המהפכה הציונית השניה

קיבלתי את הספר הזה לכתיבת ביקורת לכתב עת אקדמי, וכך אעשה, אבל לאחר קריאת הספר הרגשתי צורך לכתוב גם ביקורת פחות אקדמית, שמתמקדת יותר במשמעות הפוליטית של הספר עבור השמאל בישראל. אז הנה היא לפניכם.

The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.

 

 

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה "מה הבעיה של השמאל?" התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג'יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה "שלילת הגלות". תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג'יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג'יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג'יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ"ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, "אותנטית", למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם "שתולים".

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של "אם תרצו" ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג'יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל"שלילה" – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, "להתחבר לארון הספרים היהודי" כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס "מדרשות חילוניות", אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם "רפורמה של השחרור". והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ"מערביים" איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, "אותנטי") שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

הפיצול של ש"ס, האיחוד של הרשימה המשותפת: שתי הערות

אחד הדברים המוזרים שקורים לפעמים באקדמיה זה ניבוי מדוייק שמתבסס על ניתוח עקום לגמרי. כך קרה, למשל, בפרק מתוך ספר שיצא לאור בשנה שעברה. ((הספר, יש לציין, מעניין מאוד. אני ממליץ במיוחד על הפרק של דב ווקסמן.)) הפרק, מאת מרים אלמן, מנתח את ההקצנה של ש"ס כתוצאה מלחצים מכיוון האלקטורט שלה. אבל, טוענת אלמן, ההחלשות האלקטורלית של ש"ס והפגיעה כתוצאה מכך בתקציבים הדרושים לה כדי לתחזק את המוסדות שמהווים את בסיס הכוח שלה, יחייבו את מנהיגי המפלגה לשנות כיוון ולהתמרכז חזרה.

זה ניתוח יפה, כי הוא מנבא, בעצם את הקרע בש"ס בלי להזדקק לנושא הפרסונלי. הפיצול הזה הוא מעניין, כי בניגוד לפיצולים בדרך כלל בישראל, הוא לא מושך מצביעים חדשים אלא מפלג את הקיימים. ש"ס ויחד, על פי הסקרים מהעת האחרונה, ישיגו יחדיו את אותו מספר מנדטים שיש לש"ס בכנסת היוצאת. מכאן, שמדובר באמת על פיצול פנימי של המצביעים, ולא במפלגה אחת שקורצת למצביעים חדשים לגמרי. החדשות הטובות הן שמרזל לא באמת מביא איתו אלקטורט משלו.

אבל רגע, איזו החלשות אלקטורלית? אלמן מדברת על התוצאות הגרועות של ש"ס ב-2009. ובכן, בבחירות ההן ש"ס אכן איבדה מנדט אחד לעומת 2006, וחזרה לאותה כמות מנדטים שהיו לה ב-2003, אבל קשה לכנות סטייה סטטיסטית כזו ככשלון משמעותי. ב-2013 שמרה ש"ס על כוחה. באופן דומה, אלמן טוענת שש"ס הרוויחה ב-2006 מהפרישה שלה מהממשלה בשל ההתנתקות, ואף מגדילה ואומרת שההתחזקות שלה הייתה על חשבון המפד"ל. ובכן, כאמור, ש"ס גדלה במנדט אחד בודד בבחירות הללו. המפד"ל אמנם התמודדה בבחירות הללו יחד עם האיחוד הלאומי, מה שמקשה במעט להחליט איך נהגו המצביעים שלה, אבל בכל אופן, הרשימה המשותפת לשתי המפלגות התחזקה בכשני מנדטים בבחירות הללו לעומת כוחן המשותף בבחירות הקודמות (אם מניחים ארבעה מנדטים לליברמן, שרק עם האיחוד הלאומי ב-2003).

באופן כללי ההסברים של אלמן לגבי ההישגים האלקטורליים של ש"ס הם מוזרים. היא טוענת כי ש"ס נפגעה כתוצאה מהעליה מברה"מ, אבל המציאות היא שלאורך שנות ה-90 ש"ס רק הלכה והתחזקה, והגיע לשיא של 17 מנדטים ב-1999. דווקא את הקריסה שלה ב-2003 ל-11 מנדטים אלמן לא מנסה להסביר בשום צורה.

בדומה, גם ההסבר שלה להקצנה של ש"ס הוא תמוה משהו. אלמן טוענת כי הגורם שמנע מש"ס להקצין מוקדם יותר היה האקלטורט המזרחי-מסורתי שלה. רק אחרי שהמצביעים הללו נטשו את המפלגה, וש"ס החלה להשען באופן בלעדי על חרדים ספרדים – רק אז נוצר לחץ מצד המצביעים הללו להקצין עמדות. על פניו קשה לי לקבל את הטענה שדווקא המסורתיים הם הקהל המתון יותר מבין מצביעי ש"ס.

אבל דווקא הטענה המעניינת שלה, שהלחץ האלקטורלי ניצב בפני לחץ הפוך להבטיח מימון למוסדות המפלגה, מנוגדת לטענה הזו. שהרי המסורתיים הרבה פחות תלויים במוסדות המפלגה, ולפיכך הם צפויים להיות הרבה יותר טהרנים מבחינה אידאולוגית. לעומת זאת, החרדים שתלויים בקבלת התקציבים הללו צריכים להיות פרקטיים יותר ולהעדיף התמרכזות שלצידה כוח עודף בקואליציה, על פני דבקות באידאולוגיה קיצונית.

היפה הוא שהפיצול בש"ס דווקא נותן לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את התזה הזו. אם אלמן צודקת, הרי מצביעי אלי ישי יהיו ברובם המוחלט חרדים (בין כה וכה לטענתה רק חרדים תומכים בש"ס כיום הרי). אם ההפך הוא הנכון, הרי שנמצא שמצביעי ש"ס הם החרדים, ואילו בקרב מצביעי אלי ישי ימצאו בעיקר מזרחים מסורתיים.

Elman, Miriam Fendius. 2014. “Does Democracy Tame the Radicals? Lessons from the Case of Israel’s Shas.” In Democracy and Conflict Resolution, edited by Miriam Fendius Elman, Oded Haklai, and Hendrik Spruyt, 101–32. Syracuse: Syracuse University Press.

קוראים קבועים של הבלוג ושאר קשקושי ברחבי הרשת לא יופתעו בודאי לגלות שאני חושב שזה יהיה נפלא אם הרשימה המשותפת תצטרף לקואליציה כחברה מלאה. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תמחק את החוק הלא-כתוב הזה, לפיו מפלגות ערביות אינן יכולות להיות שותפות בניהול המדינה.

מה שעצוב הוא שיש סיכוי שדווקא האיחוד (המבורך בפני עצמו) של שלוש המפלגות ברשימה המשותפת, הוא שיהפוך תסריט כזה לעוד פחות סביר ממה שהוא גם ככה. היה אפשר לדמיין מצב שבו מנהיג של אחת המפלגות מצטרף לממשלה ומקבל משרת שר באחד המשרדים הקטנים יחסית. נגיד, משרד הבריאות, או משרד התחבורה. מדובר במשרדים שיש להם השפעה ממשית על חייהם של הישראלים כולם, ובוודאי גם על חיי האזרחים הערבים. במשרד כזה היה יכול בראכה או טיבי, או מי שלא היה נבחר לשם, לשפר באופן מהותי את שגרת חייהם של הערבים בישראל, ובד בבד לצבור את הקרדיט הציבורי הדרוש כדי להתקדם משם למשרות בכירות יותר, ולהגביר את הלגיטימציה לשיתוף של אזרחי ישראל הערבים ברשות המבצעת באופן מלא.

אבל אם הרשימה המשותפת תכנס לקואליציה תחת הרצוג עכשיו, הם יגיעו לשם כשותפה בכירה, ומן הסתם ירצו ייצוג בהתאם. זה עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל.

אני רוצה לקוות שהרשימה המשותפת, אם הדבר בכלל יתאפשר, תשכיל למחול מכבודה ולמכור את עצמה בזול. בממשלת רבין ערביי ישראל השיגו התקדמות אדירה, וזאת על בסיס הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלה. אין סיבה שממשלה עם שר או שניים ערביים לא תשיג הרבה יותר עבור האוכלוסיה הערבית ומדינת ישראל באופן כללי, גם אם המשמעות היא שהרשימה המשותפת תקבל הרבה פחות ממה שמגיע לה בשולחן הממשלה עצמו. אפשר, אפילו, לעשות זאת על בסיס הסכמה בעל-פה שבהמשך הקדנציה, ולאחר שהציבור התמודד בהצלחה עם הרעיון החדש הזה, יעשה סבב תיקים והרשימה המשותפת תקבל משרדים נוספים או בכירים יותר.

