ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם. ((Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367.))

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

זה לא יכול להיות אחרת

"זו לא השיטה, טמבל," עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ'.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף. ((ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו!)) הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" (עמ' 23). "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים" (עמ' 62). "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל" (עמ' 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות. ((כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה.)) השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה," מזהירה וילף (עמ' 112), ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא" (עמ' 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך" (עמ' 120), ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה" (עמ' 123). "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה" (עמ' 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות" (עמ' 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה"ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך. ((יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית.))

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. "הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת" (עמ' 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע" (עמ' 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא), ((טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת.)) הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

הצבעה בשני מימדים היא הצבעה שטחית

בזמן שהייתי בקנדה התקיימו שם בחירות פדרליות. לקראת הבחירות פרסם ה-CBC (שזה כמו BBC, רק קנדי) כלי בשם "מצפן הבחירות". הכלי הציג לנשאלים שורת שאלות כדי לאמוד את עמדותיהם, ומיקם אותם על גרף דו-מימדי: מימד של עמדות כלכליות (ימין שמאל), ומימד של עמדות חברתיות (ליברלי-שמרן). הכלי ספג הרבה ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה חסרת שחר. מכיוון שחלק מהאחראים על הכלי הזה היו דוקטורנטים שלמדו איתי באוניברסיטת טורונטו, יצרתי סרטון יוטיוב (באיכות גרועה, כי זה מה יש) שמסביר למה החלק חסר השחר של הביקורת הוא, ובכן חסר שחר. היוצרים של המצפן הואשמו בהטייה מכוונת לטובת הליברלים שעיוותה תוצאות בכוונה כדי להציב אנשים קרוב למפלגה הליברלית. זה פשוט לא היה נכון.

אבל הייתה ביקורת מהותית יותר, כזו שלא האשימה את יוצרי המצפן בהטייה מכוונת ועיוות תוצאות, אלא במתודולוגיה שגויה ובעייתית. הביקורת הזו הייתה מוצדקת. אחד הדוקטורנטים שלמד איתי, שממשיך לעסוק בתחום, הסיק מסקנות מהביקורת הזו, ופנה לחברת kieskompas ההולנדית, שפיתחה את הפלטפורמה על בסיסה פעל המצפן, כדי שיתקנו את שדרוש תיקון. Kieskompas סרבו להכיר בשגיאות המתודולוגיות, ולכן אותו דוקטורנט החליט לנתק איתם קשר ולפתח כלי נפרד ששימש אותו בהמשך כאשר סיפק "מצפנים" לבחירות פרובינציאליות שהתקיימו מאז.

אבל kieskompas ממשיכים למכור את הסחורה המקולקלת שלהם לכל דיכפין, למרות שהם יודעים שהיא פגומה מתודולוגית. הקורבן האחרון של kieskompas הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 ותנועת עורו, שהכלי שלהם מופיע גם באתר הג'רוסלם פוסט, ואפילו אל ג'זירה.

כך נראות תוצאות המצפן של המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור אדם שהצביע אותו הדבר על כל השאלות (לא משנה אם "נייטרלי", "לא מסכים בהחלט" או "מסכים בהחלט" – התוצאה תהיה זהה). הסיבה לכך היא פשוטה ולא בעייתית: כל אחד מהמימדים נמדד על פי שורה ששאלות שבמחציתן התשובה הכי חיובית היא הכי קיצונית לכיוון אחד, ובמחציתן התשובה הכי חיובית היא קיצונית לכיוון אחר (דוגמא היפותטית: "יש לשלול את אזרחותם של ערביי ישראל" לעומת "ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה"). עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה שכמנסים להבין מה משמעות הצירים עצמם. אם תשימו לב, אין הגדרה ברורה על הצירים במצפן הישראלי. אם במצפן הקנדי יכלו לדבר על "ציר כלכלי" לעומת "ציר חברתי", בישראל אין הגדרות כאלו, ומסיבה טובה.

אבל לפני שנעסוק בזה, אסביר מה הייתה הביקורת הלגיטימית על המצפן הקנדי, ומשם יהיה קל יותר להסביר למה במצפן הישראלי הבעיה המתודולוגית הזו חריפה כפליים מאשר בקנדה. האופן שבו מחושב המיקום של כל מפלגה, ומיקומו של כל משתמש, הוא על ידי חיבור וחיסור פשוטים: על כל שאלה משיב המשתמש בתשובה שנעה בין מינוס שתיים לפלוס שתיים, וכל התשובות של כל מימד מחוברות יחדיו. לכן, אם עונים על אותה שאלה אותו דבר כל פעם, תמיד מקבלים אפס: הפלוסים והמינוסים מבטלים אחד את השני. אבל המרחק בין המשתמש לבין המפלגות נמדד על פי המרחק בין התוצאות הסופיות שלהם, ולא על בסיס המרחק ביניהן בכל שאלה ושאלה. ניקח לדוגמא שתי מפלגות ובוחר אחד. בשאלה א', הבוחר בחר מינוס אחת, מפלגה א' בחרה אפס ומפלגה ב' בחרה פלוס שתיים. בשאלה ב', הבוחר בחר פלוס אחת, מפלגה א' בחרה פלוס שתיים, ומפלגה ב' בחרה מינוס שתיים. ברור שהבוחר יותר קרוב למפלגה א' מאשר למפלגה ב' – הוא מרוחק כדי נקודה אחת ממנה בשתי השאלות, לעומת מרחק של שלוש נקודות ממפלגה ב'. אבל – שוד ושבר! – הבוחר ומפלגה ב' שניהם ימוקמו בדיוק במרכז עם תוצאה סופית של אפס, בעוד שמפלגה א' תשאר במרחק נקודה אחת מהבוחר. במקרה כזה, המצפן יציע לבוחר לבחור במפלגה שעמדותיה מנוגדות בתכלית לשלו, במקום במפלגה הקרובה אליו.

במילים טכניות יותר – בהנתן שאין מתאם מלא בין השאלות השונות המודדות כל מימד, המתודולוגיה של המצפן של kieskompas יוצרת הטייה למרכז המפה. ככל שהקורלציה בין המדדים השונים של כל מימד נמוכה יותר, כך הבעיה תחריף. בקנדה, כאמור, כל ציר הוגדר על ידי סדרה של מדדים שענו להגדרה פחות או יותר קוהרנטית: נטייה כלכלית ונטייה חברתית. אפשר להעריך שגם אם בשאלות מסוימות לא תהיה התאמה מלאה בין המפלגה לבין הבוחר, הרי שהתוצאה הסופית נותנת נטייה כללית של הבוחר ושל המפלגות, וניתן לדבר על התאמה אידאולוגית, גם אם לא על התאמה במדיניות המדויקת.

