מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

עוד יבוא מעמוד הפייסבוק שלי. סליחה עם הקוראים פעמיים.

רבים מוחים כנגד שחרור האסירים כתנאי לתחילת השיחות. ובצדק: איזה מין שיחות שלום מתחילות בשחרור רוצחים מתועבים שאפילו אינם מביעים חרטה על מעשיהם?

אבל דעו לכם שישראל אחראית במאה אחוז לדרישה הזו. היא יצרה אותה. זוכרים איך כל עם ישראל יצא בהפגנות למען שחרור גלעד שליט "בכל מחיר"? זוכרים את כל הרוצחים המתועבים שחבים את חירותם לחמאס?

במהלך ההוא, ישראל הציגה את אבו מאזן והרשות כחלשים, ואת ישראל ככזו שמגיבה רק לכח. הרשות חייבת להוכיח לציבור הפלסטיני שגם בדרך שלהם, הדרך המדינית, אפשר להשיג את אותם ההישגים, ויותר מכך. הם היו חייבים להראות שאת מה שהחמאס הוציאו מישראל אחרי שהקיזו הרבה דם פלסטיני, הרשות יכולה להשיג עם לא יותר מקצת זיעה אמריקאית.

אני התנגדתי לשחרור אסירים בעסקת שליט, ואני מתנגד לשחרורם כעת, אבל מי שרצה לשחרר אסירים אז לא יכול להתלונן היום שאבו מאזן הוא בכל מקרה נשיא חלש ברחוב הפלסטיני, כי לזה אנחנו גרמנו, ושזה לא ראוי ששיחות שלום יותנו בשחרור רוצחים, כי גם את זה אנחנו גרמנו, ושני הדברים הללו מזינים האחד את השני.

בוקר טוב ישראל, למעשים שלכם יש השלכות. מדינה שמוכיחה את חולשתה אל מול אלימות לא יכולה להזכר פתאום לעמוד על שלה דווקא כשהלחץ הוא דיפלומטי. כמו שקבע רבין בזמנו, זה צריך להיות בדיוק להפך.

מהומה רבה

דוד רותם הגיש את ההצעה שלו לשינוי שיטת הממשל בישראל, בתמיכת אביגדור ליברמן ותמיכה מרומזת של נתניהו, וכולם קפצו לגנות את ההצעה הבלתי דמוקרטית. אפילו יש עתיד הסתייגו בזהירות וטענו שצריך לשקול יותר לעומק כל שינוי בשיטת הממשל. מאורות גדולים של הדמוקרטיה הישראלית כמו אלי ישי יצאו במילים קשות: "הצעת החוק הייתה מתקבלת בברכה בחלק ממדינות דרום אמריקה. היא רק ממחישה את הצורך בהצעות אי אמון ואת חובת הכנסת להציע לחלק מחבריה לעבור קורסים במבוא לדמוקרטיה ואזרחות," בעוד אחרים מיהרו להשוות את ליברמן לפוטין.

קצת קשה לי להבין את ההמולה הזו, לאור העובדה שההצעה הזו הרבה פחות קשה מהרבה מאוד מהדברים שהתרוצצו פה בעבר וזכו לתמיכה מקיר אל קיר.

אחוז חסימה של 4%: לא משהו חדש. המספר הזה הופיע כבר בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, וחזר לעיתים קרובות בהצעות אחרות שהועלו בעבר (אם לא למעלה ממנו). כבר כתבתי שאני חושב שזה מהלך נוראי, אבל לא בגלל מה שמציעי ההצעה חושבים שהיא תעשה, אלא בגלל שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות. כ"בונוס" נקבל גם סיכוי להחרמה רבתי של הבחירות על ידי הציבור הערבי, שרבים בישראל אולי יחשבו שזה אחלה, אבל יגביר את הניכור בין המיעוט הערבי למדינה, ויחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות הלאומיות בישראל; ועם קצת מזל אולי מציעי ההצעה יצליחו גם להעיף את מרצ מהכנסת. אין ספק: אלו המפלגות שגורמות לחוסר היציבות והסחטנות הקשה בפוליטיקה הישראלית.

האמת היא שהדבר העיקרי שההצעה הזאת תעשה יהיה לצמצם עוד יותר את הסיכוי של קולות חדשים להכנס לפוליטיקה. זה אמנם לא מעניין אף אחד שנמצא כבר בפנים, אבל היכולת של מפלגות חדשות להוות איום אמיתי על המפלגות המכהנות מהווה שסתום חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, והפגיעה בו תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

שלילת מימון ממפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אם תשאלו אותי, זה עוד יותר גרוע מהרף של 4% – המדינה יוצרת תמריץ כלכלי שלילי כדי שאנשים לא יעמידו מפלגות להתמודד בבחירות (כיום מפלגה שזוכה לאחוז אחד מהקולות מקבלת יחידת מימון). הייתי רוצה להאמין שמישהו מהמבקרים התרעם על הסעיף הזה, אבל איכשהו נראה לי שלאף אחד מהם לא אכפת.

