערים ושכונות איכותי, ותב"ע יעיל שנאכף כנאות; שלל עזרים פיננסיים ואחרים לקבלנים ולבעלי בתים; … וכמות מכובדת של בניה ציבורית ישירה או מסויעת עבור משפחות מרמות ההכנסה הנמוכות. איכותו של הדיור תלויה לא בתעשית הבינוי, שהיא נתון שלא ניתן לשנותו, אלא במה שמושקע בתוספים ובתמיכה הללו.

מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי ((בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם.)), וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

לו הייתי דפני

כששמעתי בפעם הראשונה על הדרישה של מנהיגי המאבק למצלמות בחדר הדיונים עם ראש הממשלה, התגובה הראשונה שלי הייתה של התנגדות – לא ככה מנהלים משא ומתן, וזו דרישה קצת מצחיקה. מאז חשבתי על זה קצת, ואני יותר מבין את הרציונל מאחורי הדרישה, אבל עדיין חושב שהיא שגויה. אני חושב שאפשר היה להעביר את המסר של השקיפות בצורה יותר מוצלחת ופחות מגחיכה. לו אני הייתי מראשי המאבק (וכרגיל, ראוי להזכיר שאין כאן ביקורת עליהם – יש לי יותר הערכה כלפי יוזמי ומובילי המאבק הזה משאוכל להביע במילים), הנה מה שהייתי אומר במסיבת העיתונאים שלהם:

חברים יקרים.

שמחנו לקבל את הצעתו של ראש הממשלה להכנס למשא ומתן עמנו בנוגע לדרישות שהועלו בשבועות האחרונים על-ידי האנשים הנפלאים שהצטרפו אלינו למחאת האוהלים. לצערנו, היום אנחנו נאלצים להודיע שלא נוכל לקבל את הצעתו של ראש הממשלה. הסיבה לכך היא שההצעה הזו הופנתה לאנשים הלא נכונים.

אין לנו כל התנגדות לכך שארגוני עובדים וארגונים מייצגים אחרים יכנסו למשא ומתן עם ראש הממשלה ומשרד האוצר – ארגוני הרופאים, ארגוני הסטודנטים, ארגוני הסגל הזוטר באוניבריסטאות ובמכללות, וכן הלאה, כל אותם ארגונים שמייצגים אינטרסים ברורים ושמצאו במחאה שלנו אוהל חם ומחבק שנותן להם תמיכה וסולידריות כדי להמשיך את המאבק המוצדק שלהם על הנושא הספציפי אותו הם מייצגים כחלק ממאבק רחב יותר למען מדינת רווחה אמיתית בישראל.

אבל אנחנו לא מייצגים אף אחד. איש לא בחר בי או באנשים שיושבים לצידי להנהיג את המאבק הזה, אלא הגענו לכאן מכוח המקרה. כל אחד מאותם 150,000 שצעדו איתנו אתמול, וכל אחד מהמיליונים שהביעו תמיכה במאבק שלנו, יכול היה להיות כאן במקומי. אני אינני נציגה נבחרת של המוחים, או של מעמד הביניים, או של העם בישראל.

אתה, מר נתניהו, אתה הנציג הנבחר שלנו. אתה ומפלגתך ויתר החברים שיושבים בכנסת לצידך מדי שבוע. ופה הכשל הגדול כל כך שאנחנו מנסים להצביע עליו. אם ראש הממשלה רוצה לנהל משא ומתן עם נציגי הציבור, בדמוקרטיה הוא היה צריך פשוט לדבר עם חבריו לממשלה ועם חברי האופוזיציה – הם אמורים להיות הנציגים שלנו. הם אלו שנבחרו על ידי הציבור, לא אני. אבל משום מה הם אינם מוכנים לייצג אותנו כראוי. וכך קורה שראש הממשלה הנבחר, במקום לפנות לחברי הכנסת של הליכוד, של קדימה, של העבודה, של ישראל ביתנו ושל מרצ, פונה לאזרחית הקטנה דפני ליף כדי שתייצג את הציבור שבחר אותו ואת יתר חברי הכנסת.

לא, אדוני ראש הממשלה. זה לא עובד ככה.

