טראקבקים

א. לפני הנסיעה שלי לקנדה פרסמתי פה הודעה שאני מוכר חלק מהספרים שלי. מאז, חיפוש אחר "ספרים למכירה" בגוגל מוביל (בתוצאה השישית) לעמוד הקטגוריה שיצרתי ברוב תחכומי לנושא (לצרכי SEO). הבעיה היא שעכשיו כל מיני אנשים שולחים לי דוא"לים אחת לכמה זמן ומבקשים לרכוש אחד מהספרים. אז הנה אני מודיע לכל המגגלים שאין יותר ספרים למכירה, אלא אם בא לכם לקפוץ לטורונטו לצורך העניין. (וגם אז לא, כי רוב הספרים עדיין ארוזים אצל ההורים שלי).

ב. אחרי כ-120 תגובות אני חושב שאפשר לסכם את הדיון על דמוקרטיה ישירה ככשלון קולוסאלי. טל ירון הוכיח על כל צעד ושעל שאין לו שום כוונה להודות שאולי יש משהו שהוא לא יודע ומישהו אחר כן, מתעקש להמשיך להסתמך על הוגים מלפני מאתיים שנה שהוא לא מבין את דבריהם כראוי, ומבלי להעזר בכל מה שנכתב עליהם מאז (אפילו כדי שיצליח להבין כראוי את הביקורת עליהם), ומזלזל בכל מה שיוצא מהאקדמיה. גם תומכי ד"י אחרים, ברובם, לא הוכיחו יותר מדי פתיחות לביקורת.

תודתי לנדב ולנמרוד שלא רק שעמדו בגבורה אל מול טיעונים מעגליים ועלבונות מתמשכים, אלא גם שהוכיחו בדבריהם בדיוק את מה שאמרתי: לא רק שהם אמרו בדיוק את מה שאני רציתי להגיד, רק שהם עשו זאת טוב יותר, הם גם הוסיפו הרבה דברים שאני מעולם לא הייתי חושב להעלות או שפשוט לא הכרתי. הם יכלו לעשות זאת מפני שהם מכירים את תחומי המחקר שלהם הרבה יותר טוב משאני אוכל אי פעם להכיר, וזווית ההשקפה שלהם על הנושאים מקנה להם תובנות שמי שחסר של הידע שלהם לא יכול להגיע אליהן.

(אגב, ירון פרסם פוסט בבלוג שלו על הדיון, שהדבר המעניין היחיד בו, לטעמי, הוא האיות המאוד יצירתי של שם המשפחה שלי. מר ידון, קוראים לי דובי קננגיסר, ולא הדבר הזה שכתבת שם).

ג. אולי "אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו", אבל הסטודנטים שלי לא כל כך העריכו את תהליך הלמידה שלי. בישיבת ההערכה שלי היום קיבלתי את הציון המתחת-לממוצע שהם נתנו לי על השנה האחרונה, עם הרבה הערות מוצדקות על חוסר הארגון והמוכנות שלי לשיעורים, הנטייה שלי לגמגם ולשכוח על מה רציתי לדבר (אם בכלל היה לי משהו לדבר עליו) וחוסר היכולת שלי ליצור עניין בנושאים בהם דנו (יש לזה סיבה טובה: אלו לא נושאים מעניינים). נו, שויין. אחד מהם, נשמה טובה, אמר שהיה שיפור משמעותי בין הסמסטר הראשון לשני, שזה בדיוק מה שאני חשבתי. אולי בשנה הבאה אני אהיה עוד יותר טוב. אני מקווה. נראה לי שאני ארשם לסדנאות לעוזרי הוראה שמציעה האוניברסיטה.

ד. חוץ משתיים שהעירו לי שיאדלקה זו אישה ולא גבר, לא ממש קיבלתי תגובות על הרשומה שלי על "קריאה דמומה והולדת המספר", מה שהיה לי קצת חבל. היום, בזכות פלאי הגוגל, קיבלתי דוא"ל ממחברת הספר. היא לא קוראת עברית, אבל בגלל שזו הביקורת הראשונה שמצאה ברשת על הספר, היא ביקשה ממני שאתמצת את עיקרי הפוסט שלי עבורה. זה, כמובן, נפלא ומרגש ומגניב לאללה, אבל גם קצת מביך לאור העובדה שהביקורת שלי, בסך הכל, הייתה שלילית. חרף זאת, כתבתי לה תמצית של הביקורת עם הסברים לגבי הנקודות שראיתי כבעיתיות לטעמי, סייגתי את זה באינספור משפטים שמכירים בהדיוטותי בכל הנוגע לתחום, וקינחתי בבקשה להמשך הדיון איתה, אם היא מעוניינת. אם אקבל תגובות מעניינות להערות שלי, אעדכן בתגובה לרשומה המקורית.