הגבלת מספר השרים וסגני השרים: למי אכפת? בכל מקרה יתקנו את זה בפעם הראשונה שזה יפריע לראש ממשלה להרכיב את הקואליציה שלו.

ביטול מוסד אי האמון: על הסעיף הזה יצא עיקר הקצף. לקחו לח"כים את הצעצוע שלהם. איך האופוזיציה תוכל לאונן בחוסר אונים על דוכן הכנסת אם לא יאפשרו להם להגיש הצעות חסרות כל סיכוי או משמעות שכל כולן פופוליזם, והערך היחיד שלהן הוא הערך הבידורי שבהצעות שכוללות את מוחמד ברכה כמועמד החלופי לראשות הממשלה? על פי הסעיף הזה, ניתן יהיה להגיש הצעות אי אמון  רק אם אלו נחתמו מראש על ידי 61 חברי כנסת, כלומר רק אחרי שהתגבש רוב חלופי לממשלה. התגובות לסעיף הזה מעצבנות אותי בגלל שהסעיף הזה מהווה אפס שינוי מהותי לעומת המצב שקדם לו, והוא הרבה יותר טוב מחלק מההצעות שעלו בשנים האחרונות – הצעות שרצו שהצעת אי אמון תכלול גם את שמות השרים החדשים בממשלה, או, גרוע מכך, הצעות שדרשו רוב מיוחס (כלומר, תמיכה של מספר גדול מ-61 ח"כים, למשל 65, או אפילו 70) כדי להפיל ממשלה מכהנת. אלו היו הצעות עוועים שביקשו לשמר ממשלות מיעוט בכח. ההצעה הזו היא פרווה. היא שינוי קוסמטי. השינוי היחיד שהיא תגרום לו הוא שתשלל מהכנסת הזכות להתעלל בגופתו של מוסד אי האמון מדי שבוע בשבוע עם הצעות מיותרות וחסרות סיכוי או משמעות. לא זה היה מטרתו של מוסד אי האמון, ולא זה היחס שהוא זכה לו לפני שעוקר לחלוטין בשנות ה-90. אבל במקום לאפשר לו למות בשקט ובכבוד, כשגופתו הנרקבת משמשת כאיום תמידי על כל ממשלה שאולי – רק אולי – יום אחד היא תהפוך למיעוט בכנסת, ולו לזמן קצר, ואז – הו הו! – אז הוא ישלף מהארון ויביא להחלפתה; במקום זאת, גררו חברי הכנסת את הזוועה המדוללת הזאת מדי שבוע לדוכן הכנסת ונפנפו בה לכל עבר. זה מביש, זה מטופש, ואין לזה שום ערך. אז אתם יודעים מה? אני בעד התיקון המוצע בחוק. אין הצעות אי אמון. כשהאופוזיציה תתגבש לכדי רוב, אז הם יוכלו להחליף את הממשלה המכהנת בלי לפזר את הכנסת. עד שזה יקרה, שיעסקו בביקורת אמיתית ולא במציאת שמות יצירתיים להצעות אי האמון שלהם.

ישנו סעיף אחד שטרם תהיתי על קנקנו באופן מספק. הסעיף קובע שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת ואינו זקוק להסכמת הנשיא. מדובר בביטול של הליך פורמלי, אך הוא יכול לשמש לדברים שליליים. האפשרות הכי בולטת היא מצב שבו מתגבשת קואליציה חלופית, ובעת שזו מתכוננת להגיש הצעת אי אמון ולהחליף את ראש הממשלה, הוא ימהר ויפזר את הכנסת. פעולה ממין זה עלולה ליצור משבר חוקתי, ומוטב שתמנע מראש (למשל, על ידי מתן סמכות לכנסת לבטל את החלטת ראש הממשלה אם תחליט כך, או באמצעות קביעה שאם הצעת אי אמון עוברת תוך 30 יום מיום פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה, פיזור הכנסת יתבטל) – אבל באמת שהכי פשוט להשאיר את המנגנון הקיים שיאפשר לנשיא, אם יראה שימוש בעייתי בסמכות לפיזור הכנסת, לעכב אותו עד להתבהרות המצב. אני אוהב מנגנונים גמישים בדמוקרטיה.

