ביכורים בפעם השמונה-עשרה

כשהקמנו את האייל, אחד הרעיונות שהתרוצצו לי בראש לגביו היה שונה ממה שהוא נגמר בסוף: חשבתי על מקום שמיועד בעיקר עבור סטודנטים, שבו יוכלו לפרסם מאמרים שנובעים מתוך הלימודים שלהם, וכך לחלוק את הידע שהם מקבלים עם קהל רחב שהתחומים הללו פחות נגישים עבורו.

זה לא מה שקרה באייל, בסופו של דבר, והלכנו על משהו רחב יותר. אחת הסיבות שזה לא מה שקרה היא שלא הייתה לי שום אפשרות ריאלית לגרום לזה לקרות. בזמנו, הייתי חייל, ולא הייתה שום אפשרות סבירה שאני אוכל לערוך טקסטים של סטודנטים בנושאים אקדמיים, אפילו אם היינו מגבילים את עצמנו רק למדעי החברה, שזה מה שהתכוונתי ללמוד חצי שנה מאוחר יותר, אחרי השחרור.

אבל הרעיון ההוא, בווריאציות שונות, מעולם לא עזב אותי. הווריאציה הנוכחית נקראת "ביכורים". כתבתי עליה כבר, אבל מעולם לא קיבלתי את התגובות שקיוויתי לשמוע, אז זה לא יצא את התחום של רעיון. אחרי שעזבתי את האייל הקורא, זה היה אמור להיות הפרוייקט הגדול הבא שלי. בגדול, מדובר על כתב עת חצי אקדמי שקהל היעד שלו הוא סטודנטים. וכשאני אומר קהל היעד, אני מתכוון גם לכותבים וגם לקוראים. המטרה היא לאפשר לסטודנטים לתואר ראשון או שני לחוות בפעם הראשונה פרסום של מאמר, כולל ביקורת עמיתים וכל הטררם שמסביב (אבל פחות מייגע). המאמרים שיתקבלו לפרסום ידרשו, מן הסתם, פחות מאשר כתבי עת רציניים – לא צריך לחדש יותר מדי, וגם לא צריך מחקר מקורי. תדרש, כמובן, מידה על יצירתיות בכתיבה. אני לא מחפש לקבל (עוד) סיכום על לוק נגד הובס נגד רוסו, אלא משהו קצת יותר אזוטרי, קצת יותר מעניין ומקורי.

המאמרים, סביר להניח, יהיה גלגולים של עבודות שיכתבו הסטודנטים. מה שחשבתי הוא שלי במהלך הלימודים היו הרבה עבודות שחשבתי שהן יכולות להפוך למשהו שרבים יתעניינו בו, אבל מצד שני לא היה לי סבלנות להפוך את זה למשהו שנגיש לקוראים שאינם מכירים מושגים בסיסיים במדה"מ או תקשורת, כדי שזה יוכל להתפרסם באייל. ראיתי את זה גם אצל אחרים – באייל קיבלנו לאורך השנים לא מעט טקסטים שנראו כמו עבודות לאוניברסיטה עם מעט מאוד קישוטים כדי להסתיר את העובדה הזו. בסופו של דבר פשוט זרקתי את כל העבודות שלי באתר הבית שלי, והן זמינות משם.

אז למה זה לא יקרה? כי אני לא יכול להרים פרוייקט כזה לבד. לא רק בגלל שאין לי זמן, אלא גם בגלל שאין לי מומחיות. אי אפשר לעשות דבר כזה ולהגביל אותו לתחום שאני מבין בו – מדע המדינה. אפילו בהנחה שנתחיל בקטן, רק עם מדעי החברה, אפילו אז אני אזדקק לסיועם של כמה וכמה אנשים מתחומים אחרים בפקולטה. עד היום לא קיבלתי הצעות עזרה גם כשפניתי לאנשים ספציפיים. הרבה חשבו שזה רעיון מעניין, אבל אף אחד לא הציע תרומה.