ואולי הכל חלומות באספמיה בכל מקרה, ושום דבר מזה לא יתכן כלל. אני רוצה להאמין שלא כך הוא. הגיע הזמן לשינוי מהותי ביחסי יהודים-ערבים בישראל, והדרך לשותפות אמיתית בין שני העמים צריכה לעבור קודם כל בשינוי הסטטוס קוו באשר להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.

הערה טכנית: לאחרונה פנו אלי מספר קוראים והתלוננו שכשנכנסים לבלוג ממכשיר סלולרי, רושעה כלשהי מקפיצה פרסומות. אין לי מושג איך למנוע את זה. התקנתי מחדש את הוורדפרס, ביטלתי את רוב התוספים והתקנתי מחדש את האחרים, והחלפתי את ערכת העיצוב. שום דבר לא עזר. אם מישהו מכך חושב שהוא יוכל לעזור לי להפטר מהמטרד, אנא צרו עימי קשר.

 

הצבעה נשית והעדפת סיכון

טל שניידר סקרה בבלוג שלה כנס שנערך לאחרונה במכון ון-ליר בנושא השתתפות נשים במערכת הפוליטית. אחד המחקרים שהיא סוקרת שם נערך על ידי מיכל שמיר ובחן הצבעה נשית בבחירות, ומנסה להסביר אותו באמצעות בחינת העדפות מדיניות של נשים לעומת גברים בתחומי כלכלה ובטחון. ((פרופ' שמיר שלחה לי לבקשתי עותק של המחקר הצפוי להתפרסם בקרוב, ואף הפנתה אותי לנתונים המקוריים באתר מחקר הבחירות הישראלי. תודתי נתונה לה.))

כפי שמדווחת שניידר, שמיר טענה שנשים הן ניציות יותר בענייני בטחון, אבל סוציאליסטיות יותר בענייני כלכלה. לכאורה, במדינת ישראל בה ענייני חוץ ובטחון נחשבים חשובים יותר עבור המצביעים לעומת נושאים כלכליים (אפילו במערכת הבחירות האחרונה), המשמעות של ההעדפה הזו צריכה להיות העדפה רבתי של הימין על פני השמאל – במיוחד כשגם בימין יש כוחות "חברתיים" יותר מבחינה כלכלית (לדוג', אורלי לוי אבקסיס בישראל ביתנו). תחת זו, המחקר מצא העדפה דווקא של מפלגות המרכז והשמאל (במחקר עצמו שתי הקבוצות גובשו יחדיו לקבוצה אחת של "שמאל מרכז". אני לא רואה סיבה לעשות כן. תכף נחזור לזה): בעוד שבשמאל ובמרכז יש פער לזכות הנשים, שחמש אחוז יותר מהן הצביעו עבורו לעומת הגברים, בימין יש העדפה גברית בולטת – 9% יותר גברים הצביעו למפלגות הימין לעומת נשים. (יתר ההפרשים בין נשים לגברים נמצאים במפלגות החרדיות והערביות. אין בידי את הנתונים המקוריים, אבל על פניו הדבר מצביע על הפרשים ניכרים באחוז ההצבעה בין גברים לנשים. למעשה, אם אכן קיימים הפרשים באחוזי ההצבעה במגזרים הללו, הדבר מעלה שאלה לגבי משמעות שאר הנתונים – על פניו, צריך לבחון לא את הפער בין אחוז ההצבעה של נשים לעומת גברים למפלגות השונות, אלא את חלקן של הנשים בהצבעה לכל מפלגה מתוך חלקן של הנשים מתוך כלל המצביעים. עם זאת, עצם קיומם של פערים בין הימין לשמאל צריך להשאר בין כה וכה.)

(אוקי, זה השלב שבו פניתי לפרופ' שמיר וביקשתי את הנתונים המקוריים. אחרי שקיבלתי אותם התחלתי להשוות את החישובים שלי לחישובים עליהם דיווחה שניידר, ויש לי כמה הערות חשובות: א. לא מדובר על סקר יציאה, כפי שכתבה שניידר, אלא על סקרים שנערכו בחודש האחרון לפני הבחירות. ראוי לציין שלמעלה מרבע מכלל המשיבים בסקר בחרו באפשרויות "לא החלטתי" או "לא אצביע" — כדאי גם לציין שאם להאמין לסקר, אחוז ההצבעה בבחירות היה צריך להיות למעלה מ-90… — ויש הטייה מגדרית ברורה בקרב הקטגוריה הזו: בעוד שבקרב הגברים פחות מ-25% אחוז נכנסים לקטגוריה הזו, הרי שבקרב הנשים השיעור קרוב יותר לשליש. בסך הכל, למרות שנשים מהוות כמעט בדיוק חצי מהמדגם, הן מהוות רק כ-48% מקרב המשיבים שנקבו בשמה של מפלגה כלשהי – כנראה שכאן נמצאים ארבעת האחוזים החסרים, אבל אני לא בטוח, כי ראו ג' להלן; ב. הסקר ממש לא מייצג את תוצאות האמת. רק כדי לסבר את האוזן, יש עתיד זכתה בסקר לכ-6% מכלל המשיבים שבחרו בתשובה מהותית, פחות מ"התנועה" (8%). גם אם נסתכל רק על קבוצת המצביעים שבחרו במפלגות ספציפיות שעברו את אחוז החסימה (ולא, נגיד, "מפלגת שמאל כלשהי"), עדיין מגיעים רק לכ-8%. המפלגות החרדיות בכלל נמצאות בתת-ייצוג, עם כ-5% לש"ס וכ-3% ליהדות התורה. במצב כזה, ניסיון להפיק מידע פר מפלגה הוא מאוד בעייתי, כמובן; ג. לא הצלחתי לשחזר במדויק את הנתונים שהציגה פרופ' חזן ע"פ הדיווח של שניידר – יתכן שהיא הסתמכה על סקר שונה לגמרי – מספיק להסתכל על התוצאות של יש עתיד שם כדי לראות פער ניכר בין מה שהיא הציגה לבין הנתונים שבידי, אבל יתכן שהיא עשתה חישוב שונה של קבוצת הייחוס; ד. לאור זאת, לא ביצעתי ניתוח משלי של הנתונים, ואני מסתמך על הנתונים במחקר שהעבירה לי פרופ' שמיר ובדיווח של שניידר.)

כאמור, מבחינת מדיניות יש פערים בהעדפות שני המגדרים. בנושאי כלכלה, כפי שניתן היה לצפות לאור ההצבעה, נשים נוטות יותר לטובת מדיניות סוציאליסטית: יותר קצבאות אבטלה, יותר תקציב לחינוך, יותר תקציב לבריאות. עם זאת, נשים הביעו הרבה פחות נכונות להעלאת מיסים (רק 21% מהנשים לעומת 40% מהגברים). כלומר, נשים באופן כללי רוצות לקבל יותר מהמדינה אבל לא מוכנות לממן את זה. כפי שנראה בהמשך, נשים גם תמכו בהגדלת תקציב הבטחון הרבה יותר מאשר גברים, מה שאומר שגם המסלול הזה חסום לתקצוב מדיניות הרווחה המועדפת עליהן. ((ראוי להעיר, לפחות בהערת שוליים, שאני מבצע כאן הכללה בעייתית מאוד מבחינה סטטיסטית – יתכן מאוד שכל אשה ספציפית דוגלת בהעדפות קוהרנטיות, ורק הריכוז שלהן יחדיו יוצר תמונה מעוותת כאילו נשים רוצות יותר אבל לא מוכנות לשלם על זה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על האתגר הניצב בפני מי שמבקש לפנות ספציפית לקול הנשי – באופן כולל, זהו קול לא קוהרנטי.))

לעומת זאת, ובניגוד למה שהיינו מצפים מההצבעה בבחירות, נשים לכאורה ניציות יותר בהעדפות שלהן: הן הרבה פחות מוכנות להקמת מדינה פלסטינית, פינוי ישובים וחלוקת ירושלים, יותר חוששות מטרור, וכאמור, יותר מעוניינות להגדיל את תקציב הבטחון (למעלה ממחצית הנשים, לעומת 38% מהגברים). אבל מאידך, ובפערים משמעותיים, נשים מציבות את השלום כערך מרכזי, על פני ערכים אחרים כגון ארץ ישראל השלמה, רוב יהודי או דמוקרטי, מתנגדות להפצצת הכור הגרעיני באיראן, ולבסוף, חרף רצונן להגדיל את תקציב הבטחון, שמות יותר דגש על תהליך השלום לעומת הגברת העוצמה הצבאית (49% לעומת 43% בקרב הגברים. כעקרון, מכיוון ש-51% מהנשים תמכו בהגדלת תקציב הבטחון, אפשרי שאין שום חפיפה בין שתי הקבוצות, אבל זה לא סביר).