אז האם באמת מדובר בהצעה איומה ונוראה? היא יותר טובה מהצעות אחרות שהועלו. היא בודאי מיותרת ברובה ותגרום יותר נזק ממה שתועיל, ואין ספק שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה. אבל מכאן ועד חלק מהתגובות הפרועות של חלק מהמבקרים, הדרך ארוכה ותמוהה. הרפורמה הזו תפגע בדמוקרטיה הישראלית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל היא אינה צעד ראשון וגם לא חצי צעד לכיוון ביטולה של הדמוקרטיה הזו. זו אינה רפורמה פוטיניסטית. זו רפורמה שתהפוך את הדמוקרטיה המקולקלת של ישראל לדמוקרטיה קצת יותר מקולקלת – אבל היא לא תעשה אותה דומה בדבר ובחצי דבר למדינות דיקטטוריות.

מה לא אעשה עבורכם?


(בשיר זה מסתתרת הכותרת המקורית של פוסט זה, לפני שריככתי אותה למענכם.)

כמועמד בפריימריס אני מקבל כמעט מדי יום פניות, לעיתים מאנשים פרטיים ולעיתים מהתארגנויות של מתפקדים, עם שאלות בנושאים שונים. כמובן, הפניות הללו הן מבורכות ואני משתדל עד כמה שאני יכול להשיב בכנות ובאופן מלא על השאלות הללו. אך מדי פעם מגיעה שאלה המלווה בתביעה שמרגיזה אותי נורא – "האם אתה מתחייב לתמוך בחקיקה בנושא דא והא, גם אם משמעות הדבר היא הצבעה בניגוד למשמעת הסיעתית?"

זה מרגיז אותי כי הדרישה הזו היא סמל טוב לכל מה שמקולקל בשיטת הפריימריס, והיא מה שעומד מאחורי השמות שנעשו ברשימת הליכוד ("התנועה הלאומית הליברלית", עד אתמול) השבוע. דרישה של קבוצת מתפקדים, גדולה ככל שתהיה, שמועמדים לכנסת יתחייבו מראש להפר משמעת סיעתית כדי לתמוך בעמדות שלהם היא למעשה דרישה לפרק לחלוטין את המבנה המפלגתי. זה ניסיון ללכת מאחורי גבה של המפלגה ולכפות את עמדות הקבוצה על הכלל כאשר הקבוצה אינה יכולה לשכנע את הכלל בצדקת העמדות הללו.

העניין הוא כזה: מרבית המצביעים אינם מתפקדים. הם מצביעים למפלגות על פי תמהיל של סמנים: ה"מותג" של המפלגה, ראש המפלגה, המצע הרשמי, המועמדים ברשימה וכן הלאה. בכל מקרה, אין יכול מועמד מסוים במפלגה לטעון שהוא קיבל מנדט עצמאי מהבוחר לנהוג על פי שיקול דעתו – הוא נבחר כחלק מרשימה, המחוייבת למצע מסוים ולמפלגה מסוימת. אחת המחויבויות של נציג ברשימה היא להחלטות הסיעה. אם הסיעה החליטה להטיל משמעת סיעתית (או, אם היא חלק מהקואליציה, אם הקואליציה החליטה להטיל משמעת קואליציונית והסיעה לא החליטה לפרוש מהקואליציה עקב כך), אזי חבר הכנסת צריך לפעול על פי החלטת הסיעה. הפיכת החריגה מהכלל הזה לנורמה משמעה אובדן כל המשמעות של שיטת הבחירות הרשימתית.

כמובן, אין בדבר כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לחריגה מהמשמעת הסיעתית, אך זו צריכה להיות נשק יום הדין, אותו ניתן להפעיל רק במקרים קיצוניים, של נושאים עקרוניים ומהותיים שמהווים פגיעה פוטנציאלית בעיקר מעיקרי המדיניות הציבורית במדינה. רק כאשר הכרעה מסוימת בכנסת דוקרת את הלב ומקוממת את הנפש, אפשר להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חברת הכנסת חשה כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של הוויתה הציבורית. במקרה כזה, עם זאת, צריכה חברת הכנסת גם לערוך חשבון נפש – הכיצד קרה שמפלגתה שלה הכריעה באופן כה מקומם? בכל אופן, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר בעניין. יש לברר את הסתירה לעומק.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חבר הכנסת חש כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של המפלגה עצמה – כאשר החלטה, למשל, מנוגדת במובהק למצע המפלגה. גם במקרה כזו, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר, שהרי על חבר הכנסת לפעול בכל הערוצים הקיימים כדי להחזיר את המפלגה לדרך הישר אליה התחייבה. ואם הוא כושל בכך, הרי שעליו לכל הפחות להתריע בפני הציבור על הסטייה הזו מדרך המפלגה. כך נהגו אנשי "הדרך השלישית" בממשלת רבין, כך נהגו "מורדי הליכוד" תחת שרון. כך ראוי לנהוג לנציג ציבור.