מבין הפרוייקטים שלי (מביניהם האייל ומשמר הכנסת הם השניים שיצאו לפועל), זה אחד היותר ריאליים. כן, הכל יהיה בהתנדבות, אבל זה לא בלתי סביר לחשוב שאיזו אוניברסיטה תשמח לפרוש את חסותה על כתב עת כזה, מה שיקל על התפקוד שלו.

זה גם פרוייקט שנראה לי שכדאי שיתקיים. אני כסטודנט הייתי שמח אם היה לי משהו כזה לשאוף אליו – ערך מוסף לכתיבת העבודות שלי. אם הייתי חושב שיכול להיות שהן תקראנה על ידי יותר מאשר המרצה שלי, אולי הייתי משקיע יותר, ולומד מהן יותר.

אז מה אתם חושבים?

סקר אחד שווה אלף שקרים?

שרון סיפרה בבלוג שלה, בכעס מה, על סקר טלפוני שנכפה עליה ע"י מכון סמית', כנראה בשרות אגודת הסטודנטים. או האוניברסיטה. או מישהו אחר שיודע את מספרי הטלפון של סטודנטים. היא לא מוכנה שיתקשרו אליה סתם ככה אנשים בלי שנתנה את הסכמתה לכך. יש מידה של צדק בדבריה. היא גם הוסיפה (וחזרה על כך בתגובות) שהיא הקפידה לשקר לסוקר בכל השאלות, כעונש.

עידו קינן הצטרף גם הוא עם המלצות כיצד לנקום בסוקרים טלפוניים.

זה לא שאני לא מבין את הסנטימנט, אבל כמי שתוך זמן לא רב יהיה בצד השני של מכונת הסקרים, כחוקר של התנהגות בוחרים, הגישה הזו מאוד מטרידה אותי. מטריד אותי שאנשים מסויימים אינם מסכימים להשיב – והרבה יותר מטריד אותי שאנשים מסויימים משקרים בכוונה לסוקרים.

כדי שסקר ייצג היטב את האוכלוסיה, הוא צריך להיות סקר על מדגם מקרי, וזה אומר שכל אדם יכול ליפול במדגם בסבירות שווה לכל אדם אחר. אם קבוצה מסויימת של אנשים מסרבת בעקביות להשיב לסקרים, הם לא ייוצגו בסקרים, אם הקבוצה הזו היא חלק מקבוצה גדולה יותר באוכלוסיה, אז האוכלוסיה הזו תיוצג באופן לקוי בסקרים.

האירוניה היא שבגלל שהם לא משיבים על סקרים, אי אפשר אפילו לאפיין אותם. אנחנו לא יודעים אם האנשים שלא משיבים על סקרים מאופיינים בסוג כזה או אחר של התנהגות, אם הם מטים את הסקרים שלנו בסירוב שלהם, באיזה אופן ולאיזה כיוון. חור שחור בידע הסטטיסטי שלנו.

אנשים שמשקרים לסוקרים, כמובן, מחריבים את המידע לחלוטין.

מקור הבעיה, כמו בכל כך הרבה מקרים, הוא בכך שכלי מחקרי נפל לידיים מסחריות. לא קשה להבין את אלו שמתעצבנים כאשר כל שני וחמישי הם מקבלים טלפון כשבצד השני יש סוקר שמזיין להם את השכל במשך עשרות דקות עם אינספור שאלות משמימות על סוג אבקת הכביסה המועדפת עליהם.

מהבחינה הזו, סקרים מחקריים הם הרבה יותר נעימים לכל הצדדים – מכיוון שלחוקרים אין כיסים עמוקים במיוחד, ומכיוון שכל שאלה עולה כסף, השאלונים שלהם קצרים למדי. יחסית.