שמיר מסבירה את ההעדפה הנשית לשמאל-מרכז חרף ההעדפות הבטחוניות (לכאורה) בייצוג הגבוה יותר של נשים בשמאל ובמרכז, כולל שלוש מפלגות שבראשן עמדו נשים בבחירות האחרונות.

מה שאני אומר עכשיו הוא בגדר ניחוש, אבל אני חושב שיש כאן יותר מאשר "נשים מצביעות לנשים נקודה". יש מספר סיבות לכך. הראשונה היא שאפשר באותה מידה לתת הסבר הפוך לגמרי: זה לא שנשים העדיפו מפלגות עם אשה בראשן, אלא שגברים נרתעים מלהצביע למפלגה כזאת. המשמעות הטקטית של כל אחד מההסברים הללו היא הפוכה – ההסבר הראשון יעודד מפלגות להציב בראשן נשים כדי למשוך את הקול הנשי, בעוד שההסבר השני עלול להרתיע מפלגות מלעשות כן. השאלה, אם כן, היא האם הצבת אישה גורמת להגדלת כמות המצביעים (באמצעות משיכת נשים) או הקטנתה (באמצעות הרחקת גברים). אפשר להעלות על הדעת ניסויים שיבחנו זאת (למשל: לתת לשלוש קבוצות "מצע" מפלגתי מפוברק ולשאול אותם אם הם עשויים לשקול לחיוב הצבעה למפלגה כזו. קבוצה אחת תקבל את המצע כשיאוזכר בו שם נשי כעומדת בראש המפלגה, קבוצה שניה תקבל אותו מצע עם שם גברי בראשותה, וקבוצה שלישית תקבל מצע בלי אזכור שם כלשהו), וכמובן שאין סיבה ששני ההסברים לא יפעלו במקביל.

סיבה שניה היא המקום היחסי של קדימה, יש עתיד והתנועה בחלוקה המגדרית. כאמור, שמיר חילקה את המפלגות ל"ימין" ו"שמאל-מרכז", כאשר היא טוענת שעד 2009 כמעט לא היה פער מגדרי, אבל ב-2009 נוצר פער מגדרי מובהק. הפער המגדרי ב-2009 מונע כל כולו על ידי קדימה, שזכתה לשבעה אחוז יותר תמיכה בקרב נשים לעומת גברים. העבודה קיבלה בבחירות הללו העדפה של ארבעה אחוז בקרב הגברים, ומרצ, בהנהגת חיים אורון, זכתה בתמיכה עודפת של נשים, אבל רק באחוז בודד אחד. לכאורה, הנתון הזה מחזק את הטענה של שמיר, מה גם שאפילו בראייה היסטורית, המועמדות של גולדה מאיר יצרה העדפה חריגה של נשים למפלגת העבודה לעומת בחירות אחרות באותה תקופה. אבל מצד שני, בבחירות האחרונות המפלגה עם הפער המגדרי החיובי הכי גדול היא דווקא יש עתיד (3%), בעוד שיחימוביץ בראשות העבודה הצליחה להשיג העדפה של 2% בלבד, ומרצ עם גלאון גם כן 2%. לעומת זאת, התנועה של לבני השיגה תמיכה זהה בקרב נשים וגברים. קדימה עצמה, עם מופז, שקעה להעדפה גברית של אחוז אחד. כלומר, אם מפרקים את החבילה של "שמאל-מרכז", מקבלים מרכז עם +7 ב-2009 ו-+2 ב-2013 (אך ורק בזכות לפיד), ושמאל עם מינוס שלוש ופלוס ארבע, בהתאמה. יתר על כן – עיקר השינוי במפלגת העבודה הוא דווקא קריסה בהצבעה הגברית שנפלה מ-14% ל-9% בלבד, בעוד שההצבעה הנשית כמעט ולא השתנתה (עליה של אחוז אחד מ-10 ל-11), חרף יחימוביץ והתפנות הנוכחות הדומיננטית של קדימה בהובלת לבני, וחרף הדגש על נושאים חברתיים והצנעת הנושא המדיני בקמפיין של העבודה. ((במקביל, יש לציין שעיקר השינוי השלילי בצד הימין, לפחות על פי הטבלה שפרסמה שניידר, נגרם מהכללת "הבית היהודי" במפלגות הימין ב-2013 בעוד שהמפד"ל הושמטה ממנו ב-2009.))

נחזור, אם כן, להעדפות המדיניות. האם אכן אנו רואים כאן דפוס של "ניציות וסוציאליסטיות, אבל תומכות בשלום"? אני ממש לא בטוח. אני חושב שהרמז מתחבא בפריט אחד מעניין: הפער המגדרי הבולט ביותר בסוגיות מדיניות עולה דווקא בשאלה לגבי חשש מפיגועי טרור. 17% יותר נשים ציינו חשש שכזה לעומת גברים. מה שהעלה בי תהיה – האם החוט המקשר בין ההעדפות הסותרות לכאורה של נשים הוא, אולי, רתיעה מסיכון? רתיעה מסיכון יכולה להסביר את שלל העדפות המדיניות של נשים, כמו גם את העדפתן למפלגות מרכזיות יותר, ואולי גם את הרתיעה התמוהה לכאורה ממפלגות כמו "ישראל ביתנו". לעומת זאת, העדפת סיכון תסביר את הדפוס ההפוך אצל גברים – גם אם הם לא כל כך ניציים בהעדפות שלהם, הם מעדיפים להעמיד פנים שכן כאסטרטגיה של הרתעה. כלומר, הם לוקחים סיכון.

מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות יותר לרתיעה מסיכון מגברים, וכן שאנשים בעלי העדפת סיכון נוטים יותר להעדיף מדיניות כלכלית ימנית (והצבעה למפלגות ימין, במדינות נורמליות בהן הנושא הכלכלי הוא מרכז הפוליטיקה), וטיעון כזה יכול לתת הסבר כולל לתופעה המוזרה שראינו: נשים מעדיפות לא לקחת סיכונים מבחינת מדיניות, ולכן גם מתנגדות לויתורים לפלסטינים, אבל גם דורשות להשיג הסכם שלום, גם רוצות יותר השקעה ציבורית ברווחה וגם לא מוכנות לקחת את הסיכון שבהעלאת מיסים, ובסופו של דבר הולכות על האופציות הבטוחות יותר – מפלגות מרכז פופולריות (ופופוליסטיות), פלוס העדפה לייצוג נשי פיזי. (שוב – הכללה, כמובן. לא כל הנשים נוהגות כך, ואף לא רוב הנשים, אלא רק יותר נשים מאשר גברים. וגם אז, מדובר על קבוצת הנשים בכללה. אין הכרח שתהיה אפילו אישה אחת ספציפית שנוהגת כפי שמתואר כאן, אבל בהחלט יתכן שאותה רתיעה מסיכון היא שמובילה יותר נשים להעדפות סותרות, בעת שהן מנסות לזהות את הדרך הכי פחות מסוכנת עבורן). ((בהערת שוליים נציין גם שעל פי הסקר של שמיר, נשים גם נוטות הרבה פחות להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, אבל מדובר על N כל כך קטן שלהסיק מסקנות כלשהן בנושא הזה יהיה בגדר חוסר אחריות.))

לא הצלחתי למצוא מחקר שבודק את הקשר בין שלושת הגורמים הללו – מגדר, הצבעה והעדפת סיכון. על פניו, נראה לי שזה יכול להיות כיוון מעניין כדי להסביר פערים בהצבעה מגדרית.

 

Croson, Rachel and Uri Gneezy. 2009. "Gender Differences in Preferences." Journal of Economic Literature 47(2): 448-474.

Kam, Cindy D. 2012. "Risk Attitudes and Political Participation." American Journal of Political Science 56: 817–836.

Nadeau, Richard, Martial Foucault, and Michael Lewis-beck. 2011. "Assets and Risk: A Neglected Dimension of Economic Voting." French Politics 9 (2): 97-119.

 

שלושה חוקים ובלוג

שני קצרים:

א. פתחתי בלוג קולקטיבי חדש באנגלית עם כמה מדעני מדינה אחרים. מטרת הבלוג היא לעסוק בפוליטיקה המקומית של מדינות שונות ברחבי העולם. הבלוג הזה מגיע מעייפות מסויימת שלי מהכתיבה הפוליטית פה, ואי הנוחות שלי מהטפת המוסר מהגולה שאפיינה לא מעט מהפוסטים האחרונים שלי כאן. בבלוג החדש אני אשתדל לעסוק יותר בניתוח מנקודת מבט אקדמית. פוסט ראשון מאת ד"ר אתל טונגוהן התפרסם כבר לפני זמן מה, והפוסט הראשון שלי התפרסם אתמול, על מה שעובר על הפוליטיקה ישראל בימים אלו. אתם מוזמנים לקרוא, לשתף, ולתרום פוסטים משלכם אם בא לכם.

begin

 

ובניגוד גמור למה שאמרתי למעלה – שני הסנטים שלי על הסטטוס המדובר של חה"כ עדי קול. קול הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת – תמיכת יש עתיד ב"חוק המשילות" לא בדיוק הוסתרה על ידי לפיד, ויש משהו פגום בח"כ שאומר שהוא חושב שהסעיף המרכזי במצע המפלגה שהוא התמודד בה הוא רע. עם זאת, עצם האמירה שהיא נאמנה לעמדת המפלגה שלה היא לא בעייתית בפני עצמה, בניגוד למה שטל שניידר טוענת. עמדת המפלגה היא חלק לגיטימי בשיקול הדעת של ח"כ בבואו להצביע.