לבסוף, ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית, בדוחק, כאשר חברת הכנסת מגלה כי היא היא לשון המאזניים בהחלטה מסוימת. אין רבותא בחריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר אין כל משמעות לחריגה – כאשר ידוע, למשל, שההצעה תעבור גם אם חברת הכנסת תתנגד. במקרה כזה, החריגה היא סמלית ופופוליסטית בלבד: היא אינה מועילה כהוא זה לנושא האמור, מחד, אך פגיעתה באמינות ויציבות השיטה הפלרמנטרית רעה בכל זאת, מכיוון שהיא ממשיכה ושוחקת את בסיס השיטה הרשימתית הנהוגה בישראל. אך כאשר חברת הכנסת מגלה שביכולתה להשפיע באופן מהותי על המדיניות בנושא מרכזי, כלומר – שביכולתה לגרום מבוכה רבתי למפלגתה, ובכל זאת היא חשה שהנושא מצדיק זאת, אזי אפשר, אולי, להצדיק את החריגה מהמשמעת הסיעתית.

לכן, כשאני מקבל פניות כאלו אני מסביר בקצרה את הדברים הללו לפונים, ואומר להם שאני מוכן להתחייב לפעול למען אותם נושאים שבקידומם אני תומך, אך אינני מוכן להשעות את העקרונות הדמוקרטיים המנחים אותי, אפילו למען הסיכוי להנות מתמיכתם. ועוד אני אומר להם שאם מישהו מהמועמדים הסכים להתחייב בפניהם להפר את המשמעת הסיעתית על נושא שאינו קריטי ובסיסי לחיים הציבוריים בישראל, הרי שמדובר במועמד בלתי ראוי שיש להוקיעו, ובודאי שאין לתת בו את אמון הבוחר.

אני מקווה שחברי המפלגה ידעו להבדיל בין פופוליזם ופיזור הבטחות לבין נאמנות לעקרונות מהותיים, גם כשהם פחות נעימים לאוזן.

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

הזכות לפריבילגיות

פוסט זה נכתב על האוטובוס בדרך לירושלים. כי זו הפריבילגיה שלי.

לפני למעלה משנה הוציא הוידאו-בלוג Feminist Frequency צמד סרטונים שעסקו בשיווק המיזוגני לכאורה של לגו. אחרי שצפיתי בסרטונים, לא הסכמתי עם אחת הטענות הקריטיות בו. חשבתי שהביקורת של FF התעלמה מגורמים מסחריים רלוונטיים, שהאירו באור אחר את ההחלטות השיווקיות של לגו, על אף הבעיתיות שבהן. כתבתי תגובה ביוטיוב מתחת לסרטון – תגובה מהוגנת לחלוטין שהביעה ספק לגבי הנקודה הזו בצורה עניינית ומכבדת, בדיוק כמו תגובות תומכות שפרסמתי שם קודם. כשחזרתי זמן מה לאחר מכן, ראיתי שהתגובה הוסרה (או לא פורסמה, אינני זוכר אם התגובות שם מסוננות מראש). כתבתי תגובת מחאה על כך, וגם היא הוסרה. אז הקלטתי סרטון וידאו (באיכות מחורבנת בעליל, כי זה מה יש) וקישרתי אותו כתגובה לסרטון המקורי. גם הקישור הזה הוסר. אודה: זעמתי. הכיצד ערוץ שכל עיסוקו בביקורת (עניינית ומכבדת) אינו מוכן לקבל ביקורת (עניינית ומכבדת) על שנאמר בו? בעקבות זאת, ביטלתי את המעקב שלי אחרי הערוץ ונמנעתי ממנו להבא. אני אדם שאוהב להגיב על מה שהוא רואה, ומי שלא מוכן שאני אגיב לו (אלא אם אני תומך), הוא לא מישהו שאני רוצה להקשיב לו.

אי אלו חודשים לאחר מכן נתקלתי בבלוג אחר ברשומה על אודות הוידאו-בלוג. מסתבר ש-FF יצאה בסדרה של סרטונים על המיזוגניה (שקשה לערער על קיומה הרחב) במשחקי וידאו. בכך, היא עוררה עליה את זעמם של נערים חובבי גיימינג מרחבי העולם, שהציפו את יוטיוב במתקפות על אניטה סרקיסיאן, האשה שמאחורי הערוץ (ולפני המצלמה). מה שאפיין רבות מהמתקפות הללו הייתה שנאת הנשים הבוטה שהשתקפה בהן. ראיתי כמה מהסרטונים הבולטים במתקפה הזו, והתחלחלתי. ואז ירד לי האסימון: בעיני סרקיסיאן, ככה אני נראיתי. לא בגלל שבאמת דיברתי כמו שהנערים הללו דיברו, אלא פשוט משום שהיא כל כך התרגלה למתקפות הבוטות והדוחות הללו, עד שכך ביקורת עליה נדמית בעיניה לכיסוי דק על מיזוגניה בהמית. מי שנכוויתה ברותחין וגו'.

