כהנא חד"ש

ליאומה של מדינת ישראל

תומכי מפלגת חד"ש נוהגים לציין מדי פעם בגאווה שמה שהם אמרו בשנות ה-80 הפך למיינסטרים כעבור עשור או שניים. לטעמם, זוהי הוכחה לכך שהם רואים את הנולד וניתוח המציאות שלהם כה מדוייק עד שבסוף המציאות כופה עצמה אפילו על אלו שאינם מסכימים עימם.

אבל זה רק חצי מהסיפור. מזה זמן מה, אך באופן בולט במיוחד בתקופה האחרונה, משנתו של מאיר כהנא עוברת רה-הביליטציה בציבוריות הישראלית. למעשה, החזרתו של כהנא לקהל ישראל היא סופו של תהליך (או, אם להיות יותר פסימי, חלק מתהליך) ארוך שישראל עוברת בעשרים-שלושים השנים האחרונות. המילה העברית המתבקשת לתיאור התהליך שאני רוצה לתאר תפוסה כבר – הלאמה. כדי לא ליצור בלבול, אני אקרא לתהליך הזה "ליאום". ישראל במשך מחצית חייה הראשונה, עשתה מאמצים ניכרים להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין המנגנונים הלאומיים שלה. כדי לשמור על לגיטימיות כדמוקרטיה מערבית, המנגנון הממשלתי של ישראל היה חייב להיות א-לאומי עד כמה שאפשר. לשם מטרה זו ישראל ניצלה שורה של ארגונים והסדרים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ובמקום להפוך את הפונקציות שלהם לחלק אינטגרלי מתפקוד המדינה כמו בכל מקום אחר, המדינה העבירה חוקים שנתנו לארגונים הללו סמכויות חריגות. כך, הסוכנות היהודית היא היחידה המורשה לסנן מהגרים לישראל (על בסיס חוק השבות – כאשר מבחינה פרקטית, אי אפשר להגר למדינה בכל דרך אחרת); קק"ל היא בעלת קול מכריע בטיפול באדמות המדינה; ומתן סמכויות מלאות בענייני אישות לבתי הדין הדתיים של כל קבוצה דתית, מה שמאפשר למדינה למנוע נישואי תערובת בלי צורך בחוק שיאסור על העניין. בכל המקרים מדובר היה בשימוש בתשתית קיימת ולא בהמצאה חדשה של המדינה, אבל לפעמים גם אי-שינוי המצב הקיים זו פעולה מכוונת. בעיקר כשמקימים מדינה.

ישראל של התקופה הראשונה הקפידה להבהיר שאין ליהדות כדת מקום מיוחד בה. המשרד הממשלתי הרלוונטי היה "משרד הדתות". אולי אחד הסממנים הבוטים של שיאה של התקופה השניה, הנוכחית, הוא בשם שניתן למשרד זה כשהוקם מחדש לפני שנתיים לאחר פירוקו ב-2003: המשרד לשירותי דת.

ישראל, אם כן, ניסתה לקיים שני מסלולים נפרדים ונבדלים: בניית-עם יהודי, על בסיס הגדרה נטולת-טריטוריה; ובניית-מדינה ישראלית, על בסיס הגדרה נטולת-לאום. מובן כי היו, למרות הכל, נקודות מגע. חלק מבניית-העם הייתה חיזוק הקשר בין אותו עם לבין מולדתו ההיסטורית-מיתולוגית ((שכן, אחרי הכל, כל מתגייר זוכה עם התגיירותו לאותו מולדת "היסטורית", בלי קשר למולדת האמיתית שלו.)), ומטרתה של בניית-המדינה הייתה יצירת מקום בטוח עבור אותו עם. אך בשם המטרה של שמירת הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שימרה המדינה את ההפרדה בין שני המסלולים הללו עד כמה שניתן.

התקופה השניה, זו שמתחילה איפשהו באמצע שנות ה-80 – אולי, לצרכי הסיפור בלבד, נקבע את נקודת השבר בבחירות 1984, אז נכנס מאיר כהנא לכנסת – היא תקופת ליאומה ההולך וגובר של מדינת ישראל. כלומר, מקבלי ההחלטות בישראל החליטו, במודע או שלא, שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, או במילים אחרות, מדינת לאום במלוא מובן המילה. סנונית ראשונה של המהלך הזה הייתה ב-1980, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, שהעניק לראשונה באופן מפורש חשיבות מיוחדת לדת היהודית במוסדות המדינה. אך אין ספק שהחדרתה הברורה ביותר של היהדות לתוך החקיקה במדינת ישראל נעשתה, באדיבותו הלא מכוונת של אותו כהנא, עם התיקון לחוק יסוד: הכנסת ב-1985, לפיו ניתן לפסול רשימה מהתמודדות בבחירות אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך לשמה עשו שלא לשמה: מתוך רצון להתמודד עם גזענותו של כהנא, הכניסו תומכי החוק את כהנא עצמו לחוקי המדינה. המונח הזה "יהודית ודמוקרטית" יעמוד מאותו רגע והלאה במרכז הדיון סביב זהותה של מדינת ישראל, וכמעט בכל הקרבות בין שני החלקים, "דמוקרטית" תגיע במקום השני.

