4 הערות על בחירות 2015

1. מי אשם? זה מצחיק שביבי מאשים את לפיד בהתפרקות הקואליציה, כי הקריסה הזו היא לגמרי, לחלוטין באשמתו. הוא בחר לשים את לפיד במקום שבו אין לו מה להפסיד. כל הקדנציה הזאת נראית כמו טרגדיה יוונית: כל מהלך רק קרב את הקטסטרופה. נתניהו חשב שהוא מאוד חכם כשהוא הציב את לפיד בתפקיד שר האוצר – זה תפקיד שקשה מאוד לצאת ממנו טוב, ולפיד הוא אדם שנבנה על אהבת הציבור. נתניהו רצה להרוס את לפיד, ועל הדרך לסנג'ר מישהו שיעשה מה שיגידו לו כי הוא לא מבין כלום.

אבל ביבי התעלם מזה שלפיד, כאמור, נבנה על אהבת הציבור, ולא הוא אדם שאי הבנת שום דבר תמנע ממנו לבנות מגדלים באוויר. אז הוא בנה אותם, ותקע את ביבי עם החשבון. כשנתניהו רצה לשים לזה סוף, ללפיד לא היו יותר מדי התלבטויות – זה בדיוק מה שהוא היה צריך: או שהוא מקבל את מה שהוא רוצה ויוצא אביר מעמד הביניים (עד שהתוצאות של התוכנית שלו יתגלו), או שהוא מפיל את הממשלה, ויוצא שוב אביר מעמד הביניים שעמד על שלו ולא נכנע ללחצים של ביבי. אין ללפיד שום אינטרס להכנע לביבי, כי הוא ראה את הסקרים וידע שהוא חייב להוכיח לציבור שהוא עשה משהו עבורם אם הוא לא רוצה שהמפלגה שלו תעלם בבחירות הבאות. ביבי נתן לו מתנה של עוד כמה מנדטים שיחליטו לא לנטוש את לפיד רק בגלל העמידה שלו על עקרונותיו.

ביבי נפל למלכודת שהוא עצמו הציב, כי הוא הניח לשיקול פוליטי קר להאפיל על טובת הציבור כפי שהוא עצמו הבין אותה.

2. אין הרבה מקום לתקווה בבחירות הללו. לפי הסקרים, המצב הולך להיות רק יותר גרוע. מבחינת יציבות המערכת הפוליטית, נמשכת ה"השתטחות" שלה: נכון לסקרים האחרונים, הרשימה הכי גדולה בכנסת הבאה הולכת לקבל בערך חמישית מהמושבים בכנסת, ושתי הגדולות ביחד לא יגיעו לנחשב לגודל סביר למפלגה גדולה אחת בשנות ה-80 ותחילת ה-90. לא רק זה, המפלגה השניה בגודלה בכנסת תהיה, ככל הנראה, מפלגה שרואה עצמה חלק מהגוש של הליכוד. כלומר: לא אלטרנטיבה שלטונית. הכוח שלה לא יכול להיות מנותב לעבודה אופוזיציונית, אלא רק לשינויים פנימיים במדיניות של מפלגת השלטון. במקרה הטוב, בנט לא רוצה להחליף את שלטון הליכוד, אלא התחלפות סטטוס בין הליכוד לבית היהודי בתור המוביל והתומך. כלומר, נוצר מצב מוזר שהמערכת מצד אחד מרוסקת לרסיסים, ומצד שני תקועה במקום. שיא מקומי של יציבות שמצריך זעזוע משמעותי כדי להגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר.

3. מבחינה אידאולוגית, כמובן, הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית יותר. פירוק הליכוד ביתנו צפוי להניב כמה מנדטים נוספים לשתי המפלגות, והבית היהודי גועש ועולה על גדותיו – פיצול פנימי שם עשוי לספק לימין הקיצוני של עוצמה לישראל את המשענת שתאפשר להם לחזור לכנסת. יתר הגושים מפוררים ומסוכסכים: במרכז תתמודדנה שלוש מפלגות (ארבע, אם סופרים את קדימה, אבל מי סופר אותם?) שצפויות להכנס כולן עם מספר חד ספרתי של מנדטים, השמאל ימשיך לדשדש כהרגלו, ובאשר למפלגות הערביות, צריך להמתין ולראות אם יצלח האיחוד שנכפה עליהם, או שכל האגף הזה יעמוד בסכנת הכחדה. מפלגה בראשות משה כחלון לא תהווה כח מאזן לימין בממשלה הבאה, מכיוון שהיא בשר מבשרו. המשמעות היא הממשלה הימנית ביותר שישראל ראתה מעודה, שרובה מורכב ממפלגות דתיות.