אבל אם אני הייתי עדי קול, הנה הסטטוס שהייתי מפרסם:

"היום אני הולכת לעשות מעשה לא פשוט. בכוונתי להצביע בניגוד לעמדת המפלגה שלי, ולהתנגד לחוק המשילות. יש לכך, כמובן, השלכות. במעשה הזה, מעשית, אני פורשת מסיעת "יש עתיד", והופכת, פחות או יותר, ללווין של מפלגת העבודה. אני בטוחה שאקבל הרבה ביקורת על זה. יגידו שאני גונבת את קולותיהם של מצביעי יש עתיד. אבל אני לא רואה זאת כך. אני מאמינה שאני דווקא מצביעה בשם נתח משמעותי של מצביעי המפלגה – אלו שאיבדו את אמונם בדרכה ובמנהיגותו של יאיר לפיד. כל אותם אנשים שעל פי הסקרים נפוצו לכל עבר חודשים ספורים אחרי הבחירות וצופים בעיניים כלות כיצד מי שנשא את תקוותיהם מכזיב מיום ליום. אינני יכולה להמשיך לפעול על פי מוצא פיו של לפיד, עלי לפעול על פי צו מצפוני, ולתת קול לכל אותם מצביעים שהתאכזבו משנתה הראשונה של המפלגה שהם האמינו בה. יאיר, אני מעריכה אותך ומכבדת אותך, אבל אני חושבת שאיפשהו, איבדת קצת את הדרך, ועשית טעויות שמצריכות חשבון נפש. היום אני נותנת קול לכל אותם מצביעים ששמו את נפשם בכפם ושמו פתק של מפלגה לא מוכרת, בהנהגת אדם שמנהיגותו מעולם לא הועמדה במבחן. כל אותם מצביעים שאתה מסרב לראות ולדבר איתם. היום אני מפסיקה להיות מריונטה. היום אני אני, עדי קול."

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ((Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press.)) הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ((המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו.)) הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו". ((מישהו אמר שלי יחימוביץ'?)) המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי" ((גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון.)) הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ((מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה.)) החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה" ((ישראל אחת…)). מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ((לא אני, כמובן, אני דרעק.)) לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

עלייתו ועלייתו של הימין הקיצוני בישראל

Ami Pedahzur, 2012. The Triumph of Israel's Radical RightOxford: Oxford University Press

עמי פדהצור ((גילוי נאות: למדתי קורס אצל פדהצור בתואר הראשון)) חוקר מזה שנים רבות את הימין הקיצוני בישראל. ספרו האחרון, "נצחונו של הימין הקיצוני בישראל", הוא במידה רבה סיכום של שנות המחקר הללו, והוא מעדכן, משלים ובעיקר מתקן ספר קודם שלו, "מפלגות הימין הקיצוני: מעליה לדעיכה?". כפי שניתן להסיק משמו של הספר החדש, הוא משיב בשלילה על השאלה שבכותרת הספר הקודם. אבל, כמובן, הסיפור מורכב קצת יותר מזה.

9780199744701

פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות – הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש – שחולקות מאפיינים מרכזיים מסויימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית, כלומר, כזו הרואה בישראל כמדינתם של היהודים ורק של היהודים, ולכן הם דוחים את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות. לכל היותר, הם זוכים למעמד של אזרחים סוג ב'. במקרים הקיצוניים יותר, הם מסולקים מאדמת ישראל בדרך כזו או אחרת. בו בזמן, משולבת בתפיסה הזו שאיפה מקסימליסטית באשר לשטח המדינה. אך כאן נמצאת נקודת מחלוקת ראשונה בין שני הדורות: בעוד שהימין הקיצוני הישן היה מוכן לקורבן בדמות קבלת נוכחותם של ערבים בתחומי המדינה בתמורה להרחבת גבולותיה, הימין החדש מעדיף, אם חייבים לבחור, לוותר על שטחים אם הדבר יביא לצמצום מספר הערבים.

תפיסה משותפת שניה היא התפיסה האוטוריטרית, המציבה את המדינה והמנהיג כעליונים על הפרט ועל החברה. התפיסה הזו קיימת ברמות שונות, כמובן, בחלקים נרחבים מהפוליטיקה הישראלית, בין אם בצורת שאיפה ל"מנהיג חזק" אמורפי ובין אם בצורה ברורה יותר, בשאיפה להקמת מדינת הלכה.

המאפיין השלישי של הימין הקיצוני בהגדרה של פדהצור הוא פופוליזם. פופוליזם הוא מונח בעייתי בשיח האקדמי, אבל לצורך הדיון הזה פדהצור מגדיר אותו כחלוקה של החברה לאליטות מושחתות וציבור תם ותמים.

שלושת הגורמים הללו התקיימו בתנועה הציונית ובחברה הישראלית לאורך כל שנות קיומה בצורות שונות ובקרב חלקים שונים, אבל ההתחברות של שלושה מופעים קיצוניים במיוחד של שלושת המאפיינים הללו בקרב קבוצה אחת (או מספר קבוצות) היא שמאפיינת את הימין הקיצוני החדש בישראל. אבל מה שהופך אותו למסוכן כל כך ומצליח כל כך הוא המהלך ההיסטורי שקדם להופעתו ויצר מצע חברתי ומוסדי נוח במיוחד לפריחתו ולהאחזותו – מהלך שביסס אלמנטים מרכזיים בתפיסת העולם של הימין הקיצוני בלב המשטר הישראלי.

הסיפור עבור פדהצור מתחיל במידה רבה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו, הוא נטוע עמוק במה שיהודה שנהב מכנה "פרדיגמת 67'". הוא אמנם מכיר בחשיבותם של הגורמים המקדימים שהתקיימו בישראל ואף בתקופת הישוב, אבל אלו אינם משמשים אלא כהקדמה לסיפור האמיתי. הימין הקיצוני הישן שלו נולד ביוני 1967. מעניין לציין בהקשר זה את הפער בנרטיב בין סוף שנות ה-40 ל-1967. למעט ארועים מועטים מתחילת שנות ה-50, המתייחסים להתמסדותה של הפוליטיאה הישראלית, פדהצור לא רואה כל התפתחות מעניינת לאורך השנים, והוא בוחר לסכם אותה בביטוי "תור הזהב הפרלמנטריסטי של ישראל". קשה שלא לשמוע הדים ל"נוסטלגיה החדשה" שמתאר שנהב, לתקופה שבמציאות כללה מאבקים שעיצבו את ישראל ושינו את פניה.

הימין הקיצוני הישן הוא מה שנתפס עד היום כ"ימין הקיצוני" – קרי המתנחלים ותומכיהם המיידיים. אך ההגדרה הזו בעייתית בעיקר בשל המרכיב ה"פופוליסטי" של הגדרת הימין הקיצוני: מדובר במקרים רבים במי שהיו בשר מבשרה של האליטה הציונית, ובכל אופן לא ראו עצמם כפועלים כנגד האליטה הזו. כידוע, מפעל ההתנחלויות נבנה באישור ובתמיכה של ממשלות ישראל לאורך השנים, או לכל הפחות תוך עצימת עין מכוונת מהפרות חוק כאלו או אחרות. מאלון ועד שרון, המנהיגות בישראל תמכה במידה רבה במפעל ההתנחלויות, ולמעט חיכוכים מקומיים, לא הייתה כל סיבה לפתח תפיסה פופוליסטית שתצא כנגד האליטות. במיוחד נכון הדבר באשר לאנשי ארץ ישראל השלמה החילונים, שרבים מהם בקעו ישירות מתוך תנועת העבודה. אפילו הקיצונים שבהם, כמו רחבעם זאבי, היו קשורים בעבותות לאליטה הישראלית. מנחם בגין אמנם עשה שימוש בטיעונים פופוליסטיים כדי לגייס את המזרחים לצידו, אך פדהצור קובע כי חרות וגח"ל היו מחויבות מדי לעקרונות דמוקרטיים מכדי להתאים באמת למודל רדיקלי קודם. הפופוליזם של בגין, הוא קובע, היה עניין של סגנון, לא של תפיסה.