כדאי להתעכב לדקה על משמעותו של סעיף 7א, מכיוון שהוא אנטי-דמוקרטי בשני אופנים, האחד ברור ופשוט, והשני אירוני. מדוע יש בעיה מבחינה דמוקרטית בדרישה להגדרת המדינה כ"יהודית" כתנאי להתמודדותה של רשימה בבחירות, אני מאמין, קל לכולם לראות. לאזרחי המדינה צריכה להיות הזכות להגדיר את המדינה בעצמם. אפשר להגדיר מדינה כמדינת לאום מסויים, אבל אי אפשר לשלול מהאוכלוסיה את הזכות לשנות את ההגדרה הזו אם יחפצו בכך.

אבל הדבר נכון לא פחות לגבי הדרישה להגדיר את המדינה כ"דמוקרטית". המדינה היא דמוקרטית לא משום שדמוקרטיה היא ערך, אלא משום שמוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אם שינוי מוסדות המדינה נמצא מחוץ למשחק הדמוקרטי, הרי שהמשחק הדמוקרטי פגום מהיסוד – כל מטרתה של הפוליטיקה היא שינוי מתמשך של מוסדות המדינה. בין כה וכה, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בכח. אם הציבור אינו תומך בדמוקרטיה, היא לא תוכל לשרוד. הרעיון הקלוקל של דמוקרטיה מתגוננת מפספס את הלקח האמיתי של רפובליקת ווימאר: אי אפשר לכפות דמוקרטיה. הסיבה שווימאר נכשלה, בניגוד למה שמלמדים אותנו בתיכון, אינה "יותר מדי דמוקרטיה", אלא פחות מדי תמיכה ציבורית בדמוקרטיה. חוק שאוסר על התמודדות בבחירות מטעם מי שמתנגד לדמוקרטיה הוא, לפיכך, אנטי-דמוקרטי. מי שתמך בחוק הזה, על פי החוק עצמו, היה צריך להיות פסול מהתמודדות בבחירות.

ליאומה של מדינת ישראל על בסיס ההגדרה החדשה שסיפק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון פורש החוק בציבוריות הישראלית כ"יהודית אך דמוקרטית". כלומר, ממדינה שהיא סתם דמוקרטית, ישראל הפכה במוצהר למדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, אך הזהות הזו הוגבלה על-ידי עקרונות דמוקרטיים (ומכאן שיש ניגוד בין, לכל הפחות, גרסאות מסוימות של היהדות, לבין הדמוקרטיה). בשלב השני, אחרי שה"יהודית" השתרשה מספיק בשיח הלגיטימי והתקבלה גם על הקהילה הבינלאומית, הפרשנות הפכה להיות "קודם יהודית, ואז דמוקרטית" – כלומר, הדמוקרטיות של המדינה מוגבלת על-ידי היותה מדינה יהודית. מאותו הרגע, המאבק נסוב סביב ההגדרה של "יהודית". מכיוון שלא נותרה עוד המגבלה של "יהדות תואמת-דמוקרטיה", אפשר היה להגדיר יהדות באיזה אופן שרוצים.