איזה כיף זה אינטרנט!

אירן, אולמרט

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ"מדינת אוייב".

2. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו "כשהייתי בטהרן בשנה שעברה," או "כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן" או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ"ל פרסים, אני ציינתי שזה "לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו", ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל ("ריטה?" "כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?"), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

3. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של "נטילת אחריות" משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, "נטלו אחריות אישית" על ה"כשלון" בבחירות, ו"הסיקו מסקנות אישיות", אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו "טהור" ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

5. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

מזרקה בשלג

הנוף מחלון חדר הקריאה בספריה

6. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה "איך זה משליך על הבלבניזם?". זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ"שגיאה", אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

"הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים." (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את "נתניהו" בהקשר של "אולמרט" ו"ועדת וינוגרד", זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו"ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו"ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו"ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו"ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן…)

אנחנו? אשמים?!

טמקא מפרסם היום טור מאת צחי דוד, מ"התנועה לחיים בכבוד", בו הוא טוען ל"בעיה מבנית" בשוק המשכנאות בארץ. דוד טוען שאם יש כל כך הרבה אנשים שלא עומדים בהחזרי המשכנתא שלהם יחסית לממוצע במדינות אחרות, אם כל כך הרבה אנשים נזרקים מביתם מדי שנה, סימן שהבעיה היא לא באנשים, אלא, פחות או יותר, בכל השאר: המדינה, הבנקים, עורכי הדין וכונסי הנכסים.

מה שדוד לא מעלה על דעתו הוא שהסיבה שבישראל, באופן יחסי, יש כל כך הרבה יותר אנשים שלא עומדים בתשלומי המשכנתא שלהם זה בגלל שבישראל יש כל כך הרבה יותר אנשים שרוכשים דירות. שכירת דירה בארץ זה דבר שעושים סטודנטים. משפחה ששוכרת בית היא עוף מוזר. יש לזה השלכות חיוביות מסויימות: שוק הדירות להשכרה הלא מפותח בארץ אומר שהמחירים יחסית לחו"ל די נמוכים, כי הדרישה לדירות עם שכ"ד גבוה נמוכה. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא בגלל זה יותר כדאי בארץ הרבה פעמים לשכור דירה במקום לקנות אותה – בעוד שבחו"ל זה פחות כדאי.

אבל יש לזה הרבה השלכות שליליות. אחת מהן היא שאנשים שלא צריכים לקנות דירה, כי פשוט אין להם את היכולת הכלכלית לכך, קונים דירה בכל זאת. וזה אומר שהרבה מאוד אנשים, יחסית למדינות אחרות, לוקחים משכנתאות שהם לא יוכלו לעמוד בהן ברבות הימים.

לא שאין כאן אשמים מחוץ לרוכשי הדירות עצמם. יש. אבל הם אשמים בכך שהם לא פטרנליסטים מספיק. הבנקים, למשל, מאשרים משכנאות בלי יותר מדי בעיות גם כשהסיכוי לקבל החזר הוא קטן למדי. זה יופי ליוסי זוכמיר שמרוויח 2000 ש"ח בחודש ורוצה לקנות דירה ב-250 אלף דולר, אבל זה יהיה קצת פחות נחמד עבור אותו יוסי זוכמיר אם ההכנסה שלו בעשורים הקרובים לא צפויה לעלות, והוא יקלע לחובות קשים ויאבד את ביתו. שוב, האשמה המרכזית היא עדיין על קוני הדירות שלא מחשבים את העלויות בצורה ריאלית, וששמים דגש קיצוני על הערך הפסיכולוגי שבכך ש"יש לי בית על שמי", במקום על הערך הכלכלי של "קניית הבית הזה, כולל הריבית שאני אשלם, תעלה לי 450 אלף דולר על פני 30 שנה, אבל לשכור בית זהה לאותה תקופה יעלה לי רק 250 אלף, לפני שחישבתי את הריבית הפוטנציאלית על כסף שאוכל לחסוך בתקופה הזו". הבנקים נושאים באחריות פעוטה יותר, בכך שהם אינם מרסנים את הלקוחות שלהם, כנראה מתוך ידיעה שאת ההשקעה שלהם הם יקבלו חזרה פשוט ע"י מכירת הבית לאחר פינויו. אבל לא תשמעו את דוד מתלונן על כך שהבנקים מסרבים לתת משכנתאות לאנשים שלא יכולים להוכיח יכולת השתכרות לטווח ארוך…