בואו נגיד שיש סיכוי שעוד נתגעגע לימים התמימים שחוק הלאום נחשב מעורר מחלוקת.

4. התסריט האופטימי. באין מקום לאופטימיות, התסריט האופטימי הוא שילוב מקסים של משהו שהוא גם לא מאוד מלהיב, וגם די לא סביר. אבל בואו נראה מה אפשר להוציא בכל זאת.

התסריט האופטימי חייב להתחיל מאיחוד בשורות המרכז והשמאל המתון. מבחינה זו, העובדה שהרצוג עומד בראש העבודה היא די חיובית: הוא אמנם לא ממש משדר מנהיגות, פחות או יותר ההפך מכריזמטי, וגם לא ממש איש שמאל, אבל כל הדברים הללו דווקא עובדים לטובתו בבואו לפייס שורה של אגואים שיצטרכו לחסות בצילו. הוא לא מאיים כמו יחימוביץ', ולא מפלג כמוה. אם מישהו יכול להוביל איחוד של מפלגות, הרי שזה אדם אפרפר ופרווה כמו הרצוג. בניגוד ליחימוביץ' שהייתה מחוייבת למצע סוציאליסטי, הרצוג יכול להוביל לאיחוד תחת מצע "דרך שלישית" שכולם יכולים להסכים עליו. הרצוג גם לא נרתע מלהביע עמדות מתונות ומרכזיות בנושא המדיני, דבר שיחימוביץ' לא כל כך ידעה איך להתמודד איתו בלי להרחיק מעליה מצביעים. אבל להרצוג פחות אכפת לאבד את האגף השמאלי של העבודה. במקרה הגרוע הם ילכו למרצ. מה שחשוב הוא להתרכז במרכז.

(התמונה המשותפת היחידה שמצאתי של הרצוג, לבני ולפיד…)

הרצוג יכול להציע ללפיד המוכה וללבני (ולמופז, למה לא?) להתמודד ברשימה משותפת תחת מצע מוסכם עם קרוב מאוד לאפס פשרות אידאולוגיות, מה שמשאיר הרבה מקום לפשרות אישיות. לפיד יכול לקבל את משרד החוץ, או משרד החינוך. לבני יכולה להמשיך כשרת המשפטים אם תרצה, או אולי לקבל לידיה את משרד הפנים, או החוץ, אם לפיד יעדיף את החינוך. על איושו של משרד האוצר הם יוכלו להסכים במשותף, אולי מועמד מחוץ לכנסת שיהיה מוסכם על שלושתם. לא יקשה עליהם למצוא מישהו מתאים. שוב, שום דבר פה לא מלהיב או מעורר תקווה במיוחד, אבל עד כאן אני חושב שזה עדיין בתחום האפשרי.

האיום הגדול על אסטרטגיה כזו היא מפלגתו של כחלון. כבר שנים רבות שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית היא שהאזרחים פשוט לא נדרשו לבחור. תמיד הייתה אופציית "באמצע". אם היה צריך לתת כותרת או סלוגן לפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים, היא תהיה "why not both?"