כהנא וערפאת

ויחד עם המאבק הזה גם נעלמה הבושה. דברים שישראל עשתה פעם בהסתר, היא התחילה לעשות בגלוי, בגאווה, ותחת סמל המדינה. דוגמא מעניינת היא מעורבות השב"כ במינוי מורים בבתי-ספר ערבים. מאז הקמת מערכת החינוך הממלכתית בשפה הערבית, היה מעורב השב"כ בבחירתם של המורים שילמדו בהם. בספר "ערבים טובים" ((תודה לגורביץ על ההמלצה.)) מספר הלל כהן כיצד משרות הוראה ניתנו לעיתים למשתפי-פעולה סתם כתמורה על שירותיהם הטובים, בלי קשר לכישוריהם כמורים. המעורבות הזאת נמשכה גם אחרי ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל. למעשה, היא נמשכה עד 2006, והייתה נמשכת עוד אילולא איבדה ישראל הרשמית את הבושה בהיותה מדינת הלאום היהודי. הסיבה לביטול ההסדר נעוצה בכך שב-2004 הודתה מנכ"לית המשרד דאז רונית תירוש במה שהיה לפני כן סוד גלוי. אולי "הודתה" היא לא המילה הנכונה – היא הצדיקה את ההסדר, לא הבינה מה לא בסדר איתו, ואף הצהירה כי היא ושרת החינוך לבנת אינן מתכוונות לנסות לשנותו. זמן קצר אחרי ההצהרה הזו פנה ארגון עדאללה לבג"ץ. ב-2006, בעקבות הדיונים בבג"ץ, בוטל ההסדר והוסר פיקוח השב"כ מהמורים הממונים. השתלשלות העניינים הזו גם מבהירה מדוע היה חשוב למדינה לאורך שנים רבות להפריד בין המסלול המדינתי לבין המסלול הלאומי – הלגיטימציה הדמוקרטית מגבילה מאוד את היכולת להפגיש את שני המסלולים הללו.

בשלב הזה אני מקווה שכבר ברור מדוע סעיף 7א הכניס את כהנא לחוקי המדינה – לא כהנא האמיתי, זה של מדינת ההלכה, אלא כהנא-זוטא, זה של "ערבים החוצה". כהנא חזר פעמים רבות על הסיסמא "או כהנא, או ערפאת". הפתרון של הציונות המיינסטרימית היה "כהנא וערפאת": המדינה תוכל להיות מדינה יהודית בלי סכנה משמעותית לקיומו של הרוב היהודי בה (ובלי, מאידך, לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית, לה בז כהנא האמיתי), רק אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת.

כך אומץ הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מהשמאל של חד"ש למיינסטרים הישראלי. לא משום שהציונות אימצה את ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי דאז, אלא משום שהיא חיפשה גורם מאזן לכניסתו של הכהניזם לתוך החשיבה הישראלית. החלק החד"שניקי של הפרדיגמה החדשה לא הצליח להתפתח יותר מדי: הדמוקרטיה עדיין נמצאת במקום שני אחרי היהודיות, ולכן בכל מאבק בין "כהנא" לבין "ערפאת", כהנא מנצח. ((יוצא לכאורה שערפאת מייצג כאן את הדמוקרטיה. כדי להסיר ספק – אינני טוען שערפאת הוא דמוקרט או תורם לדמוקרטיה באיזשהו אופן. אלא שערפאת מסמל את הלגיטימציה הדמוקרטית שישראל תיזכה בה עם יישום פתרון שתי המדינות.)) אבל הכהניזם המשיך להתחפר בתוך התפיסה הישראלית

כהנא צדק

כל המאבקים בהם אנו חוזים כיום בין המחנה הדמוקרטי המצומק לבין מחנה ה"מדינה היהודית" בראשותם של נתניהו וליברמן, נובעים מתוך ניתוח המציאות של כהנא כבר בראשית שנות ה-80. והמאבקים הללו נידונו לנצחונו של המחנה היהודי מהסיבה הפשוטה שגם המחנה הדמוקרטי מאמץ את מושגיו של המחנה היהודי. ישראל של אחרי פתרון שתי המדינות מוצגת כאידאל בדיוק משום שתהיה לה אז, לכאורה, לגיטימציה מלאה להיות מדינה יהודית, לצד מדינה פלסטינית. אך ההצגה הזו מתעלמת מקיומו של מיעוט ערבי גדול שימשיך לחיות בישראל. הדמוקרטיה תמשיך להיות כפופה ליהדות, וההגיון הכהניסטי עדיין יתפוס: כדי לשמור על הרוב היהודי, ומכאן על היות המדינה "מדינה יהודית", צריך להגביל את הדמוקרטיה.

ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי בשנות ה-80 כפי שאומץ על-ידי המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90, זה שקרא למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשם "שתי מדינות לשני עמים" הוא ניתוח חסר, חלקי. לעומת הזאת, הניתוח של כהנא לפיו יהודית ודמוקרטית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלי שאחת תוגבל על ידי האחרת, מתאר את המצב הישראלי בשלושים השנים האחרונות בצורה מדוייקת.