פוסט ראשון

אם אי פעם אני אכנס לפוליטיקה, מה שתמיד נראה לי כמו אופציה מעניינת אם כי לא פרקטית במיוחד (אני לא אדם חברותי במיוחד, ועושה רושם שכדי להצליח בפוליטיקה צריך שאנשים יאהבו אותך, לפחות בהתחלה), אני מניח שאני אמשיך לכתוב בלוג. בלוג לפוליטיקאים נראה לי כמו דבר כמעט מובן מאליו. אבל לא משהו כמו הבלוג של שלי יחימוביץ', שמוקדש כולו לקידום האג'נדה הפוליטית שלה (לא שזה לא לגיטימי), אלא בלוג כמו זה – שכולל גם דברים עקרוניים, גם שטויות, גם פוסטים על דוקטור הו ומשחקי מחשב וגם הצעות למדיניות של הממשלה.

אז התחלתי לדמיין היום מה יהיה הפוסט הראשון שלי אם הייתי מתמנה, נגיד, לשר החינוך. הנה הוא לפניכם:

עכשיו שקיבלתי על עצמי את משרת שר החינוך, כדאי אולי לדון קצת במה המטרות שראוי בעיני להציב עבורי לקדנציה הקרובה. קודם כל, אבל, עדיף שאני אגיד מה לא יהווה מטרה עבורי: אני לא מעוניין לנסות להעלות את אחוז הזכאים לתעודת בגרות. הצבת מטרה כזו היא בחירה בדרך הקלה של התמקדות בכלי המדידה (בחינות הבגרות) ולא בדבר שרוצים למדוד (השכלה). אם המטרה היא להעלות את מספר הזכאים ואין בילתה, הדבר המתבקש הוא לבצע מניפולציה בכלי המדידה וגמרנו. נעשה את הבחינות קלות יותר בצורה כלשהי, ובקלי קלות נעלה את אחוזי ההצלחה בעוד 5-10 אחוזים. יופי.

אז מה כן? המטרה שלי כשר חינוך היא לשפר את סיכוייו של כל תלמיד להשיג את ציון הבגרות הגבוה ביותר שהוא מסוגל להגיע אליו. זו, כמובן, מטרה קצת יותר בעייתית. לא רק בגלל שהרבה יותר קשה להצליח להשיג אותה, אלא בעיקר משום שקשה מאוד למדוד אותה. היא מתייחסת למשהו מאוד סובייקטיבי: "ציון הבגרות הגבוה ביותר שתלמיד X יכול להגיע אליו" זה דבר מאוד ערטילאי, עם יותר מדי סיכון לפרשנות טאוטולוגית שלו. איך, אם כן, אני מציע למדוד את הצלחתי?

דבר ראשון, חשוב לציין שחלק מהמטרה של המהלך שאני מבקש להוביל היא להחזיר לתעודת הבגרות את ערכה כמייצגת הישג כלשהו – הנטייה של קודמי בתפקיד להקל על הנבחנים כדי להשיג את המטרה של הגדלת אחוז הזכאים, הפכה את תעודת הבגרות לחסרת ערך בעיני מעסיקים. לכן, צעד ראשון יהיה להפוך את הבחינות לקשות יותר במידה משמעותית. פועל יוצא מכך יהיה ירידה ברורה ומיידית במספר הזכאים לבגרות. מבחינתי, אני אצליח בתפקידי אם הירידה הזו לא תהיה אחידה בקרב כל המגזרים. אני מצפה מעצמי להצליח להביא למצב שבו בתי ספר עם אחוזי זכאות גבוהים מאוד יספגו את הירידה הגדולה ביותר, בעוד שבתי ספר עם אחוזי זכאות נמוכים מאוד לא ירדו כלל ואולי אף יעלו. כלומר – אני שואף לצמצם את הפער.

