ניסויים מדעיים לילדים בני שלוש

הילד שלי גילה את נפלאות הקרח, ודורש לשים קוביית קרח בכל פעם שאנחנו ממלאים לו בקבוק במיץ. אתמול בערב הוצאתי מהמקפיא מגש של קוביות הקרח (יש לזה שם?) ושפכתי את כולן לכיור. מיד הילד התעניין מה אני עושה. הראיתי לו את המגש הריק, והסברתי לו שאני עומד למלא אותו במים. "למה?" הוא שאל. מילאתי את המגש במים ואמרתי לו שאני אכניס עכשיו את המגש למקפיא. שאלתי אותו אם הוא יודע מה נמצא במגש מחר בבוקר. הוא לא ידע. אז אמרתי לו שמחר בבוקר יזכיר לי לפתוח את המקפיא ולבדוק מה קרה למים. הוא הסכים.

היום בבוקר, בשש, ליתר דיוק, הילד נכנס אלינו לחדר וניגש אלי. "אבא קום!" הוא פקד עלי, ומיד הוביל אותי למטבח, ודרש שאפתח את המקפיא. אני עצמי כבר לא זכרתי את מה שעשינו בערב הקודם, אבל ככה זה ילדים. הוצאתי את מגש הקרח והראיתי אותו לילד, שנפעם מהגילוי וניסה לסחוט ממני הסבר להמצאותו של הקרח. ניסיתי להסביר לו שמתי שמקררים מים, יוצא קרח, אבל אני לא בטוח שהוא השתכנע.

בכל מקרה, אני כולי נלהב מהקונספט של ניסויים מדעיים בשביל הילד שלי, ((האמת היא שזו הייתה אחת הפנטזיות שלי כשהתחלנו לעבוד על לעשות ילד.)) ומחפש רעיונות נוספים לדברים שאפשר לעשות שילמדו אותו על העולם בלי להדרש לרעיונות מסובכים מדי. למישהו יש הצעות?

חופש התנועה (וגם: סוף העולם)

כבעליה הגאה של קונסולת Wii של נינטנדו (למרות שאין לי כל כך זמן לשחק בה נכון לעכשיו – אבל אני מצליח להגניב כמה דקות של סופר מריו גלקסי מדי כמה ימים), מאוד התעניינתי לשמוע מה תחשוף נינטנדו בתערוכת המשחקים E3. הסיפור המרכזי משם היה ה-MotionPlus, תוסף חדש לבקר המהפכני של הווי. התוסף נועד לשפר את יכולתו של הבקר לעקוב אחרי תנועות השחקן גם כאשר הוא אינו מופנה לעבר המקלט שמונח מעל (או מתחת) לטלוויזיה. התוסף בא בעקבות תלונות הן מצד שחקנים והן מצד מפתחים על ביצועים פחות מאופטימליים של הבקר בתצורה הנוכחית שלו – אבל נינטנדו טרחו לפתח אותו רק כשמשחק חדש שהם עצמם פיתחו נתקל באותה מגבלה שמפתחים אחרים כבר דיווחו עליה.

עכשיו פיסי מגזין מדווחים שהתוסף החדש בעצם גורם סוג של כאב ראש לנינטנדו. עד כה, נינטנדו הכריחה את המפתחים שרצו לעשות שימוש בתוספים לבקר (חוץ מהנונצ'ק, שמגיע יחד עם הקונסולה עצמה) לדאוג לאפשר משחק גם בלי התוסף. כך, למשל, גיטר הירו לווי מאפשר לשחקן שמעוניין בכך לנגן גם ישירות על הבקר, בלי לחבר אותו לבקר הגיטרה של המשחק. אין שום סיבה הגיונית לעשות זאת, אבל ככה זה. הבעיה היא שקצת קשה להעלות על הדעת איך אפשר לפתח משחק שמתבסס על היכולות המשופרות של ה-MotionPlus בלי לחייב שימוש בו. מצד שני, אם נינטנדו תאפשר למפתחים להתבסס על התוסף החדש, המשמעות היא ששחקנים יאלצו לקנות את התוסף כדי לשחק בהם, ומכאן הדרך קצרה לפרגמנטציה של הקהל של ווי, דבר שנינטנדו מעדיפים להמנע ממנו.