בישראל, כאמור, המצב הרבה יותר חמור. הציר האופקי במצפן הישראלי מוגדר על-ידי שלושה תחומים: שלום ושטחים, בטחון וטרור, ודת ומדינה. הציר האנכי מוגדר על-ידי חוק וממשל, זכויות אדם, וכלכלה ורווחה. כל אדם שבקיא אפילו במעט במערכת הפוליטית בישראל יזהה על נקלה את הכשל. מי שעדיין לא מזהה אותו, מוזמן להעיף מבט על הגרף לעיל ולגלות שישראל ביתנו מוקמה כשמאלנית יותר מאשר הליכוד. הכיצד קרה הדבר הזה? פשוט מאוד: ישראל ביתנו אמנם ימנית מאוד בנושאי שלום ושטחים ובטחון וטרור, אבל היא "שמאלנית" (או חילונית, ליתר דיוק) בענייני דת ומדינה. מצביע ימני מתון בנושאי בטחון ושלום ושמרן מתון בנושאי דת ומדינה יגלה לתדהמתו שישראל ביתנו היא המפלגה בשבילו, לפחות על המימד הזה. גם מצביע שמאלני מתון בנושאי שלום ובטחון אך שמרן מאוד בנושאי דת ומדינה יגלה שישראל ביתנו היא הקרובה אליו ביותר. כך גם אנו מגלים שמפלגת רע"מ – מפלגה ערבית מוסלמית, ממוקמת כימנית יותר ממפלגת העבודה. בעיה דומה מופיעה גם במימד השני, שם נטיות ליברליות בנושא הכלכלי תנטרלנה נטיות ליברליות בנושאי זכויות אדם. כך ימצא עצמו המצביע הפוטנציאלי של "עלה ירוק – המפלגה הליברלית" זוכה להמלצה להצביע למפלגה העבודה, וכך מרצ ורע"מ-תע"ל מוצאות עצמן כבעלות עמדות כמעט זהות.

במילים אחרות, המצפן הזה משקף ניסיון להטיל לפחות ארבעה מימדים שונים ובלתי מתואמים – בטחון ושלום, דת ומדינה, כלכלה, וזכויות אדם – על שני מימדים בלבד. ההטלה הזו מבוצעת בצורה שלומיאלית שמתעלמת מחוסר ההתאמה בין המימדים השונים.

התוצאה הזו מטעה, בלשון המעטה. אם מי ממשתמשי הכלי יטעה לחשוב שהתוצאה משקפת איזושהי אמת אובייקטיבית וישנה את הצבעתו מבלי לחקור יותר לעומק, הרי שהצבעתו עלולה שלא להתאים כלל לעמדותיו.

יש להגיד לזכות הכלי שהוא "שקוף" – כל עמדות המפלגות מפורטות, ומשתמש שמעוניין בכך יכול לגלות כיצד חושבו מיקומי המפלגות השונים וכך לזהות את ההטייה. אבל השקיפות הזו אינה יכולה לכפר על העובדה שהכלי הינו פגום, ושמי שמכר את הכלי למכון הישראלי לדמוקרטיה ידע שהוא פגום וממשיך לסחור בו. היא גם לא מכפרת על כך שאנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כשלו באיתור הכשל הבסיסי עד מאוד הזה. יתכן שאנשי המכון חושבים שהמצפן הוא לא יותר מצעצוע, בידור לשעת הבחירות, אך בכל זאת מן הראוי שמוסד מכובד כזה לא יעניק את שמו לכלי שמטעה מצביעים ומעוות (שלא במתכוון) את התוצאות המוצגות למשתמשים.

הצגה הרבה יותר מוצלחת של קרבה אידאולוגית תמדד על מימד אחד בלבד, שיהווה את סיכום סך המרחקים בין עמדת המשתמש לעמדותיה של כל מפלגה. על פניו, נראה שהכלי שהציע מאקו עשה שימוש במימד כזה, אבל מכיוון שהכלי היה בלתי שקוף בעליל, בלתי אפשרי לבדוק ולהבין אותו, ולפיכך גם עליו לא הייתי ממליץ.

אני חושש שתאלצו להחליט בכוחות עצמכם איזו מפלגה יותר קרובה אליכם…

עיקרי הדברים נשלחו גם למכון הישראלי לדמוקרטיה וליתר הגורמים המעורבים במצפן הישראלי. אם וכאשר תתקבלנה תגובותיהם, אפרסם אותן כאן.

עדכון, 21.1.2013: מרשות השידור הפנו את תשומת ליבי לכך שהמצפן לא הופיע באתר קול ישראל, ורשות השידור לא הייתה קשורה אליו בשום אופן. הפוסט תוקן בהתאם. סליחה על הוישנה.

מתנועת "עורו" התקבלה התגובה הבאה: "המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שותף מרכזי של עורו בתחום הממשל והדמוקרטיה, אבל עורו לא היתה מעורבת באופן ישיר בפיתוח המצפן. מתוך מודעות לבעיות המתודולוגיות הבלתי נמנעות בכלים שכאלה, פיתחנו אפליקציה משלנו לבחירה מושכלת – המשחק "פוליטקלי קורקט", שבו המשתמשים מוזמנים לדרג ציטוטים שנאמרו על ידי ראשי המפלגות, ולא לדרג את עמדתם על פי אמירות כלליות המבוססות על קביעתם של מפתחי המשחק ולבחירתם של עורכיו.

"ברור לנו שגם "פוליטקלי קורקט" אינו כלי מושלם וגם בו יש בעיות מתודלוגיות מסוימות. אנחנו איננו קוראים לגולשים לבסס את הצבעתם אך ורק על תוצאות המשחק אלא מעודדים אותם להמשיך וללמוד מי הם המועמדים לכנסת הבאה ומה הם עשו באמצעות מגוון כלי מחקר ומידע שהנגשנו בעמוד התוצאות של המשחק, כגון מבחן איכות השלטון של התנועה לאיכות השלטון, אג'נדות נבחרות מאתר כנסת פתוחה, אמון והסכמה בהתבסס על אתר כחול, רשימת תורמים מרכזיים מאתר מבקר המדינה ועוד.

"מבחינתו, משחק הציטוטים הוא שער לעמוד שבו ריכזנו מידע רלוונטי על המועמדים לכנסת הבאה. המשחק עצמו ימיו ספורים – כבר ביום שלישי הוא יהפוך לא רלונטי, אבל עמוד המידע על המועמדים ימשיך לשמש את תנועת עורו ואת חבריה גם לתוך הקדנציה הבאה."

טרם התקבלה תגובה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

עדכון נוסף, 21.1.2013: המכון הישראלי לדמוקרטיה סירב להגיב לגופם של דברים מכיוון שלא הועברו אליו טרם הפרסום.