אז עכשיו אני יותר מבין, אבל עדיין לא מסכים. FF פונה לגברים כמו גם לנשים. המטרה של הבלוג אינה רק לשכנע נשים בקיומה של מיזוגניה, אלא גם לשכנע גברים שמתכחשים לכך, לאפשר להם לזהות ולראות את המיזוגניה שסביבם, ובשאיפה גם לפעול נגדה. כאשר זו המטרה, וחרף הקושי הרב, אין זה נכון לפסול כל ביקורת מצד גבר כמיזוגניה. וכשאני אומר "אין זה נכון", אני מתכוון שזה לא ממש אפקטיבי לקידום המטרה הסופית.

הפסקה האחרונה מוגדרת על ידי אנשים מסוימים כ"הסגברה" (mansplaining): ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג כפמיניסטית. אלו הבוחרות להשתמש במושג הזה קובעות כי פמיניזם הוא פרויקט נשי בלבד. לגברים אין מקום בהגדרת הפרויקט. לכל היותר, מותר להם להביע תמיכה עיוורת בו. הן קוראות לזה "להיות בעל ברית". כמובן, אין קשר בין הדרישה הזו לבין קיום ברית נשית-גברית פמיניסטית. להיות בעל ברית משמעו להיות שותף אמיתי, להיות נכון לשנות עמדות שנתפסות עבורי כבסיסיות, להקשיב ולנסות לאמץ, או לפחות להבין, את נקודת המבט הנשית. אבל אף אחד מאלה לא יכול להתקיים מבלי לקיים שיחה כנה בין הצדדים. ((אגב, הטקסט אליו מקשרות המילים "סתום את הפה ותתנהג כמו בעל ברית" בפוסט הנ"ל רחוק מלתאר את מערכת היחסים המגולמת במילים הללו. סעיף 4, לדוגמא, ממש אומר לאנשים שזה בסדר להציע הצעות, כל עוד הוא מוכנים לקבל שההצעות שלהם לא בהכרח תתקבלנה. למעשה, אני מסכים עם פחות או יותר כל ההגדרה של בעל ברית בטקסט הזה, ואין בו שום דבר לגבי לסתום את הפה.))

מאיפה הגיעה סתימת הפיות הזו לתוך השיח הרדיקלי שלכאורה כולו מכוון לפתיחות לכל מגוון הקולות הקיימים? דרך אחת להסתכל על זה היא באמצעות המטאפורה של "אפליה מתקנת". מכיוון שבין כה וכה מקומם של הגברים בשיח הציבורי גדול באופן כל כך דיספרופורציונלי, הרי שיש בהדרתם שלגברים מסויימים מהשיח משום איזון. ומכיוון שאין לנשים את הכוח להדיר מהשיח את השוביניסטים המתלהמים, הן מבקשות להדיר ממנו את אלו שמוכנים להקשיב להן – הפמיניסטים. קולם של אלו יכול להשמע אך ורק כשגרירים של הנשים בשיחות עם גברים אחרים, שם הם יכולים להציג את העמדה הנשית כמיטב יכולתם. אך אם קיים קול נשי בשיחה, חובה עליהם להגביל עצמם להנהונים נמרצים ולתת כמה שיותר מקום לקול הזה.

יש שתי בעיות עם הגישה הזו: האחת, היא שהיא יוצרת שיח של קיצוניות, שמותיר בעצם רק את הקצוות לנהל מלחמה עקרה ביניהם. מכיוון שנשים מגיעות למלחמה הזו מוחלשות מלכתחילה, סיכוייהן לנצח בה נמוכים, ובאין שיחה בינן לבין גברים מתונים, שנמצאים "על הגדר", לא תתקיים המרה של גברים מתונים לצד שלהן, מה שמנציח את חולשתן בשיח הציבורי. (גם על הדברים הללו, כמובן, אואשם בהסגברה. אבהיר רק שאינני מדבר כאן על התחשבות ברגשותיהם של הגברים – לא שיש משהו רע בזה, לדעתי – אלא פשוט קיומו של שיח ישיר, כן, בוטה ופשוט. אבל שיח, ולא קריאה "לסתום את הפה").

הבעיה השניה היא שהגישה הזו מניחה שיכולתו של הגבר השוביניסט לתפוס את המקום שהתפנה על ידי הגברים הפמיניסטים בשיח היא מוגבלת. אני מטיל ספק בכך. כל גבר ש"יסתום את הפה ויהיה בעל ברית" לא יפנה את המקום לאשה שתציג את עמדת הפמיניזם, אלא להפך, יפנה את מקומו לגבר שיטען באופן בוטה את הטיעון השוביניסטי. אז אולי אפשר לראות כאן תסריט של "גאולה דרך הביבים", אבל אני לא חובב של הסצנריו הזה, במיוחד אחרי שנשים הקדישו איזה מאה שנה לזחילה החוצה מהביבים הללו.