על פי פיסי מגזין, אחת האופציות שנשקלת כעת היא למכור בקרים חדשים כשהם כבר כוללים את התוסף החדש, שזה יופי ואני בעד, אבל יש עם זה בעיה קטנה: יש כמה עשרות מיליוני אנשים שכבר קנו קונסולת ווי, ורבים מהם אף קנו בקרים נוספים מעבר לבקר הבודד שמצורף למארז. האם להעניש אותם?

אני חושב שהפתרון ההגון היחיד הוא להפסיק להתייחס לתוסף החדש כאל תוסף אופציונלי ולקרוא לו בשמו האמיתי: מדובר בטלאי חומרה, שבא לתקן פגם בבקר המקורי. לכן, מן הראוי שנינטנדו תיקח על עצמה לספק לכל מי שרכש בקרים את התוסף חינם, או במחיר סמלי בלבד. יש לזה תקדים: כאשר נינטנדו החליטה להוסיף לבקרים שלה מעטפת סיליקון להגנה מפני מכות, ניתנה האפשרות לצרכנים לפנות לנינטנדו ולהזמין מהם בחינם מעטפות בכל כמות.

עד כמה שידוע לי, הטכנולוגיה הכרוכה בתוסף החדש עולה דולרים בודדים, לכל היותר. אם נינטנדו תדרוש מהצרכנים הנאמנים שלה לשלם עוד כמה עשרות דולרים בשביל משהו שיהפוך לתוסף הכרחי, תהיה כאן פגיעה משמעותית באמון. אני מקווה שהם יעשו את הדבר הנכון.

(ולא, להגביל את השימוש בתוסף החדש למספר מצומצם של משחקים זה לא פתרון, מר אגוצ'י. תודה).

מאיץ החלקיקים של מעבדות צרן הולך ומתקרב ליום ההפעלה שלו, כך מדווחים היום ב-BBC. שישה מתוך שמונת החלקים של המאיץ כבר נמצאים בתהליך של קירור עמוק שצפוי להביא אותם לטמפרטורה של 1.9 מעלות קלווין – פחות מטמפרטורת הרקע של החלל. אני לא זוכר איפה, אבל בזמנו קראתי על חשש שהניסוי שמבקשים לבצע החבר'ה בצרן עלול, ברמה כזו או אחרת של הסתברות, ליצור חור שחור קטן. הבעיה עם חורים שחורים קטנים היא שהם לא נוטים להשאר קטנים לאורך זמן. כלומר, יש סיכוי מסויים שבקיץ הבא כדור הארץ יבלע על ידי חור שחור שיצרנו בעצמנו.

ואני אומר לשוויצרים: בהצלחה!

למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

העיתונים המקומיים והארציים פה דיווחו היום בהתרגשות שסטיבן הוקינג שוקל לעבור לעבוד בווטרלו, אונטריו, באחד המכונים הגדולים בעולם לקוסמולוגיה ופיזיקה. זה, אגב, כנראה לא יקרה, אבל לרגע אחד הפטריוטים הקנדים נורא נהנו.

אבל זה בכל זאת סיפור מעניין. השמועות על עזיבתו האפשרית של הוקינג את קיימברידג' ובריטניה באו בעקבות סערה שמתחוללת שם לאחרונה: הצעה לקיצוץ תקציב המדע שם ב-80 מיליון פאונד (על פי פרשנויות מסויימות של התקציב). בואו נחשוב לרגע על המשמעות של הדבר הזה: קיצוץ של 80 מיליון פאונד בתקציב המדע. בעברית: כ-530 מיליון ש"ח. רק הקיצוץ. כל תקציב משרד המדע, התרבות והספורט בישראל עומד בשנת 2008 על כ-730 מיליון ש"ח, והבריטים מדברים על קיצוץ בערך של כמעט כל הסכום הזה. על פי הנאמר בקישור האחרון אפשר לחשב את סך תקציב המדע בבריטניה: (אתם יושבים?) מיליארד שלוש-מאות ושישים מיליון פאונד. קצת יותר מתשעה מליארד שקלים. רק עבור השקעה במדע, בלי "תרבות וספורט" (שעל בסיס ניחוש פראי שלי, תופסים את חלק הארי של תקציב המשרד בארץ). לא הצלחתי למצוא פרטים מדוייקים על התקציב הקנדי, אבל מדברים על תוספת של 850 מיליון דולר בשנים 2009-2010. תוספת, כן? לשם השוואה, כל האוכלוסיה של קנדה זה רק פי ארבע מישראל, פחות או יותר.