כהנא הציג שתי אלטרנטיבות בפני הציבור הישראלי, אלטרנטיבות שבאופן אירוני הן אלו ששימשו לשלילת זכותו להתמודד על מקום בכנסת, בטיעון כאילו ניתן לשלב ביניהן בלי כל סתירה. יהודית, או דמוקרטית; מדינה אתנית, או מדינה ליברלית. הניתוח של כהנא היה מדוייק, אך יש לזכור כי הבחירה בין שתי האלטרנטיבות, גם על פי כהנא עצמו, אינה נובעת מתוך הניתוח עצמו – הניתוח אדיש לשתי האפשרויות – אלא מתוך האידאולוגיה של הבוחר. זו הסיבה שכהנא ראה לנכון לפעול לחיזוק הזהות היהודית של אזרחי ישראל, משום שידע שאזרחים בעלי זהות יהודית ונטולי תפיסה ליברלית יהיה אזרחים שיבחרו באלטרנטיבה היהודית, בעוד שאזרחים רחוקים מהיהדות וקרובים למערב יבחרו באלטרנטיבה הדמוקרטית. אלו גם קווי המחנה המתקיימים כיום, וזוהי הסיבה שהמחנה הדמוקרטי כה קטן בישראל, וגם אז לוקה בסתירות פנימיות קשות.

האם ישראל עוד יכולה לשנות כיוון? לא ברור. בעיקר לא ברור אצל מי נותר הרצון לשנות כיוון. נדמה כאילו נכנסנו לסחרור, למערכת של היזון חוזר שמגבירה את עצמה עד לשיא הבלתי נמנע. הדרך היחידה שאולי אפשר לשמור עוד על תקווה היא להתלות באותם ניצוצות ליברליים שקיימים בקרב חלקים גדולים באוכלוסיה ולפעול להגדלתם לכדי אש בוערת. איך עושים את זה בלי שום כוח פוליטי? אין לי מושג.

הליברמן הפלסטיני

נפל דבר היום בישראל (ופלסטין). יאסר עבד רבו, מזכ”ל הוועד הפועל של אש”ף, הצהיר כי מבחינת הפלסטינים, אין להם בעיה להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי ש”לא תכלול את אדמתנו וביתנו ובכלל זה מזרח ירושלים”, כלומר, בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67’. יוסי גורביץ רואה באמירה הזו מהלך טקטי מחוכם של הפלסטינים שלכאורה יחשפו את פרצופה של ממשלת ישראל, אבל הוא מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח של הצהרה זו, שמהווה ניצחון חשוב של נתניהו.

חשוב לשים לב שהצהרתו של עבד רבו אינה מוגבלת בזמן – לא נאמר שאם ישראל תיסוג עכשיו מהשטחים במלואם, יסכימו הפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית, אלא שמדובר על הסכמה כללית: אם וכאשר תיסוג ישראל מכל השטחים הכבושים, היא תוכר על ידי העם הפלסטיני כמדינה יהודית.

לכאורה, כאשר מסתכלים על הטווח המיידי ודרך המשקפיים של “פרס יחלק את ירושלים”, נראה כאילו נתניהו הכניס עצמו למלכוד, ואולי זה נכון עבור נתניהו באופן ספציפי. אבל עבור מי שמתסכל על היום שאחרי הסדר עם הפלסטינים – אנשים כמו ליברמן מחד וציפי לבני מאידך, ואולי גם נתניהו עצמו – יש כאן הכרזה רבת משמעות שמנטרלת את אחד האיומים המרכזיים על הפרוייקט הציוני בעת האחרונה: התגברות כוחם של ערביי ישראל והמוביליזציה שלהם לקבלת זכויות קבוצתיות. יאסר עבד רבו, למעשה, הכריז שהם אינם מעניינים אותו, ומצטרף לליברמן וללבני (וגדי טאוב, ו”השמאל הלאומי” – לא מדובר כאן בגישה ימנית בהכרח) שאומרים לפלסטינים בישראל שאת הזכויות הקבוצתיות שלהם הם יכולים לקבל מעבר לגבול (ולצורך העניין, לא כל כך משנה אם הגבול יעבור ממערב או ממזרח לאום אל פאחם). הפלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו.

תגובתו הקוצפת של ח”כ ג’מאל זחאלקה, לפיכך, אינה מפתיעה כלל. עבד רבו חותר תחת הפרוייקט שהובילה בל”ד והתפשט בכל רחבי המגזר הערבי (למעט הקבוצות האיסלאמיסטיות), לכינונה של ישראל כמדינה שיוויונית ודו-לאומית. אם דבריו של עבד רבו לא ידחו על ידי נציגי הרשות הפלסטינית, יסתמן כאן קו שבר חשוב בין שני חלקי העם הפלסטיני. בין כה וכה ערביי ישראל החלו בשנים האחרונות להעלות סימני שאלה באשר למחויבות רבת השנים שלהם לקידום פתרון שתי המדינות וסיוע לאחיהם בשטחים הכבושים, ולתהות האם המאבק הזה, כפי שמוסגר עד כה, אינו בעצם חותר תחת האינטרסים שלהם עצמם.