מצד שני, מכוני הסקרים מעדיפים לגבב כמה סקרים זה על גבי זה כדי לחסוך עלויות, וכך מגדילים את הסיכון שאנשים ינשרו באמצע. מהרבה בחינות הם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. בנכונות המתמדת שלהם לקבל על עצמם עוד ועוד סקרים מטופשים ומשמימים, הם גורמים לחלקים גדולים מהציבור להפסיק לענות להם. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שמזמיני הסקרים המסחריים יבינו שאין לסקרים האלו ערך (אלא אם הם למטרות שיווק – "86% מהציבור נקבו בשם של המוצר שלנו, שאנחנו מפמפמים לכם כבר חודשים בפרסומות בכל מקום, כמוצר הידוע ביותר בתחומו!"). ברגע שהסקרים כבר לא יעזרו לחברות הפרסום והיצרנים להעריך את השוק בצורה איכותית, הם יזנחו את הכלי הזה וימצאו משהו אפקטיבי יותר.

ואת הגוויה הריקה מתוכן של הסקרים הם ישאירו לנו, החוקרים, שנתקשה יותר מאי פעם למצוא תשובות לשאלות שמעניינות אותנו.

אבל, יגידו שונאי הסקרים – למה זה צריך לעניין אותי מה שמעניין אותך? ולזה כבר אין לי תשובה.

growing pains

בברזיל יש עכביש שכשהוא נושך אדם, הארס גורם לאדם זיקפה.

באמת.

(אני מניח שזה עובד רק על גברים.)

(אני מקווה, לפחות. אחרת זה חתיכת עכביש).

מה היתרון האבולוציוני של ארס כזה? וחשוב מכך – איך זה שאף אחד לא טרח לביית את העכביש הזה במיליוני שנות קיומו ולטפח עכבישים שלנשיכתם אין תופעות לוואי אחרות? למה שמישהו יקנה ויאגרה אם הוא יכול לגדל בבית משלו?

איזה משעשע זה יהיה אם עכביש כזה גם יפתח את היכולת להפיץ פרומונים שיגרמו לגברים להתחרמן? רגע, יותר טוב – אם הם יפיצו פרומונים שיגרמו לנשים להתחרמן. חסל סדר טיפולי זוגיות! עכביש אחד קטן מסדר אותך לחיים טובים ומאושרים.

היה לי משהו רציני להגיד, אבל שכחתי.

משחקים זה רע, ממ-קיי?

ויינט מדווחים על (כן!) מחקר חדש שמראה שאנשים שמשחקים במשחקי נהיגה יקחו יותר סיכונים בנהיגה בכביש.

שימו לב למתודולוגיה:

הנבדקים שהשתתפו במחקר התבקשו למלא שאלון אודות הרגלי הנהיגה שלהם ומעורבותם בתאונות דרכים ולאחר מכן הם שיחקו במשחקי מחשב. חלק מהנסיינים שיחקו במירוצים וחלקם במשחקים אחרים שאינם כרוכים בפעילות אינטנסיבית כמו משחקי ספורט ולבסוף נבדקו התגובות שלהם בסימולטורי נהיגה תחת מצבי לחץ.

הבנתם? נתנו להם לשחק במשחקי נהיגה, ומיד אחר כך, בדקו את ההשפעה של זה על הנהיגה שלהם — במשחק נהיגה אחר! והם גילו שההתנהגות שלהם הייתה דומה! מבריק. אני מאוד אוהב את ההנחה המרומזת של המחקרים הללו, שאנשים שמשחקים במשחקי מחשב הם מפגרים.

