המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

בשבוע שעבר ביליתי מספר ימים בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). זה היה כנס מעניין, בחלקו לפחות – למשל ההרצאה שנשאה נעמי חזן ובה התייחסה באופן ישיר לפרשת "אם תרצו" ולמה שהיא מכנה הדה-דמוקרטיזציה של הציבוריות בישראל – שהיווה גם את טבילת האש שלי בעולם הצגת המאמרים, אז באמת לא יפה להתלונן. ובכל זאת.

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו עסק ביחסי מדינה-מיעוטים בישראל. בפאנל הזה השתתף אחד משני הערבים היחידים שהרצה בכנס, אמאל ג'מאל מאוניברסיטת תל-אביב. בעוד שהמשתתפים היהודים למיניהם יכלו להרשות לעצמם רוב הזמן גישה סטרילית ונטולת אמוציות, ג'מאל ידע שעצם ההשתתפות שלו בכנס היא מעשה פוליטי, והקדיש חלק נרחב מחמש-עשרה הדקות שלו לדיון במשמעות של העובדה המוזרה הזו, שכשאזרח ישראלי ומרצה בכיר באוניברסיטה ישראלית משתתף בכנס של האגודה ללימודי ישראל, יש לכך משמעות פוליטית. הוא סיפר על פניות שקיבל מאנשים ששמעו שהוא משתתף בכנס וניסו להניא אותו מכך. את הדברים הללו קשר למחקר שלו עצמו שעוסק בשינויים בתפיסת האזרחות של מיעוטים בישראל לאורך השנים – מתפיסת האזרחות כצורך קיומי בסיסי כדי שיורשו להשאר בתחומי הארץ, עבור בליברליזציה הסלקטיבית של שנות ה-80 וה-90 ותפיסת האזרחות כהזדמנות, ועד לשנים האחרונות בהן חל כרסום וריקון האזרחות מתוכן, מה שהוביל לפוליטיקה של הסתגרות.

ג'מאל טען שהקונפליקט הוא לא קונפליקט של אי-הבנה ("אם רק היינו מכירים את הצד השני טוב יותר ולהפך, היינו יכולים להשיג שלום"), אלא דווקא קונפליקט של הבנה – דווקא בגלל ששני הצדדים מבינים היטב את רצונותיו של הצד השני, נוצר קונפליקט שקשה מאוד לפתור.

הדברים הובילו לשיח בין ג'מאל לבין משתתפי הפאנל האחרים, כמו גם אנשים בקהל, בשאלת ההבנה ההדדית של שני הצדדים, במהלכה עלו טענות לגבי ה"מונוליתיות" של התפיסה ההדדית: עבור הישראלי היהודי, כל הערבים אותו הדבר, ועבור הפלסטיני, כל היהודים אותו הדבר. אך כפי שהעיר אחד המשתתפים, דווקא משום שערביי-ישראל באים במגע כל הזמן עם יהודים, הם אוחזים בתפיסה המציאותית והמדוייקת ביותר של הצד השני, על כל הניואנסים שבמציאות הזו.

שאר הכנס, במידה רבה, היה עבורי בסימן אותו דיון.

כי אם היינו רוצים לחשוב שהתפיסה המונוליתית הזו של הצד השני היא נחלתו של האדם הלא מתוחכם, של הבורים וההדיוטות, באה רות גביזון והוכיחה אותי על טעותי. "הערבים," היא אמרה בהרצאה שנשאה באחד הפאנלים, "כולם, או לפחות רובם, חושבים אותו הדבר. אצל היהודים יש דעות שונות." כך ממש, בלי למצמץ. ואיש לא התווכח איתה. מצד שני, גם אני לא. אני מיהרתי אחרי הפאנל הזה לפאנל שבו אני עצמי הרציתי על המחשבה הדו-לאומית בישראל, אבל הדברים של גביזון לא הרפו ממני.