אז זהו, אם תהיתם למה סטיבן הוקינג אף פעם לא ישקול, אפילו לרגע אחד, לבוא לעבוד בישראל, זו הסיבה. זו גם, אגב, הסיבה שמדענים רבים כל כך נוטשים את הארץ, מי בשמחה ומי בעצב, והולכים לעבוד במקום שמעדיף להשקיע במדע ולא בעוד זרם של חינוך דתי.

אין לי שום דבר להגיד על עסקת השבויים שלא נאמר כבר על ידי יוסי ונדב.

גירוד ועקצוץ

מישהו, אני כבר לא זוכר מי, נתן קישור לכתבה המרתקת הזו מהניו-יורקר, אודות "העקצוץ". הכתבה מתארת גילויים ורעיונות חדשים בתחום הנוירולוגיה, שקושרים בין התופעה המוכרת של פאנטומים בקרב קטועי גפיים לבין אנשים שסובלים מעקצוץ כרוני, כאבי גב כרוניים ושאר תופעות שבדרך כלל נוטים לשייך אותם לבעיה עצבית. על פי הכתבה, חוקרים משערים כיום כי הבעיה היא בכלל לא בעצבים, אלא דווקא במוח עצמו. אצל קטועי הגפיים למשל, ההנחה עד כה הייתה שקצות עצבים שנחתכו ממשיכים לשגר שדרים אל המוח, וכך נוצר הפאנטום. על פי התאוריה החדשה, ההפך הוא הנכון: מכיוון שהמוח הפסיק לקבל שדרים מהעצבים באזור שנקטע, הוא משלים את התחושות בעצמו על פי "ניחוש" שמתבסס על כל מיני דברים, כמו השדר האחרון שהתקבל מהאזור, סימנים ויזואליים ועוד.

כל הכתבה מרתקת, אבל משהו שתפס אותי במיוחד הייתה העובדה שרוב העצבים שנכנסים אל תוך האזור במוח שמעבד מידע ויזואלי כלל אינם מגיעים מהעין, אלא דווקא מאזורים אחרים במוח, כמו מרכז הזכרון. כלומר: רוב התמונה שנבנית אצלנו במוח כלל אינה מתבססת על השדרים (הדלים למדי) שמגיעים מהעין, אלא על הזכרון שלנו של הדברים שאנחנו יודעים שנמצאים מולנו. רובנו מכירים את הטריק המגניב שמכסים עין אחת ומניעים אצבע מול אזור מסויים בעין השניה – בשלב כלשהו קצה האצבע "נעלם" ובמקומו מופיע מה שיש מאחוריה (גרסא אחרת של אותו טריק אפשר למצוא כאן): זהו המקום שממנו יוצאים העצבים מן העין אל המוח, משמע אין שם קולטנים, אז המוח ממציא מידע לפי מה שנראה לו סביר וממלא את התמונה. התאוריה החדשה טוענת שהמוח עושה הרבה יותר מאשר להשלים חור אחד קטן ולא חשוב בתמונה שמפיקה העין: הוא ממלא את רוב התמונה הזו.

הסיבה שזה עניין אותי הוא בגלל הקשר להתפתחות של ילדים. אצל ילדים קטנים מאוד, לא קיים קבעון העצם, כלומר, כאשר כדור מתגלגל מאחורי הספה, הם אינם יודעים שהוא עדיין נמצא שם, פשוט לא בטווח הראיה שלהם. הם חושבים שהוא נעלם לחלוטין. בעת שקראתי את הכתבה תהיתי האם יתכן שמה שגורם לחוסר הזה הוא פשוט שאזור הזכרון לא יודע לשדר למרכז עיבוד התמונה את המשמעות של להיות מאחורי משהו. אינני יודע אם המכניזם שמאפשר את התפתחות קבעון העצם ידוע כבר בספרות המקצועית (אני אשאל את אשתי כשהיא תתעורר), אבל אם לא, בהחלט נראה לי הגיוני להסתכל לכיוון הזה.

למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של "תכנון תבוני". למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ"ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של "תכנון תבוני".

