מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע. ((גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור.))

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו. ((פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט.)) שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

20 שנה לטבח בכיכר טיאננמן

We were watching T.V.
Watching T.V.
We were Watching T.V.
Watching T.V.
In Tiananmen Square
Lost my baby there
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She was a short order pastry chef
In a Dim Sum dive on the Yangtze tideway
She had shiny hair
She was the daughter of an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was a student of philosophy
Won't you grieve with me
For my yellow rose
Shed a tear
For her bloodstained clothes
She had shiny hair
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was the daughter of an engineer
So get out your pistols
Get out your stones
Get out your knives
Cut them to the bone
They are the lackeys of the grocer's machine
They built the dark satanic mills
That manufacture hell on earth
They bought the front row seats on Calvary
They are irrelevant to me
But I grieve for my sister
(In Chinese: People of China
Do not forget do not forget
The children who died for you
Long live the Republic)
Did we do anything after this
I've a feeling we did
We were watching T.V.
Watching T.V.
We were watching T.V.
Watching T.V.
She wore a white bandanna that said
Freedom now
She thought the Great Wall of China
Would come tumbling down
She was a student
Her father was an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
Her grandpa fought old Chiang Kai-shek
That no-good low-down dirty rat
Who used to order his troops
To fire on the women and children
Imagine that imagine that
And in the spring of '48
Mao Tse-tung got quite irate
And he kicked that old dictator Chiang
Out of the state of China
Chiang Kai-shek came down in Formosa
And they armed the island of Quemoy
And the shells were flying across the China Sea
And they turned Formosa into a shoe factory
Called Taiwan
And she is different from Cro-Magnon man
She's different from Anne Boleyn
She is different from the Rosenbergs
And from the unknown Jew
She is different from the unknown Nicaraguan
Half superstar half victim
She's a victor star conceptually new
And she is different from the Dodo
And from the Kankanbono
She is different from the Aztec
And from the Cherokee
She's everybody's sister
She's symbolic of our failure

She's the one in fifty million
Who can help us to be free
Because she died on T.V.

And I grieve for my sister

Watching TV, by Roger Waters, from the album Amsued to Death.

בן-גוריון בחברה טובה

ה-ESRB, הארגון שאחראי על קביעת הגבלות הגיל למשחקי מחשב, הגביל את המשחק Rock Band: The Beatles ((אגב, אם אתם אוהבים אותי, אני אשמח למתנת יומולדת מוקדמת. אפרופו, אם אתם שונאים אותי ומחפשים דרך לגרום לי להפסיק לכתוב את השטויות האלה בבלוג שלי, הנה אופציה חוקית להשגת המטרה הזו.)) לבני-נוער ומעלה (במקום לתת לו דירוג "E" עבור "everyone"), משום שהביטלס, כידוע, משחיתים את נפשם הרכה של ילדים: הדירוג ניתן למשחק בשל "התייחסויות לטבק". מה שמעלה את השאלה האם לוסי בשמיים עם יהלומים יכלל במשחק, ואם כן, מי המטומטמים האלה ב-ESRB?

טא טא טא טם

אולי אחד המהלכים המבריקים ביותר שנעשו בסדרה החדשה (של דוקטור הו, על מה כבר אני יכול לדבר? אה, אגב, ספויילרים לפניך), והדבר היחיד שהפך את החזרתו של המאסטר לשווה את הטרחה, היה השילוב של שורת הבס (bassline, איך קוראים לזה בעברית?) של נעימת הנושא של הסדרה אל תוך העלילה עצמה. כפי שאתם בודאי זוכרים, המאסטר התלונן שהוא כל הזמן שומע בתוך הראש, עוד מילדותו, מעין תופים, ארבע פעימות מהירות – טא טא טא טם, טא טא טא טם, טא טא טא טם. הוא השתמש במקצב הזה גם כדי להחדיר את המסרים התת הכרתיים שלו אל ראשיהם של אזרחי הממלכה המאוחדת כדי להבחר לראשות הממשלה.

אפשר לתת כל מיני הסברים למקצב הזה בתוך מסגרת העולם של דוקטור הו, גם אם מתעלמים מהסיבה האמיתית (זה מגניב). המאסטר התחיל לשמוע את ה"תופים" אחרי שהוא הביט אל תוך המערבולת, אולי משם הגיע המקצב? אולי זהו המקצב של הזמן עצמו? זה יסביר את קיומו של המקצב בנעימת הנושא של התוכנית.