חשיבותו של הימין הקיצוני הישן על פי פדהצור היא בהתמחות שלו בניווט בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. גוש אמונים ומועצת יש"ע יצרו רשת סבוכה של אנשי שלומם שהשתלבו בתפקידים קריטיים ומרכזיים ברחבי השלטון הישראלי, ובאמצעות הרשת הזו הצליחו לתפלל את החלטות המדינה, להתאימן לצרכיהם ולסכל החלטות שלא היו מקובלות עליהם.

מאידך, הימין הזה כשל לחלוטין בקלפי. את מפלתו הסופית ספג הימין הקיצוני הישן בבחירות 1992, אז הפילוג בין שברי המפלגות שניסו לייצג את הימין המתנחלי גרם לימין ככלל להפסיד מנדטים כה רבים עד כי השמאל הצליח להשיג גוש חוסם, וכך הקים יצחק רבין את ממשלתו השניה והוביל את מהלך הסכמי אוסלו ששינה את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הפרדוקס הזה, של כשלון קולוסאלי בקלפי אל מול הצלחה פנומנלית בהשגת מדיניות בשטח, הוא שמנחה את הספר כולו.

אך בד בבד עם דעיכתו של הימין הישן החלה עלייתו של גורם חדש בפוליטיקה הישראלית, והוא, על פי פדהצור, ששולט ברמה בפוליטיקה הישראלית של ימינו. הימין הקיצוני החדש החל את דרכו בצעדים מדודים בשנות ה-70. הסנונית הראשונה היה מאיר כהנא, שבא לישראל והחל משווק את מרכולתו הפוליטית. כהנא, בדומה למתנחלים של גוש אמונים, שאף למקסימליזם טריטוריאלי. אבל עוד יותר מכך, הוא שאף לטוהר העם. לערבים, כמו גם לגויים אחרים, אין שום מקום במדינת היהודים. על התפיסה הנייטיביסטית הזו הוסיף כהנא את שני האלמנטים האחרים של הימין הקיצוני בכל מרכיב חיזק את האחרים: שאיפה למדינת הלכה, ודחיית האליטות החילוניות הדמוקרטיות כמי שהושחתו ברעיונות מערביים זרים ומביאים בכך להחלשת הרוח היהודית.

האירוניה של כהנא ושל החשובים שבממשיכיו (למשל פייגלין) נעוצה בתפיסה המאוד מתוחכמת שלהם את עקרונות הדמוקרטיה, החרות וזכויות האדם, שאיפשרו להם לנצל את אותם המושגים שיצאו לנתץ כדי לאפשר להם לעשות כן. אין זה פלא שכהנא הוא נער הפוסטר של הצורך ב"דמוקרטיה מתגוננת" על פי תומכי התפיסה הזו. אך יותר משכהנא ואנשיו מצליחים בגלל אחיזתם בהבנה מעמיקה של הדמוקרטיה, הם מצליחים בגלל שהם מצליחים לנצל את ההבנה הלקויה של רוב הישראלים – ומנהיגיהם – את אותם העקרונות. בעדינות ובתחכום הם לוחצים על הכפתורים האנטי-דמוקרטיים שמוטמעים אצל רבים מאיתנו בשל אותו נייטיביזם שנטוע עמוק במשטר הישראלי, ואז מסתובבים ותולים את הדברים בעקרונות דמוקרטיים כדי ליצור חיבור כוזב בינם. המושג "רוב יהודי" (או "רוב ציוני") הוא כנראה הדוגמא המגושמת ביותר למהלך כזה (ולכן הקלה ביותר לזיהוי); שלא במקרה – תוצר של הימין הישן דווקא.

בעוד שהימין הישן היה עסוק עדיין בניתוחים עדינים בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, הימין החדש הלך וצבר לו תמיכה בקרב שני קהלים פריפריאליים אך יריבים: המזרחים ועולי ברה"מ. ש"ס עולה מתוך הספר כמפלגה הקיצונית ביותר בישראל כיום, ובהחלט כמפלגה התואמת ביותר את המודל של מפלגת ימין קיצוני כפי שהתפתח במחקר. מאידך, ישראל ביתנו עלתה וצברה כוח לאורך השנים. שתי המפלגות חופפות במידה רבה הן בתפיסה הנייטיביסטית שלהן והן בתפיסה הפופוליסטית (מאבקו הציבורי של ליברמן נגד המשטרה והרשעתם של רבים מאנשי ש"ס, ובראשם דרעי, שימשו את שתי המפלגות כדי לחזק את כוחן בציבור). שתיהן גם אוחזות בתפיסה אוטוריטרית, אם כי כאן בא לידי ביטוי הפער הדתי בין המפלגות. מפלגות הימין הקיצוני החדשות שהלכו וצברו תאוצה בזמן שנציגי המתנחלים המשיכו לדשדש בכנסת פתחו פתח בעבור הרשת הפוליטית של הימין המתנחלי, ואלו מיהרו לנצל אותו כדי להרחיב ולחזק את אחיזתם במוסדות המדינה. כך נוצר המצב המוזר שבו אותם אנשים שאוחזים במפתחות של רוב משרדי הממשלה גם מייללים על אודות האליטות המושחתות שמנצלות את המדינה על גבו של האזרח הפשוט ונטול הקשרים. המהלך שסגר את הפער בין שלושת הגורמים הללו היה החדירה של הרכיב הרדיקלי ביותר של המתנחלים לתוך הליכוד, באמצעות משה פייגלין – מהלך שהגיע לשיא (בינתיים, לפחות) בפריימריז האחרונים בליכוד, שהפכו אותו לנציג אותנטי לא פחות של המתנחלים מאשר הבית היהודי עצמו.

ש"ס המפלגה אמנם מצאה עצמה מחוץ לממשלה משיקולים קואליציוניים, אך הרעיונות שבבסיסה מיוצגים בגאון בממשלה הנוכחית. מבחינת האידאולוגיה הרדיקלית, למעשה, ש"ס סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומוטב היה לו הייתה מתקפלת חזרה לתוך הליכוד כדי שעשתה ישראל ביתנו.

"נצחונו של הימין הקיצוני" מנוקד פה ושם גם בתיאורים אוטוביוגרפיים של פדהצור עצמו, שמוסיף נופך נרטיבי מרענן גם אם מוזר קמעה למהלך העניינים. המגע המתמשך של פדהצור עם הימין הקיצוני מקנה לו את היכולת לספר סיפורים מרתקים ולשזור אותם לתוך הסיפור ההיסטורי בצורה שמזכירה את מיטב הכתיבה העיתונאית. אך בסופו של דבר, זהו ספר אקדמי בתחום מדע המדינה, ולכן סיפורו של הימין הישראלי אינו אלא מקרה מבחן מעניין מבחינתו עבור היעד התיאורטי של המחקר.

מבחינה תיאורטית, התרומה המרכזית שמנסה פדהצור להשיא נעוצה בהסטת המבט מרמת המפלגה לרמת הרשת הפוליטית: אותה שורה של חיבורים וקישורים בין מפלגות, בעלי משרות, ארגונים ופעילים שמאפשרים יחדיו גמישות תפקודית. בזכות הגמישות הזו, הרשתות הפוליטיות יכולות להשיג מטרות שגופים בודדים היו כושלים בהשגתן. כמו רשתות אחרות, הן בנויות על בסיס עקרון של יתירות (redundancy): גם אם צומת אחר ברשת נופלת או כושלת, יהיו צמתים אחרות שימנעו כשל גורף. אם השר הממונה מוחלף בשר פחות נוח, הפקידים במשרד עדיין שייכים לרשת, ואם סוכנות אחת מנושלת לפתע מתפקידיה על ידי החלטת ממשלה, הרי שכל ארגוני החברה האזרחית שעשויים לשמש כחלופות לאותה סוכנות גם הם נמצאים תחת השפעתה של הרשת.

יש הרבה כוח, כמובן, לכל ניתוח של רשתות. אבל החסרון המרכזי שלו, וזוהי נקודה שלטעמי פדהצור לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה, הוא שהסברים כאלו תמיד נשמעים קצת כמו תאוריות קונספירציה. אם לשאול מושג מכתיבה ספרותית, בספר הזה יש יותר מדי tell ופחות מדי show. יותר מדי פעמים פדהצור מספר לנו שהרשת הצליחה למנוע קטסטרופה כזו או אחרת, מבלי שהוא באמת מוכיח שהרשת היא זו שהצליחה בכך. עצם ההגדרה הרופפת (בהכרח) של החברות ברשת גם היא הופכת לנקודת תורפה פה. החברות ברשת אינה פורמלית בשום צורה. חבר ברשת הוא כל מי שתומך במטרותיה. וכתוצאה מכך: כל מי שעושה מעשה שמוביל לתוצאה טובה עבור "הרשת" מוגדר רטרואקטיבית כחבר בה.