מפלגת משה כחלון תתן לציבור את האופציה הזו שוב, וכל המאמץ של הרצוג רק יוביל עוד אזרחים שמעדיפים לא להחליט להעדיף את האופציה הזו. לכן, זהו האתגר הגדול של הרצוג. אם הוא רוצה לשבור את שיווי המשקל הנוכחי, המטרה שלו חייבת להיות לגייס את מפלגת כחלון לתוך הרשימה המאוחדת שהוא יציג. זה לא יהיה קל: כחלון, כאמור, הוא איש ימין בעמדותיו המדיניות. יהיה זה מוזר עבורו להבחר לכנסת תחת הרשימה של מפלגת העבודה (המערך ג'?). הרצוג יכול, אולי,  להציע לו את משרד האוצר. מהבחינה הזו אני חושב שזו תהיה פשרה קטנה מאוד עבור כל המעורבים – כולם, בסופו של דבר, שואפים למדיניות כלכלית ליברלית-רכה. האגף השמאל-חברתי של העבודה יזדעק וימחה, אבל זו תהיה פשרה כדאית אפילו עבורם. למעשה, לאור התדמית ה"חברתית" של כחלון, יכול להיות אפילו שהם יעדיפו להעמיד פנים שזה דווקא אחלה מינוי, לפחות עד הבחירות.

האם כחלון יסכים למהלך כזה? המשמעות שלו  היא שהוא מוותר על הסיכוי שלו להצטרף לממשלה נוספת בראשות נתניהו תמורת מחיר שמן. הוא יוותר על מקום פחות או יותר מובטח בקואליציה הבאה תמורת הסיכוי לשינוי שלא בטוח שהוא בכלל לרוחו. כחלון אמנם לא ממעריציו של נתניהו, אבל עוד פחות מכך הוא איש שמאל. האם הוא יסכים להעמיד עצמו ברשימה שהשותפה הטבעית ביותר שלה לקואליציה היא מרצ? אולי דווקא עמיר פרץ יצליח איכשהו לגשר ביניהם, לך תדע.

ובכל זאת הרצוג צריך לעשות כל מאמץ לשכנע אותו להצטרף לגוש כזה. בלעדיו, אין לו סיכוי וכבר עדיף שכל מפלגה תתמודד לבדה. איתו, הרשימת המשותפת יכולה לעשות את הבלתי יאומן ולמנוע מנתניהו קדנציה מקרטעת נוספת.

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ((Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press.)) הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ((המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו.)) הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו". ((מישהו אמר שלי יחימוביץ'?)) המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי" ((גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון.)) הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ((מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה.)) החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה" ((ישראל אחת…)). מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ((לא אני, כמובן, אני דרעק.)) לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

עלייתו ועלייתו של הימין הקיצוני בישראל

Ami Pedahzur, 2012. The Triumph of Israel's Radical RightOxford: Oxford University Press

עמי פדהצור ((גילוי נאות: למדתי קורס אצל פדהצור בתואר הראשון)) חוקר מזה שנים רבות את הימין הקיצוני בישראל. ספרו האחרון, "נצחונו של הימין הקיצוני בישראל", הוא במידה רבה סיכום של שנות המחקר הללו, והוא מעדכן, משלים ובעיקר מתקן ספר קודם שלו, "מפלגות הימין הקיצוני: מעליה לדעיכה?". כפי שניתן להסיק משמו של הספר החדש, הוא משיב בשלילה על השאלה שבכותרת הספר הקודם. אבל, כמובן, הסיפור מורכב קצת יותר מזה.

9780199744701

פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות – הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש – שחולקות מאפיינים מרכזיים מסויימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית, כלומר, כזו הרואה בישראל כמדינתם של היהודים ורק של היהודים, ולכן הם דוחים את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות. לכל היותר, הם זוכים למעמד של אזרחים סוג ב'. במקרים הקיצוניים יותר, הם מסולקים מאדמת ישראל בדרך כזו או אחרת. בו בזמן, משולבת בתפיסה הזו שאיפה מקסימליסטית באשר לשטח המדינה. אך כאן נמצאת נקודת מחלוקת ראשונה בין שני הדורות: בעוד שהימין הקיצוני הישן היה מוכן לקורבן בדמות קבלת נוכחותם של ערבים בתחומי המדינה בתמורה להרחבת גבולותיה, הימין החדש מעדיף, אם חייבים לבחור, לוותר על שטחים אם הדבר יביא לצמצום מספר הערבים.

תפיסה משותפת שניה היא התפיסה האוטוריטרית, המציבה את המדינה והמנהיג כעליונים על הפרט ועל החברה. התפיסה הזו קיימת ברמות שונות, כמובן, בחלקים נרחבים מהפוליטיקה הישראלית, בין אם בצורת שאיפה ל"מנהיג חזק" אמורפי ובין אם בצורה ברורה יותר, בשאיפה להקמת מדינת הלכה.