במיוחד לאור העובדה שהפאנל אליו עשיתי את דרכי היה תחת הכותרת "ישראל מעבר למיינסטרים". איתי בפאנל: מאמר על טלי פחימה מצד אחד, ומן העבר השני מאמר על פונדמנטליסטים יהודים ושאלת הפרה האדומה. מה אני אגיד? ממש הרגשתי בבית. וזה לא שהמאמרים לא היו טובים ומעניינים – במיוחד זה על הפרה האדומה. אבל, כמו שאמרתי בפתח דברי, בכנס שבו יש לפחות איזה ארבעה-חמישה פאנלים על גורלו של פתרון שתי המדינות, איך אפשר להציל את פתרון שתי המדינות, מה עושים עם פתרון שתי המדינות וכן הלאה, די מדהים שאף אחד מראשי הפאנלים לא מצא לנכון לשבץ פנימה מאמר שעוסק בחלופה המרכזית לפתרון הזה, או לפחות לחלופה שמהווה פן חשוב מהשיח סביב פתרון שתי המדינות (וראו מאמרי לדיון על נושא זה ממש). הדבר, בסך הכל, מאשש את הטענה שלי שהמיינסטרים אפילו לא מוכן להתייצב אל מול הדעות הללו, והן מהוות מעין נוכחות-נפקדות בשיח סביב פתרון הסכסוך: אפשר לאיים בכך שאם מאן דהו לא יעשה כך וכך, הוא יביא להיווצרותה של מדינה דו-לאומית, אבל חס וחלילה לדון ממש ברעיון של מדינה שכזו.

ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא בדיוק המונוליתיות הזאת של תפיסת הצד השני בשיח הישראלי. רות גביזון לא לבד, ואף התייחסתי לדבריה בתוספת אגבית להרצאה שלי כאשר ציטטתי מספרו האחרון של בני מוריס, שם כתב שאל-חוסייני, ערפאת וחמאס, כולם חשבו תמיד אותו הדבר, ועמדו לפניהם אותן המטרות ואותם היעדים.

הפאנל האחרון שראיתי עסק בשאלות של מדינה, אדמה ומיעוטים. בראש הפאנל עמד מסעוד אגברייה, ממכללת בית ברל. בסוף הפאנל הוא אמר – ושוב אנחנו רואים את אותה פוליטיות בלתי נמנעת של השתתפותו של ערבי-ישראלי בכנס שכזה – שחרף כל הבעיות שהוצגו במאמרים השונים, מרגש אותו לראות חוקרים יהודים צעירים שעוסקים באפליית הערבים בישראלי ונישולם מאדמותיהם ומגישה לאדמה. אבל קשה לי להאמין שאגברייה לא היה מודע לקיומו של גוף מחקרי שכזה בישראל. הבעיה המרכזית היא דווקא בכיוון ההפוך – בהיכרות של היהודים בישראל עם מגוון הדעות והעמדות בקרב ערביי ישראל, כמו גם בקרב הפלסטינים בשטחים. ((וכאן המקום להזכיר שוב את הנטייה של התקשורת הישראלית לדבר על "המפלגות הערביות" בהצגת תוצאות סקרי בחירות, חרף ההבדלים המשמעותיים בין המפלגות השונות.))

זה לא שהכנס היה מאכזב (למרות שכמה מהפאנלים היו הרבה פחות מוצלחים מאחרים, מה שלא מפתיע). אבל הוא היה מאכזב במידת המיינסטרימיות של העמדות שהובעו מתוך שיבוץ המאמרים לפאנלים, והגדרות הפאנלים עצמן. דווקא מהאקדמיה הייתי מצפה ליותר, והכנס הזה מעורר מידה של פכחון לגבי יכולתה של האקדמיה הישראלית להוביל לשינוי ותיקון חברתי. "אם תרצו" ומדד הציונות שלהם מיותרים לחלוטין: האקדמיה בישראל מפחדת להתרחק מהמיינסטרים, גם אם בכסות השמאל-ציונית שלו.

לפני זמן מה צייצתי שסיימתי לקרוא את מניפסט ה"שמאל הלאומי" של הספרי ויניב, ושאין עוגה ( ). אני מקווה להתפנות בקרוב לכתוב ביקורת קצת יותר משמעותית של הטקסט הבעייתי הזה, בן-לוויה נאות לרוח הציבורית של "אם תרצו". בינתיים, אבל, נסתפק בדברים הללו.