המחאה שלנו נועדה כדי להעיר אתכם, כדי להזכיר לכם שאנחנו כאן, ושאתם אמורים לייצג אותנו ולדאוג לנו. היא אמורה להזכיר לכם מה הרעיון של פוליטיקה במדינה דמוקרטית. והרעיון הוא לא לבחור נציג אקראי מקרב הציבור ולשאול אותו "מה אתם רוצים?" אני יודעת מה אני רוצה. אני חושבת שהרבה אנשים מסכימים איתי, אבל אין לי הכלים לבדוק זאת. לך יש. אז צא ובדוק מה רוצים האזרחים. אל תחפש מנהיגים ונציגים, כי אתה וחבריך לכנסת, אתם המנהיגים והנציגים. אנחנו רק אומרים לכם שאתם לא עושים את עבודתכם כראוי. עכשיו תנהיגו ותייצגו.

הציגו לציבור תוכניות, הקשיבו לקולות שלנו, הענו לרחשי הציבור ותקנו את התוכניות שהצגתם, או שתשכנעו אותנו שהתוכניות שלכם מוצדקות ומוצלחות. ככה זה עובד בדמוקרטיה, אדוני ראש הממשלה.

אם יורשה לי, בכל זאת, להציע הצעה אחת כדי לעזור לראש הממשלה: במדינות רבות בעולם נהוג להקים ועדות התייעצות עם הציבור, כאלו שנודדות ברחבי המדינה ושואלות את האזרחים לדעותיהם ולצרכיהם. ((גם בישראל היו ועדות כאלו. ועדה אחת לפחות כזו שאני מכיר הוקמה כדי לקבל את עמדות הציבור בנוגע לביטול המשטר הצבאי בשנות ה-60. ד"ק)) מכיוון שנראה כי הניתוק של חברי הכנסת והממשלה מהציבור מונע מהם לבצע את תפקידם כראוי, אולי הקמת ועדה כזו תסייע להם. סתם, רעיון.

מחאה שמאלנית או מחאת השמאלנים?

אחד מדיוני המטא הנפוצים ביותר מאז התחילה מחאת האוהלים נסוב סביב השאלה – האם זו מחאה שמאלנית, או מחאה כלל ישראלית?  בקרב אלו המשיבים כי המחאה היא שמאלנית, יש שני זרמים שונים בתכלית:

א. אנשי ימין שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. ההאשמה הזו נעשתה בצורות היסטריות יותר (מירי רגב) או פחות (אורי רדלר), שקופות יותר (ישראל שלי) או פחות (אמממ… אין לי דוגמא. אני בטוח שיש שם בחוץ). אבל הרעיון הוא תמיד אותו רעיון: קריאה לאנשי ימין להתעלם מהמחאה, או "לא ליפול בפח שלה", משום שזו מחאה של שמאלנים, ומקומם לא ימצא עם הבוגדים/הזויים/קומוניסטים הללו.

ב. אנשי שמאל שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. (אמממ… אני, למשל). אלו טוענים שהשמאל צריך לשאת בגאווה את המחאה הזו ולנצל את התמיכה הרחבה בה כדי להרחיב את שורותיו ולהגיע לקהלים חדשים שעד כה נרתעו מהתווית "שמאל".

אני בטוח שלא יפתיע אתכם שאני מסכים עם עצמי וחושב שהמחאה היא שמאלנית. מה שעשוי בכל זאת להפתיע אתכם הוא שבו בזמן אני גם לא מסכים עם הימנים, וחושב שלא מדובר במחאה שמאלנית אלא במחאה כלל ישראלית.

אם כן, אני צבוע לא-עקבי שמסוגל להגיד דבר והיפוכו ((צריך לתת פרס ישראל למי שכותב את הקומיקס הזה.)), ולכן מוטב לא להקשיב לי בכלל. נכון? לא בדיוק. רגע, תנו לי להסביר.

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא עושה שימוש בשתי הגדרות שונות בתכלית של המושג שמאל – במשמעות אחת של המילה, המאבק הוא שמאלני לחלוטין. במשמעות אחרת, הוא מאבק כלל ישראל.

אנשים כמו אורי רדלר משתמשים במושג "שמאלנים" במובן של קבוצה סוציולוגית, הייתי אומר כמעט מהותנית. לתפיסתו, שמאלנות (וימניות) היא חלק מההגדרות המהותיות של אדם, כאלו שאינן משתנות. כמו להיות בלונדיני או מזרחי: אתה יכול לצבוע את השיער או לאמץ מבטא צפונבוני, אבל עמוק בפנים תמיד תשאר מה שאתה. כלומר, עבור רדלר מדובר במחאה של "שמאלנים".