חשוב לי לסייג את הביקורת הזו: הדרישה הזו, להראות את תהליך גיוסם או שיבוצם של אישים שונים ברשת, היא קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית. חוסר הפורמליות והסודיות המתבקשת של מהלכים כאלו הופכים אותם לבלתי נגישים ברובם עבור החוקר.

אך מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד באשר לאותן תלונות של ש"ס, ישראל ביתנו והמתנחלים שאותן פדהצור פוסל כלאחר יד כ"פופוליזם": שהרי הטענה שלהם היא בדיוק שקיימת רשת פוליטית של השמאל, שבאמצעות אחיזה בנקודות קריטיות במשטר הישראלי – בית המשפט, התקשורת ואלמנטים מרכזיים במערך הפוליטי – מצליחה לכפות את עמדותיה על המדינה חרף מיעוט התמיכה האמיתית בה בקרב הציבור. הטענה הזו אינה אלא תמונת המראה של הרשת הפוליטית שמצייר פדהצור, ואי אפשר לדחות את האחת כלאחר יד ולקבל את השניה בלי הוכחה נמרצת לכך.

ואפשר גם לדמיין עמדת פשרה בין שתי הגישות הללו: כזו המדמיינת מעין מערך של בלמים ואיזונים בין הרשת הפוליטית הזו לרשת הפוליטית הזו, כאשר כל אחת גוררת את המדינה לכיוונה שלה, בעוד האזרחים מוטלים באמצע בלי יכולת אמיתית להשפיע על מהלך העניינים. זוהי, ללא ספק, הדרך בה רבים רואים את מהלך העניינים בישראל, ובשל כך הם הולכים ומאבדים את אמונם במערכת הדמוקרטית הישראלית.

"נצחונו של הימין הקיצוני בישראל" הוא מאגר חשוב ומרתק של מידע על ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, בעטיפה קריאה ונגישה. אבל הגם שאני מסכים עם המסקנה הגדולה של פדהצור – הימין הקיצוני בישראל בהחלט ניצח – אני מתקשה לקבל את השורה התחתונה התיאורטית שלו, לבינתיים לפחות. הרשת הפוליטית בהחלט מוכיחה את עצמה ככלי נרטיבי מוצלח, אבל קשה לי כרגע לראות את השימושיות שלה ככלי אנליטי. אולי, וראוי לציין זאת, זה משום שאני מגיע מבחוץ, מבלי יותר מדי רקע בחקר הימין הקיצוני, אבל עבורי המונח רשתות פוליטיות לא הבהיר הרבה בתיאור המהלכים, והשאיר הרבה מאוד חורים שמעמידים בספק את היכולת שלנו להבדיל בין הסבר אקדמי באמצעות הכלי הזה לבין תאורית קונספירציה.

גרמניה: לא מסובך כמו שחשבתם

עיתון הארץ פרסם לאחרונה כתבה לקראת הבחירות שיערכו בגרמניה החודש. הכתבה כוללת הרבה רקע מעניין וצבעוני על הבחירות ועל המערכת הפוליטית הגרמנית באופן כללי, ובאמת שהייתי שמח לשבח אותה וזהו, אילולא היא הייתה נפתחת באופן תמוה לגמרי: גם הכותרת, גם כותרת המשנה, וגם הפסקאות הראשונות בכתבה, כולן מוקדשות לקביעה כי שיטת הבחירות הגרמנית היא "אחת השיטות המסובכת ביותר" – כל-כך מסובכת עד שהכתב עופר אדרת אפילו לא מנסה להסביר איך היא עובדת מעבר לכמה נפנופי ידיים כלליים. עולה הרושם, ובאמת שהייתי רוצה לתת למר אדרת להינות מהספק, אבל קשה לי לראות איך, שהבעיה המרכזית היא שאדרת עצמו לא הצליח להבין את השיטה, והשליך מעצמו על קוראיו של העיתון לאנשים חושבים.

אז מה הדבר שעורר כאלו חרדות אצל שליח הארץ לברלין? ובכן, השיטה הגרמנית, שימו לב, היא כזו שבה מספר חברי הפרלמנט (הבונדסטאג) עשוי להשתנות בין מערכת בחירות אחת למשנתה. ((משנהה? איך מטים את זה בנקבה?)) כך, לדוגמא, כיום יש בבונדסטאג 622 חברים. בבחירות 2002 נבחרו אליו רק 603. מספר חברי הבונדסטאג המינימלי כיום הוא 598 (מאיחוד הגרמניות עד 1998 כולל, המספר המינימלי היה 656, לפני כן הוא היה נמוך הרבה יותר).

אוקיי, זה נראה מוזר, אני מסכים. אבל מכאן לא נובע שהשיטה היא מסובכת. בסופו של דבר, את עיקר השיטה קל מאוד להסביר. השיטה הגרמנית היא מה שמכונה "שיטה יחסית מעורבת" (Mixed Member Proportional). למעשה, גרמניה היא החלוצה בתחום של שיטות MMP, ושימשה כמודל למדינות רבות אחרות שאימצו שיטות דומות או זהות ברחבי העולם. גם בישראל רוב ההצעות לשינוי שיטת הבחירות מציעות וריאציה על השיטה הגרמנית. שיטות מעורבות הן שיטות בהן חלק מחברי הפרלמנט נבחר ישירות בבחירות אזוריות חד-נציגיות, וחלק אחר נבחר בבחירות ארציות או אזוריות רב-נציגיות.

במקרה הגרמני, 299 חברי בונדסטאג נבחרים בבחירות אזוריות חד-נציגיות. יתרת חברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות. ((עד 1989 המושבים חולקו לפי שיטת ד'הונדט, הזהה מכל בחינה פרקטית לשיטה בישראל. בין 1989 ל-2005 עברו לשימוש בשיטת העודף הגדול ביותר שהייתה נהוגה בישראל קודם לחוק באדר-עופר, ומ-2005 נהוגה שם שיטה שלישית, בשם סנט-לאגי, שדומה לשיטת באדר-עופר, אבל לא נותנת יתרון למפלגות גדולות.)) כל מצביע מקבל שני קולות: אחד למועמד ספציפי במחוז הבחירה שלו, והשני למפלגה בבחירות הארציות. ((בדרך מספר המועמדים יהיה נמוך ממספר המפלגות, כי לא כל מפלגה מעמידה מועמד בכל מחוז. טכנית, רשימת המפלגות היא על בסיס הלאנד (ה"סטייט" הגרמני), אבל מעשית היא כמעט זהה בין הלאנדר השונים, למעט מפלגות בודדות שמתמודדות רק בלאנד אחד. דוגמא בולטת היא ה-צה.אס.או, מפלגת האחות הבווארית של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, שמתמודדת רק בבוואריה, בעוד שה-צה.דה.או אינה מתמודדת שם כלל.)) עד כאן די פשוט. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נותנת יתרון משמעותי למפלגות הגדולות: הן גם זוכות ברוב המושבים החד-נציגיים – כי המועמד עם הכי הרבה קולות לוקח את כל המחוז – וגם בחלקן היחסי מהמושבים הארציים. שזה אמנם יותר טוב מבחירות בסגנון האמריקאי או הבריטי, אבל הגרמנים רצו משהו דומה יותר לשיטה יחסית טהורה, מבלי לוותר על התועלת שבנבחרים ישירים שמייצגים אזורי בחירה מוגדרים.

פתק הצבעה גרמני (ממחוז בוורצברג, בוואריה) ((שימו לב להתמודדות של ה-צה.אס.או וחסרונה של ה-צה.דה.או.)) לדוגמא – משמאל, הצבעה למועמד המחוזי; מימין, הצבעה למפלגה. מקור: וויקיפדיה.