המאפיין השלישי של הימין הקיצוני בהגדרה של פדהצור הוא פופוליזם. פופוליזם הוא מונח בעייתי בשיח האקדמי, אבל לצורך הדיון הזה פדהצור מגדיר אותו כחלוקה של החברה לאליטות מושחתות וציבור תם ותמים.

שלושת הגורמים הללו התקיימו בתנועה הציונית ובחברה הישראלית לאורך כל שנות קיומה בצורות שונות ובקרב חלקים שונים, אבל ההתחברות של שלושה מופעים קיצוניים במיוחד של שלושת המאפיינים הללו בקרב קבוצה אחת (או מספר קבוצות) היא שמאפיינת את הימין הקיצוני החדש בישראל. אבל מה שהופך אותו למסוכן כל כך ומצליח כל כך הוא המהלך ההיסטורי שקדם להופעתו ויצר מצע חברתי ומוסדי נוח במיוחד לפריחתו ולהאחזותו – מהלך שביסס אלמנטים מרכזיים בתפיסת העולם של הימין הקיצוני בלב המשטר הישראלי.

הסיפור עבור פדהצור מתחיל במידה רבה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו, הוא נטוע עמוק במה שיהודה שנהב מכנה "פרדיגמת 67'". הוא אמנם מכיר בחשיבותם של הגורמים המקדימים שהתקיימו בישראל ואף בתקופת הישוב, אבל אלו אינם משמשים אלא כהקדמה לסיפור האמיתי. הימין הקיצוני הישן שלו נולד ביוני 1967. מעניין לציין בהקשר זה את הפער בנרטיב בין סוף שנות ה-40 ל-1967. למעט ארועים מועטים מתחילת שנות ה-50, המתייחסים להתמסדותה של הפוליטיאה הישראלית, פדהצור לא רואה כל התפתחות מעניינת לאורך השנים, והוא בוחר לסכם אותה בביטוי "תור הזהב הפרלמנטריסטי של ישראל". קשה שלא לשמוע הדים ל"נוסטלגיה החדשה" שמתאר שנהב, לתקופה שבמציאות כללה מאבקים שעיצבו את ישראל ושינו את פניה.

הימין הקיצוני הישן הוא מה שנתפס עד היום כ"ימין הקיצוני" – קרי המתנחלים ותומכיהם המיידיים. אך ההגדרה הזו בעייתית בעיקר בשל המרכיב ה"פופוליסטי" של הגדרת הימין הקיצוני: מדובר במקרים רבים במי שהיו בשר מבשרה של האליטה הציונית, ובכל אופן לא ראו עצמם כפועלים כנגד האליטה הזו. כידוע, מפעל ההתנחלויות נבנה באישור ובתמיכה של ממשלות ישראל לאורך השנים, או לכל הפחות תוך עצימת עין מכוונת מהפרות חוק כאלו או אחרות. מאלון ועד שרון, המנהיגות בישראל תמכה במידה רבה במפעל ההתנחלויות, ולמעט חיכוכים מקומיים, לא הייתה כל סיבה לפתח תפיסה פופוליסטית שתצא כנגד האליטות. במיוחד נכון הדבר באשר לאנשי ארץ ישראל השלמה החילונים, שרבים מהם בקעו ישירות מתוך תנועת העבודה. אפילו הקיצונים שבהם, כמו רחבעם זאבי, היו קשורים בעבותות לאליטה הישראלית. מנחם בגין אמנם עשה שימוש בטיעונים פופוליסטיים כדי לגייס את המזרחים לצידו, אך פדהצור קובע כי חרות וגח"ל היו מחויבות מדי לעקרונות דמוקרטיים מכדי להתאים באמת למודל רדיקלי קודם. הפופוליזם של בגין, הוא קובע, היה עניין של סגנון, לא של תפיסה.

חשיבותו של הימין הקיצוני הישן על פי פדהצור היא בהתמחות שלו בניווט בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. גוש אמונים ומועצת יש"ע יצרו רשת סבוכה של אנשי שלומם שהשתלבו בתפקידים קריטיים ומרכזיים ברחבי השלטון הישראלי, ובאמצעות הרשת הזו הצליחו לתפלל את החלטות המדינה, להתאימן לצרכיהם ולסכל החלטות שלא היו מקובלות עליהם.