הסבר אחר, והרבה יותר מעניין, הוא שהמאסטר תמיד היה שם ברקע, שהוא לא סתם איזה ארכי-נבל שנתקל כל הזמן בדוקטור, אלא שהם קשורים באיזשהו אופן מהותי יותר. האזהרות השונות שקיבל הדוקטור על כך ש"השיר שלו יסתיים בקרוב", בתחילה מהאוד, ועכשיו מהנוסעת בעלת הכוחות הנבואיים, רומזות לכיוון הזה. ((מובן שהנעימה של הדוקטור הייתה שם הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על המאסטר. אבל כאשר מנסים ליישב שאלות כאלו, התשובה הנכונה והבנאלית היא לא מעניינת. הגישה הנכונה צריכה לקבל את העולם הפנימי כקוהרנטי, גם אם ידוע לנו שעובדות מסויימות הומצאו בדיעבד. לעזאזל – רק בעונה השישית של הסדרה נודע לצופים לראשונה שהדוקטור הוא אדון זמן, והמאסטר עצמו הופיע לראשונה רק בעונה השמינית (ואז הוא הופיע בכל סיפור בעונה…). לפעמים, יש לציין, קשה להתעלם מהעובדות האמיתיות. (זהירות! ספוילר להאוס!) הדילמה של האוס בפרק של שבוע שעבר בעקבות התאבדותו של קוטנר, למשל, היא לא מעניינת בעליל משום שטאוב צודק: זה באמת מוות חסר משמעות. בעולם הפנימי של הסדרה אין שום הגיון בכך שקוטנר התאבד. הסיבה היחידה להתאבדות הזו היא שקל פן (הידעתם? שמו הפרטי המקורי של קל פן הוא קלפן) הודיע על פרישתו מהסדרה בעקבות הצטרפותו לצוות העובדים של הבית הלבן. כל ניסיון ליצוק משמעות לתוך ההתאבדות הזו, בעיקר לאור ההתפתחות של הדמות לאורך הפרקים, חייב לא סתם "להמציא" סיבות אחורה בזמן, אלא לעוות את המציאות כפי שהיא נבנתה בסדרה, ובעצם להפוך את מה שהוצג לנו בעבר לשקר. מעין גרסא בזעיר אנפין של אותה עונה ידועה לשמצה של "דאלאס" שכולה הוכרזה בדיעבד כחלום של אחת הדמויות כי התסריטאים הכניסו את עצמם לברוך שהם לא ידעו איך לצאת ממנו. על פי וויקיפדיה קוראים לזה "רטקון".))

נעימת הנושא של הסדרה הייתה פורצת דרך בזמנה. כיום, כשמוזיקה אלקטרונית נמצאת בכל מקום, קשה להבין את זה, אך המלחינה שעבדה אז בסדנא הרדיופונית של ה-BBC הייתה צריכה ממש לבנות בעצמה את הכלים שייצרו את המנגינה הבלתי נשכחת הזו.

אם נתעלם מרעשי הרקע, יש שני אלמנטים בנעימה: פעימות הבס המאיימות, והשריקה הצורמנית והמסתורית שמתנגנת מעליהן. השילוב בין שני האלמנטים יוצר את אחת הנעימות האפקטיביות ביותר שאני מכיר ליצירת האווירה הנכונה לסדרה שנודעה מאוחר יותר ככזו שצופים בא ממאחורי הספה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who1.mp3]
הנעימה של הדוקטור הראשון

בשלושת הדוקטורים הבאים לא נעשו שינויים מהותיים בנעימה – רק קצת הכפילו את הסיום כדי להאריך אותה, כך שתתאים לאנימציית הפתיחה המשודרגת של העונות המתקדמות יותר.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who4.mp3]
הדוקטור הרביעי.