קוף, פרה, שימפנזה, צפרדע

ועיקרן תחילה: שימפנזים ניצפו משתמשים ב"חניתות" כדי לצוד. תמיד חדשות משמחות לשמוע על תגליות חדשות לגבי יכולותיהם האינטלקטואליות של שימפנזים, ועוד יותר משמח לשמוע שהם חוזרים על אותם צעדים ראשונים שעשה האדם לפני כשבעה מיליון שנים (ירידה מהעצים ומעבר למגורים במערות, לפחות חלק מהזמן). אבל אני מציין את הגילוי הזה כאן כי יש בו כמה פרטים שחושפים אי אלו אי-אמיתות שטיפוסים מסוג מסויים שאני לא מחבב במיוחד אוהבים לספר:

  • שימפנזים צדים. שימפנזים, קרובי המשפחה הקרובים ביותר של האדם (לצד הבונובו), אוכלים בשר. לא מעט, אפילו. כן, עיקר התזונה שלהם מתבססת על פירות, אבל זה בעיקר בגלל שלצוד זה די קשה. כשהם יכולים, הם אוכלים בשר.
  • שימפנזים צדים פרימטים אחרים. לא רק שהם אוהבים לאכול בשר, יש להם נטייה להעדיף פרימטים ולא "סתם" חיות אחרות. לא דגים, לא ציפורים, אפילו לא "סתם" יונקים אחרים. שימפנזים מעדיפים לצוד פרימטים. זה לא שזה משהו חדש – שימפנזים ניצפו צדים קופים ממינים שונים כבר בעבר, אבל סתם חשבתי לציין את זה, כדי שלא יטענו נגדנו שאנחנו עושים משהו חריג. יחסית לשימפנזים, אנחנו ממש בסדר. יצויין שיש לשימפנזים גם חיבה כלשהי להתעללות בטרף שלהם לפני שהם מחסלים אותו סופית, כסוג של משחק. אבל זה לא קשור.
  • למעשה, מי שפיתח את הנשק החדשני הזה הוא לא שימפנזים, אלא שימפנזות. כן, הנקבות הן שפיתחו את השיטה האכזרית החדשה לרצח גלגואים תמימים, קרובי משפחה של הלמור, שהם כל כך חמודים עד שהכינוי שלהם באנגלית הוא "bushbabies". הן עשו זאת מתוך צורך – הזכרים החזקים לא כל כך אוהבים לחלוק עימן את הציד המועט שהם משיגים. אז הן השתמשו בשכל שלהן כדי ליצור כלי משחית. שלא יספרו לנו שנשים יביאו את השלום או שנשים הן לא אלימות כמו הגברים. נשים הן רק פחות חזקות, אבל אם מצליח להן – הן יכולות להיות אכזריות כמו אחרון הרוצחים הפסיכופטים.

בלי קשר להקנטות המטופשות שלי, זה מרתק לראות איך תאוריית האבולוציה מתגשמת לנו מול הפנים: קבוצה מבודדת של מין מסויים נתקלת בקשיים חריגים, וכדי לשרוד מצליחה לפתח התנהגויות מיוחדות. הפרה-היסטוריה האנושית כנראה הייתה דומה למה שקרה לשימפנזים בסנגל. פיתוחה של ה"חנית" השימפנזית הוא מקרה מובהק של "תרבות" בקרב קופי-אדם: שימפנזה אחת המציאה את הרעיון, ורבות אחרות העתיקו ממנה, עד שזה הפך לחלק מהתרבות של אותה קבוצה. אם הן תצלחנה לצאת מהקבוצה ולהצטרף לקבוצות אחרות, התרבות תתפשט. איפריאליזם של קופים.

(והספרן של טרי פראטצ'ט היה אומר: Ook!)

(אגב פראטצ'ט, יצא לי להיות היום ב"צומת ספרים" בהרצליה פיתוח ליד מדרחוב ה"outlet", ויש להם, בקומה התחתונה, מבצע נפלא על ספרי פראטצ'ט: שלושה במאה שקלים. לצערי, לא זכרתי בדיוק איזה חסרים לי אז יצאתי רק עם שלישיה אחת, אבל כשחזרתי הביתה גיליתי שחסרים לי בדיוק עוד שלושה להשלמת הסדרה המלאה (חוץ מהספרים שקראתי מעותקים של חברים, אבל לא נורא. סתם, שתדעו).