מאידך, הימין הזה כשל לחלוטין בקלפי. את מפלתו הסופית ספג הימין הקיצוני הישן בבחירות 1992, אז הפילוג בין שברי המפלגות שניסו לייצג את הימין המתנחלי גרם לימין ככלל להפסיד מנדטים כה רבים עד כי השמאל הצליח להשיג גוש חוסם, וכך הקים יצחק רבין את ממשלתו השניה והוביל את מהלך הסכמי אוסלו ששינה את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הפרדוקס הזה, של כשלון קולוסאלי בקלפי אל מול הצלחה פנומנלית בהשגת מדיניות בשטח, הוא שמנחה את הספר כולו.

אך בד בבד עם דעיכתו של הימין הישן החלה עלייתו של גורם חדש בפוליטיקה הישראלית, והוא, על פי פדהצור, ששולט ברמה בפוליטיקה הישראלית של ימינו. הימין הקיצוני החדש החל את דרכו בצעדים מדודים בשנות ה-70. הסנונית הראשונה היה מאיר כהנא, שבא לישראל והחל משווק את מרכולתו הפוליטית. כהנא, בדומה למתנחלים של גוש אמונים, שאף למקסימליזם טריטוריאלי. אבל עוד יותר מכך, הוא שאף לטוהר העם. לערבים, כמו גם לגויים אחרים, אין שום מקום במדינת היהודים. על התפיסה הנייטיביסטית הזו הוסיף כהנא את שני האלמנטים האחרים של הימין הקיצוני בכל מרכיב חיזק את האחרים: שאיפה למדינת הלכה, ודחיית האליטות החילוניות הדמוקרטיות כמי שהושחתו ברעיונות מערביים זרים ומביאים בכך להחלשת הרוח היהודית.

האירוניה של כהנא ושל החשובים שבממשיכיו (למשל פייגלין) נעוצה בתפיסה המאוד מתוחכמת שלהם את עקרונות הדמוקרטיה, החרות וזכויות האדם, שאיפשרו להם לנצל את אותם המושגים שיצאו לנתץ כדי לאפשר להם לעשות כן. אין זה פלא שכהנא הוא נער הפוסטר של הצורך ב"דמוקרטיה מתגוננת" על פי תומכי התפיסה הזו. אך יותר משכהנא ואנשיו מצליחים בגלל אחיזתם בהבנה מעמיקה של הדמוקרטיה, הם מצליחים בגלל שהם מצליחים לנצל את ההבנה הלקויה של רוב הישראלים – ומנהיגיהם – את אותם העקרונות. בעדינות ובתחכום הם לוחצים על הכפתורים האנטי-דמוקרטיים שמוטמעים אצל רבים מאיתנו בשל אותו נייטיביזם שנטוע עמוק במשטר הישראלי, ואז מסתובבים ותולים את הדברים בעקרונות דמוקרטיים כדי ליצור חיבור כוזב בינם. המושג "רוב יהודי" (או "רוב ציוני") הוא כנראה הדוגמא המגושמת ביותר למהלך כזה (ולכן הקלה ביותר לזיהוי); שלא במקרה – תוצר של הימין הישן דווקא.