המקור השני לסתימת הפיות הוא התפתחותו של "שיח הפריבילגיות", שהגיע במקור מהסוציולוגיה הפמיניסטית (או הפמיניזם הסוציולוגי, או איזה כותרת אחרת שתרצו לתת לזה). ה"פריבילגיות" הן רשימות של דברים שבן הקבוצה ה"מועדפת" יכול לעשות מבלי שהדבר יפגע בו בשום צורה, להבדיל מבני הקבוצות המוחלשות, שאו שאינם יכולים לעשות זאת כלל, או שיתקלו בסנקציות חברתיות אם יעשו זאת.

אך מהי פריבילגיה ברמה הבסיסית? מאיפה הגיעה המילה הזו? בדיונים בנושא בישראל הנטיה היא להשתמש במילה הלועזית, אך איך היינו יכולים לתרגם את המילה לעברית? התרגום הטוב ביותר שאני יכול להעלות על דעתי הוא "זכות-יתר". והתרגום הזה חושף את הכשל המרכזי של שיח הפריבילגיות כפי שבא לידי ביטוי בדיון הציבורי (או לפחות האינטרנטי) בתקופה האחרונה, בפוסטים כמו זה שקושר לעיל, או כמו בפוסט הזה בחלונות: מה שהוא מתאר כפריבילגיות אינו אלא היפוך של מושג ה"זכות". אמירה כמו "בד"כ יעדיפו לקבל אותו לעבודה על פני אשה עם אותם נתונים" אינה משקפת מצב של זכות יתר של הגבר, אלא מצב של פגיעה בזכות לשיוויון של האשה. אמירה כמו "יש לי נגישות למים נקיים וראויים לשתיה בלי מגבלה" אינה מעידה על זכות היתר שלי כאדם שחי במדינה מערבית, אלא על העדר זכויות של אדם שחי במדינה ללא מערכת תשתית תברואתית בסיסית.

יש לי הרבה ביקורת על "שיח הזכויות" (ביקורת שנעמה כרמי בדרך כלל מבטאת טוב יותר ממני, אבל אפשר לתקצר אותה לאמירה ששיח הזכויות הופך את כל היחסים בין בני אדם ליחסים משפטיים תוך התעלמות מקיומם של יחסים קהילתיים/חברתיים גמישים ונזילים יותר). אבל לזכותו לפחות יאמר שזה שיח שכיוונו כלפי מעלה: הוא מצביע על אנשים שנגזלה מהם זכות וקורא להעניק להם אותה. שיח הפריבילגיות, לעומת זאת, בהתייחסו לזכויות כאל "זכויות יתר" מושך אותנו כלפי מטה. הוא עושה זאת בשני מובנים: במובן אחד, הפתרון הקל ביותר לקיומה של פריבילגיה אצל אדם אחד ולא אצל אדם אחר הוא לשלול אותה ממי שיש לו, ולא להעניק אותה למי שאין לו. מכיוון שעל פי שיח הפריבילגיות שתי האפשרויות הללו שקולות (בשני המקרים לא נוכל לדבר על כך שלאדם אחד יש פריבילגיה לעומת האדם השני), הרי שהכיוון אליו גורר אותנו שיח הפריבילגיות ברור.

במובן השני, שיח הפריבילגיות בעצם אינו רואה בעיה בעצם קיומה של פריבילגיה. אדם שיש לו פריבילגיה לא נדרש לוותר עליה, לא נדרש לפעול בשום צורה כדי לבטל את אי השיוויון. אדם שיש לו פריבילגיה נדרש רק להיות מודע לפריבילגיה שלו, ולסתום את הפה. "תגיד תודה ותשתוק" סטייל. ומכיוון שאין בעיה בעצם קיומה של הפריבילגיה, אין גם שום בעיה שאלו שאין להם יפעלו להיפוכה של הפריבילגיה – כלומר, שלהם תהיינה פריבילגיות שלשני אין.