Ceci n'est pas un post

צפיתי די בתדהמה ובחרדה בסיפור סביב הדו"ח המעוות של "אם תרצו". לא הצלחתי להבין מה הביא את בן כספית לתת פרסום כה נרחב לדו"ח הזה, או לארגון הזה. אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין את התפיסה הדמונית כל-כך של ה"פוסט-ציונים" בכל אמירה של חברי הארגון הזה. לא לחינם המילה שחוזרת ועולה בכל ביקורת על הארגון היא "מקארתיזם": תנועת "אם תרצו" חדורת אימה מהפוסט-ציונים, הם רואים אותם בכל מקום, הם חושדים באנשים שהם "פוסט ציונים סמויים", הם מסבירים איך אנשים תמימים נדבקים בפוסט-ציונות בלי להיות מודעים לכך (אלו הם הפוסט-ציונים המשתמעים), ואיך פוסט-ציונות יכולה גם להופיע כמעין מחלה נפשית (אז היא נקראת "פוסט ציונות מודחקת" — את כל המינוחים הללו שאבתי מתוך מאמרו מאיר העיניים של איש "אם תרצו" ארז תדמור).

אבל אני לא מתעניין בביקורת על "אם תרצו" – רבים כבר עשו זאת לפני – אלא במושג הזה, "פוסט ציונים", במקום שלו בשיח הפוליטי בישראל, ואם יסלח לי, במקום שלי ביחס אליו.

על פניו, לא לגמרי ברור מה זה "פוסט ציוני". מאוד קל להבין מה זה "אנטי-ציוני": זהו מי שמתנגד לציונות. זוהי המשמעות שמייחסים "אם תרצו" לפוסט-ציונות. הפוסט-ציונים עבורם הם כל מי שדורש מישראל לנהוג באופן המנוגד ל"ציונות" (כפי שהם מגדירים אותה). אך המילה "פוסט" אין משמעותה "אנטי". משמעותה "מעבר" או "אחרי". הפוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

לפיכך, הטענות כנגד ההיסטוריונים החדשים ואחרים המצביעים על העוולות שהיו כרוכות בהקמתה של מדינת ישראל אינן קשורות בפוסט-ציונות. ההיסטוריונים החדשים יכולים להיות מוגדרים כאנטי-ציונים (אם הם חושבים שישראל לא הייתה צריכה לקום מעולם), או כציונים (אם הם חושבים שישראל צריכה לפעול לתיקון העוולות בלי לשנות את מהותה כמדינת היהודים, ובני מוריס הוא דוגמא טובה לכך). אין בעצם ההצבעה על האמת ההיסטורית הפשוטה כדי להפוך אדם לפוסט-ציוני. הניסיון של כמה מאנשי "אם תרצו" ותומכיהם לקשור בין ההיסטוריונים החדשים לבין פוסט-מודרניזם הוא מופרך בעליל: ההיסטוריונים החדשים אינם טוענים שיש איזה "נרטיב פלסטיני" שצריך להכיר גם אותו לצד הנרטיב הציוני. הם טוענים טענה מודרניסטית לחלוטין של אמת מוחלטת, שאינה נעימה לאוזניים יהודיות: שמוסדות המדינה שבדרך ואלו שבראשית שנות המדינה פעלו במכוון כדי לצמצם את מספר תושבי הארץ הערבים, כולל, במקרים מסויימים, גירוש מכוון של ערבים במהלך מלחמת העצמאות ומדיניות מכוונת של גירוש ומניעת חזרת פליטים בעשור הראשון לקיומה של המדינה. זה לא "נרטיב". זו המציאות ההיסטורית. מי שמתעקש להציג "נרטיב" הוא מי שאינו מוכן להביא את העובדות הפשוטות הללו לידיעת תלמידי בית הספר בישראל בשם חרדה קיומית של אידאולוגיה שאינה יודעת להתמודד עם העוולות שהיא עצמה ביצעה.