בעוד שהימין הישן היה עסוק עדיין בניתוחים עדינים בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, הימין החדש הלך וצבר לו תמיכה בקרב שני קהלים פריפריאליים אך יריבים: המזרחים ועולי ברה"מ. ש"ס עולה מתוך הספר כמפלגה הקיצונית ביותר בישראל כיום, ובהחלט כמפלגה התואמת ביותר את המודל של מפלגת ימין קיצוני כפי שהתפתח במחקר. מאידך, ישראל ביתנו עלתה וצברה כוח לאורך השנים. שתי המפלגות חופפות במידה רבה הן בתפיסה הנייטיביסטית שלהן והן בתפיסה הפופוליסטית (מאבקו הציבורי של ליברמן נגד המשטרה והרשעתם של רבים מאנשי ש"ס, ובראשם דרעי, שימשו את שתי המפלגות כדי לחזק את כוחן בציבור). שתיהן גם אוחזות בתפיסה אוטוריטרית, אם כי כאן בא לידי ביטוי הפער הדתי בין המפלגות. מפלגות הימין הקיצוני החדשות שהלכו וצברו תאוצה בזמן שנציגי המתנחלים המשיכו לדשדש בכנסת פתחו פתח בעבור הרשת הפוליטית של הימין המתנחלי, ואלו מיהרו לנצל אותו כדי להרחיב ולחזק את אחיזתם במוסדות המדינה. כך נוצר המצב המוזר שבו אותם אנשים שאוחזים במפתחות של רוב משרדי הממשלה גם מייללים על אודות האליטות המושחתות שמנצלות את המדינה על גבו של האזרח הפשוט ונטול הקשרים. המהלך שסגר את הפער בין שלושת הגורמים הללו היה החדירה של הרכיב הרדיקלי ביותר של המתנחלים לתוך הליכוד, באמצעות משה פייגלין – מהלך שהגיע לשיא (בינתיים, לפחות) בפריימריז האחרונים בליכוד, שהפכו אותו לנציג אותנטי לא פחות של המתנחלים מאשר הבית היהודי עצמו.

ש"ס המפלגה אמנם מצאה עצמה מחוץ לממשלה משיקולים קואליציוניים, אך הרעיונות שבבסיסה מיוצגים בגאון בממשלה הנוכחית. מבחינת האידאולוגיה הרדיקלית, למעשה, ש"ס סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומוטב היה לו הייתה מתקפלת חזרה לתוך הליכוד כדי שעשתה ישראל ביתנו.

"נצחונו של הימין הקיצוני" מנוקד פה ושם גם בתיאורים אוטוביוגרפיים של פדהצור עצמו, שמוסיף נופך נרטיבי מרענן גם אם מוזר קמעה למהלך העניינים. המגע המתמשך של פדהצור עם הימין הקיצוני מקנה לו את היכולת לספר סיפורים מרתקים ולשזור אותם לתוך הסיפור ההיסטורי בצורה שמזכירה את מיטב הכתיבה העיתונאית. אך בסופו של דבר, זהו ספר אקדמי בתחום מדע המדינה, ולכן סיפורו של הימין הישראלי אינו אלא מקרה מבחן מעניין מבחינתו עבור היעד התיאורטי של המחקר.

מבחינה תיאורטית, התרומה המרכזית שמנסה פדהצור להשיא נעוצה בהסטת המבט מרמת המפלגה לרמת הרשת הפוליטית: אותה שורה של חיבורים וקישורים בין מפלגות, בעלי משרות, ארגונים ופעילים שמאפשרים יחדיו גמישות תפקודית. בזכות הגמישות הזו, הרשתות הפוליטיות יכולות להשיג מטרות שגופים בודדים היו כושלים בהשגתן. כמו רשתות אחרות, הן בנויות על בסיס עקרון של יתירות (redundancy): גם אם צומת אחר ברשת נופלת או כושלת, יהיו צמתים אחרות שימנעו כשל גורף. אם השר הממונה מוחלף בשר פחות נוח, הפקידים במשרד עדיין שייכים לרשת, ואם סוכנות אחת מנושלת לפתע מתפקידיה על ידי החלטת ממשלה, הרי שכל ארגוני החברה האזרחית שעשויים לשמש כחלופות לאותה סוכנות גם הם נמצאים תחת השפעתה של הרשת.

יש הרבה כוח, כמובן, לכל ניתוח של רשתות. אבל החסרון המרכזי שלו, וזוהי נקודה שלטעמי פדהצור לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה, הוא שהסברים כאלו תמיד נשמעים קצת כמו תאוריות קונספירציה. אם לשאול מושג מכתיבה ספרותית, בספר הזה יש יותר מדי tell ופחות מדי show. יותר מדי פעמים פדהצור מספר לנו שהרשת הצליחה למנוע קטסטרופה כזו או אחרת, מבלי שהוא באמת מוכיח שהרשת היא זו שהצליחה בכך. עצם ההגדרה הרופפת (בהכרח) של החברות ברשת גם היא הופכת לנקודת תורפה פה. החברות ברשת אינה פורמלית בשום צורה. חבר ברשת הוא כל מי שתומך במטרותיה. וכתוצאה מכך: כל מי שעושה מעשה שמוביל לתוצאה טובה עבור "הרשת" מוגדר רטרואקטיבית כחבר בה.