הנחת היסוד מאחורי השאיפה הזו היא שהילדים בהרצליה ורעננה אינם חכמים יותר באופן אינהרנטי מאשר הילדים בשלומי ובנתיבות. ההפרשים באחוזי הזכאות לבגרות בין שתי האוכלוסיות נזקפים רובם ככולם ליכולת הכלכלית ולהשקעה במערכת החינוך בכל אחד מהיישובים. השקעת יותר משאבים באזורים החלשים מתוך הכרה בכך שנקודת המוצא של התלמידים שם היא נחותה לעומת תלמידים בישובים מבוססים תאפשר למצות יותר טוב את הפוטנציאל של התלמידים שם.

הביקורת האוטומטית שתעלה כנגד דברים כאלו תטען לכך שאני שואף לבינוניות: במקום לנסות למשוך את החלשים למעלה, אני רוצה לדחוף את החזקים למטה וכך להשיג שיוויון במחיר קידום המצויינות. האמת היא הפוכה: אני רוצה לקדם את המצויינות, ודווקא משום כך אני רוצה למצוא את המצויינות הזו בכל מקום שהיא יכולה להיות בו. אין זה סביר להאמין שהפוטנציאל למצויינות נמצא יותר באזורים המבוססים מאשר באזורים הנחשלים. הצלחתם הכלכלית של ההורים מנבאת הצלחה אקדמית של ילדים רק אם נמנעות מהילדים הללו אותן הזדמנויות חינוכיות שניתנו לילדים ממשפחות מבוססות. דווקא המדיניות שנקטו קודמי בתפקיד, של דחיפת החלשים למעלה במונחים של ציוני הבגרויות היא שעודדה בינוניות: מכיוון שהשאיפה הייתה שגם הבינוניים יקבלו ציונים גבוהים בבגרויות, המשמעות הייתה צמצום הרזולוציה של ציוני הבגרות והפיכתם לחסרי ערך לשם הבדלה בין תלמיד מצויין לתלמיד בינוני. המעסיקים במשק הבינו זאת כבר מזמן, ולכן עברו לדרוש תואר ראשון כתנאי בסיסי למשרות רבות במשק. בכך התווסף עול כלכלי נוסף על גבם של התלמידים מהמשפחות החלשות, ונחסם בפניהם ערוץ נוסף ליציאה ממעגל העוני.

אחד היתרונות הבולטים של החזרת הכבוד הראוי לתעודת הבגרות יהיה הורדת הלחץ מעל המוסדות להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות המוסדות הללו קיבלו תפקיד חברתי שלא ביקשו לעצמן: הם הפכו לשומרי הסף של רוב המשרות בעלות הכנסה ממוצעת ומעלה. רבים מבוגרי מערכת החינוך מצאו עצמם נאלצים ללמוד לתואר ראשון כדי שיוכלו להתמודד בשוק התעסוקה, והתוצאה הייתה שהאוניברסיטאות נאלצו להתמודד עם שטף גדול של סטודנטים חסרי כל עניין בלימודיהם. כאשר לכך מתווספת הרזולוציה הנמוכה של תעודת הבגרות ותעשיית הקורסים סביב הפסיכומטרי, נוצר מצב שסטודנטים מוכשרים בפוטנציה מוצאים עצמם בחוץ בעוד שסטודנטים שרק מעוניינים להוציא תואר ממלאים את ספסלי האוניברסיטאות.

כדי להתמודד עם השטפון הזה נפתח שוק ההשכלה הגבוהה בישראל למכללות, חלקן, לפחות, עשו את הונן על סטודנטים שרק רצו להוציא תואר כדי להתמודד בשוק התעסוקה. תוכנו של התואר היה שולי מבחינתם. המכללות הללו גם תהיינה הנפגעות העיקריות אם אצליח להשיג את מטרתי. אין לי כוונה זדונית לפגוע במכללות, אך יש להודות על האמת: הן תפגענה, והן תאלצנה להתאים את עצמן למציאות חדשה של דרישה מופחתת לתואר-לשם-תואר. תחת זאת, תלמידים בינוניים שהישגיהם בבגרויות יהיו נמוכים יותר בגלל התיקונים המוצעים, יראו במכללות חלופה לאוניברסיטאות על סף הקבלה הגבוה שלהן. אך ציפיותיהם של סטודנטים אלו תהיינה גבוהות יותר מאשר הסטודנטים הנוכחיים, והמכללות תאלצנה לשנות את תוכניות הלימודים, להתהדר במרצים מכובדים ולבנות לעצמן שם כמוסד אקדמי, ולא כמפעל לתארים נוחים.