הימין רשם לעצמו היום הישג חשוב במלחמה עבור מדינה יהודית. השמאל, לעומת זאת, קיבל חיזוק לאשליה כאילו פתרון שתי המדינות יוביל לנורמליזציה של ישראל – כאילו אכן יווצר מצב של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו; כאילו ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית ליברלית גם בלי לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים בתוכה. הנה – אפילו הפלסטינים אומרים.

כדאי לעקוב בתקופה הקרובה אחרי התגובות בשני הצדדים של העם הפלסטיני לאמירה הזו. ההתפתחויות הללו בהכרח תהיינה בעלות השפעה מכרעת על האפשרויות הפתוחות בפני ישראל להשגת הסדר שלום ולהסדרת יחסיה עם המיעוט הערבי בתוככה.

גוד סייב ת'ה יהודית ודמוקרטית

באמת שאני לא מנסה להיות פרקליט השטן כאן, אבל אני פשוט לא מצליח להבין את המהומה סביב תיקון שבועת האזרחות של ישראל. להזכירכם, הדרישה המקורית של ליברמן הייתה שכל אזרח ישראלי יחוייב בשבועת נאמנות, תחת איום בשלילת אזרחותו. משמעות חוק שכזה היא דרישה מכל אזרח ישראלי ערבי להשבע אמונים למדינה יהודית. אם חוק כזה היה עובר, הייתי ממהר להצהיר על אי-נאמנותי למדינה ומבקש ממר ליברמן לשלול ממני את אזרחותי.

אבל זה לא התיקון המוצע כיום. התיקון המוצע כיום הוא למנוע מאדם שאינו אזרח המדינה את האפשרות להתאזרח באם יסרב להשבע אמונים למדינה. למעשה – כבר היום נדרשים אזרחים חדשים להשבע אמונים למדינה, כמו בכל מדינה אחרת שאני מכיר. חלק מהמדינות דורשת הרבה יותר ממה שדורש החוק הישראלי. קנדה, למשל, רוצה שאשבע אמונים למלכה, פעולה שעשויה להיות בעייתית מבחינה דתית עבור אנשים מסוימים (ובכל זאת לא חסרים יהודים ומוסלמים בקנדה). למעשה, למדינות יש וראוי ליהיה חופש מוחלט בקביעת התנאים להתאזרחות בהן. יכולה המדינה לקבוע שמי שרוצה להתאזרח בה צריך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ולקרוא קוקוריקו – ועדיין יהיה הדבר לגיטימי לחלוטין.

התיקון, אם כן, רק מבקש לשנות את נוסח השבועה כך שהמדינה תוגדר כ"יהודית ודמוקרטית". קשה לי לראות מה רבותא בכך. חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד חוקי היסוד של המדינה, שמהווים מעין חוקה עבורה, כבר קובעים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כך ששבועה למדינת ישראל היא שבועה להגדרתה כיהודית ודמוקרטית. גם מגילת העצמאות, על אף שאינה מחייבת מבחינה חוקית, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית.

עוד יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, "מדינה יהודית", או איך הוא מסתדר עם הרעיון של "מדינה דמוקרטית", כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו. לבסוף, צריך לזכור על מי תשפיע החקיקה הזו: על לא-יהודים שמתאזרחים בישראל. מדובר על לא יותר מכמה מאות בשנה, רובם ככולם בני זוג לא-יהודים של יהודים שמהגרים לארץ, או של אזרחים יהודים שמצאו בן או בת זוג שאינם יהודים. במילים אחרות, מצביעים של ליברמן.

כן, אני מניח שיש כמה בני ובנות זוג של אזרחי ישראל הלא-יהודים שמתאזרחים בישראל מדי שנה. קשה לי להבין מה הביג דיל בכך שמזכירים להם שהם החליטו להגר למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. זו, הרי, האמת.

אז האם כל הסיפור הגדול הוא שאנחנו חוששים שהערבים בישראל ירגישו לא בנוח שהמדינה שלהם – זו שמפלה אותם חדשות לבקרים, זו שבחוקתה-המתגבשת-לעד מגדירה את עצמה כמדינה יהודית? כי אני לא רואה את כל אותם מתנגדי החוק יפי הנפש פועלים למחיקת המילה "יהודית" מחוק יסוד הכנסת, או חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. איכשהו, רק החוק הזה, חסר המשמעות החוקתית, שהוא כל כולו מכותרת ועד הערת שוליים סמלי לחלוטין, רק הוא מפריע להם. לכל היותר, אני יכול להסכים עם השר מיכאל איתן שיש טעם לפגם בכך שרק מתאזרחים שאינם יהודים ידרשו להשבע אמונים – האם אזרחיה היהודים של ישראל אינם נדרשים לשמור אמונים לאופיה הדמוקרטי? ((עזבו, אל תענו על זה.))