חשוב לי לסייג את הביקורת הזו: הדרישה הזו, להראות את תהליך גיוסם או שיבוצם של אישים שונים ברשת, היא קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית. חוסר הפורמליות והסודיות המתבקשת של מהלכים כאלו הופכים אותם לבלתי נגישים ברובם עבור החוקר.

אך מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד באשר לאותן תלונות של ש"ס, ישראל ביתנו והמתנחלים שאותן פדהצור פוסל כלאחר יד כ"פופוליזם": שהרי הטענה שלהם היא בדיוק שקיימת רשת פוליטית של השמאל, שבאמצעות אחיזה בנקודות קריטיות במשטר הישראלי – בית המשפט, התקשורת ואלמנטים מרכזיים במערך הפוליטי – מצליחה לכפות את עמדותיה על המדינה חרף מיעוט התמיכה האמיתית בה בקרב הציבור. הטענה הזו אינה אלא תמונת המראה של הרשת הפוליטית שמצייר פדהצור, ואי אפשר לדחות את האחת כלאחר יד ולקבל את השניה בלי הוכחה נמרצת לכך.

ואפשר גם לדמיין עמדת פשרה בין שתי הגישות הללו: כזו המדמיינת מעין מערך של בלמים ואיזונים בין הרשת הפוליטית הזו לרשת הפוליטית הזו, כאשר כל אחת גוררת את המדינה לכיוונה שלה, בעוד האזרחים מוטלים באמצע בלי יכולת אמיתית להשפיע על מהלך העניינים. זוהי, ללא ספק, הדרך בה רבים רואים את מהלך העניינים בישראל, ובשל כך הם הולכים ומאבדים את אמונם במערכת הדמוקרטית הישראלית.

"נצחונו של הימין הקיצוני בישראל" הוא מאגר חשוב ומרתק של מידע על ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, בעטיפה קריאה ונגישה. אבל הגם שאני מסכים עם המסקנה הגדולה של פדהצור – הימין הקיצוני בישראל בהחלט ניצח – אני מתקשה לקבל את השורה התחתונה התיאורטית שלו, לבינתיים לפחות. הרשת הפוליטית בהחלט מוכיחה את עצמה ככלי נרטיבי מוצלח, אבל קשה לי כרגע לראות את השימושיות שלה ככלי אנליטי. אולי, וראוי לציין זאת, זה משום שאני מגיע מבחוץ, מבלי יותר מדי רקע בחקר הימין הקיצוני, אבל עבורי המונח רשתות פוליטיות לא הבהיר הרבה בתיאור המהלכים, והשאיר הרבה מאוד חורים שמעמידים בספק את היכולת שלנו להבדיל בין הסבר אקדמי באמצעות הכלי הזה לבין תאורית קונספירציה.

הרפובליקה היהודית של ישראל

בשנת 1985 נאם ד"ר ישראל אלדד בפני באי כנס בנושא חינוך לדמוקרטיה. כותרת דבריו הייתה "הנחלת הדמוקרטיה הציונית", וכה הוא אמר לגבי המונח אותו טבע:

ניסחתי את דברי: חינוך לדמוקרטיה ציונית. בשלוש המלים האלו המושג חינוך הוא העיקר, הוא המשותף לכולנו פה. כולנו רוצים לחנך לטוב ביותר. הוויכוח מתחיל אולי כשאנחנו מתחילים לדבר על דמוקרטיה ציונית. וזה ויכוח של דגש. יש הבדל אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, או שאני אומר חינוך לציונות דמוקרטית. הדגש הוא בעל חשיבות, כי יכול להיות שכל חילוקי הדעות בינינו יהיו בנקודה הזאת. אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, פירוש הדבר שאני מסכים לדמוקרטיה, בתנאי שזו תהיה דמוקרטיה ציונית, וזאת עמדתי. דמוקרטיה מסוייגת, והסייג הוא ציונות. אפשר להגיד: חינוך לציונות, ואני חושב שחלק מהציבור גורס זאת, אני מסכים לציונות, זה יפה מאד, בתנאי שזאת תהיה ציונות דמוקרטית; אם איננה דמוקרטית – אינני מסכים לה. זאת החשיבות של הדגש, איפה אני שם כל מילה.