אך החל מהדוקטור החמישי והלאה, החלו שינויים משמעותיים יותר בנעימה. ההקלטה המקורית נזנחה לגמרי, הכלים הוחלפו, נוסף אפקט רועש ומעצבן בפתיחה, והדוקטור השביעי כבר בכלל קיבל משהו מאוד שנות ה-80-מי.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who5.mp3]
חמישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who6.mp3]
שישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who7.mp3]
שביעי

אנחנו נתעלם באלגנטיות מהשמיני (שבכל מקרה היה בכלל סרט טלוויזיה, אז אין לו בדיוק נעימת נושא כמו לאחרים). הדוקטור התשיעי (והעשירי, שחולקים את אותה המנגינה עד כמה שאני מצליח להבחין) חזרו קצת יותר למקורות, אבל עיטרו את הנעימה הקלאסית בקצת כלי נשיפה וכינורות דרמטיים יתר על המידה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who9.mp3]
הנעימה החדשה

מה יקרה כש"יסתיים השיר" של הדוקטור? האם, לראשונה בסדרה החדשה, תתחלף מנגינת הפתיחה עם המעבר לדוקטור ה-11? ומה הקשר בין ארבע הנקישות של המאסטר לדוקטור? האם יתגלה כי צילו של המאסטר רדף את הדוקטור, בעצם, עוד מראשית ימיו כנווד בחלל ובזמן?

בעונה ה-27, זו שמעולם לא הופקה כי הסדרה בוטלה, היו אמורים להטיל מעט אור על עברו הלוטה בערפל של הדוקטור. הקשר שלו לדמות מסתורית בהיסטוריה של גאליפריי – "האחר" – אמור היה להחשף. הדוקטור, כך צריך היה להתגלות, הוא גלגול גנטי של הצלע השלישית של מייסדי גזע אדוני הזמן – ראסילון ואומגה. סוזאן, נכדתו של הדוקטור שהופיע לצד הדוקטור הראשון, הייתה למעשה נכדתו של "האחר", שזיהתה את סבה בדוקטור, הצעיר ממנה בהרבה.

העלילה הזו מעולם לא הופיעה, כאמור, על מסכי הטלוויזיה. היא קיימת בספרים שנכתבו לאחר ביטול הסדרה, אבל הספרים הללו אינם נחשבים חלק מההיטוריה הרשמית. עברו של הדוקטור ביקום של סדרת הטלוויזיה, אם כן, עדיין לוטה בערפל. מתאים לראסל ט. דיוויס לחשוף, כמחוות סיום כהונתו בראש הסדרה, טפח מעברו של הדוקטור ביקום הזה. הקישור לנעימה המפורסמת של הסדרה, אם אכן הוא יהיה כפי שאני מצפה, הוא לא פחות ממבריק. אני מקווה שגם אחרי ששירו של הדוקטור יגיע לסיום, נעימת הנושא תמשיך להתנגן עוד זמן רב.

המכשף מפסגת הדיינר של טום

אוסף קישורים בענייני אינטרנט בכלכליסט שלח אותי לפוסט בבלוג של סוזאן וגה על Tom's Diner, אחד השירים המצליחים והזכורים יותר של וגה. בפוסט היא מספרת על ההיסטוריה של השיר ואיך הוא עשה היסטוריה כשיר הראשון שהפך לקובץ MP3.

אבל בשבילי לשיר הזה יש הקשרים שונים לגמרי, מוזרים לגמרי. השיר הזה, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי, צרוב לי בראש עם משהו אחר מהעבר שלי – שני דברים שלא היו משאירים שום חותם עלי בכלל הפכו לחלק ממה שאני בגלל שהנוירונים במוחי החליטו שהם אותו דבר בדיוק – ומאז הם מזכירים לי אחד את השני.

האלבום Solitude Standing, ש-Tom's Diner פותח, יצא בשנת 1987. אני הייתי בן 8. אני לא בטוח מתי אחותי קנתה את התקליט, אבל זה לבטח היה לפני שהגעתי לגיל 11 – אז קנינו את נגן הדיסקים הראשון והמגושם שלנו (אני יודע, כי הדיסק הראשון שקנינו היה The Soul Cages של סטינג, שיצא באותה שנה). אבל באותו הזמן לא היה אכפת לי ממוזיקה. העניין שלי במוזיקה התפתח מאוחר יותר, כשהילדה שהייתי מאוהב בה בחטיבת הביניים גילתה לי את הביטלס — משם התחלתי לחזור אל התקליטים של אחותי, והטעם המוזיקלי שלי, לפחות בתחילה, התבסס על מה שהיא האזינה לו, מוזר ככל שיהיה ((לימים אני אקנה את הפסקול של הסרט Home of the Brave של לורי אנדרסון על דיסק, כדי להחליף את הויניל השרוט של אחותי. זו, כנראה, התוצאה המוזרה ביותר של צורת החשיפה שלי למוזיקה)).