האבולוציה היא מזימה קבליסטית

"Here is something I read in Darwin's journal. He was amused by a theory of a contemporary philosopher, William Whewell. 'Says length of days [is] adapted to duration of sleep of man!!! & not man to planets,' Darwin wrote. 'Instance of arrogance!!'"

— Cathleen Schine (The Evolution of Jane)

הנה מה שמעסיק בימינו את הליגה נגד השמצה בארה"ב: חבר הפרלמנט המקומי של ג'ורג'יה הפיץ תזכיר לפיו תורת האבולוציההיא מזימה יהודית. לפי התזכיר, מוצאה של תאוריית המפץ הגדול הוא במיתוס הפרושי המתואר בספרי הקבלה. תמיד אהבתי את הדתיים הפונדמנטליסטים שלא מצליחים להבדיל בין התאוריה של ראשית היקום לתאוריה של מוצא המינים, כאילו מדובר בתאורייה אחת רציפה. אני מניח שלדעתם, תיאור היווצרות העולם על פי המדענים הוא משהו כמו "בהתחלה היה פיצוץ גדול, ואז האדם התפתח מהקוף". גם זה סוג של אגוצנטריות…

בכל מקרה, מכיוון שתורת האבולוציה היא מיתוס יהודי, אסור ללמד אותה בבתי הספר. במקום זאת, חבר הפרלמנט הנכבד דורש שבבתי הספר ילמדו אך ורק "עובדות מדעיות". מהן העובדות המדעיות, אתם שואלים? אז זהו, יש פונדמנדטליסטים נוצרים שפשוט מבקשים שלא ילמדו שום דבר לגבי מוצא היקום או מוצא המינים בבתי הספר, וזהו. יש כאלו שמבקשים שילמדו גם את התורה המדעית וגם את "מדע" הבריאתנות, כדי לאפשר לילדים לבחור. אבל לחברים של חבר הפרלמנט האמור, יש להם אתר אינטרנט. תאמינו לי שאתם חייבים ביקור. זה לא סתם שהבחור יוצא כנגד תורת האבולוציה וטוען שהאמת מצויה רק בתנ"ך. הבן-אדם… רגע, אתם צריכים לקרוא את זה בשפת המקור:

Levitating Globe

"An electromagnet and computerized sensor hidden in its

display stand cause the Earth to levitate motionlessly in the air."

Could God have engineered something like that for the real Earth?

The Bible and all real evidence confirms that this is precisely what He did, and indeed:

The Earth is not rotating…nor is it going around the sun.

כן, מה שאתם שומעים. הבחור טוען נחרצות שהמודל הקופרניקאי הוא שקרי, שהעולם עומד במקום, והשמש סובבת סביבנו. אלו העובדות המדעיות שנציג הציבור הזה רוצה שילמדו בבתי הספר. זה, ולא השקרים הזולים של המדענים האלו שרוצים שנחשוב שכדור הארץ מקיף את השמש ולכן (כנראה) האדם התפתח מהקוף.

אפשר לבלות כמה שעות מבדרות באתר הזה, ואני ממליץ לכם להכנס לכמה מה"מאמרים" המבדרים, וזאת חרף חוסר היכולת המשווע של יוצרי האתר לשמור על אותו פונט למשך שתי שורות רצופות.

אבל זה לא מה שעצוב. מה שעצוב זו התגובה של הליגה נגד השמצה. במקום ללעוג לאותו בור ועם הארץ ולשמוח שמייחסים את אחת האמיתות המדעיות המאתגרות ביותר למחשבה היהודית העתיקה, הם טוענים כנגד אותו טמבל שהתזכיר שלו "מעלה בזכרון תמונות דוחות של היהדות ששימשו במשך אלפי שנים כדי להכפיש את העם היהודי כאנשי-כת מניפולטיביים". כן, זאת הבעיה.