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל"אקלים" התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל"אקלים", אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

רוצים ללמוד בייל? (וגם, עיסוי 3D)

רוצים ללמוד באחת האוניברסיטאות המכובדות ביותר בעולם, אבל אין סיכוי שתתקבלו, וגם אם הייתם מתקבלים, אין לכם כמה עשרות אלפי דולרים לזרוק בשנה על תואר ראשון?

אז רק בשביל שתוכלו להרגיש כאילו אתם שם, ייל פתחו "אוניברסיטה פתוחה": קורסי שנה א' שזמינים באינטרנט כטקסט, קובץ אודיו או כסרטים. בשביל הספתח, נתחיל עם קורס מבוא לתאוריה פוליטית.

ומהצד השני של האינטליגנציה האנושית, קיבלתי הרגע דוא"ל בזה הלשון:

להזכיר לגב שלא יכאב
חווית עיסוי תלת מימדית
להשתחרר מהכאב
לחץ עכשיו

מייל זה נשלח במטרה טובה ולעזרה לסובלים באים הינכם מעונינים להסרה מרשימת הדיוור הקשו על המעטפה

אני באמת לא יודע איך להגיב על זה…

למה גוגל לא מתרגם לעברית (וגם: דאם דום)

כן, כן, עוד פיצ'ר חדש של גוגל. זה מתחיל לחזור על עצמו. אבל היום יש ערך מוסף לפוסט.

הפיצ'ר הוא בוטים שמאפשרים תרגום מכונה סימולטני לשיחות בגוגל טוק (דרך טק-קראנץ', דרך המומלצים של שרון). עכשיו אפשר לצרף לכל שיחה בגוגל טוק אחד (או יותר, לתרגום דו כיווני) ממגוון רובוטים שיתרגמו מיד כל מה שאתם כותבים בשפה אחת לשפה אחרת. יופי של יישום לטכנולוגיית התרגום היחסית מתקדמת שגוגל מציעה. תוך זמן קצר, יש להניח, יצוצו אלו שישאלו איך זה ומדוע גוגל לא מציעה תרגום לעברית, ומה זה האנטישמים האלה, ולמה ערבית כן ועברית לא וכל הג'ז הזה. לכן, ראוי להקדים תרופה למכה ולהסביר למה גוגל לא מתרגמת וכנראה גם לא תתרגם מ- ולעברית.
תרגום המכונה של גוגל בנוי על לימוד "עצמי" של המערכת שלהם באמצעות מה שמכונה "תרגום סטטיסטי". מה שגוגל עושים זה בעצם לקחת מאגר גדול של "אבני רוזטה" – טקסטים שתורגמו למספר שפות – ולתת למערכת לגלות באמצעים סטטיסטיים איזה מילה או ביטוי נוטים לשמש לתרגום מילה או ביטוי בשפה מסויימת. אחד המקורות העיקריים לטקסטים רבי תרגומים כאלו הוא האו"ם, שמפרסם את כל המסמכים הרשמיים שלו במספר גדול של "שפות רשמיות". כידוע, העברית אינה אחת השפות הללו (אבל ערבית כן, ולכן גוגל יודעים לתרגם מערבית ולערבית). למעשה, בגלל שיש כל כך מעט דוברי עברית, יש, בהתאם, כמות קטנה מאוד של מסמכים שקיימים גם בעברית וגם במספר שפות אחרות בתרגומים אמינים, ועוד פחות מכך טקסטים שתורגמו בצורה אמינה מספר פעמים. לכן, לא סביר שגוגל ישלבו את העברית במנוע התרגום שלהם בעתיד הנראה לעין.

עידן זיירמן כותב נכוחה על הכתבה האדיוטית ששודרה בחדשות ערוץ 2 על החיילים ששיחקו בנשק (נו, אז?) בהשראת משחקי מחשב (הו הזוועה! להוריד את הדברים האלה מהמדפים מיד!). כדאי להדגיש משהו, בעניין הטענה שדווקא דום, ולא אף אחד ממליון הפירסט-פרסון-שוטרז האחרים שיצאו מאז, הוא הוא ההשראה לסרט: דום יצא ב-1993. הוא אמנם נשאר פופולרי במשך שנים רבות מאוד (היה עותק של המשחק על המחשב בבסיס שלי, למעלה מחצי עשור לאחר יציאתו), אבל דחילק, החיילים האלה נולדו איפשהו בין 1987 ל-1990. אתם באמת חושבים שהם שיחקו הרבה בדום כשהם היו בני שש? לא, כי אם כן, אז זה בהחלט יסביר הרבה.