אבל, כאמור, כשאחותי קנתה את סוליטוד, לי לא היה אכפת ממוזיקה. מערכת הסטריאו הביתית התגוררה בחדר של אחי, שדלת זכוכית הפרידה בינו לבין החדר שלי ((במקור אני ואחי גרנו באותו חדר. כשאחי דרש חדר משלו, ההורים שלי הרסו את הקיר שבין החדר שלנו למרפסת הסמוכה, והפרידו את החדר מחדש כשני חדרים קטנים. כדי להגיע לחדר של אחי היה צריך לעבור או דרך החדר שלי, או דרך החדר של אחותי, שגם ממנו הייתה דלת למרפסת-לשעבר. בסופו של דבר הדלת מהחדר של אחותי נחסמה לחלוטין, והחדר שלי נותר ככניסה הבלעדית לחדרו של אחי. לא שהייתה לי בעיה עם זה – בשלב הזה אחי כבר לא התגורר בבית, וכך היו לי שני חדרים משלי)). אני זוכר את עצמי תוהה איך לעזאזל בן-אדם יכול להסתגר בחדר ולהאזין למוזיקה במשך שעות, בלי לעשות שום דבר אחר. בזמנו, זה נראה לי כמו הדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות. אבל את המוזיקה שדלפה מבעד לדלת שמעתי. לא הקשבתי, אבל שמעתי.

בשנת 1986 יצא הספר "המכשף מפסגת הר האש", מאת סטיב ג'קסון ואיאן ליבינגסטון. המכשף היה הספר הראשון בעברית (למיטב ידיעתי) בסגנון "אתה הגיבור". למשך כמה שנים מטופשות במיוחד הספרים הללו היו פופולריים להחריד. כל ספר מחולק למאות פסקאות ממוספרות, והקורא/שחקן מתבקש להכריע על התנהגות הגיבור על ידי מעבר לפסקה כזו או אחרת – גרסת לואו-טק של משחקי הרפתקאות הטקסט הממוחשבים. כשקנו לי את הספר, הוא הפך עבורי לאובססיה. שיחקתי בו כמה חודשים, ובשלב כלשהו, כשנואשתי סופית מהסיכוי לגלות את הדרך הנכונה לסיים את הספר, אפילו ניסיתי למפות את הספר לאחור, מפסקה 500 – הסוף הטוב וההירואי – ועד להתחלה ((כיאה לילד תמים, מעולם לא עלה בדעתי להמשיך לשחק כשמתתי. מה פתאום? חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש!)).

איכשהו, במוח שלי, המכשף מפסגת הר האש והדיינר של טום – חד הם. כשאני שומע את הדיינר, אני רואה את האיורים בשחור-לבן של הספר וחש דחף בלתי נשלט לדפדוף אובססיבי. כשאני רואה ספרי "אתה הגיבור" ונזכר בספר הראשון שלי, הדיינר מתחיל להתנגן לי מיד בראש. אין לי שום שליטה על זה. אני גם לא מבין למה דווקא השיר הזה. יש הרבה שירים שאני זוכר בגרסת הוויניל שלהם – שירים שהיו בהם שריטות שעד היום קשה לי שלא לחכות לקפיצה במקום הנכון כשאני שומע אותם ברדיו או על דיסק – אבל אף אחד מהם לא נקשר במשהו חיצוני, בחוויה אחרת שלא קשורה להאזנה שלי עצמי לשיר. אף שיר אחד מהאלבום לא מעלה בי אותן אסוציאציות. אולי הסאונד היחודי כל כך של השיר הוא הסיבה שדווקא הוא מתקשר לי למשהו אחר.

איזה קישורים מוזרים עושה המוח שלכם בין דברים לא קשורים בעליל?

הם לא רשעים

פני ארקייד כתבו על המשחק הזה, שעדיין לא זמין למחשב האישי אלא רק ל-Xbox360. בבלוג של המשחק כללו רשימה של שירים בפס הקול של המשחק, עם הפניות לאתר הזה, שאתם חייבים להכנס אליו. מאגנאטון הם אתר עם כל המוזיקה שלא ידעתם שאתם רוצים, מאת מגוון רחב של יוצרים עצמאיים. מאגנאטון הם גם המודל לעתיד של תעשיית המוזיקה. באתר מאגנאטון אפשר:

  1. לשמוע מיקסים רנדומליים מתוך מאגר השירים לפי ז'אנר;
  2. להאזין לאלבומים שלמים בחינם;
  3. לשלם כמה שרוצים עבור הורדת אלבומים בפורמט מפ3 או wav, תוך ידיעה שמחצית מהסכום המשולם מועברת ישירות ליוצר;
  4. כל האפשרויות נכונות.