מעניין לבחון את תגובתו של השר ברוורמן להצעה: "הצעה זו חסרת כל תועלת למדינת ישראל, מעבירה מסר בעייתי כלפי אוכלוסיית המיעוטים ומוציאה את דיבתה של ישראל רעה בעולם". כלומר, אם זו הייתה הצעה שמועילה לישראל – כלומר, כזו שממש מהווה פגיעה ממשית במיעוטים, ולא סתם פגיעה סימבולית – כנראה דווקא כן אפשר היה לתמוך בה. אבל מכיוון שבין כה וכה היא לא באמת מועילה לנו, אז בשביל מה לנו הכאב ראש הזה? זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתנגדות הנחרצת, לעומת דממת האלחוט אל מול השימוש באותו ביטוי בדיוק בחוקי היסוד של המדינה.

באותו הקשר, כדאי להסתכל על הצעתו של ח"כ זבולון אורלב מהזמן האחרון, לפיה ישראל תשנה את שמה ל"מדינת ישראל – מדינת העם היהודי", ובכך ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שכוללת בשם שלה סלוגן (סמיילי כתב על הפן המשעשע של ההצעה). אפשר לצחוק על השטות הזאת מכל מיני כיוונים, אבל אצלי עלתה תהיה קצת יותר רצינית. מכיוון שישראל היא אחד המדינות הבודדות בעולם שמגדירות את עצמן סתם ככה כ"מדינה", למה לא הציע אורלב לעשות את הדבר המתבקש, ולהגדיר את המשטר בישראל כמו שעושה כל מדינה אחרת (חוץ מקנדה, כמובן) – על ידי הצבתו לפני שם המדינה בנוסח המלא: הרפובליקה היהודית של ישראל. (אולי בגלל שכך תצטרף ישראל לרפובליקה העממית או לרפובליקה האיסלמית כמדינות שלא כל כך ברור על מי הן עובדות.)

עדכון: באיחור גיליתי שנעמה כרמי כתבה פוסט הרבה יותר מלומד ממה שאני יכול להציע, ושאומר פחות או יותר מה שאני רציתי להגיד אבל יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי.

רק ליברמן דוגל בפתרון שתי המדינות

אני רוצה להודות לאריה עמיחי ששלח אותי, לראשונה, לקרוא את הטקסט המלא של נאום ליברמן באו"ם. קודם לקריאת הדברים שמעתי עליהם רק מכלים שניים שונים, וחשבתי שהבנתי פחות או יותר מה הוא אמר. אבל קריאה של הטקסט המלא בקונטקסט הנכון הוכיחה לי שטעיתי. גם זו תזכורת חשובה.

במאמר שכתבתי בשנה שעברה (ועושה את דרכו האיטית בצינורות האקדמיים לקראת מה שיום אחד אני מקווה שיהפוך לפרסום) חילקתי את הטיעונים למען מדינה דו-לאומית לשלושה סוגים: אלו שטוענים שמדינה דו-לאומית היא בלתי-נמנעת, אלו שטוענים שהיא רצויה ((שני הטיעונים, כמובן, אינם סותרים.)) ואלו שטוענים שהיא בלתי נסבלת. הסוג האחרון, כמובן, דורש הסבר. אלו שטוענים למען מדינה דו-לאומית כי הם חושבים שהיא בלתי נסבלת למעשה רוצים בפתרון שתי המדינות, אבל הם מאמינים שהדרך היחידה להגיע למטרה הזו היא על-ידי הפחדתם של היהודים בישראל, והדבר המפחיד ביותר עבור יהודי ישראלי הוא המדינה הדו-לאומית. ואכן, האיום במדינה דו-לאומית הוא הצלחה אדירה, ויותר ויותר אנשי שמאל ומרכז מנפנפים באיום הזה כדי לדחוק את הממשלה לויתורים.

כדוגמא אקראית לשימוש הכמעט אגבי שנעשה באיום הזה אפשר להביא את הפוסט האחרון של שלום בוגוסלבסקי:

תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית.