פתק לבן, דגל שחור

כמדי מערכת בחירות מתעורר גם הפעם הדיון בשאלת עצם ההצבעה בבחירות, ושאלת "זריקת הקול לפח" הנובעת מאחוז החסימה. בפוסט הזה אנסה להבהיר כמה נקודות מרכזיות על ההשלכות של צורות ההצבעה השונות בתקווה שהדבר יעזור לכם להחליט כיצד לנהוג.

גילוי נאות: אלא אם יקרה משהו מאוד חריג בשבועות הקרובים, אני אצביע למפלגת העבודה. לא רק בגלל שההגינות מחייבת, אלא גם משום שאני באמת מאמין שחשוב לבנות אלטרנטיבה רצינית ומשמעותית לנתניהו והליכוד. החזרה למודל של מפלגה דומיננטית כפי שהיה בראשית ימי המדינה, כאשר מפא"י הייתה גדולה כפליים ויותר מהמפלגה השניה בגודלה (כאשר בתחילת הדרך המפלגה השניה הזו הייתה בכלל מפ"ם – לא בדיוק אלטרנטיבה טבעית למפא"י), והאופוזיציה הייתה מפולגת ונטולת הנהגה ברורה, היא מתכון לאסון. וזה לא קשור בעמדות של המפלגה הדומיננטית – כל מפלגה בעמדה כזו תנצל את מעמדה לרעה. כאשר אנחנו שרויים בין כה וכה במשבר לגיטימציה פנימי מתמשך של המשטר הדמוקרטי, והציבור עצמו מקבל בשמחה טענות על "העדר משילות" בישראל, ההתדרדרות עלולה להיות מהירה.

אבל חרף כל זאת, אני לא יכול להגיד שאין מפלגות קטנות שהייתי שמח לראות את נציגיהן בכנסת. יש לי הרבה סימפתיה לדעם, למשל, על האידאולוגיה הפוסט-לאומית שלהם. אני סקרן לראות מה יקרה אם #ארץחדשה יצליחו להשחיל שניים-שלושה נציגים. השאלה, אם כן, היא מה מערך הסיכונים והסיכויים לצורות ההצבעה השונות. מה אפשר להפסיד, ומה הסיכוי להרוויח?

על דרך חלוקת המנדטים בישראל כבר דיברתי. השורה התחתונה שחשוב לזכור היא שהחלוקה היא בסופו של דבר יחסית, עם קצת תיקונים בשוליים. בניגוד לשיטות בחירה רובניות, יש הרבה פחות מקום להצבעה אסטרטגית לישראל, כי בגדול השיטה היא כזו שיותר מצביעים משמעם יותר מושבים. לכן כעקרון, עדיפה הצבעה "כנה" על פני הצבעה אסטרטגית. כלומר, עדיף להצביע למפלגה הכי קרובה אליך בדעותיך מאשר למפלגה רחוקה יותר שתשיג מטרות אסטרטגיות ברמת חלוקת המנדטים בכנסת. ((ראוי להדגיש: ההצבעה שלי לעבודה אינה הצבעה אסטרטגית, למרות שכנראה שיש מפלגות אחרות שקרובות אלי יותר בממדים מסוימים. ההצבעה שלי נובעת מממד מסוים, מערכתי, שאני מציב אותו מעל לממדים אחרים. בממד הזה, מפלגת העבודה תשרת את האינטרסים שלי, כפי שאני מבין אותם, יותר טוב מכל מפלגה אחרת.)) לצורך העניין, המריבות בתוך הגושים נראות לי חסרות ערך. אינני רואה הבדל עקרוני בין הצבעה לעבודה לבין הצבעה למרצ מבחינה אסטרטגית. שתי המפלגות משתייכות לאותו גוש, ומי שמחליט להעביר את קולו מאחת לשניה מסיבות אסטרטגיות, לדעתי, מטריח את עצמו שלא לצורך. אין לכך כל השפעה. ((כמובן, אפשר לשאול אם בכלל יש השפעה אמיתית להצבעתו של אדם אחד בכל מקרה, והתשובה היא ככל הנראה לא — למרות ש — ומכאן שכל דבר מלבד הצבעה כנה הוא בזבוז של משאבים קוגנטיביים – אבל לא נכנס לזה.)) אפשר לשקול שיקולים רלוונטיים בהתלבטות כזו, כמובן. למשל, בשאלה מי המועמדים שמתנדנדים על סף הריאלי, שהכנסתם לכנסת חשובה יותר למצביעה המתלבטת. הצבעה כזו, לדידי, אינה הצבעה אסטרטגית.

השאלות מתחילות כאשר מכניסים לתמונה את שאלת אחוז החסימה. כדי להכנס לכנסת רשימה חייבת לקבל לפחות שני אחוז מהקולות הכשרים בבחירות. התנאי הזה גורם לאנשים לחשוב שאם יצביעו למפלגה שבסופו של דבר לא תעבור את אחוז החסימה, הרי שהם "זורקים את הקול שלהם לפח". מכאן אנשים מתפצלים לשלוש קבוצות: המצביעים הכנים – אלו שמצביעים למפלגה שבחרו בה בלי קשר לסיכוייה לעבור את אחוז החסימה ומקווים לטוב; המצביעים האסטרטגיים – אלו שמחליטים להעביר את קולם למפלגה רחוקה יותר מהם שאין ספקות לגבי סיכוייה לעבור את אחוז החסימה כדי "לא לאבד את הקול"; והלא-מצביעים, אלו שמחליטים שמכיוון שהקול שלהם ילך לפח בכל מקרה, אין טעם בכלל ללכת להצביע. כפי שאראה, ההתנהגות המוצדקת ביותר מבין אלו היא ההצבעה הכנה. להצבעה האסטרטגית יש, אם בכלל, משמעות מועטה מאוד בתוצאה הסופית – גם אם היא נעשית בצורה המונית, ואילו לאי-הצבעה יכולות להיות השלכות שליליות מאוד על התוצאות הסופיות (במיוחד אם היא נעשית בצורה המונית). לעומת זאת, להצבעה הכנה ישנן אותן השלכות חיוביות פוטנציאליות שיש להצבעה אסטרטגית, אבל בלי לאבד את הסיכוי להשלכות חיוביות מאוד (מנקודת מבטה של המצביעה).

נתחיל מסוגיית ההצבעה האסטרטגית. הסיכוי של הצבעה אחת להעביר מנדט מפה לשם הוא מזערי. אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט. יוסי לוי כבר עשה למעננו חישוב לדוגמא: הוא לקח את 71,000 הקולות שהלכו לארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות הקודמות וחילק אותם לפי מגוון תסריטים בין ארבע המפלגות הגדולות בבחירות ההן (קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה). כפי שהוא מראה, במקרה הקיצוני ביותר – שכל הקולות כולם זורמים למפלגה אחת – זה מוסיף לה רק שני מנדטים, וברוב המקרים אחד מהם הוא בתוך הגוש (ימין לעומת שמאל-מרכז). בהנחה שההצבעה האסטרטגית עשתה לכם טעם מר בפה, וגרמה לכם להרגיש רע עם כל הקטע של ההצבעה בבחירות – קשה לי לראות איך זה שווה את זה.

כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי. זה לא משהו מדיד, זה משהו שמובנה על-ידי חברה דמוקרטית בתוך האזרחים שלה אם היא חפצת חיים. התחושה הזו שיש "חובה אזרחית" להשתתף בבחירות היא אלמנט שחייבים לקיים אותו, כי אם מזניחים אותו הדמוקרטיה תתפורר עד מהרה. הקמפיינים לקראת הבחירות הנוכחיות שנועדו להעלות את אחוז ההצבעה חזרה לאזור ה-80% (שמזכירים את הקמפיינים של rock the vote בארה"ב, וקמפיינים דומים במדינות אחרות שסובלות גם הן מירידה באחוזי ההצבעה) הם סימן משמח לכך שהחברה האזרחית בישראל מודעת לנזק שבאפתיות כלפי תהליך ההצבעה, שהופך עד מהרה לאובדן אמון מוחלט בשיטה הדמוקרטית.

אם אתם רוצים לדעת עד כמה הרסנית התפיסה שזה לא נורא לא להצביע פעם אחת, מספיק לראות מה קרה בישראל. כל הניסיונות לתלות את הירידה באחוז ההצבעה בשיטת הבחירות (שלא השתנתה מהותית מעולם, ולאורך רוב שנותיה היו בישראל כ-78-80 אחוזי הצבעה), או בתחושה ש"אין למי להצביע" או ש"זה לא משנה למי נצביע", אינם מצליחים להסביר את התזמון של הקריסה הטוטאלית של אחוז ההצבעה בישראל – מיציבות מרשימה על כ-78% מאז שנות ה-70, לפחות מ-70 אחוז ב-2003, ורק 63 אחוז ב-2006. אבל יש הסבר שמזהה בדיוק את נקודת השבר. ב-2001 התקיימו בישראל בפעם הראשונה והאחרונה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. המועמדים היו אהוד ברק ואריאל שרון. אהוד ברק הגיע לבחירות הללו כראש ממשלה בלי קואליציה, כשהמפלגה שלו עצמו בקושי הצליחה להביע בו אמון. השמאל עמד בפני שלוש ברירות: לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולהצביע לאהוד ברק (זה מה שאני עשיתי), להתמודד עם שבץ פוטנציאלי ולהצביע שרון, או לא להצביע בכלל. אין לי מושג מה חשבו בימין על הבחירה שהוצבה בפניהם, אני יכול רק לנחש שגם שם, גם אם פחות, היו רבים שלא מצאו את עצמם בבחירה הבינארית הזו. ((מן הסתם אם היו יודעים מה שרון יעשה תוך מספר שנים, גם בימין היו ששים הרבה פחות לתמוך בו ב-2001.)) התוצאה הייתה אחוזי הצבעה בלתי נתפסים ביחס למקובל אז. טיפה יותר מ-62 אחוז מאזרחי ישראל טרחו להצביע, ונתנו נצחון בפער עצום לשרון. ((ראוי לציין, כמובן, שהתופעה של אחוזי הצבעה נמוכים יותר בשיטות רובניות (כלומר, שרק אדם אחד יכול להבחר מבין האנשים שהמצביע מתבקש לבחור ביניהם), לעומת שיטות יחסיות בהן התוצאות פחות או יותר פרופורציונליות לפיזור המצביעים בין החלופות, היא תופעה מוכרת בספרות (Grofman and Selb 2011).))

כעבור שנתיים, רבים מאלו שלא הצביעו ב-2001 לא מצאו לנכון לחזור לקלפי. הם גילו שהשד לא נורא כל כך, הם לא חשו בושה על כך שלא הצביעו, ולא חשו בחסרונה של תחושת האזרחות הטובה שאמורה להתלוות להצבעה. אז הם לא הצביעו.

הם תלו את זה בכל מיני הסברים – אין למי להצביע, כולם מושחתים, בכל מקרה התוצאה ידועה מראש. אבל אלו דברים שבעבר תחושת המחויבות האזרחית הייתה מפילה לארץ בקלות. עכשיו כבר לא הייתה תחושה כזו, והתירוצים ניצחו.

וזו הסיבה הראשונה לכך שהבחירה באי-הצבעה היא גרועה. היא מכרסמת בלגיטימציה הציבורית של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה, כפי שאני חוזר ואומר, היא המשטר היחיד שפשוט לא יכול להתקיים בלי לגיטימציה. מוטב לעודד אנשים להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה מאשר להגיד להם שהצבעה כזו היא "זריקת הקול שלהם לפח". מי שיקבל את הטיעון הזה עלול להחליט שבכל מקרה אין ערך להצבעה שלו, ויפסיק להצביע. וברגע שמפסיקים להצביע, הסיכוי לחזור להצביע קטן משמעותית (Gerber, Green and Shachar 2003). ההשפעה ההרגלית השלילית של אי הצבעה חזקה במיוחד בקרב צעירים. במילים אחרות: ככל שאדם התחיל לא להצביע מוקדם יותר (קל וחומר אדם שמעולם לא הצביע), כך סיכויו לחזור להצביע (או להתחיל להצביע) קטנים. זו הסיבה ששמים כל כך הרבה דגש על עידוד צעירים להצביע בפעם הראשונה שמותר להם. זו הסיבה שאנחנו מעודדים בני 17 להרגיש אכזבה מכך שהם לא יכולים להצביע. ואכן, בישראל כמו בשאר העולם (Blais and Rubenson 2012), אי ההצבעה נפוצה בקרב צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים. זה לא תמיד היה כך. לא מדובר על משהו שעובר עם הגיל, אלא על שינוי דורי שימשיך להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית במשך עשרות שנים.

אבל אם כל זה לא שכנע אתכם שהחובה האזרחית להצביע היא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר ההשפעה הריאלית על הצלחתה האלקטורלית של המפלגה המועדפת עליכם, הרשו לי להציע לכם לשקול זאת: ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, סיכוייה של עוצמה לישראל להכנס לכנסת יהיו נמוכים יותר. האין זו מטרה נעלה? הסיפור הוא כזה: ככל שיותר אנשים מצביעים, כך אחוז החסימה מתרגם למספר גדול יותר של מצביעים הדרושים כדי שמפלגה תכנס לכנסת. על כל 50 אנשים שמצביעים בבחירות, לא משנה לאיזו מפלגה (ובתנאי שהקול שלהם כשר – כלומר פתק לבן לא נחשב), מיכאל בן ארי צריך לגייס עוד מצביע למפלגה שלו. אתם לא רוצים לראות את מיכאל בן ארי משפריץ את הגזענות שלו בכנסת, נכון? אתם לא רוצים לראות את ברוך מרזל מטנף את הדוכן במליאה בארס שלו, נכון? אז לכו להצביע. אם לא תצביעו, אתם מפסידים את הסיכוי שלכם להקטין את סיכוייה של המפלגה הנתעבת הזאת לזהם את בית הנבחרים שלנו ואת דברי הכנסת.