אני חייב להודות שאני די נפעם מהאתר, ובינתיים לא חרגתי מהאופציה הראשונה ברשימה. כל החומר באתר מופץ תחת רשיון Creative Commons, כך שהשימוש בהן בפרוייקטים לא מסחריים, כמו נגיד פודקאסט אישי או סרטי סטודנטים, הוא חינמי לחלוטין, שזה גם די מגניב.

הנה דוגמא רנדומלית:



Open Window by Robert Rich

סתם, שתדעו.

מורה נבוכים (עוד פוסתמונות)

מכיוון שהמחשב שלי לא בא עם בלוטות' בילט-אין, אני צריך לחטט בקופסת ההפתעות שלי כדי למצוא את מתאם ה-USB שלי כשאני רוצה להעביר תמונות מהסלולרי למחשב. זו הסיבה שאני עושה את זה בערך אחת לחצי שנה. וזו הסיבה שאני מפיל עליכם עכשיו כמה תמונות שצילמתי בחודשים האחרונים.

את הראשונה אתם יכולים לראות בכותרת של הבלוג. היא באיכות גרועה, אבל זה שעשע אותי נורא, אז לפחות לבינתיים זה מה יש. בסוף אולי אני אחזיר את הפרפרים היפים, או שנשים משהו חדש יותר.

השניה צולמה באולם הספורט שבו שמרתי על בחינה. כפי שאתם רואים, התנאים נוחים ביותר ואין שום דבר מרתיע בלעשות בחינה עם עוד 700 איש.

התמונה הבאה היא של אחד ממבני האוניברסיטה, שמעל הכניסה שלו מופיעה כתובת מוסתרת חלקית על-ידי צמחיה. בחלק החשוף כתוב "… משחררת". הממ…. (קליק להגדלה)

קו הרקיע של טורונטו בלילה (קליק להגדלה).

Photobucket

מכיוון שאני לומד בימינו למבחן, ומכיוון שאשתי לא אוהבת לנהוג ברחובות הדאונטאון של טורונטו, הגענו להסדר שאני מסיע אותה לסופר ואז יושב באזור בית קפה שבתוך הסופר ללמוד. הנה תמונה של הנוף הנשקף מהחלונות שם.

זהו.

אגב, לא קשור, אבל הידעתם כי אפשר להוריד את פס הקול הנפלא של המשחק הותיק The Longest Journey מאתר האינטרנט של המשחק? חבל שאני לא מוצא בשום מקום את הפסקול של מקס פיין…

what a w.a.s.t.e

זה מוזר. רדיוהד הפיצו דוא"ל שבו הם מודיעים, בין השאר, שהם מפסיקים בקרוב לאפשר הורדה של האלבום החדש שלהם, In Rainbows, ושברגע שיגמר המלאי של המארזים המיוחדים, אין להם שום תוכניות להדפיס עוד מהם. כלומר, האפשרות היחידה להשיג את האלבום הזה תהיה להוריד אותו בביטורנט או רשתות שיתוף קבצים אחרות.

אמנם מלכתחילה ההורדה של האלבום הייתה בחינם (התשלום הדרוש הוגדר כ"כמה שבא לך"), אבל למה למנוע מאנשים להמשיך להוריד את האלבום ולתרום סכום כלשהו עבורו? האם העלויות של רוחב הפס הדרוש לא היו שוות את המשך ההפצה?

ועוד – האם מבחינת רדיוהד מרגע שהאלבום הופך ללא זמין דרך האתר שלהם, הם מוותרים על זכויות היוצרים שלהם (לפחות חלקית) כדי לאפשר למי שלא הספיק להוריד מהם, להשיג אותו בדרכים אחרות בלי לעבור על החוק?

האם אלו שתי האופציות היחידות – או שחברות התקליטים ימשיכו למכור לנו תקליטים ישנים במחיר מלא, או שתקליטים יעלמו מערוצי ההפצה הלגיטימיים תוך מספר חודשים?