לעומת זאת, אנשים כמוני משתמשים במושג "שמאל" במובן של אידאולוגיה, דבר שמטבעו ניתן לשינוי באמצעות שכנוע. במובן האידאולוגי, מובן שמדובר במחאה שמאלנית, משום שמדובר בנושאים שהם באופן קלאסי נושאים של שמאל. לא רק שזו מחאה שמאלנית, המחאה הזו היא במידה לא מועטה חזרה של השמאל לשורשיו האידאולוגיים, אחרי הרבה יותר מדי שנים שהוא התעסק רק בסוגיות המדיניות והזניח את הסוגיה החברתית. ((גילוי נאות: בצעירותי הייתי קפיטליסט בעמדותי, והיה לי מאוד נוח שהשמאל המדיני הוא גם ימין כלכלי. מאז זה עבר לי, במידה רבה משום שהבנתי שהדברים קשורים זה בזה שאי אפשר להיות ימין כזה ושמאל כזה (או להפך) בצורה קונסיסטנטית.)) וזו בדיוק הסיבה שהקבוצה הסוציולוגית של ה"שמאלנים" אינה משקפת את המחאה הזו – משום שהקבוצה הסוציולוגית הזו מוגדרת בישראל בעיקר על בסיס עמדות מדיניות. במובן הזה, המחאה הזו היא כלל ישראלית: היא מכילה וכוללת הרבה אנשים שאינם מצביעי שמאל באופן כללי, והרבה אנשים שהעמדות שלהם בנושאים המדיניים מציבים אותם הרחק בימין. חלק מהסיבה שחשוב, לדעתי, להדגיש את השמאלניות של המחאה הזו היא בדיוק כדי להבהיר לאנשים שמקומם כן בשמאל, ושהעמדות המדיניות שלהם מנוגדות לאינטרס הכלכלי שלהם וליסודות האידאולוגיים שבהם הם מאמינים באופן אינטואיטיבי.

רדלר (ואחרים בימין) מסתכלים על הבסיס הארגוני של המחאה, ורואים ארגוני שמאל. מובן שארגוני השמאל יהיו הראשונים לתמוך במחאה – זו, הרי, אג'נדה שמאלנית קלאסית. ודוק: לא כל ארגוני השמאל יקפצו על המחאה הזו, כי חלקם מגבילים את עצמם רק לנושאים מדיניים ולא לנושאים כלכליים. אבל הקרן החדשה לישראל, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים ושאר ארגונים שהסוגיה הכלכלית נמצאת בלב הפעילות היומיומית שלהם, מובן מאליו שהם ירוצו לשלוח אוטובוסים וסיוע למחאה. מובן מאליו גם שאנשים שפעילים בארגונים הללו, שחיים את האידאולוגיה הזו ביומיום, יעמדו בראש היוזמים והמקדמים שלה. כי זו האידאולוגיה שלהם. ומובן מאליו גם שארגוני ימין, כאלו שהאידאולוגיה שלהם מנוגדת לזו של השמאל, לא ימצאו את מקומם שם, למרות שהם מאוד היו רוצים לקחת חלק בתנועה ציבורית כה גדולה. כי ככל שאם תרצו וישראל שלי ירצו להציג את עצמם כארגונים חברתיים, הם לא. החברתיות עבורם אינה אלא פסאדה שמטרתה לחבב אותם על חלקים בציבור שהאידאולוגיה שלהם אינה מגובשת מספיק: הם תומכים באידאולוגיה לאומנית-ימנית כשמדובר בערבים, אבל הם תומכים באידאולוגיה חברתית-שמאלנית כשמדובר בעוני ומדיניות כלכלית. הקרב עליהם הוא קרב על גיבוש הקשר בין שני הצדדים הללו (מצד שמאל) או, מאידך, על השארת הבלבול על כנו כל עוד הסוגיה המדינית היא הקובעת עבור רוב המצביעים בבואם לקלפי (מצד ימין).

אבל זה שהארגונים והמארגנים מגיעים מהצד השמאלי של המפה (מבחינה אידאולוגית) אינו צריך להפתיע איש. השאלה שאנשי הימין מנסים להתחמק ממנה היא הזהות הסוציולוגית של המפגינים עצמם. וכאן צודקים אלו שטוענים שמדובר במחאה כלל ישראלית: מצביעי ימין ודתיים אינם חסרים בקרב תומכי המחאה. בכל זאת, עם למעלה מ-80% תמיכה לפי חלק מהסקרים, קשה לטעון שהמחאה הזו מוגבלת לקבוצה סוציולוגית מסוימת, לא כל שכן לקבוצה מצומצמת כמו השמאל האידאולוגי בישראל.