נכון, אותו הכלל נכון גם עבור המפלגה הזעירה המועדפת עליכם, אבל אם תצביעו עבורה, אתם מאזנים 50 מצביעים אחרים שהעלו את רף אחוז החסימה עבורה. לא שווה? שווה. אם אתם תומכים במפלגה זעירה, להצבעה שלכם יש יכולת להשפיע. הצבעה אסטרטגית למפלגה גדולה יותר במקרה הטוב תעביר מנדט אחד למפלגה הזו, ולא בטוח שהמנדט הזה לא ינדוד פשוט בתוך הגוש. אבל הצבעה כנה עשויה להעביר את המפלגה שלכם את רף אחוז החסימה – ואז השגתם שני מנדטים בבת אחת. ואם אתם מצביעי שמאל, הרי שאני שמח לדווח לכם שיש סיכוי טוב שהמנדטים הללו ירדו דווקא מהליכוד, כי המנדטים נלקחים באופן פרופורציונלי מהמפלגות השונות, ומכאן שהמפלגה הגדולה יותר תפסיד יותר.

אז אם השתכנעתם להצביע, אבל אתם פשוט לא בטוחים למי, גם פה יש פתרונות. שחר שמש יצר כלי שבוחר לכם מפלגה רנדומלית מבין כל המפלגות שאתם מוכנים להצביע להן (בהנחה שאין אף אחת שאתם ממש רוצים להצביע לה, או אז לא הייתה בעיה). מה שיפה בכלי הזה הוא שאמנם אתם נותנים את הקול שלכם בסופו של דבר למפלגה אחת, אבל הרנדומליות שלו מבטיחה שבאופן יחסי, הקול שלכם "יתפזר" בין כל המפלגות שבחרתם בסיועם של המצביעים האחרים שעשו שימוש בכלי.

זהו. עכשיו שבו עם עצמכם, עברו על רשימת המפלגות, עקבו אחרי הפרסומים השונים שלהן, החליטו עבור מי אתם רוצים להצביע, וביום הבחירות – לכו להצביע. ואל תעיזו לשים פתק לבן, כי אף אחר לא סופר אותם. כאילו, מילולית. אף אחד לא סופר אותם.

 

 

באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל ((למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום)) חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

לשכנע, לא רק את המשוכנעים

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין. ((ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים.)) אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת. ((העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם.)) או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום. ((תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב.)) אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים ((קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל…)) – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי. ((לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו.)) סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו. ((מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם.)) לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

או, עכשיו שומעים!

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה "The Origins of Political Order". לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, "הכוורת – רדיו רעיונות", קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

דמוקרטיה זה לא השחור החדש

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח"כ משה מוץ- מטלון, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם…

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיהיש סיכויעורוהמחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש"ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב "מפלגה לא דמוקרטית" על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם "ערכים" בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. ((רוברט דאהל כתב רבות על הנושא, ואף טבע את המונח "פוליארכיה" כדי לתאר את הדמוקרטיה הליברלית הריאלית, להבדיל מהאידאל הדמוקרטי הבלתי מושג, מחד, והדמוקרטיה האלקטורלית גרידא מאידך. ראו ספריו After the Revolution ו-Polyarchy. בעברית יצא זה מכבר ספרו "על הדמוקרטיה", הנגיש יותר לקורא הכללי.)) כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת "יציאה" (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי "לצאת" ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו"ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: "הבעה" (voice) או "נאמנות" (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו"ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל"יציאה" הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של"צרכנים" יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של "כניעה" ו"אלימות". ((כמובן, שליטים אוטוריטריים טובים יכולים להקשיב לרחשי ליבם של בני העם, אבל אין שום דבר מובנה בתוך השיטה האוטוריטרית שיבטיח הקשבה שכזו.)) דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה"ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

מה השתנה ביוון?

במאי נערכו בחירות ביוון מהן יצאה המערכת המפלגתית חבולה מכל הכיוונים, עם אחת משתי המפלגות הגדולות שנפלה מרוב בפרלמנט ב-2009 למקום השלישי והלא מכובד, אחרי שאיבדה שלושים אחוזים מהציבור; ועם שתי מפלגות "גדולות" שביחד בקושי אוחזות ברוב של הפרלמנט, ובלי שום אפשרות ריאלית להרכיב קואליציה יציבה, בגלל הפילוג האידאולוגי המר סביב סוגיית כלכלת הצנע.

כצפוי, יוון הלכה לסבב בחירות נוסף בעקבות הבחירות במאי. קצת יותר מפתיע, עבורי, היה שהמפה הפוליטית לא עברה שום שינוי בתווך. אף מפלגה לא התאחדה עם אף מפלגה אחרת. למעשה, הפוליטיקאים אמרו לבוחרים "נסו שוב".

והנה, הבוחרים ביוון אכן ניסו שוב. סבב הבחירות החדש עדיין לא הוציא מתחת לידיו מפלגה עם רוב בפרלמנט, אבל התוצאות בהחלט שונות מאלו של לפני חודש. נבחן, אם כן, מה נתשנה ומה נשתמר.

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על שני מספרים כאלו שהכריעו את הבחירות: 35 – אחוז הנמנעים בבחירות; ו-19 – אחוז המצביעים שהצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. במספר הראשון הייתה החרפה קלה בבחירות האחרונות. אחוז הלא מצביעים טיפס ועלה לשיא של 37.5. משמע – עוד 2.5 אחוז מהאוכלוסיה ביוון התייאשו מהסיכוי לשינוי דרך הקלפי. מדובר בתמרור אזהרה חמור מאין כמוהו לדמוקרטיה היוונית.

במספר השני, לעומת זאת, היה שינוי משמעותי: רק כשישה אחוזים מהקולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. 13 האחוזים האחרים, עם זאת, לא התגבשו יחדיו לקידום מפלגות חדשות – אף מפלגה לא הצטרפה לפרלמנט בסבב הבחירות האחרון – אלא עברו למפלגות הגדולות, או נטשו את הקלפי לגמרי. אם במאי שתי מפלגות הגיעו כדי עשירית האחוז מאחוז החסימה (שעומד על שלושה אחוזים ביוון), הרי שבסבב האחרון אף מפלגה לא התקרבה אפילו לשני אחוזים. מפלגת הימין הקיצוני LAOS, שכבר בבחירות הקודמות איבדה כמעט מחצית מכוחה וירדה אל קצת מתחת לאחוז החסימה, המשיכה בהתדרדרות שלה וירדה עד לאחוז וחצי מהקולות. (החדשות הטובות הן שהקולות הללו לא עברו למפלגת הימין הקיצוני החדשה, "שחר זהוב", שלא התחזקה בבחירות הנוכחיות). המפלגה הירוקה, שממש גירדה את אחוז החסימה מלמטה, קרסה טוטאלית אל מתחת לאחוז אחד.