אגב, הציטוט הנפלא שבראשית הרשומה מגיע מספר מצויין שזה עתה סיימתי, בשם "האבולוציה של ג'יין" מאת קת'לין שיין. ספר חמוד, אנושי וחכם, וכולל גם, כבונוס, הרבה אנקדוטות על דרווין. מעניין לראות שמגפת ריבוי סימני הקריאה פשתה כבר בקרב בני המעמד הגבוה של המאה ה-19.

מדענים לא משתפים

בנענע מספרים על סיומו הכושל של ניסוי של כתב העת נייצ'ר בהרחבת הקונספט של ביקורת עמיתים באמצעות מעין וויקי של מאמרים מדעיים. מסתבר שהמדענים לא הסתערו על ההזדמנות לקרוא מאמרים לפני פרסום, להגיב עליהם ולהשתתף בתהליך הביקורת.

זה די מפתיע, במבט ראשון, משום שמדענים צריכים היו לזהות כאן הזדמנות פז לחולל מהפכה בצורה שבה מאמרים מתפרסמים ולשפר פלאים את הצורה שהעולם המדעי עובד כיום. אבל כשחושבים על זה, זה לא מפתיע במיוחד – בסופו של דבר, עם ההתמחות ההולכת ומצטמצמת לתחומים קטנים יותר ויותר, מרבית החוקרים לא ימצאו עניין רב במרבית המאמרים שעשויים להגיע לוויקי הזה, וגם לא יטריחו את עצמם להתעמק במה שכבר הגיע לשם – בשביל זה, הרי, יש עורכים לכתבי העת הללו, כדי שרובם הגדול של החוקרים לא יצטרך להתעמק בערימות הזבל המחקרי שמן הסתם נשלח לכל כתב עת, אפילו נייצ'ר החשוב.

אני תוהה אם המצב לא היה שונה בכתב עת במדעי החברה, ובמיוחד בכתבי העת הנישתיים יותר. מאמרים במדעי החברה נגישים יותר לכלל החוקרים בתחום – כל שני מדעני מדינה יצליחו לקרוא ולגבש דעה לגבי כמעט כל טקסט במדע המדינה, גם אם תחומי ההתמחות שלהם שונים, מה שלא בהכרח נכון לגבי, נגיד, כימיה. ואם כתב העת הוא נישתי יותר, מה טוב.

זה כמובן לא מבטל את בעיית הזבל המחקרי, אבל אם המאמרים נגישים יותר, גם קל יותר לזהות את הזבל – לא צריך להתעמק יותר מדי כדי לגלות מחקר חסר ערך, או לזהות כשלים מרכזיים.


מדענים צריכים לשתף. למעשה, זה כל מה שהם עושים, רוב הזמן. מהות קיומו של החוקר היא חשיפת גילוייו לציבור (או לפחות לעמיתיו לתחום), על זה גאוותו ועל זה פרנסתו. העובדה שהמדענים לא ניצלו את ההזדמנות שנתנו להם בנייצ'ר צריכה ללמד אותנו משהו – משהו לגבי החשיבות של עריכהריכוזית, חרף כל הדיבורים על ווב 2.0 ועל מותו של המומחה לטובת בינת הכוורת המרושתת.מדוע וויקיפדיה מצליחה איפה שנייצ'ר נכשלו? מדוע דיווחי חדשות, למרות נסיונות שונים של קבוצות שונות ולמרות הבלוגוספירה העניפה ברחבי העולם, הם עדיין העסק הכמעט בלבדי של ארגוני חדשות מה"עידן" הקודם? הניחוש שלי הוא שההבדל הוא בנגישות המידע, שקשורה גם בחדישות שלו. מידע חדש – כמו זה שמדווח עליו בפרסומים מדעיים או בדיווחי עיתונות, אינו ניתן לוויקיזציה. יש לכך שתי סיבות: א. וויקיזציה מוצלחת היא תהליך שאורך זמן לא מועט עד לקבלת תוצר סביר, מה שאינו ניתן לביצוע בעיתונות ועשוי להוביל לזמני עריכה בלתי נסבלים בכתבי עת מדעיים (אפילו יותר בלתי נסבלים ממה שקורה עכשיו!). ב. וויקיזציה מוצלחת מתבססת על הצלבת המידע שבידי גולשים שונים עד לקבלת תוצר מוגמר. מידע חדש לגמרי קיים, במקרים קיצוניים, בידי אדם אחד בלבד (החוקר, למשל, או מקור עיתונאי) וגם במקרים פחות קיצוניים, בידי מספר מצומצם של אנשים. במצב כזה, נוצר חסר מהותי במנגנון של "וידוא עובדות", מנגנון שהוא באופן מסורתי תפקידו של העורך, גם בעיתונות ובגם בכתבי עת מדעיים.