אז המחאה היא מחאה שמאלנית, אבל היא לא מחאה של שמאלנים. היא מחאה של כלל הציבור שמסכים כאן, לפחות בנושא הזה, עם העמדה השמאלנית. וזה, הרי, בדיוק מה שמפחיד את נתניהו, את רדלר, ואת שאר אנשי הימין שמנסים להלך אימים על מצביעי הימין שתומכים במחאה. הם מפחדים שאותם מצביעי ימין יחליטו שהפעם, הם מצביעים לא לפי מה רע לערבים, אלא לפי מה טוב להם עצמם. ואולי – רק אולי – הם יבינו שמה שטוב להם עצמם טוב גם לערבים, ולא צריכה להיות סתירה בין השניים. או אז, הימין בישראל יהיה בצרות אמיתיות.

כי עם כל השנאה ההיסטורית למפא"י ולשמאל, עם כל הטעויות החמורות שהם עשו בשנים בהן היו בשלטון, עם כל האנטגוניזם המוצדק כלפיהם, השמאל הותיר חותם עמוק על האתוס הישראלי. והאתוס הזה, בבסיסו, מתחת לשכבות של חרדת-פראייריות וזלזול בחלש, הוא אתוס אגליטרי, של ערבות הדדית ומדינת רווחה. הסיבה שהמחאה הזו מעוררת כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה תקווה, היא שהיא מגרדת את הקליפות הללו מעלינו, וחושפת את הטוב שידענו שנמצא שם, ושלא יכולנו לראות כבר כל כך הרבה זמן.

פוסט אורח: מה בין השטחים למחירי הדיור?

פוסט אורח של מ'

מדינת הרווחה של ישראל עברה לשטחים החל מסוף שנות ה-70. בצורה כזו הושגו כמה מטרות ברורות:

א. תחזוקת הכיבוש וביסוסו על-ידי מאגר מתמשך של מתנחלים לא אידאולוגיים מקרב השכבות המוחלשות שבלית ברירה עברו לשטחים והפכו במשך הזמן לימין נאמן: שם קיבלו בתים, עבודה במועצות מקומיות עשירות, שתקני ההעסקה  שלהן לא היו קשורים לתקני מדינת ישראל, מעון וגן בחינם ובית ספר עם ארוחות,  מים ללא סוף, קרקע, אמצעי ייצור ותאילנדים ופלסטינים בשפע, מס הכנסה מופחת, מענק מקום, מענקי פיתוח מסוגים שונים מהסוכנות, הממשלה וכיוב.

ב. השקטת הזירה הצבורית בישראל ומניעת התקוממות מעמדית: הפועלים היהודים והמוחלשים האחרים לרבות עולים חדשים (הרבה אתיופים ורוסים) הועברו לשטחים והובטחה השליטה על פועלים ערבים בישראל והפרדתם מהפלסטינים עם חסימת המעבר לפועלים פלסטיניים בהמשך הכיבוש.

ג. שיטת "החלוקה" הנאו-ליברלית כמו בימי הברון רוטשילד המובטחת עבור המגזרים הבטיחה שקט תעשייתי גם של החרדים המזרחיים וגם אלו האשכנזים בשטח מדינת ישראל והמשך הצמדותם לקואליצית הימין המקציבה את כספי החלוקה ומשאבי המדינה, בצד הפחדה בלתי פוסקת מטרור שמנעה דיון חברתי-כלכלי.

ה. הבטחת אוליגרכיה תומכת בשלטון שנהנית מניצול משאבי "האימפריה הגדולה".

ו. חונטה תומכת שלטון – הבטחת תקציב צבאי אין סופי להמשכת סדר היום המיליטריסטי והמגזר הבטחוני הנהנה ממנו – אנשי צבא ותעשיות בטחוניות וסוחרי נשק המהווים מאגר ל"מנהיגות" פוליטית נאמנה.