אני כותב את הדברים הללו כי אני מעריך שעיקר ההתנגדות לתוכניותי תגיע מהמכללות: הן תהיינה הנפגעות העיקריות, ולפעמים קל יותר להלחם בפוליטיקאי אחד פנטזיונר מאשר לעשות רפורמה מקיפה בתפקיד המוסד שאדם עומד בראשו.

אך אם אני מעריך שהמכללות תעמודנה בראש המתנגדים לשינוי, אני מאמין שכל יתר המעורבים במערכת החינוך על שלביה השונים צריכים לתמוך בתוכנית ולראות בה מה שאני רואה בה: מסלול הכרחי לתיקון מערכת החינוך ודאגה כנה לעתיד ההשכלה במדינת ישראל. מורים, מרצים, מנהלים, דיקנים, הורים, תלמידים וסטודנטים – כולם צריכים לתמוך בתוכנית הזו ולרצות בהצלחתה. היא נועדה עבורם.

אין מנוס מלהכיר בכך: התוכנית תדרוש משאבים. שיפור מהותי של שירותי החינוך באזורים החלשים יותר, מבלי לוותר על ההשקעה הקיימת באזורים המבוססים יותר, משמעו הוספת תקציבים למשרד החינוך. בדיוק בשל כך אני זקוק לתמיכה ציבורית רחבה בתיקונים שאני מציע, הדרושה כדי לשכנע את האוצר בנחיצות המימון. אני פונה אל עמיתי שר האוצר, וכמובן אל ראש הממשלה, לפעול יחד עימי לקידום ההשכלה בישראל כאינטרס ראשון במעלה של כולנו – אינטרס שחורג מגבולות 4 שנות הכהונה שמובטחות לנו, ושהשלכותיו יחרטו לעד בספרי ההיסטוריה של המדינה, לשבחנו או לגנותנו.


היום, אגב, יום ההולדת הראשון של הבלוג. לפני שנה בדיוק היה הפוסט הראשון פה. סתם, שתדעו.

שירקבו

קצת קשה לי לעקוב בעניין אחרי הפוליטיקה בישראל מפה. אחרי שגיליתי עם איזה בעיות מתמודדים הקנדים*, קצת קשה לחשוב שיש אפילו טעם לדון בבעיות של ישראל: הן כל כך אדירות ובלתי נתפסות, ויש סיכוי כל כך קטן לשיפור, כמו שזה נראה כעת, שהייאוש אוחז בי כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה.

מה שגרם לי לכתוב על זה הוא טור של גבי שפר שהתפרסם בYנט. לא סביר להניח שהייתי קורא את הטור הזה אלמלא ההיכרות האישית שלי עם פרופ' שפר – אחד המרצים החביבים והמעניינים ביותר שהיו לי באוניברסיטה. קראתי את הדברים, בעיקר בעניין הפגיעה הצפויה במדינת הרווחה הישראלית (מה שנותר ממנה) אם ביבי יעלה לשלטון שוב, ועלתה בי תהייה: ידוע, הרי, שעיקר המצביעים של הליכוד וש"ס הם מהשכבות הנחשלות, בעוד שעיקר מצביעי השמאל הם דווקא מהעשירונים העליונים (שאלה למתקדמים: למי מצביעים רוסים עניים? לליברמן, לליכוד?). אז האם אין כאן מצב נפלא שבו הדמוקרטיה מענישה בדיוק את מי שמגיע לו שיענש על הטמטום שלו? האם לא הגיע הזמן להרים ידיים בפני האיוולת המתמשכת של רוב עניי הארץ ולהגיד להם: אתם יודעים מה? שתרקבו. לכו לעזאזל אתם והזנופוביה המרופטת שלכם שגורמת לכם שוב ושוב ושוב להצביע לימין כדי לדפוק את הערבים, כשבינתיים מי שהכי נדפק זה אתם.