הדרך להשיג את התוצאה הזו היא הקביעה כי כל מפלגה שמצליחה להשיג לפחות 5% מהקולות הארציים (אחוז החסימה הנודע של גרמניה) או לפחות שלושה מושבים באזורים חד-נציגיים תקבל ייצוג מהרשימה הארצית כך שסך המושבים שלה ישקף את חלקה היחסי מתוך הקולות הארציים. כלומר, מפלגה שקיבלה 5% מהקולות הארציים ולא זכתה באף מושב באזורים החד נציגיים תזכה לתוספת מנדטים בסך חמישה אחוזים מכלל המושבים בבונדסטאג (ולא רק 5% מ-299 המושבים שאינם מושבים אזוריים). כמובן, ככל שיש יותר מפלגות קטנות שלא מצליחות להשיג מושבים באזורים החד-נציגיים אבל עוברות את רף חמשת האחוזים בבחירות הארציות, כן יגדל מספר חברי הבונדסטאג הכולל. בבחירת 1994, למשל, שתי מפלגות – הירוקים והאף-דה-פה – לא השיגו אף מושב באזורים החד-נציגיים, אבל קיבלו כשבעה אחוזים כל אחת ברשימות הארציות, ולכן זכו לכ-48 מושבים כל אחת, בעוד שה-צה.דה.או (המפלגה הנוצרית) זכתה רק ל-67 מושבים עבור 34.2 אחוז מהרשימה הארצית, משום שהשיגה 177 מושבים באזורים החד נציגיים. כך, מפלגות קטנות מקבלות את חלקן היחסי בתוצאות הארציות. כדי להשיג את המטרה הזו מבלי "לפטר" אף אחד מהנציגים האזוריים, יש צורך להגדיל את הפרלמנט

או, במשפט אחד: בגרמניה כמחצית מהמושבים נבחרים בבחירות באזורים חד-נציגיים, ויתר המושבים נבחרים בבחירות יחסיות באופן שיבטיח שכלל המושבים בפרלמנט ישקפו את תוצאות ההצבעה הארצית באופן מדויק ככל האפשר, בלי קשר למידת ההטייה של חלוקת המושבים בבחירות האיזוריות.

זהו, פחות או יותר. כלומר, יש עוד סיבוכים, כמובן. שיטת סט-לאגי, למשל, היא קצת מורכבת להסבר, בדומה לבאדר-עופר. אבל זה בכל מקרה בשוליים של השוליים.

בנוסף, השיטה הגרמנית מוסיפה טוויסט מעניין לסוגיית אחוז החסימה, משום שבאופן עקרוני, הקולות שלא עוברים את אחוז החסימה לרשימות הארציות זורמים ישירות למפלגות הגדולות. את זה קצת יותר מסובך להסביר, אבל אני אנסה בכל זאת, בקווים כלליים. כפי שאמרתי מקודם, התוצאות הסופיות בנויות כך שמספר המושבים שכל מפלגה מקבלת משקף עד כמה שאפשר את אחוז הקולות שהיא קיבלה, מתוך סך הקולות הכשרים. זאת, להבדיל מהמצב בישראל, למשל, בו כל מפלגה מקבלת את חלקה היחסי מתוך סך הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

המשמעות היא שבסוף כל מערכת בחירות יש אחוז מסוים של קולות שלא מתרגם למושבים. בבחירות האחרונות, למשל, היו שישה אחוזים מהקולות הארציים שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מכיוון שמי שלא זכה למושבים באזורים מקבל ייצוג בדיוק לפי האחוז הארצי שלו, המשמעות היא שחלק מהמושבים האזוריים הופכים ל"מושבים תלויים" (overhang), שגורמים לכך שהמפלגה תזכה לייצוג יחסי שהוא גדול מהחלק היחסי האמיתי שלה בקולות הארציים. אחוז המושבים התלויים יהיה בהכרח זהה (או מאוד מאוד קרוב, בגלל עיגול מספר המושבים למספרים שלמים) לאחוז הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, וככל שמפלגה קיבלה אחוז גבוה יותר של מושבים אזוריים ביחס לאחוז הבחירה הארצי שלה, כך היא תקבל חלק גדול יותר מהשלל העודף הזה.

אז כן, יש הרבה חישובים מסובכים ולא טריוויאלים שמובילים מההצבעה בבחירות לחלוקת המושבים (ואף למספר המושבים) בבונדסטאג. אבל מפה ועד לאמירה שמדובר בשיטה כל כך מסובכת שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר אותה, הדרך ארוכה מאוד. את העקרון הבסיסי של השיטה אפשר להסביר במשפט אחד שהקורא האינטליגנטי יכול להבין בקלות. כל השאר זה כבר פרפראות שמעניינות רק אנשים כמוני.

ותודה ליוסי לוי, שהפנה אותי לכתבה והציע לי לכתוב את הפוסט. קרן מלגת המחיה שלי נמצאת כאן. (:

שיתאחדו!

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע"ל, שהתפלגה מבל"ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד"ש ופעם בשותפות עם רע"מ (ובל"ד עצמה שהתפלגה מחד"ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא"י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו "לממן" את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא"י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא"י). היתר הצביעו למק"י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק"י/רק"ח/חד"ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק"ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק"ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת "אלטרנטיבה", ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

"כמדינתו של העם היהודי"

חלקכם אולי יודעים שכדי לבדר את עצמי בעת שאני עובר על חומר ארכיוני עבור הדוקטורט, אני נוהג לפרסם קטעים מעניינים או מבדרים במיוחד בעמוד פייסבוק בשם "מתהום הנשיה". היום, בעת שאני קורא פרוטוקולים מדיוני הועדה המכינה לועידה הרביעית של מפלגת העבודה (1986) נתקלתי בציטוט של פרס בדיון על ניסוח המצע המדיני שמיד העתקתי לשם:

"אני מציע שייאמר כמו במגילת העצמאות "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה"."

אבל כשהמשכתי לקרוא גיליתי שההערה הזו גררה דיון ארוך ומרתק הכולל כמה דמויות מרכזיות במפלגת העבודה – דיון במרכזו בדיוק הסוגיה שבה דן הדוקטורט שלי, ומציג בצורה חריגה בישירותה את החיבוטים של המרכז הישראלי בשאלת האיזון בין זהות לאומית לדמוקרטיה. אחרי שהעתקתי הכל לתוך תוכנת הקידוד האיכותני שלי, רציתי גם לפרסם את הטקסט בתהום הנשיה, אך חששתי שמפאת אורכו, הפורמט של פייסבוק לא יהיה נוח לקריאה, מה גם שחבל שהדברים לא יהיו נגישים יותר גם בטווח הארוך יותר. אז החלטתי לפרסם את הטקסט המלא של הדיון כאן. אני מתנצל מראש על התקלדות הרבות שיש לי כשאני מעתיק מהמסמכים הארכיוניים.

מיכה חריש: סעיף ב' הוא העקרון הדמוגרפי בכל היעד של מדינת ישראל. אם משמיטים את הענין של רוב גדול ויציב, אנחנו משמיטים יסוד חשוב מאד. האם בהצעת ראש הממשלה נשארות המלים "רוב גדול ויציב"?

פרס: "תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".

הלל: יש כאן שני אלמנטים, הענין של הדמוקרטיה והענין של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה עבור העם היהודי באשר הוא שם. יש הבטחה של שוויון זכויות מלא לתושבים. פרט לנקודה זו, זו מדינת העם היהודי ולא ביקשנו ב-1948 להקים מדינה לתושבים ערבים שחיים בתוכה. אני מציע בענין זה לא לשנות אלא להסתפק בהסתמכות על מגילת היסוד.

חיים ויצמן: בנוסח הקיים כרגע יש משום אפליה לגבי האזרחים הלא יהודים. אומרים שהמדינה שייכת רק ליהודים והתושבים האחרים מקבלים שוויון זכויות. המדינה אינה מדינתם.

עדה רבון: אני תומכת בעמדת ראש הממשלה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים באוירה של סכנת גזענות שמתפשטת במדינה, ההדגש הזה אינו בבחינת ויתור. הוא בבחינת הכרה ברורה לגבי העם בשוויון זכויות מלא של יהדים וערבים במדינת ישראל.

אשל: אני מתנגדת לתוספת של ראש הממשלה. מדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. היא מדינת העם היהודי. לפיכך איננו רוצים לספח את כל הערבים. אנחנו עומדים על שוויון זכויות של כל האזרחים בה.

ליבאי: הדגש בנוסח של ראש הממשלה הוא בזה שמדובר על מדינה בעלת רוב יהודי.

אבא אבן: מדינה יהודית, זה הביטוי של מגילת העצמאות.

ליבאי: יושב ראש ועדת המשנה ואני נבדוק את מגילת העצמאות. אם תחליטו שתהיה זהות במונחים, נתאים זאת.

א. ידלין: אני בעד הנוסח הזה. אנחנו רוצים להתמודד עם הליכוד, מול מגמות סיפוח שעושות את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, מול מגמות סיפוח שמסכנות את הרוב היהודי של מדינת ישראל. כמובן שרצינו להבטיח זכויות מלאות לכל האזרחים. אני לא בטוח אם במגילת העצמאות יש פתח לנוסח אחר. אפשר לומר "מדינה יהודית" במקום "מדינתו של העם היהודי". אני בעד הנוסח כפי שמופיע במסמך.

ש. בהט: אנחנו מערבבים שלא לצורך שני דברים. הביטוח של העם היהודי בה, לומר ה"רזודנטה" [כך. רזון ד'אטר?] של מדינת ישראל. זו מדינה של העם היהודי באשר הוא. זה איננו ידע למשא ומתן. הקטע הזה צריך להופיע בהחלטות הועידה בלי קשר למשא ומתן. מה שרלוונטי למשא ומתן הוא שמירת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. כל ההתחלה של המשפט מיותרת. אפשר להתחיל בסעיף 1 שיאמר "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב".