בקרב המפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט, אפשר לראות שתי תופעות מעניינות: שתי המפלגות הגדולות, דמוקרטיה חדשה מימין וסיריזה משמאל, התחזקו בכ-10% כל אחת ושמרו על הכמעט-תיקו ביניהן. אבל שלוש מבין חמש המפלגות האחרות שהתמודדו שמרו על כוחן כמעט בלי כל שינוי. פאסוק, מפלגת השמאל הגדולה-לשעבר, איבדה פחות מאחוז, בעוד שהשחר הזהוב ודימאר (מפלגה שהתפצלה מהחברה הראשית בקואליציית המפלגות סיריזה) נותרו ללא שינוי כלל. מאיפה באו 20 האחוזים שנוספו למפלגות הגדולות? 13 אחוזים, כאמור, הגיעו מהמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שלושה נוספים הגיעו ממפלגת היוונים העצמאיים, שהתפצלה מדמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותה לתוכנית הצנע של האיחוד האירופי.

ארבעת האחוזים האחרונים הגיעו ממקור מפתיע: המפלגה הקומוניסטית. מדובר במקור מפתיע משום שמצביעי מפלגות קומוניסטיות נוטים להיות אידאולוגים נוקשים ולא מצביעים אסטרטגיים או פרקטיים. אדם שמצביע למפלגה קומוניסטית יודע שסיכוייה להיות חברה בממשלה הם אפסיים, ובכל זאת הוא מצביע לה. ((המפלגה הקומוניסטית היוונית הוקמה ב-1918, רגע אחרי המהפכה הבולשביקית. למעט כמה רגעים היסטוריים קצרים, כמו במהלך מלחמת העולם השניה, המפלגה לא הייתה שותפה בשלטון ביוון.)) בבחירות האחרונות גם לא חסרו מפלגות מחאה להצביע להן עבור אלו שקולם היה קול "אנטי-ממסדי" גרידא, ובין כה וכה המפלגה לא התחזקה משמעותית לעומת בחירות 2009. ובכל זאת, הנה היא נופלת לאחוז הנמוך ביותר לו זכתה זה 20 שנה, וקולותיה עוברים למפלגה הסוציאליסטית סיריזה. אני רחוק מלהיות מומחה למפלגות קומוניסטיות, אבל אני חייב לתהות אם אין כאן תקדים חריג. אולי מתחבא כאן מאמר ראוי לפרסום.

אמרתי בתחילת דברי שהפתיע אותי שלא חלו שינויים בנוף המפלגתי בין שתי מערכות הבחירות. הפיצול בשמאל המשיך לפגוע בתומכיו. אם שתי מפלגות השמאל הסוציאליסטיות המתנגדות למדיניות הצנע – סיריזה ודימאר – היו מאחדות כוחות, סיריזה הייתה ניצבת כיום כמפלגה הגדולה בפרלמנט, עם כמעט 140 מנדטים. עוד לא רוב, אבל מספיק כדי לכפות על פאסוק להצטרף לקואליציה ולהרכיב תוכנית חדשה להצלת הכלכלה היוונית שתשלב בין אחריות כלפי הציבור, לבין אחריות כלפי הכלכלה והאיחוד האירופי. מאידך, אם מצביעי היוונים העצמאיים לא היו משכילים, בניגוד למצביעי דימאר, להעביר את קולם לדמוקרטיה החדשה, הכף הייתה נוטה לכיוון היריב מהעבר השני של המפה הפוליטית, וסיריזה הייתה מרכיבה את הממשלה הבאה.

במקום זאת, הייתה זו מפלגת דמוקרטיה חדשה שזכתה לרוב דחוק של קולות, וכתוצאה מכך לבונוס של 50 מנדטים בפרלמנט של 300 מושבים. עם 129 מושבים היא עדיין רחוקה מרוב בפרלמנט, אבל דבר לא מונע ממנה לחזור ולהקים ממשלת אחדות עם יריבתה ההיסטורית פאסוק כדי להמשיך במדיניות שגרמה למהפכה רבתי במפה הפוליטית של יוון. בהנתן האופציה של ממשלת מרכז, סיכוייה של ממשלת ימין עם היוונים העצמאיים ועם השחר הזהוב הם אפסיים – אין לדמוקרטיה חדשה שום סיבה להיות המפלגה שהכניסה את הניאו-נאצים לממשלה.

המפסידה הגדולה ביותר של סבב הבחירות הזה היא פאסוק. אם לא מספיקה המכה האלקטורלית שהיא חטפה, היא עומדת בפני הבחירה המאוד קשה בין נבלה ובין טריפה: מצד אחד להכנס לקואליצית מרכז עם דמוקרטיה חדשה, קואליציה שגם אם תצליח להביא לשגשוג, כל הישיגיה יזקפו לזכות החברה הבכירה בה, ובכך תביא להמשך הכרסום בכוחה של מפלגת השמאל ההיסטורית; ומצד שני, השארות מחוץ לקואליציה תתפס כבגידה במצביעים שעוד נשארו לפאסוק, הפקרת הממשלה לימין הקיצוני, וכל זאת כאשר אין לפאסוק ולו שבריר של תירוץ אידאולוגי למהלך כזה. מה שלא תעשה, פאסוק תגיע לבחירות הבאות כלא יותר מצל של המפלגה המפוארת שהייתה בעבר. במידה לא מועטה מצבה של פאסוק מזכיר את מפלגת העבודה בנקודות מסויימות בהיסטוריה הלא רחוקה – ואולי גם בהווה שלה. אם הייתי איש פאסוק הייתי עוקב בעניין רב אחר הניסיון של שלי יחימוביץ להחיות את מפלגת העבודה ולהחזירה לרלוונטיות. אולי יהיה מה ללמוד מהמהלך הזה, או למצער, ללמוד מה לא יעבוד.

דמוקרטיה חדשה, אם כן, תקים ככל הנראה קואליציה יציבה. אבל הכלכלה היוונית היא הכל פרט ליציבה. גורלה של המפלגה הזו, מפלגתו של מי שחידש את ימיה של הדמוקרטיה ביוון — מעטות הן המפלגות ששמן באמת משקף את ההיסטוריה שלהן כמו המפלגה הזו — יקבע בשנים הקרובות לשבט או לחסד. שגשוג כלכלי, אם יגיע, יהפוך את מנהיגי המפלגה לגיבורים לאומיים ויבטיח לה רוב מוצק בפרלמנט לעשור הקרוב לכל הפחות. כשלון כלכלי, לעומת זאת, ירסק את המפלגה לחלוטין והיא תמצא את מקומה לצד פאסוק, כמפלגה שהושלכה לצד הדרך על-ידי תומכיה.