 

ואיך נולדה דווקא עכשיו בעיית הדיור האקוטית שקיימת כבר עשרים שנה? לדעתי אף אחד לא אומר מילה על אחת הסיבות המוסתרות לעלייה של מחירי הדיור:

מזה זמן הפסיקה הנהירה לשטחים, הדוגמה של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון הבהירה שהפינוי יבוא, הוא יהיה קשה ושכרו הכספי לא יכסה על השבר. צעירים הפסיקו להתפתות לוילה בשטחים, בונים שם בלי הפסק אבל הביתים ריקים: מכר שלי קנה לא מזמן וילה חדשה בת 4 חדרים בקרני שומרון תמורת 280,000 בתשלומים בתוספת מענק מקום של 60,000 שקל כמדומני (ששימש לו עבור רכב חדש), הוא הציע לכל החברים לבוא גם-כן "כי יש מלא בתים חדשים ריקים וממשיכים לבנות" אבל אף אחד לא נענה. הקיץ היה אמור לעבור לגור שם אבל הוא כבר לא יעבור. הרכישה היתה קצת לפני השתרשות ההבנה הציבורית כי ספטמבר היא נקודת אל חזור.

צעירים כבר אינם עוברים לשטחים וגם לא משפרי דיור, והם לוחצים על שוק הדירות בישראל שבאופן מכוון לא נבנתה בו דירה ציבורית במשך שנים. הרי הממשלה אלופה בבנייה ציבורית – כל השטחים הם בנייה ציבורית מהירה ויעילה מאוד, בזרוע של החטיבה להתישבות שנמצאה קודם במשרד הבטחון ועתה עברה למשרד ראש הממשלה.

ואם צריך אז מיד יש קרוואנים על כל גבעה שהופכים אחר כך לבתי קבע מרווחים, לרבות כבישים מהירים, מנהרות, גני ילדים, בריכות שחייה, מתנ"סים, בתי ספר ועוד ועוד, הכל בבנייה מרווחת מחומרים משובחים בזיל הזול למתנחלים ובפריסה ארוכה. אז מי אמר שיש חסמי בנייה וביורוקרטיה? זה שקר מניפולטיבי. מה שעשו בשטחים ניתן לעשות גם כאן; יש הרבה מפעלים לבנייה טרומית.

אבל בארצנו הקטנה המתדרדרת כל נזקקי הדיור הציבורי נזרקים בכוח מדירות עמידר, הן נאטמות ונרקבות, וחוק הדיור הציבורי לא מיושם בכוונה.

ולמה הפלסטינים שותקים ולא מתקוממים כל השנים האלה? הם יודעים שדעת הקהל הבינלאומית לא תיתן לפוצץ הכל בשטחים כמו בגוש קטיף. למה היה צריך להרוס בתים וחממות ושדות? (אלה בתים וחממות של תושבי הנגב והשכונות שעברו לשטחים כי מדינת הרווחה בנגב התפוררה אז הם קיבלו אותה בחזרה במקום סמוך כקולוניאלים בגוש קטיף – השקעות עתק במבנים, אמצעי ייצור, בתוספת שטחים, מים ותאילנדים שעל גבם התעשרו חברות מקורבות לפוליטיקאים).

מדוע פוצצו הבתים בגוש קטיף? כדי ליצור ולבסס שנאה?

הפועלים הפלסטינים יודעים שהם בונים את מדינתם בשטחים, אלה יהיו בתים שהם יישבו בהם, כבישים שהם יסעו בהם, ומדשאות וגנים שהם יהנו מהם ויפה שעה אחת קודם. למה להם להפסיק את ההשקעות של ישראל בשטחים? את איזורי התעשייה והמפעלים? שמדינת ישראל תמשיך להשקיע מכספי המיסים שלנו בשביל הפלסטינים. למה לא? הם גם לא מחבלים בבתים עצמם בכלל, למרות שביכולתם לעשות זאת.

וכל אלה שהבינו שמדינת ישראל תהיה ללא השטחים, הסטודנטים, המוחלשים והצעירים, נפנו עתה להלחם על המדינה שלהם בתוך הקו הירוק. השיח החברתי-כלכלי שהושתק באופן מכוון על-ידי הפחדה בלתי פוסקת מטרור, ואיומים במלחמות וייזום מלחמות, חזר עתה והוא הכי מאיים על ההנהגה השלטת וגם על האוליגרכים המקיימים אותה. במשך שנים מנעו מפלגות הימין בכנסת חקיקת חוק זכויות חברתיות-כלכליות כנהוג במדינות מתוקנות וגם בעולם שלישי, והשמאל שלא היה כאן מעולם, המשיך לשתוק. החונטה כוחה בהפחדה ובמיליטריזציה הפנימית בתוך החברה ומחוצה לה בשטחים (לרבות דיכוי נשים, גם ברצח, וכן גם נשים יהודיות) אבל נוכח מאבק ממשי על זכויות כלכליות (במקום שיח ליברלי נאור על זכויות תרבותיות וזהויות בגיבוי האקדמיה) ומאבק על מדינת הרווחה שמחייבת חלוקה (כואבת) מחדש של משאבים – הם נערכים לגיוס כללי.