אבל האמת היא שהצבת הברירה העומדת בפני ישראל כבחירה בין שתי מדינות לאום למדינה דו-לאומית אחת היא ברירה שקרית. או, בכל אופן, לא זו הברירה שמציע המרכז-שמאל של ישראל. ליברמן הציב את המראה הזו מול תומכי פתרון שתי המדינות, והעברת הדיון לפסים של כן-או-לא לפטר את ליברמן היא הדרך של השמאל להתחמק מהבעיה. ההצעה של ליברמן היא היחידה שמציעה שתי מדינות לאום במסגרת כזו שתאפשר לישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל כל השאר אופיה של ישראל כאתנוקרטיה כבר הוסכם, ועכשיו רק מתמקחים על המחיר. או, אם לפרט את הנמשל: הדיון הוא על מה גודלו המקסימלי של מיעוט שאפשר לדכא אותו בצורה לגיטימית.

"רוב יהודי" הוא ביטוי המפתח, וסביבו נסוב הדיון. האם אפשר לקיים רוב יהודי בישראל או לא. ויש לזכור: למעט קבוצה מאוד קטנה בשולי השמאל הראדיקלי, קבוצה עליה אני נמנה, הדיון הזה הוא נחלתו של כלל הציבור היהודי בישראל, כולל תומכי המדינה הדו-לאומית מימין ומשמאל שנסמכים על המשך קיומו של רוב יהודי במדינה המשותפת (או, לחלופין, על ההנחה שאפשר לדכא שאיפות לאומיות אפילו של "מיעוט" בן יותר מחמישים אחוז) כבסיס להתכנותה של מדינה כזו. הנחת היסוד היא תמיד אותה "מסקנת השואה" – שאם היהודים לא ישלטו באופן בלעדי בגורלם של היהודים, הגורל הזה יהיה מר. ומה שמבטיח שליטה שכזו הוא רוב יהודי במדינת ישראל, באיזה גבולות שלא יהיו.

הימין הליברמני (ואני מרשה לעצמי להניח שגם נתניהו נמצא באותו ימין) מוצא עצמו פתאום דחוק בין שתי אלטרנטיבות עם אותה תוצאה בדיוק, מבחינתו: השארת מדינת ישראל עם מיעוט, קטן או גדול, של ערבים. טיעון הנגד שלהם מוצג בצורת השאלה שהעמיד אבי טרנגו ("עיתונאי") בטמקא:

האם נבון יהיה להתעלם מהאפשרות שערביי ישראל יהוו מיעוט משמעותי התובע את זכויותיו הלאומיות והתרבותיות? ((יש כל כך הרבה דברים אדיוטיים בטקסט הזה – למשל מתן הדוגמא של חנין זועבי כהוכחה לאיסלאמיזציה של ערביי ישראל. מה שהוא רצה להדגים זו הפלסטיניזציה של ערביי ישראל. אבל עבור מי שרגיל לראות בדת ולאום כאותו דבר, לא מדובר בטעות מפתיעה יותר מדי. יש לציין שהוא חוזר על אותה טעות בדיוק מאוחר יותר בטור, כשהוא משווה בין רצונו של היהודי האמריקאי במימוש "שאיפותיו הדתיות-תרבותיות" לבין רצונו של הפלסטיני אזרח ישראל בזכויות "לאומיות-דתיות".))

הימין הליברמני הוא הוא ממשיך דרכו האמיתי של בן-גוריון. צודק יוסי גורביץ כשהוא כותב שליברמן "רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948" – הוא רוצה מדינת לאום יהודית, כמו הציונות המדינית שהקימה את מדינת ישראל ונתקעה, ולא שהיא לא ניסתה להמנע מכך, עם מיעוט משמעותי של בני לאום אחר בקרבה. אבל השמאל-מרכז בישראל אינו מוכן לפתרון אמיתי של שתי מדינות לשני עמים – הפלסטינים אזרחי ישראל, על פי הפתרון של השמאל, ישארו בגבולות ישראל. ומה אז? האם בגלל שהם מיעוט של 20 אחוז ולא 45 אחוז יהיה בסדר להמשיך לדכא אותם ולשלול מהם זכויות? האם בגלל שתהיה להם מדינת לאום מעבר לגבול נוכל להגיד להם שאין להם שום זכויות תרבותיות פה וישראל תוכל להפוך לאתנוקרטיה במלוא מובן המילה?