הפוליטיקה של ההתנצלות זכתה לפופולריות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אפילו אהוד ברק זרק איזו התנצלות מטופשת וחסרת ערך למזרחיים. אבל התנצלות בפני עצמה אינה שווה כלום אם היא אינה מלווה בהכרה אמיתית בעוול שנעשה, וברצון אמיתי לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ולדאוג שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן. בכל הנוגע ליחסים שבין ישראל לפלסטינים, אנחנו רחוקים מאוד ממה שיכול להוביל להתנצלות כנה ואמיתית. ישראל פשוט אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להתמודד עם האמת ההיסטורית. העובדה שבישראל אין שום נכונות אמיתית ללמד בבתי הספר את מה שאנחנו יודעים בוודאות הופכת את אזרחי ישראל שיוצאים ממערכת החינוך לנכים קוגניטיבית. הם (ואני בתוכם, כמובן) אינם מסוגלים לחשוב באופן מושכל על הבעיות שעומדות על הפרק, כי הם שבויים בתוך תפיסה שגויה לגבי מקורות והשתלשלות הסכסוך. אני בספק, כמובן, אם המצב במערכת החינוך הפלסטינית יותר טוב, אבל זה לא ממש משנה. כשאני קורא כיום מחקרים שעוסקים במעלליה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, אני מתכווץ מכאב, אבל יותר מכל אני כועס על כך שהידע ההיסטורי הזה נמנע ממני בשם אידאולוגית מדינה שמפחדת להתמודד עם המציאות.

זה לא רק הימין שסובל מהנכות הקוגניטיבית הזו. אנשי השמאל, לא פחות מהימין, קיבלו תמונה מעוותת של ההיסטוריה של הסכסוך, ולכן הפתרונות שמוצעים בשמאל אינם טובים יותר מאלו של הימין. יהודה שנהב מצביע בספרו החדש (שטרם קראתי – אני מתבסס על הראיון שלו בהארץ) על הכשל המרכזי של השמאל במציאת פתרון לסכסוך באמונה של אנשי השמאל שמקור הבעיה היא במלחמת ששת הימים, בכיבוש של 67', כאילו ישראל לא עשתה דבר רע לפני כן. רבות אנו שומעים על ההשחתה של הנפש הישראלית בעקבות הכיבוש בן 40 השנה, כאילו הכיבוש הזה לא הגיע רק שנה אחת בלבד לאחר ביטול הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל; כאילו המושלים הצבאיים לא נהגו באדנות כלפי הערבים בגבולות הקו הירוק לפני ששלחנו ילדים לנהוג באותה אדנות כלפי הערבים מעבר לו.

"הם שאלו מדוע הם נענשים בעוצר נוסף זמן כה קצר לאחר הפשיטה לפני ימים ספורים בלבד. עניתי שמכיוון שהעוצר הוטל בשל תנועת המסתננים, הם צריכים להציע לי מה לדעתם צריך להעשות כדי למנוע אותה… בצהריים הם חזרו … ואמרו שהם מוכנים, עם תום העוצר, לדווח למשטרה על כל המסתננים שמצויים בכפר … ועל כל מסתנן חדש שיופיע בעתיד. עניתי להם שאני אביא את הצעתם לפני המושל הצבאי … ושאני מוכן לשמוע עוד הצעות פרקטיות… בארבע אחר הצהריים הם שבו וחזרו על הצעתם הקודמת. שאלתי אותם מה הם חושבים שצריך לעשות עם המסתננים שבכפר בזמן העוצר. אחרי היסוס מה הועלתה הצעה שהם יעברו מבית לבית בחיפוש אחר מסתננים ויאמרו להם להסגיר את עצמם … אם הם יסרבו, המכובדים ידווחו עליהם ועל מיקומם מיד. הדיונים הללו היו בלתי-רשמיים. אני גם שאלתי אותם מה צריך לעשות לתושבים שנתנו מחסה למסתננים, והם ענו שקנס ע"ס 5-10 לירות ילמד אותם לקח כך שלא יחזרו על העבירה.  בכל מקרה הם הדגישה שהמסתננים שבאו לשאפה עאמר אינם זרים, אלא בני משפחה של תושביו הנוכחיים של הכבר שחזרו לביתם. עניתי להם שמי שעזב את ביתו בזמנו ויתר עליו". (מתוך הדו"ח של קצין הבטחון ישראל קרסננסקי בתוך פשיטה על כפר ערבי בנובמבר 1949 לאיתור וגירוש מסתננים, כפי שהוא מצוטט בעבודת הדוקטורט של שירה נעמי רובינסון – הטקסט מתורגם חזרה לעברית מהתרגום שלה לאנגלית).