והנה חזרנו לאלמנט ההשתקה: שיח הפריבילגיות קובע שמכיוון שלי יש פריבלגיה ולך אין, מותר לך לתבוע את הפריבילגיה לדבר ושאני אשתוק. זו הפריבילגיה שלך כ"אנדרדוג". מסתבר שהמילה "פריבילגיה" אינה אלא תחליף אקדמי יותר, נקי יותר, לשימוש הפופולרי במילה "אותנטי". לך יש פריבילגיה, לכן אתה צריך לשתוק. אתה לא "אותנטי", לכן אין לך זכות דיבור. "אותנטי", כזכור, היא מילה שמשמעה בשיח הישראלי הפוליטי "אדם שחי בעוני באמת" (כלומר, היא קיצור של "נציג אותנטי"). מי שאינו "אותנטי" אינו מכיר מגוף ראשון את הבעיות של האוכלוסיה המוחלשת המדוברת, ולכן אינו יכול לדבר כלל על הצרכים שלה, לייצג אותה בדיונים בנושאי מדיניות וכן הלאה. הטענה של פוליטיקת הזהויות היא שייצוג חייב להיות גם פיזי, כלומר שהנציג יהיה חבר הקבוצה המיוצגת, ((איך מייצגים את קבוצת הלא מייצגים?)) ושיש לתת עדיפות (to priviledge) לדעותיהם ולקולם של "נציגים אותנטיים" בעת קיום דיונים. יש, כמובן, המערערים על צדקת ההעדפה הזו. קל וחומר כאשר ההעדפה הזו הופכת למוחלטת, עד כדי השתקה מוחלטת של כל מי שאינו "נציג אותנטי" של הקבוצה האמורה. כך, פרקטיקה שנועדה לתת קול לאלו שקולם אינו נשמע, הופכת לפרקטיקה של השתקה וכתוצאה מכך מסיטה את הדיון מהנושאים החשובים באמת לנושאים משניים.

אז מה עושים? לדידי, חשוב לחזור לחשיבה שמכוונת למעלה, ולא למטה. כלומר, לדיון על זכויות ועל זכויותיו של מי מופרות, ולא על פריבילגיות ולמי יש איזה. תאמרו – קל לך לדבר, לך יש פריבילגיות. וזה נכון, ואין לי מה לעשות נגד זה. אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שבמקום לנסות לשכנע אותי לוותר על הפריבילגיות שלי, כולנו נרוויח יותר אם נפעל ביחד כדי לבטל את הפער ב"פריבילגיות", כלומר, נפעל להשוואת זכויות לכולם. שיח הזכויות, על כל מגבלותיו, הרבה יותר מתאים לקידום פעולה חברתית פרוגרסיבית מאשר שיח הפריבילגיות הרגרסיבי. אז אני שוב מסגביר? כן, כי אני בוחל בטענה שבגלל שאני לא משתייך לקבוצה שאת האינטרס שלה אני רוצה לקדם, אין לי שום זכות לערער על מה שמי שכן משתייכת אליה אומרת. תחת לקריאה לכל גבר שאינו "סותם את הפה ונוהג כבעל ברית" בכינוי הגנאי מסגביר, עדיף להכנס לשיח איתו ((לא בכל תנאי ולא בכל מצב. מקובל עלי שצריכים להתקיים "מרחבים מוגנים" של שיח תוך-פמיניסטי ובין-נשי שבו לגברים לא תהיה דריסת רגל. מעצם הגדרתו, מרחב כזה אינו יכול להתקיים בספירה הציבורית, אלא במקומות (או "מקומות") סגורים.)) ולהראות לו היכן הוא טועה. ההבדלה לא צריכה להיות בין "בעלי ברית" ל"מסגבירים", אלא בין "מקשיבים" ל"לא מקשיבים". עם האחרונים אכן אין טעם לנסות לדבר, אבל זה לא בגלל מה שיוצא להם מהפה, אלא בגלל מה שלא נכנס להם לאוזניים. ((כן, הרגע הסגברתי לנשים איך נכון יותר, לדעתי, לנהוג עם מסגבירים. I heard you like mansplaining, so I mansplained you about mansplaining.))

מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ ((הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי.)) יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. ((אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם.))

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. ((אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל.))

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

דמוקרטיה זה לא השחור החדש

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח"כ משה מוץ- מטלון, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם…

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיהיש סיכויעורוהמחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש"ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב "מפלגה לא דמוקרטית" על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם "ערכים" בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. ((רוברט דאהל כתב רבות על הנושא, ואף טבע את המונח "פוליארכיה" כדי לתאר את הדמוקרטיה הליברלית הריאלית, להבדיל מהאידאל הדמוקרטי הבלתי מושג, מחד, והדמוקרטיה האלקטורלית גרידא מאידך. ראו ספריו After the Revolution ו-Polyarchy. בעברית יצא זה מכבר ספרו "על הדמוקרטיה", הנגיש יותר לקורא הכללי.)) כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת "יציאה" (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי "לצאת" ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו"ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: "הבעה" (voice) או "נאמנות" (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו"ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל"יציאה" הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של"צרכנים" יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של "כניעה" ו"אלימות". ((כמובן, שליטים אוטוריטריים טובים יכולים להקשיב לרחשי ליבם של בני העם, אבל אין שום דבר מובנה בתוך השיטה האוטוריטרית שיבטיח הקשבה שכזו.)) דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה"ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

תחרות הוגנת

תאמינו לי שזה הולך לעלות לי בדם, אבל אני הולך לכתוב נגד הפטור החדש ממכס על הזמנות מחו"ל מתחת ל-1200 ש"ח.