רוצים ביבי? קבלו אותו. בגדול, מכל הלב. תבלו. ואנחנו אפילו נתמוך בכל הגזרות שהוא יבקש להטיל עליכם, כי מגיע לכם. כל סעיפי חוק ההסדרים הבא של ביבי, כולל כל העיזים, יעברו חלק ובלי ויכוחים. למה? כי אתם רציתם אותו, ומי אנחנו שנגזול מכם את ליטרת הביבי שלכם.

תנו לי סיבה אחת טובה למה, בהפוך על הפוך על כל התומכים הכי גדולים של ביבי, לא צריך לתמוך באיש הזה ולקדם אותו ולתת לו לעשות כל מה שהוא חפץ.

* כרגע, למשל, עיריית טורונטו מנהלת קרב כנגד הממשל של אונטריו בדרישה לתוספת תקציב של עשרות מיליוני דולרים, כי אם לא, לא יהיה מנוס מפגיעה בשרותים הבסיסיים ביותר שניתנים לאזרח. למשל, קיצוץ אחד מרכזי שמאיים על תושבי טורונטו התמימים הוא שהספריות הציבוריות(!) תסגרנה(!!) אחרי הצהריים בימי שני(!!!).

כן.

הפגנת הלא חשובים

עוד פוסט אחד על ההפגנה ודי.

שחר העלה בי תהיה. כמה אנשים מבין אותם מאה-אלף-ומשהו בכיכר הצביעו לקדימה בבחירות האחרונות? כן, אני יודע, יהיה קשה למצוא חמור מת שיודה שהוא הצביע להם עכשיו (לא שאני גאה במיוחד בהצבעה שלי, אגב. מרצ, אם תהיתם. סוג של ברירת מחדל). אבל בכל זאת – כמה מהם? אנחנו יודעים שהיו שם הרבה כתומים, וכמה מרצניקים, ולא מעט ליכודניקים, ואולי גם כמה מהעבודה שרוצים שהמפלגה שלהם תצא מיד מהממשלה. אבל כמה אנשים שם הצביעו לאולמרט?

או, נגיד את זה ככה – כמה אנשים בהפגנה הזו לא התנגדו לממשלה הזו מהיום שהיא קמה בין כה וכה? כי אם התשובה היא "אפס" או משהו קרוב לזה, אז אולמרט צודק: ההפגנה הזו לא משנה כלום, ולא אומרת כלום. הפגנה של תומכי קדימה שדורשים את התפטרותו של אולמרט – זה היה משהו גדול. תחתימו עשרת אלפים אנשים שיצהירו שהצביעו קדימה ורוצים בחירות – ועשיתם משהו כדי לקדם את המטרה שלכם. אבל זה ששמאלנים וימנים מכל קצוות האופוזיציה משלבים ידיים כדי להתנגד למשהו שהם התנגדו לו בכל מקרה? לא ממש מרשים.

מי ירוויח מבחירות עכשיו?

אתם שם, בכיכר, הנושאים שלטים שקוראים לבחירות עכשיו, מה אתם מקווים להשיג במהלך שכזה? האם הכשלונר נתניהו יהיה טוב יותר מאשר אולמרט? האם מי שכשל בעבר, יכול לתקן טוב יותר מאשר מי שכשל זה לא מכבר?

יש מי שטוען שהדמוקרטיה הישראלית לא תוותר על כנה אם אולמרט ישאר בתפקידו, שבכך שהממשלה הנוכחית תמשיך לכהן, תהפוך ישראל לאוליגרכיה — לפי דבריהם, אפשר לחשוב שאולמרט מבקש לשנות את חוקי היסוד של המדינה ולהאריך את כהונתו מעבר לארבע שנים. לא כך הוא. מדינת ישראל לא תהיה יותר דמוקרטית בזכות מערכת בחירות שנייה תוך שנה. מדינת ישראל לא תהיה פחות דמוקרטית בגלל שכנסת אחת אומללה כאן תורשה לסיים קדנציה מלאה פעם בעשור או שניים.