מה עובר על יוון?

ימים מעניינים עוברים על הפוליטיקה בעולם המערבי. שתי מערכות בחירות מטלטלות ביוון ובצרפת. על צרפת אני אכתוב אחרי הבחירות לפרלמנט (אולי), אבל על יוון אפשר לחשוב כבר עכשיו. מה אנחנו יכולים ללמוד מיוון?

מה קרה?

ביוון קיימת, מאז נפילת המשטר הצבאי במדינה ב-1974, מערכת דו-מפלגתית נוקשה למדי. שתי מפלגות – דמוקרטיה חדשה (ימין) ופאסוק (התנועה הסוציאליסטית הפאן-יוונית, שמאל) שלטו ללא עוררין בפוליטיקה. שתי המפלגות החזיקו באופן קבוע רוב של למעלה מ-80% מהקולות יחדיו, וכ-90% מהמושבים בפרלמנט (היתר בד"כ הלך למפלגות קומוניסטיות, ולפרקים גם למפלגת ימין קיצוני כזו או אחרת). רוב הממשלות היו ממשלות של מפלגה אחת.

בעקבות המשבר הכלכלי ב-2011 נפל דבר: ראש הממשלה, איש פאסוק, פרש, והוחלט להקים ממשלת אחדות תחת הנהגתו של ראש ממשלה ממונה מבחוץ, נגיד הבנק המרכזי לשעבר וסגן נשיא הבנק המרכזי האירופאי לוקאס פאפאדמוס. ((מעניין אם פאפאדמוס זה "אבי האומה" ביוונית…)) הממשלה כללה את שתי המפלגות הגדולות וכן מפלגת ימין קיצוני. שתי מפלגות שמאל (הקומוניסטים והמפלגה הסוציאליסטית סיריזה – קואליציית השמאל הרדיקאלי) סירבו להזמנה להצטרף לממשלה. כידוע, פאפאדמוס הנהיג מדיניות של צנע, בעקבות דרישות האיחוד האירופי, בתמיכת חברות הקואליציה.

לעת בחירות, הבוחרים, שלא כל כך אהבו את המדיניות הכלכלית שהתוותה הממשלה, מצאו את עצמם ללא אלטרנטיבות שלטוניות, ולכן הם פנו להצביע בהמוניהם למפלגות שוליים חדשות (מפלגת השמאל דימאר, מפלגת הימין הקיצוני "שחר מוזהב", ומפלגת היוונים העצמאיים שפרשה מתוך דמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותם למדיניות הצנע של הממשלה), ולמפלגת האופוזיציה (הלא קומוניסטית) סיריזה.

הרבה נאמר על עלייתה המטאורית לכאורה של מפלגת הימין הקיצוני הניאו-נאצית "השחר המוזהב", אבל אני לא רואה כאן שינוי משמעותי. מפלגת הימין הקיצוני שקדמה לה, LAOS, שאנשיה גם הם הואשמו בניאו-נאציזם, קרסה אל מתחת לאחוז החסימה. השילוב של הקולות הללו עם הירידה באחוז החסימה מסביר חלק גדול מעלייתה של המפלגה הקיצונית החדשה, עוד לפני שנכנסנו לזעם על מפלגת הימין הגדולה והנטייה של חלקים באוכלוסיה שנמצאת תחת איום כלכלי להפוך את חששותיהם המוצדקים לשנאת זרים. בכל אופן, ההצלחה הזו לא הייתה צריכה להפתיע יותר מדי.

הזינוק הבאמת מדהים הוא של מפלגת השמאל הרדיקאלית סיריזה, שזכתה להפוך למפלגה השניה בגודלה בקרב המצביעים, בפער של שני אחוזים בלבד מהמפלגה הראשונה (דמוקרטיה חדשה). זאת הפעם הראשונה מאז שנות ה-70 שמפלגה שאינה פאסוק או ד"ח זוכה לכבוד הזה. מדובר בריבוע כוחה האלקטורלי של המפלגה הזו. ((קצת מזכיר את מה שרבים חשבו שיקרה למפלגה הליברלית תחת קלג בבריטניה, ומה שאכן קרה למפלגת הדמוקרטים החדשים בקנדה, למרות שאצל האחרונים השינוי המשמעותי במספר המושבים הוא תוצאה של שינוי קטן, יחסית, במספר הבוחרים.))

אבל הסיפור האמיתי של הבחירות האלה נמצא בשני מספרים אחרים, שניהם גדולים יותר ממה שכל אחת מהמפלגות הצליחה להשיג: 19, ו-35.

35% מהאזרחים היוונים בחרו שלא לבחור בבחירות הללו (ועוד כשני אחוז הצביעו בפתקים ריקים או פסולים). עליה של חמישה אחוז לעומת הנתון המקביל ב-2009, והמשך של המגמה המדאיגה (אך לא יחודית) שהחלה בשנות ה-90, אז אחוזי ההצבעה נעו סביב ה-80%, ומאז הם יורדים בהדרגה.

19% מהמצביעים נתנו את קולם למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הגבוה יחסית של יוון – שלושה אחוז. שתי מפלגות לפחות, הירוקים ומפלגת הימין הקיצוני LAOS, היו קרובות כדי עשירית האחוז ממספר הקסם. כך קרה ששתי המפלגות הגדולות איבדו ביחד 45% (!) מהקולות לעומת הבחירות הקודמות, אבל רק כ-37% מהם הגיעו למפלגות אחרות שנכנסו לפרלמנט.

איך זה קרה?

מפלגת הדמוקרטיה החדשה זכותה ב-108 מושבים מתוך 300. היא יכולה עכשיו להרכיב ממשלת ימין צרה (יחד עם היוונים העצמאיים והשחר המוזהב יש קואליציה של 161 מושבים), או שהיא יכולה לפנות להקים שוב ממשלת אחדות עם פאסוק פלוס היוונים העצמאיים או דימאר (או סיריזה, אבל לא נראה שהם יסכימו). הבעיה היא שאף אחת מהקואליציות הללו לא תזכה בלגיטימציה ציבורית מסיבה פשוטה: השמאל קיבל רוב מכריע בבחירות הללו.

כדי להבין את זה עלינו לבחון את שיטת הבחירות היוונית. ליוון יש שיטה יחסית למדי לחלוקת המנדטים. המדינה מחולקת למחוזות רב נציגיים (למעט שמונה מחוזות מעוטי אוכלוסיה עם נציג אחד בלבד, אבל המחוז הגדול ביותר, באתונה, מונה למעלה מ-50 נציגים), שבכל אחד מהם יש הצבעה ברשימות פתוחות. ((כלומר, מצביעים למפלגה כמו בישראל, אבל אפשר לסמן מועמדים ספציפיים מתוך הרשימה כדי לקדם אותם.)) התוצאות, כאמור, הן די יחסיות.