כדי שישראל תוכל להתמודד נכוחה עם הבעיות שמונחות לפתחה, היא קודם כל חייבת להתמודד עם המציאות ההיסטורית, להכיר בה, ללמוד וללמד אותה. רק מתוך הבנתה ניתן להתחיל לענות כיצד ניתן לקיים את העקרון הציוני מבלי לפגוע בעקרונות מוסריים. ((אפרופו, במאמר המקושר לעיל של ארז תדמור הוא גוער בגדי טאוב על כך שהוא מעז להציע ש"בכל מקום שבו עומדת הציונות בסתירה עם ערכיו האוניברסאליים, הציונות היא זו שעליה להתכופף". אחר כך הוא גם מוסיף שחלק מהגדרת הציונות כפי ש"אם תרצו" מקדמת אותה היא "הכרה בזכותה של מדינה זו לפעול על מנת להגן על עצמה, לקדם את עצמה ולשמור על האינטרסים של המדינה" – גם במחיר פגיעה בזכויות הפרט. למי שתהה למה כל הזמן אומרים על אם תרצו שהיא תנועה פאשיסטית, הנה התשובה.))

אז להגיד שישראל עשתה טעויות ואף ביצעה עוולות זה לא "אנטי ציוני" ולא "פוסט ציוני" (אלא אם אנחנו מוכנים להגיד שהציונות היא שלילת המציאות ההיסטורית). אין מנוס מלהגדיר קודם מהי הציונות עצמה, ורק משם לגזור מהו "פוסט-ציוני".

אבל לפני זה, סיפור קצר: כשרק הגעתי לקנדה, הרבה לפני שקיבלתי כל מיני רעיונות מוזרים והחשבתי את עצמי עדיין לציוני טוב, יצא לי לשוחח עם עמית שלי כאן, דובר צרפתית מקוויבק שגם הוא בא לטורונטו לעשות דוקטורט במדע המדינה. הנחתי שכמו כל בן תרבות, גם הוא חושב שלאומנות היא דבר דוחה, ומכאן שהוא אינו תומך במפלגה הקוויבקיסטית, שדורשת עצמאות לפרובינציה הפרנקופונית. די נדהמתי לגלות שטעיתי: הוא תומך גם תומך בעצמאות לקוויבק. אולי לא בהפיכתה למדינה נפרדת לגמרי, אבל עדיף להפרד לגמרי מקנדה מאשר לשמר את המצב הנוכחי בו התרבות הצרפתית אינה זוכה למקום שווה בקנדה, והיחודיות של קוויבק אינה מוכרת על-ידי החוקה. "אבל איך אדם משכיל כמוך יכול לתמוך בלאומיות, ברעיון המיושן כל כך, האלים כל כך הזה?" שאלתי. והוא פשוט ענה לי "ואתה לא מאמין שליהודים מגיעה מדינת לאום?"

הציונות היא תנועה לאומית. ככזו, יש רק נקודה אחת שמחברת את כל החברים בה: האמונה בכך שליהודים, כעם, יש הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. כל שאר הערכים שאנשים אוהבים לחבר למושג "ציונות" הם גרסאות משנה של הציונות ותו לא. בדיוק כשם שהרפובליקנים בארה"ב נוהגים להפוך את הערכים האישיים שלהם ל"ערכים אמריקאיים" וכך לטעון שמתנגדיהם הם "אנטי-אמריקאיים", כך הנסיון להדביק ערכים נוספים למושג ציונות הוא פשוט מהלך לניגוח של יריבים פוליטיים. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או לשלטון עצמי, לפיכך, הוא אנטי-ציוני. אבל מה עם מי שלא שולל את הזכות, אלא פשוט חושב שמוטב לכולם אם היהודים יוותרו על הזכות הזו או יגבילו אותה במידת מה? זו, אני חושב, המשבצת הדי צפופה שבה עומדים הפוסט-ציונים. הם כלל אינם דורשים את רעתה של ישראל או של היהודים, בניגוד לדמוניזציה של אנשים דוגמת חברי "אם תרצו". הם פועלים מתוך רצון להגיע למצב המיטבי עבור היהודים בישראל, תוך התחשבות בערכים שרבים מאיתנו אוחזים בהם – ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק – ומציעים שמדינת הלאום הריבונית היא פתרון תת-אופטימלי למצב בו אנו מצויים. לכן, דווקא מתוך ריבונותנו על גורלנו, טוענים הפוסט-ציונים (ואני בתוכם), עלינו לשנות באופן משמעותי את מהותה של מדינת ישראל.