ערעור היציבות השלטונית בישראל עוד מעבר למה שהיא מעורערת כעת לא יתרום לנו דבר. מערכת בחירות עכשיו — מערכת בחירות שתהיה טבועה בציניות של הציבור, שתביא לקלפיות, ניתן להעריך, את אחוז המצביעים הנמוך ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, מערכת בחירות שתשאיר את הבמה לקיצונים, למתלהמים וליודעי-הכל שלעולם לא יודו בטעות ולעד יחזיקו בכל התשובות — מערכת בחירות כזו עכשיו תפגע בדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר מאשר החלפת אולמרט בראש ממשלה אחר מתוך הכנסת השבע-עשרה, או אף מהמשך כהונתו של אולמרט עצמו כראש ממשלה.

ישראל כיום פצועה. פצעיה אינם שותתים רק דם, אלא גם ציניות. צריך לשקם את אמון הזרם המרכזי של הציבור – אותם אלו שנמצאים ברגעים אלו בהפגנה בכיכר – בדמוקרטיה הישראלית, לפני שמבקשים מהם למלא שוב את חובתם האזרחית בקלפי. מדינת ישראל זקוקה לשנה או שנתיים (או שלוש) של שקט ורגיעה, של בניית אמון ע"י המנהיגות הפוליטית בקרב הציבור. גם אם זה אומר שהמנהיגים הללו יבואו מתוך הכנסת הזו, שהיא בהחלט לא שיא השאיפות של כולנו.

חברי הכנסת צריכים לקחת על עצמם את האחריות הכרוכה בהחזרת אמון הציבור במוסדות הנבחרים שלנו, חרף הביקורת שתשמע, חרף הקלות שבהליכה לבחירות שכאילו תמחק הכל ותפתח דף חדש. ואם חברי הכנסת אינם יכולים להתעלות מעל עצמם ולספק לנו שנתיים ללא מעילות, ללא חקירות וללא שערוריות — אם כך הוא, אבוי לנו, כי שום מערכת בחירות לא תציל אותנו.

ציטוטים

זו כבר הפעם השניה שמישהו מתייחס לפוסט שלי על וונגוט, ובשתיהן ציטטו דווקא את המשפט על הנקודה והנקודה-פסיק. העניין הוא שאני הרמתי את המשפט הזה מהדיווח שהיה ב-CNN, שבכלל היה הדיווח של AP (מתוך תיק החבצלת של וונגוט, אני מניח), ש–ופה אני רק מנחש– היה זמין לכל עיתונאי דמיקולו בעולם. אז דווקא את המשפט שלא אני תרמתי לפוסט שלי כולם מצטטים ומייחסים לי?

LOL יאמן

זה לא לקח הרבה זמן. פחות מיממה אחרי שהבלוגוספירה הישראלית נחשפה לאתר הבית של אהוד ברק (אני לא לוקח קרדיט, כמובן. לגלוב יש קצת יותר קוראים ממני), החליטו קברניטי "אתר הבית" שיש גבול לפאדיחות, ואחרי שבדיווח האחרון שראיתי אהוד ברק התמודד ראש בראש מול עמיר פרץ על המקום הלפני אחרון (רק אולמרט לא הצליח לגבור עליו בהליכה), הורידו את האפשרות לצפות בתוצאות הסקר. אני חושב שזה תקדים. לא מאמינים לי?

ברק עוף

יצרני הפאניקה

יש הרבה דברים להגיד על נאום הלא פופולרי של אולמרט (יש גם וידאו חלקי), ואני בטוח שאת כולם יגידו. אני רק רציתי לציין משפט אחד מתוכו:

"הניסיון לשים בפרופורציה את יצרני הפאניקה המקצועיים פה אצלנו – זה מקום העבודה שלי"

אמר האיש שכדי להכניס לממשלתו את מחרחר המלחמה ליברמן, הקים לראשונה בתולדות ישראל את "המשרד לאיומים אסטרטגיים" שמטרתו התמודדות עם האיום האיראני. בואו נראה כיצד מר ליברמן, שהוא כמובן לא יצרן פאניקה מקצועי בכלל, מתמודד ברוגע ובשלוות נפש עם האיום הזה:

"המצב עם איראן דומה למצב באירופה ערב מלחמת העולם השנייה"

אין ספק, אולמרט. זה מקום העבודה שלך. אתה יצרת אותו, אתה הכנסת אליו את האנשים האלו. עכשיו לך הביתה.