החברות הסלולריות צדקו

טמקא מפרסמים היום ידיעה אודות מחקר רב-לאומי שהראה קשר בין שימוש בסלולרי לבין גידולים שפירים וממאירים בבלוטות הרוק. פסקת המפתח בידיעה היא זו:

החוקרים מצאו גם קשר בין שימוש בטלפון באזורים כפריים המאופיינים במיעוט אנטנות סלולריות לבין אזורים עירוניים בהם קיימת כמות גדולה יותר של אנטנות סלולריות. מהמחקר עולה כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של גידולי בלוטת הרוק דווקא באזורים כפריים. באותם אזורים – מקרב האנשים ששוחחו בסלולרי באותו צד של הראש הייתה עלייה של 58% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמספר השיחות היה גבוה יותר ועלייה של 49% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמשך השיחה היה גבוה יותר.

כמובן שכל מי שטיפת בינה בקודקודו לא יהיה מופתע כלל מהממצא הזה: ככל שיש פחות אנטנות אנחנו אמנם נחשפים פחות לקרינה הקבועה של האנטנות עצמן, אבל אנחנו נחשפים בעוצמה הרבה יותר גבוהה לקרינה המאומצת של המכשיר הסלולרי עצמו. מכיוון שעוצמת הקרינה פוחתת ביחס לריבוע המרחק, השפעות הקרינה מהמכשיר הן הרבה יותר משמעותיות מאשר אלו של הקרינה מהאנטנה. כלומר, החברות הסלולריות שביקשו לפרוס רשת צפופה יותר של אנטנות בעלות קרינה נמוכה צדקו לגמרי.

מילא שהעובדה הפשוטה הזו לא מפריעה לטוקבקיסטים, אבל בינות התגובות הרבות שהובאו בכתבה (לרבות זו של ח"כ ד"ר אריה אלדד, הרגועה כיאות), ישנה גם תגובתו הפופוליסטית והמטומטמת להדהים של ח"כ אופיר פינס, שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא מאוד נהנה לדבר בבטחון על משהו שיש לו אפס הבנה לגביו:

ח"כ אופיר פינס (העבודה), יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה: "החברות הסלולאריות צריכות להתנצל בפני הציבור נוכח מסע ההכחשה שהן היו מעורבות בו למעלה מעשור בנושא הסכנה הבריאותית הנובעת מהקרינה הנפלטת ממכשירים. ועדת הפנים והגנת הסביבה תתכנס לדיון דחוף בנושא ותחל בהליכים מזורזים לחקיקה על מנת להגן על בריאות הציבור בדיוק כמו שעשתה הועדה בנושא האנטנות הסלולאריות". באוקטובר אישרה הוועדה את התקנות לחוק הקרינה הבלתי מייננת. התקנות קובעות שלא תותקנה אנטנות סלולאריות נוספות בבתים ועל מרפסות. כמו כן יידרשו החברות הסלולאריות להזהיר את הציבור באמצעות שילוט שיותקן ליד כל אנטנה.

האירוניה זועקת לשמיים.

משימה

סנופס מספרים על פוליטיקאית ניו-זילנדית שנפלה קורבן למתיחה שבה היא שוכנעה לתמוך בחרם על "דיהידרוגן מונוקסייד" (איך מתרגמים את זה לעברית?), חומר כימי בעל השפעות שליליות רבות ומרחיקות לכת.

המשימה שלכם: לבחור חבר כנסת משעשע (ישראל חסון?) ולהעביר אליו תרגום של התאור של מוראות החומר הכימי המסוכן, ואז לראות עד כמה טמבלים חברי הכנסת שלנו באמת. בהצלחה.

הביולוגיה של הפוליטיקה, חלק א’: הירשמן המורחב

ספר שאני קורא בימינו ("The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture") החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת "הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה". זו הייתה עבודה שאפתנית – אולי, בעצם, יומרנית – שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות "פוליטית" בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: "ראה הערה חשובה בעמוד 27". בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב "כפי שהראיתי…" ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט "לא הבנתי איפה הראית את זה"), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן "Voice, Exit and Loyalty".

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת "יציאה". "להצביע ברגליים", אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה – כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של "נאמנות" – כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון – הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה "לפטר" לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.