אבל המונח "פוסט-ציוני" הוא מאוד בעייתי כאן. רבים מאוד מאותם אלו שנכנסים לרובריקה הזו דווקא תומכים בהמשך השלטון העצמי של היהודים בישראל, רק שהשלטון העצמי הזה יהיה במסגרת פדרטיבית כלשהי שתאפשר, בו בזמן, שלטון עצמי גם לפלסטינים, וזאת מבלי ליצור הפרדה טריטוריאלית מוחלטת כפי שנדרש מפתרון של שתי מדינות. זו אינה "פוסט-ציונות", מכיוון שהאנשים שנמנים על תומכי הגישה הזו אינם חושבים שעבר זמנה של הלאומיות היהודית, אלא רק מציעים פתרון אחר (ולא כל כך חדש – "הבית הלאומי" (להבדיל מ"מדינה יהודית") כמו גם המדינה הדו-לאומית של מגנס ובובר, מתאימים במדויק לסוג הפתרונות שמציעים מי שמכונים "פוסט-ציונים").

אפשר להגיד שאנחנו "ציונים פוסט-ישראלים", משום שאנחנו חושבים שישראל, במתכונתה הנוכחית, אינה יכולה עוד להוות מטרה מרכזית של התנועה הציונית. אני לא בטוח שהשם הזה מוצלח במיוחד גם הוא.

הפוסט-לאומיים טעו. בה בעת שמדינת הלאום הולכת ונחלשת כגוף ריבוני, הלאומיות עצמה עדיין חיה וקיימת. העולם נע לכיוון פתרונות חדשים-ישנים, דוגמת האיחוד האירופי, שיחליפו את מדינת הלאום בלי להזדקק להעלמותה של הלאומיות שבבסיסה. ישראל חייבת להיות בחזית ההתפתחות הזו, פשוט משום שהיא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות עם מיעוט לאומי גדול ממדים בתוכה שלא נמצא שם מתוקף הגירה פרטנית (דוגמת הטורקים בגרמניה), אלא כתוצאה מהשתלטות של קבוצה לאומית אחת על שטח שבו חיה קבוצה לאומית אחרת. אלו המכונים פוסט-ציונים מבינים זאת, ומבקשים לתקן את הדרוש תיקון לפני שגלי ההיסטוריה ישטפו אותנו בכוח.

אירוני הוא שדווקא אלו המתיימרים להוות את "המהפכה הציונית השניה" הם שמנסים להתנגד בשיניים למי שמבקש לעשות שינוי – מהפכני, כן – בציונות, כדי להצילה מעצמה.

יום אולדת

A great many people think they are thinking when they are really rearranging their prejudices. — William James

שלשום היה יום ההולדת של הבלוג שלי. כשהתלוננתי בטוויטר שאין לי רעיון לפוסט בלוגולדת, הציג בפני שחר טיעון שאין לעמוד בפניו: דו לאומית זו אנאגרמה של יום אולדת, ולפיכך אין זמן טוב יותר לדון בשאלה שעלתה בעקבות הפוסט האחרון שלי בישמאל, בו טענתי בזכות מדינה דו-לאומית בישראל ופלסטין – איך קרה שהפכתי לתומך במדינה דו-לאומית?