יש לזכור כי המתרחש בארה"ב מתרחש גם אצלנו – מאבק מר של משתתפי מסיבת התה כנגד הדמוקרטים. האינטרסים שלהם משוריינים וזהו המאבק הקשה מאוד שעוד מצפה לכולנו בתהליך הזה, יותר מדי אנשים נהנו עד כה גם מהכיבוש וגם ממשטר האוליגרכיה – והחונטה הצבאית-כלכלית חזקה מאוד. אבל תודעה ביקורתית לא תשוב לאחור. אפילו אם הגל הראשון ייחלש הבאים אחריו יהיו חזקים יותר אחרי ספטמבר. מה שיקרה בספטמבר הוא לא בטחוני, הוא כלכלי – המדינה האם תאבד את הקולוניה (לטעמי מדינת ישראל היא לא קולוניה, אלא מדינת לאום ומולדת שבמשך שנים החזיקה קולוניה. התנועה הציונית היא תנועה לאומית לגיטימית כמו שיש לכל עם גם לארמנים וגם לפלסטינים).

בהצלחה לכולנו, מ'.

שוטרי ישראל היקרים: על לא דבר

דיסקליימר קבוע: יש יותר משמץ של חוצפה בכך שאני יושב פה בטורונטו ב-24 מעלות  ומנכס לעצמי את המחאה שאנשים ממש מזיעים ומקריבים עבורה. אני מודע לזה, ומקווה שתסלחו לי. אני עפר לרגליכם, וכל הקרדיט הוא שלכם.

במהלך שהוא לא פחות ממדהים, הסכים האוצר היום להעלות את השכר לשוטרי ישראל הצעירים בעשרות אחוזים ל-7000 ש"ח. ((תודה לניתאי על הקישור.)) אלו חדשות מצויינות ומשמחות. מגיע לשוטרי ישראל לקבל משכורת מכובדת, ומגיע לישראל ששוטריה לא יהיה טרודים בדאגות כלכליות כדי שיוכלו לבצע את עבודתם נאמנה. אבל אי אפשר שלא להצביע על הציניות שבתזמון ההחלטה הזו. המטרה, בבירור, אינה לדאוג לרווחתם של שוטרי ישראל ואזרחיה, אלא לזרוק עצם קליינטליסטית למי שהשלטון תלוי בהמשך נאמנותו נטולת הסייג כדי למנוע מהמחאה להתרחב ולהביא לנפילת הממשלה המכהנת.

אני כולי תקווה ששוטרי ישראל יבינו מי מנסה לעשות עליהם סיבוב כדי לשמור לעצמו על התחת, ומי עומד לצידם ורוצה בטובתם ובטובת משפחתם, חבריהם וכלל אזרחי המדינה. אני כולי תקווה שהשוטרים יזהו שההעלאה במשכורת הזאת היא לא בזכות נתניהו, אלא למרות נתניהו. שהקרדיט להצלחה שלהם נתון כל כולו בידי אותם אנשים שהם הכו וזרקו לזינזאנות בעצרת לפני מספר ימים.

אינני קורא לשוטרים לערוק לשורות המפגינים. אינני קורא להם לנטוש את משמרתם. אינני קורא להם לאפשר הפרות חוק ובוודאי שאינני קורא להם להפר את החוק בעצמם. אבל אני קורא להם להכיר באינטרס שלהם ושל כולנו, ולהפעיל את האיפוק ושיקול הדעת הנתונים להם בכל עת כדי לאפשר את המחאה המוצדקת הזו, גם אם היא גורמת לאי נוחות זמנית לחלק מהאזרחים שדרכם נחסמת על ידי המפגינים.

ואני קורא למפגינים להזכיר לשוטרים בכל עת שאנחנו לא רואים בהם אויב, שאנחנו רוצים בטובתם ומאמינים שהם רוצים בטובתנו. הפנו את חיציכם לכתובת הנכונה.