יש כמה סיבות להתנגד למהלך הזה. האחת היא שמדובר ב"ספין" – לוקחים משהו אחד, ומציגים אותו כמו משהו אחר לגמרי. מהשיח סביב ההחלטה נדמה היה שמהיום כל הזמנה באינטרנט בסכום של מתחת ל-1200 ש"ח לא תעלה לנו שום דבר מעבר למה ששילמנו לחנות ממנה רכשנו את המוצר. כלומר – אפשר להתחיל לחגוג על אמזון! האמת היא שלא בדיוק. מע"מ עדיין יוטל על המוצרים (בסך 16% על בסיס שער הדולר המופקע שמשמש את המכס בימים כתיקונם), ולא ברור עדיין עם כל מיני עמלות שמוטלות כיום על ה"טיפול" בחבילות שעוברות דרך המכס יחסכו מאיתנו בעתיד. 16% הם סכום לא קטן, ולעיתים קרובות הם יביאו את המחיר הריאלי מספיק קרוב למחיר שנשלם בארץ כדי שכל העסק יהפוך ללא כדאי בין כה וכה – מה גם שרבים מהמוצרים הרלוונטיים (כולל, למשל, ספרים) בין כה וכה לא חייבים במכס. כלומר, בכלל אין בשורה.

אבל מה שמטריד אותי יותר כאן הוא התיאור של נתניהו את התוצאות הצפויות של המהלך שלו: "הפטור ממכס על קניות באינטרנט יגביר את התחרות ויוריד את המחירים" הוא צוטט בטמקא. כלומר: נתניהו חושב שהדרך ההוגנת להגביר תחרות בישראל היא במתן יתרון משמעותי לחנויות בחו"ל על פני עסקים מקומיים. זהו ההפך הגמור ממהלך שמייצר מקומות עבודה. זהו מהלך שמחליש יבואנים וסוחרים ומחייב אותם להתחרות בחנויות שלא צריכות להתמודד עם עלויות המכס הישראלי על מוצרים שונים. כלומר, נתניהו אומר שלדעתו, הדרך להגביר את התחרות היא לתת יתרון בלתי הוגן לקבוצה מסויימת. ולא סתם קבוצה: אם כל מיני סוציאל-דמוקרטים לעיתים מטיפים למתן סבסוד והגנה לעסקים מקומיים על חשבון עסקים בחו"ל, נתניהו מחליט דווקא לתת את ההטבה שלו – לחנויות בחו"ל! אם תרצו, אפשר לראות בזה סבסוד: כל פעם שתושב ישראל מחליט שבמקום לקנות מוצר שחייב במכס מחנות בחו"ל ולא מחנות ישראלית, המדינה מסבסדת את עלות הרכישה בסכום המכס שאותו מוצר היה חייב לו היה מיובא בסיטונאות לארץ.

כן. נתניהו, הניאו-ליברל, מוכן לסבסד עסקים, ובתנאי שהם יפעלו מחו"ל ולא מתוך ישראל. וזו, לדעתו, הדרך לחזק את הכלכלה הישראלית.

סופים טובים

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון." ((ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר!)) במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים. ((בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות.)) השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו"ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה "מסיבת ריקודים" במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי "בנפול אויביך אל תשמח". במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם "אויבי מעמד הפועלים" או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

למעשה, גורביץ טוען כי חלה על וואלה מעין חובה חוקתית להמשיך להעסיק את עוזיאל, כדי שחופש הביטוי שלו לא יפגע. מדוע? משום שמעשיו של עוזיאל לא היו בלתי-חוקיים, ומשום שנעשו בשעות הפנאי שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע את המינימום שבמינימום עבור התנהגות נאותה בחברה. אוי ואבוי אם החברה תתייחס כלגיטימי לכל מה שחוקי – וגרוע מכך יהיה אם המדינה תאסור בחוק כל מה שאינו לגיטימי חברתית. תחשבו "הומוסקסואלים". תחשבו "לאכול ביום כיפור". תחשבו "מסעדה לא כשרה". כאשר הגבולות החוקיים חופפים לגבולות התרבותיים, המשמעות היא הדרה מגבולות החוק של כל מי שאינו שותף לקבוצת הרוב התרבותית. ולהפך: כאשר הגבולות התרבותיים מורחבים בכוח לגבולות החוק, המשמעות היא שלילת החופש לתרבות ולאמונה.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ. ((כמובן, החשדות כלפי לאור הם כבר פליליים אך גם הוא, כידוע, לא הועמד לדין.))

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו "חינם". זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו "גביית מחיר" על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.