חודשים ספורים אחרי אותו כנס, העבירה הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, בו הצליחה לחמוק מהדילמה שהציג אלדד, עד ידי הפרדת כוחות. סעיף 7א לחוק קבע תנאים להתמודדות רשימות בבחירות לכנסת. התנאי הראשון היה אי שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, והתנאי השני היה אי שלילת אופיה הדמוקרטי של ישראל. הכנסת התכחשה במידה רבה לקיומו של מתח בין שני הסעיפים. יחד עם זאת, יש בניסוח שנקבע משום נטייה לכיוון מה שאלדד כינה "ציונות דמוקרטית": המדינה היא מדינתו של העם היהודי, אבל האופי שלה הוא דמוקרטי, ויהדותה, לפיכך, כפופה לדמוקרטיותה. ב-1992 הנוסח נעשה עמום קצת יותר, והמתח זכה להדגשה נוספת, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, בו לראשונה ניתנה בחוק הנוסחה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה זה מכבר לניסוח האוטומטי, הקלישאתי. ((ב-2002  הנוסחה הזו יובאה גם לחוק יסוד: הכנסת, כדי לפנות מקום לסעיף נגד תמיכה בטרור.)) ו' החיבור הזו, ששוללת יחסות כלשהי בין שני החלקים של הביטוי, מותירה אותנו בלי הנחיה איך לפרש את הדברים. האם "יהודית אבל דמוקרטית" או "קודם יהודית, ואז דמוקרטית"? בג"צ, כידוע, המשיך להעדיף את הפרשנות הראשונה. אך הדיון מעולם לא נשלם.

כמעט שלושה עשורים עברו מאז אותה הרצאה של ישראל אלדד, שבינתיים הלך לעולמו. בנו, אריה אלדד, נותר בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית (ומחוץ לכנסת, ברוך השם), אבל עמדותיו של אלדד האב נדדו לעבר המרכז הפוליטי ומקובלים כיום על חלק גדול מהאוכלוסיה בישראל. וכך הגיעה לשולחן הכנסת הצעת "חוק הלאום", או בשמה המלא "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (גלגול נוסף של הצעתו של אבי דיכטר בכנסת ה-18. כל האמור להלן נכון גם עבור הצעת החוק של דיכטר). הסעיף הראשון של ההצעה, תחת הכותרת "מדינה יהודית", קובע כי ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, וכי רק לעם היהודי יש זכות לממש את זכותו להגדרה עצמית בה. סעיף 2 קובע כי מטרת החוק היא "להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". בסעיף 3 מגיעה לראשונה התייחסות לצד השני של המשוואה: "מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי".

איזה מרחק בין "אופי דמוקרטי" לבין "משטר דמוקרטי". לוין ושקד (בעקבות דיכטר) מבקשים להכריע לראשונה בהיסטוריה של ישראל לכיוון הפרשנות השניה, זו שמכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות, ומותירה אותה בגדר שיטת משטר ריקה מתוכן ממשי, מעטפת טכנית עבור התוכן היהודי המהותי. "דמוקרטיה ציונית", במונחיו של אלדד. אפשר לתמוך בדברים, אבל יש לומר אותם במפורש, כפי שעשה זאת אלדד, ולא להתחבא מאחורי אמירות כלליות והתכחשות למתח הקיים בין שתי ההגדרות. כניסת חוק היסוד המוצע לחוקה הישראלית המתגבשת תהווה נקודת הכרעה חשובה בדברי ימיה של מדינת ישראל, והפעם הראשונה שהאופי הדמוקרטי שלה יוכפף, יסוייג ויותנה בשמירה על זהותה היהודית.

לתפארת מדינת ישראל.

הערה אדמיניסטרטיבית: היום התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה של הבלוג. אני רוצה להודות לתורמת.