פעם, לפני שנים רבות, השתתפתי בכנס גרמני-ישראלי שעסק בדרכים לחזק את הקשר בין המדינות באמצעות אמצעי התקשורת. באחד הדיונים הנושא הנידון היה התקשורת המקוונת – זה היה גם הדיון היחיד בו השתתפתי אקטיבית, מתוקף תפקידי כנציג (הבלתי רשמי) היחיד של גוף תקשורתי מקוון, קטן ככל שיהיה. הזמן היה לפני המצאת הבלוג (או לפחות, לפני המצאת המילה הזו לתיאורו), לפני ווב 2.0, לפני שוויקיפדיה הפכה למושג מוכר אצל כל מי שמעורב טיפה בעולם המקוון.

אני העליתי סברה, במהלך הדיון ההוא, שתפקידה של התקשורת בעתיד ילך ויצטמצם לתפקיד של עורכים בלבד. לא יהיה צורך בכתבים, טענתי, משום שהמידע הגס יגיע ישירות מהגולשים בשטח, ותפקידו של העיתון (המקוון או המודפס) יהיה רק לאמת עובדות ולעבד את המידע לכדי משהו נוח לצריכה. באותו הזמן, או לפחות שתי שניות אחרי שהרעיון יצא מבין שפתי, חשבתי שהוא די אדיוטי (אם כי הגנתי עליו בחירוף נפש בפני הזלזול המופגן של אנשי התקשורת המיינסטרימית שהיו סביבי). אבל ככל שעובר הזמן, כך אני חושב שהמודל שהצעתי סביר יותר. כבר היום ישנם בלוגרים שעיקר עיסוקם הוא באספקת קישורים לפרסומים מעניינים בבלוגים אחרים – הלכה למעשה, הם מהווים עורכים של האינטרנט, ומי שקורא אותם נותן בהם אמון ככאלו. המודל הזה מוכר ואין צורך לפרט לגביו. אבל מה שאני מתאר חורג מסתם ספקי קישורים. אני מדבר על מנגנון של ממש של וידוא עובדות, הצלבת נתונים, קבלת תגובות – כל מה שעורך צריך לעשות, פלוס טיפה עבודה של כתב רגיל, שיספק לקורא מידע מעובד באמת.

ישנם תחומים שכבר כיום המצב בהם אינו רחוק מזה. עיתונאי מחשבים בעיתונים הגדולים יכולים בדרך כלל להסתפק בקריאת הבלוגים הטכנולוגיים המרכזיים (פלוס כמה קומוניקטים יחצ"ניים) כדי למלא את השטח המוקצה להם בכל מה שהקוראים שלהם עשויים לרצות לדעת. במדינות עם בלוגוספירה מפותחת יותר, אפשר לעשות אותו דבר גם בתחומים אחרים, אני מניח.

יעבור עוד זמן רב עד שתפקידו של העיתונאי יתייתר באמת, אבל אני מעריך שהיום הזה בוא יבוא. תפקידו של העורך, לעומת זאת, לעולם ישאר רלוונטי.