ואם מישהו יכול להרים שלט בשמי באחד המאהלים, הנה מה שהייתי כותב עליו:

שוטרי ישראל היקרים: ברכותינו על ההעלאה במשכורת, ועל לא דבר.

למה "לכו ללוד" אבל לא "לכו לאריאל"?

כרגיל בעניינים הללו, אני כותב על דברים כפי שהם נראים מכאן, אז תקנו אותי אם אני טועה.

אחד הדברים המעניינים המחאה הנוכחית הוא שאפשר לראות באופן ברור עד כמה ההתנחלויות הן לא באמת חלק מהקונצנזוס בחברה הישראלית. בזמן הדיון על חוק החרם אנשי ימין-מרכז מיהרו להגן על "זכותם" של המתנחלים שלא להיות מוחרמים על-ידי מי שמתנגדים לפרוייקט הזה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שכל התומכים בחוק החרם רואים בהתנחלויות משהו שנמצא מעבר לויכוח הפוליטי – מציאות שהלגיטימיות שלה אינה מוטלת בספק.

אבל לכל אורך המחאה הנוכחית נשמעות כל הזמן קריאות של "לכו לפריפריה" או, מסיבה שטרם הובהרה שלי, "לכו ללוד" (מה מיוחד כל כך בלוד שכולם צריכים ללכת דווקא אליה?). מה שלא שומעים זה "לכו להתנחלויות". היחידים שקוראים למפגינים ללכת להתנחלויות הם המתנחלים עצמם. כל השאר נמנעים מכך. וזה לא טריוויאלי. לכאורה, לאור הדיון סביב חוק החרם ושאר המתקפות על השמאל, ניתן היה לחשוב שאין קל יותר מאשר להגיד ליושבי האוהלים "הנה, יש המון דירות זולות באריאל ובהתנחלויות אחרות. לכו לשם!", ואז, כשהם יסרבו, להצביע בשמחה ולהגיד – אלו שמאלנים, אלו רק עושים דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אם העקרונות שלהם כל כך חשובים להם, אז שישלמו על כך. ((אמירה כזו, כמובן, תערער את הרציונל שמאחורי חוק החרם, אבל אנחנו לא מצפים לעקביות מפוליטיקאים, נכון?)) והרי לא חסרו גופים ואנשים שניסו להדביק תווית של "שמאל קיצוני" למחאה. גב' מירי ("דווקא") רגב, למשל, זכורה במיוחד בהקשר הזה. גם הסרטון שהופץ לאחרונה שקושר – כמה מדהים – בין המחאה החברתית המשמעותית ביותר בישראל בכמה עשורים האחרונים לבין הקרן החדשה לישראל, אחד הגופים החברתיים המשמעותיים ביותר בישראל, גם הוא מנסה לעשות זאת תוך שהוא סומך על כך שהישראלי המצוי כלל אינו יודע מה עושה הקרן החדשה לישראל ומאמין שהפעילות העיקרית שלה היא ייזום דו"חות או"ם אנטי-ישראליים. כלומר, הרצון לשייך את המחאה לשמאלנים בלבד קיים שם. ובכל זאת, איש לא מנסה להוכיח את הקשר הזה על ידי הצעת דיור זול בהתנחלויות. למה?

אם יורשה לי, אני רוצה להציע שהסיבה היא שדחייה של קריאה שכזו תתפס על ידי הרוב בישראל כלגיטימית לגמרי. כי גם בימין המתון אנשים יודעים שלגור בהתנחלות זה אקט פוליטי משמעותי, וחושבים שגם אם אין שום רע בכך שאדם יבחר לגור בהתנחלות, אי אפשר לכפות זאת על מי שאינו רוצה בכך. גם כך המדינה מסבסדת את המגורים בהתנחלויות, וכפי שכבר הראו לפני, הכיבוש בשטחים הפך לתחליף מדינת רווחה עבור חלקים ב"ישראל השניה" (וקיומו של התחליף הזה הוא אחד הגורמים שאיפשרו לימין הקפיטליסטי לרמוס את מדינת הרווחה עוד ועוד תוך שהוא משמר את נאמנותם של אותם אלו שתלויים במדיניות הרווחה יותר מכל) – והנה, עבור רוב גדול של אוכלוסיית ישראל, המגורים בהתנחלות רחוקים מלהיות אופציה קורצת.

יש הרבה סיבות לתקווה במחאת הדיור. הנה עוד אחת.