כי החלופה היחידה במסגרת הפתרון שמציע השמאל-מרכז היא פתרון של שתי מדינות: מדינה פלסטינית, ומדינה דו-לאומית. שכן, יש לזכור, הפלסטינים אזרחי ישראל אמנם רוצים להשאר אזרחי ישראל ולא להפוך לאזרחי מדינה פלסטינית נחשלת ובלתי-יציבה, אבל הם אינם רוצים, ובין כה אינם יכולים, להפוך לבני הלאום של מדינת ישראל, הוא הלאום היהודי. הדרך היחידה להפוך את ישראל למדינת לאום דמוקרטית היא על-ידי הפיכתה למדינת הלאום הישראלי – לאום שיכלול הן את היהודים והן את הפלסטינים בישראל. ואם אפשר לקיים מדינה כזו, למה לעזאזל צריך מדינה פלסטינית? ושוב הטיעון הימני חוזר ועולה: אלו שדורשים זכות להגדרה עצמית לפלסטינים שוללים אותה מהיהודים.

הפתרון ההגון וההוגן היחיד הוא זה שאומר שהגדרה עצמית אינה חייבת להתבצע במדינה בריבונות בלעדית של הלאום שמגדיר את עצמו, אלא יכולה להתקיים גם במסגרת משותפת עם לאומים אחרים, ובתנאי שכל אחד מהלאומים מקבל הגנות מסויימות.

אינני בטוח אם ליברמן רוצה באמת ובתמים בהקמת מדינה פלסטינית אחרי חילופי אזרחים, או שהוא מעדיף את הסטטוס קוו. בכל מקרה, מה שהוא מצליח לעשות זה להראות שהברירה כפי שמציג אותה המרכז-שמאל כיום היא פיקטיבית. היא אינה ברירה כלל, פרט, אולי, מנקודת מבטם של הפלסטינים בשטחים. אם אנחנו מוכנים לדכא מיעוט, גודלו של המיעוט הזה לא צריך לשנות לנו. אם איננו מוכנים לדכא מיעוט – גם אז גודלו לא צריך לשנות כלל. הברירה אינה בין מדינה פלסטינית ללא מדינה פלסטינית. בסופו של דבר, המדינה הפלסטינית היא שולית לדיון. הברירה חייבת להיות בין מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, לבין מדינת ישראל כמדינה ששייכת באופן שיוויוני לשני הלאומים שחיים בה.

באופן אירוני, אולי, הפתרון של ליברמן והפתרון שלי (ושל אחרים כמוני) כולל נקודת דמיון משמעותית בנוגע לתחילתו של התהליך: בתקופה לא קצרה של בניית אמון בין שני העמים. אצל ליברמן התקופה הזו מתאפיינת בהפרדה מקסימלית, שתאפשר לשנאות הישנות לדעוך. אצלי התקופה הזו מתאפיינת דווקא בהגברת המגע באופן שייצור תלות הדדית ותייצר יותר סיטואציות של מגע חיובי בין בני שני הלאומים. בשאלה הזו צריך הדיון הציבורי בישראל להתמקד: איתם, או בלעדיהם?

עוקפים את טורקיה בסיבוב

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ((הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה)) – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח"כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל"טורקיוּת". מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

זה לא גודווין אם הוא באמת פאשיסט

בהתחלה אביגדור ליבנסראום לקח את הערבים, אבל אני לא ערבי, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את ההומואים, אבל אני לא הומו, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את השמאלנים, אבל אני לא שמאלני, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את החרדים, אבל אני לא חרדי, אז שתקתי.

ואז הוא בא לקחת אותי, אבל אז כבר לא נשאר אף אחד שירים את קולו למעני.

יש לי סיוטים לאחרונה שאני קם בבוקר אחרי הטיסה לארץ, ופותח את העיתון שעל שולחן האוכל בבית של ההורים שלי, ורואה שישראל ביתנו קיבלה יותר מ-20 מנדטים. אני יודע שזה לא מה שהסקרים מנבאים, אבל לך תשכנע את התת-מודע שלי.

שלח את עמי (לעזאזל)

גם אני מצטרף לקמפיין המחאה של יוסי גורביץ כנגד דרישתו של ליברמן לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כדי לשמור על האזרחות הישראלית. גם אני מצהיר שאסרב לחתום על הצהרת נאמנות שכזו, ואתנגד בכל כלי אפשרי ליישום תוכנית כזו לשם שלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים. ברור לי שאני משחק כאן לידיו של הנלוז הנ"ל שבסך הכל רוצה להוציא את עצמו גבר גבר בעיני הימין הבהמי של ישראל, אבל יש דברים שאי-אפשר שיאמרו ויתקבלו בשיוויון נפש – אפילו אם איש אינו מצפה שהדברים ייושמו באמת – כפי שקורה כעת בישראל.

דברים כאלה גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לחזור לרעיון של להוציא אזרחות זרה.