חיים רמון: בוכוח עם הליכוד הם רצו להוציא את תושבי מדינת ישראל ולהשאיר רק את היהודים. שלא יחזור כאן אותו דבר.

פרס: אני מציע שיוזכרו גם אזרחים ערבים. אם ייכתב "מדינה דמוקרטיה בעלת רוב יהודי יציב", זה בסדר.

חריש: המשפט כפי שהוא מנוסח, על רוב יהודי גדול ויציב, מבחינה הסברתית הוא בעצם המאבק נגד סיפוח. כך יקראו זאת, לדעתי. אם זה כל כתוב בפירוש, אפשר לדבר גם על 45-55%. בשביל הערבים כתוב סעיף 2. זה הפרק המדיני של הנושא. על שוויון זכויות לתושבים במדינה יש איקס פרקים שעוסקים בו. פה מדברים על יעדים למשא ומתן לשלום, וחיפשנו נוסחא שאיתה אפשר להציב יעד מדיני וגם יכולת להסביר אותו לאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. את הדגש הזה לא הייתי מרכך. עם נוסחא זו נצטרך להאבק על דעת הקהל הישראלית כדי שתתמוך בנו במאבק על השלום.

פרס: עד שתנצל את הליכוד תפסיד חלק גדול מהמצביעים שלך. נאמר שאתה אזרח ערבי. למה לך? אפשר לומר מה שבהט הציע, מדינה יהדוית בעלת רוב יציב. לא צריך את המלה "גדול".

ליבאי: יש שתי גישות. האחת, להשאיר את הנוסח שהציע ראש הממשלה, ולומר גם "האזרחים החיים בה". אפשרות אחרת היא לקבל את הצעתו של בהט שאומר לדלג על הפרובלמטיות בפרק הזה ולומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שיוויון זכויות מלא ליהודים ולא-יהודים". ראש הממשלה העיר מן הראוי שייאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכל האזרחים החיים בה. באה ההצעה של בהט להשמיט את זה כי זה לא העיקר, ולקרוא את הפסוק: "קיום מדינ ישראל כמדינה דמוקרטית…". ראש הממשלה אומר שהוא מקבל זאת. הוא לא רוצה שיהיה כתוב רק מדינתו של העם היהודי, כי זה מנקר עינים.

פרס: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול, תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים החיים בה".

אורה נמיר: אני לא מבינה על מה התחנכתי במדינת ישראל. התחנכתי שבאנו לכאן להקים מדינה יהודית. יש נסיגה מהאמירה שלנו שבאנו לישראל כדי להקים את מדינת היהודים? לפי תפיסתי, אינני חושבת שזה אותו דבר. מדוע אנחנו צריכים להתקפל מאמירה שלנו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?

פרס: האם ההורים שלך לא חינכו אותך שאנחנו לא צריכים לגרש את הערבים? יש בארץ 700 אלף ערבים, מה אתם?

הלל: אנחנ מסבירים בכל פעם לכל מיני נציגי עולם. אני אומר להם שכל האזרחים במדינת ישראל שווים כלפי החוק. אבל מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינתו של העם היהודי באשר הוא שם. מן הבחינה הזאת, יש נפקא מינא גדול. יהודי אתיופי שלא נמצא שלושת אלפים שנה במדינתו, שייך למדינת ישראל. יחד עם זאת, מישהו אחר שחי במדינת ישראל, הזכויות שלו שמורות, אבל לא יותר. אם רוצים לוותר על כך…

פרס: לא מוותרים. זה כתוב במגילת העצמאות.

י"ז אמיר: מי שמוותר על המושג מדינת יהודים, מדינה של העם היהודי שבה יישבו כל האזרחים עם זכויות מלאות דמוקרטיות, מוותר על זכותנו על פי חוק השבות. אסור לוותר על הנוסח הזה. חוק השבות הוא חלק ממגילת העצמאות. אתה לא יכול לעשות שני אזרחים, אחד שהמדינה שייכת להם, ואחד שהמדינה לא שייכת להם. מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זאת אומרת יהודים שאינם חיים בישראל. צריך לומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא-יהודים.

הלל: אתה משמיט את המלה "גדול". אתה מספח שטחים.

מ. בר-זוהר: המלה "גדול" חייבת להיות. אחרת אפשר לקבל את דעת הליכוד.

ליבאי: אני מציע שהנוסח יהיה "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים". אני מציע שנקבל זאת. יש פה דאגה לכך שהמדינה היא המדינה של העם היהודי ויש בה לא יהודים גם ישנה המלה "גדול".

יחיאל לקט: יש כאן ויכוח שהוא סערה בכוס שאפילו לא מלאה מים. יש הגיון רב בהערה של ראש הממשלה שאומר: הדבר היחיד שמתרגמים לכל העולם הוא הפרק המדיני, ושם ייאמר שישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה יהיה כתוב בכל מיני פרקים והרבה פעמים. ההחלטות האלה בפרק הזה יהיו בידי כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם ובכל המקומות האחרים. מדובר ביעדי משא ומתן. מה מציעים: שנגיד מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב וכו'. למה צריך את כל הויכוח? להכניס לכאן את הדבר שהוא ידוע לפי הגדרתו, זה לא שייך לפרק של המשא ומתן. יותר נבון למצוא ניסוח שאומר מדינה יהודית ולאו דווקא פה. המושג הזה מופיע בעשרים מקומות אחרים בהחלטות. אני מציע לקבל את ההצעה של בהט שראש הממשלה הסכים לה.

בהט: לא הצעתי להשמיט. להיפך. זה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, זה לא יעד למשא ומתן. זה צריך להופיע במקום אחר בפני עמו. פה זה אינו נחוץ.

ליבאי: ההצעה היא להשמיט את המלים "כמדינתו של העם היהודי" ולומר "מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי".

פרס: אני מציע כך: "יעדי ישראל במשא ומתן לשלום הם: א. להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי יציב וגדול תוך שמירה על שוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא יהודים". זו מטרת המשא ומתן, להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי.

לקט: מה זה אופי יהודי? כן רכבת בשבת או לא רכבת בשבת?

הלל: מה זה אופי יהודי?

ח. צדוק: אני מציע לראש הממשלה לא לחזור בו מהצעתו הקודמת. בועדה דנו בשאלה של האופי היהודי ומסיבות שאני לא רוצה לחזור עליהן חשבנו שזה לא ביטוי נכון. אני תומך בהצעת ראש הממשלה האומרת: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית… [השמט במקור] ובעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים".

מ. גור: לפני ארבע שנים מצאו פתרון במצע. על כל מדינה ערבית דובר לענין. אני מציע להסתכל במצע.

מ. שחל: בפעם הקודמת נאמר: "יש להמשיך לקיים את ישראל כמדינה עלת רוב יהודי ברור וחברה דמוקרטית".

ליבאי: כולנו מתכוונים לאותו דבר. אפשרות אחת היא שחזר עליה חיים צדוק: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים". האפשרות השניה היא הנוסח שמוצע על ידי הועדה. הצעה אחרת מדלגת על המלים "כמדינתו של העם היהודי" ומוסיפה לאחר המלה "מדינה"…

ויצמן: אני מציע לקבל את ההצעה שקרא שחל.

נמיר: במצע כתוב "מדיניות החוץ והבטחון ויעדים מרכזיים: המערך יתמיד בקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל ויפעל להגשמת יעדיה של הציונות….במולדתו".

ליבאי: אני מזהיר מפני שילוב נוסחים מוקדמים. מה שהוכן בועדה הוא מיקשה מסוימת. שחל לא הציע זאת.

א. עמית: הנושא שאנחנו מתווכחים עליו איננו חלק ממשא ומתן. מוסכם עלינו שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי. לא חשוב אם רוב ברור או לא. זה לא נושא למשא ומתן.

ליבאי: פה נאמר למה מפלגת העבודה חותרת. יש צד אחד שרוצה ישראל שלמה, ויש צד אחד שאומר שהוא רוצה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן באה הפסקה השניה בענין הערבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.
אנחנו מצביעים על ההצעות. מצביעים רק חברי הועדה המכינה. חברי הועדה המדינית שאינם חברי הועדה המכינה, אינם בעלי זכות הצבעה. אקרא את הנוסח המתוקן המוצע: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".
ההצעה השניה היא ההצעה האורגינלית של הועדה.
ה צ ב ע ה
בעד הנוסח המתוקן: 20
בעד נוסח ועדת המשנה: 11
הוחלט לקבל את הנוסח המתוקן.

הלל: אני רושם הסתייגות.

מה עובר על מצרים

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.