אבל היוונים, כמו רבים בישראל, פחדו שבחירות יחסיות יובילו לתוהו ובוהו פוליטי, ולכן הוסיפו שני מנגנונים כדי למנוע פיצול מפלגתי. הראשון הוא אחוז החסימה שצויין לעיל. בשל אחוז החסימה, בדרך כלל, כחמישה אחוז מהקולות התבזבזו (מספר לא שונה בעליל מהמצב בישראל). המנגנון השני הוא המעניין יותר. חלוקת הקולות היחסית מתבצעת לא מתוך כלל 300 המושבים, אלא מתוך 250 מושבים בלבד. 50 המושבים הנותרים מועברים אוטומטית למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. המטרה, כמובן, היא לייצר רוב מכריע למפלגה הגדולה ביותר, וליצור תמריץ למצביעים לרכז את ההצבעה שלהם במפלגה הגדולה בגוש. רוב הזמן העסק עבד כמו שצריך. אבל ברגע שנוצרה בעיה – נוצרה בעיה עצומה.

בבחירות הנוכחיות, כאמור, המפלגה הגדולה ביותר היא ד"ח, עם 18% מהקולות – שני אחוזים יותר מאשר סיריזה. אבל ההפרש הזה הספיק לה כדי לקבל יותר מפי שתיים מושבים, בגלל אותם 50 מושבים עודפים. העניין הוא שבחישוב גושי, מפלגות השמאל קיבלו 55% מהקולות שעברו את אחוז החסימה. אילולא אותם 50 מושבים, אולי סיריזה הייתה עומדת בראש הממשלה הבאה.

כמו תמיד, ניסיונות להנדס התנהגות אנושית נתקלים בהתעקשות האנושית לצאת מהתבניות המוכתבות על-ידי התכנון המוקדם, וליצור עיוותים בלתי צפויים, שהמערכת המהונדסת אינה יודעת להתמודד איתם כראוי.

למה זה קרה?

סבב הגזרות האחרון ביוון כלל קיצוצים והעלאת מיסים בסך של כ-30 מיליארד אירו. מדובר על שווה ערך לכשליש מהתקציב השנתי של המדינה. תחשבו על קיצוצים והעלאת מיסים שיתרגמו לחסכון של 100 מיליארד ש"ח, ותבינו איזו מהפכה זו בכלכלה של יוון. הקיצוצים הללו נדרשו על-ידי האיחוד האירופי בתמורה להלוואה של למעלה ממאה מיליארד אירו, או יותר מהתקציב השנתי של יוון, כדי לעזור לה לצאת מסחרור החוב אליו נכנסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

אבל ההבדל בין מה שקרה ביוון (ובמדינות אירופאיות אחרות) ובין מה שקורה בישראל בשנים האחרונות, הוא הבדל כמותי, לא הבדל איכותי. ישראל נמצאת זה מספר שנים במדיניות צנע מעשית: קיצוץ אכזרי בשירותים הציבוריים שמעניקה המדינה, המלווה בהעלאת המס העקיף אותו משלמים כלל האזרחים. המקום היחיד שבו אי אפשר להרגיש את מדיניות הצנע — ניחשתם נכון — הוא בקרב השכבה העליונה של מקבלי השכר ובעלי ההון, שם נהנים ממסים ישירים שרק הולכים ופוחתים עם השנים. מה שהופך את המדיניות הזאת, למעשה, להרבה יותר נוראה ממדיניות צנע. מדיניות צנע היא הבחירה הקלה בין קיצוץ בשירותים לבין העלאת מסים בסיטואציה שמצריכה הגדלת הכנסות המדינה על רקע ירידה בצריכה בשל גידול בחוב הציבורי. במילים אחרות, אלו שקראתם להם "מפונקים" החליטו לצמצם את הצריכה שלהם, ופתאום גיליתם שהתוצאה של צריכה נמוכה יותר היא פחות פעילות כלכלית, ומכאן גם פחות מסים. עכשיו אתם צריכים להחליט איך למלא את החור הזה, ואחת האופציות (קיצוצים) היא קלה יותר — למרות שהיא שגויה בעליל בראיה מערכתית, בלתי הוגנת, ומעגלית ברציונל שלה.

אבל נתניהו לא סתם בוחר בקיצוצים על פני העלאת מסים. הוא בוחר בקיצוצים לצד הורדת מסים ישירים. אם סתם קיצוצים יוצרים עיוות בלתי הוגן שמגדיל את הפערים החברתיים כתוצאת לוואי של המהלך, הרי שהורדת המסים הישירים היא הגדלה מכוונת של הפערים החברתיים. בעוד שביד אחת נתניהו ממלא את החור בתקציב, ביד השניה הוא ממשיך לחפור בו. ואחר כך הוא עוד מעז לבוא אלינו ולהגיד לנו שאין ברירה – חייבים להמשיך לקצץ.

אבל זהו שקר. אם המדיניות ביוון ובאירופה היא שגויה, לפחות היא באה מכוונות טובות. המדיניות של נתניהו היא לא פחות ממרושעת. היא נובעת מאידאולוגיה שרואה בעשירים אנשים טובים יותר, שמגיע להם יותר; ששוללת את הסולידריות החברתית ואת העובדה הפשוטה שהסיבה שאנחנו חיים בחברה ולא לבד היא בדיוק כדי לאפשר לנו לאזן אחד את השני, לתמוך אחד בשני. מדיניות צנע היא בהגדרתה מוגבלת בזמן. הרציונל שלה הוא שצריך להדק את החגורה לפרק זמן קצר, כדי שנוכל להתרווח מחדש מאוחר יותר. אבל נתניהו מבטיח לנו רק להמשיך ולהדק את החגורה עוד ועוד. עד שנחנק.

אז מה יקרה?

ואם לחזור ליוון, רוב הסיכויים הם שתוך מספר חודשים המדינה תלך לבחירות שוב, ולפחות שתיים מארבע המפלגות הגדולות תתאחדנה לקראתן, כך שהמפלגה המאוחדת תזכה ברוב או בכמעט רוב של הפרלמנט ותרכיב את הממשלה הבאה. במדינה שנמצאת גם ככה במשבר כלכלי איום, חוסר היציבות הזה עלול להיות הרסני. לחלופין, אולי שוב תורכב ממשלה קרואה עם ראש ממשלה מבחוץ, אם כי מלאכת הרכבת הקואליציה הפעם תהיה הרבה יותר קשה. מוקדם לדעת לאן מנשבת הרוח. אבל האזרחים עצמם יהיו חייבים לקחת אחריות ולבחור בכיוון ברור יותר עבור מדינתם. אין להם את הפריבילגיה להחליט שלא להחליט.