האמת היא שזה באמת נושא טוב לדון בו בפוסט (פוסט)יומולדת של הבלוג, משום שמדובר בתהליך מחשבתי שעברתי, במידה לא קטנה, על גבי הבלוג עצמו. ההחלטה שלי לתמוך במדינה דו-לאומית היא שיאם של שני תהליכים אינטלקטואליים נפרדים ובמידה מסויימת אף סותרים שעברתי בשנה האחרונה – ואולי "תהליכים אינטלקטואליים" זו צורת ביטוי חזקה מדי. בהחלט אפשר לטעון שמה שעשיתי לא היה מחשבה, אלא פשוט ארגון מחדש של הדעות הקדומות שלי.

את נקודת הפתיחה שלי אפשר למצוא בפוסט "צי(ו)ניות" בו ניסיתי להתחבט עם הגדרת התנועה הלאומית היהודית, הלא היא הציונות. בפוסט הזה הבעתי תמיכה ברעיון הציוני ובמדינת הלאום היהודית (כמו גם במדינת לאום פלסטינית), אך מכיוון שסלדתי מהלאומיות האתנית, הצעתי, בפוסט המשך, לשנות את הגדרת הלאום היהודי להגדרה אזרחית יותר. דרומי, באבחנה שבמידה לא קטנה שלחה אותי למסע שעברתי בשנה האחרונה, הגיב בטענה שאני מציע "ציונות נטולת ציונות".

מהנקודה הזו, התפתחו אצלי שני מסלולים מחשבתיים נפרדים ((אינני טוען למקוריות גדולה, בדיעבד הסתבר לי שהרבה מהטיעונים שאני אעלה כאן כבר נכתבו כמשנה סדורה בספרו של חיים גנץ, "A Just Zionism" – ספר שאני קורא בימים אלו, וטרם הגעתי למסקנה הסופית שלו, אבל נראה לי שהיא לא שונה מהותית מזו שלי.)). במסלול אחד התחלתי להטיל ספק ברעיון ובהצדקה של מדינת הלאום. הרעיון הזה מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם, ומכיוון שהעקרונות הליברליים הם עליונים במערכת המוסרית שלי, הרי שמדינת הלאום חייבת להתכופף בפניהם. כל מדינה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, וההעדפות הלאומיות של האזרח לא צריכות לשנות את מערכת היחסים בינו לבין המדינה. המסקנות הללו מטילות דופי לא רק בקיומה של מדינת הלאום היהודית, אלא גם בלגיטימיות של מדינת לאום פלסטינית.

המסלול השני עסק בשאלת מקום הלאום במערכת הזהויות של האדם. הנטייה הטבעית שלי, כליברל אוניברסליסט ובעל שאיפות קוסמופוליטיות, הייתה לטעון בזכות תפיסה פוסט-לאומית – הלאומיות היא אידאולוגיה מוגבלת בזמן, ויומה הגיע זה מכבר. מה שנשאר עכשיו זה רק לנקות את השאריות ולעבור למערכת זהויות אחרת, שאינה נסמכת על זהות לאומית. אבל ככל שחקרתי והתעמקתי בסוגיה, כך התחוור לי שגם אם מבחינה נורמטיבית זהו המסלול המועדף, מבחינה פרקטית הוא בלתי אפשרי. הרצון לשלטון עצמי של בני תרבות משותפת הוא לא רק חזק מכדי להעלים אותו במחי יד – הוא גם לגיטימי לחלוטין. אין טיעון נורמטיבי שיכול לחייב את העלמותה של הזהות הלאומית באשר היא.

השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין. אך עם הסרת התפקיד הלאומי של המדינה, תפתח הדרך בטווח הארוך לקונפדרציות בסגנון האיחוד האירופי שיעלימו לאט לאט את החלוקה המדינתית הקיימת כיום.

הדרך למדינה דו-לאומית בת קיימה היא ארוכה ולא קלה כלל, כפי שניסיתי להבהיר ברשומה שלי בישמאל. יתר על כן, קיומו של שיוויון פוליטי לאורך טווח של כמה עשרות שנים לפחות הוא קריטי לייצובה של מדינה כזו ולביסוס השיטה הדמוקרטית בקרב הפלסטינים. הצעות לקונפדרציה עם ירדן, למשל, שכבר נתקלתי בהן, תערערנה את היסוד לשיוויון בין שני הלאומים, ותגרומנה לחרדה לגיטימית בקרב בני הלאום היהודי בתוך כל הסדר כזה. אינני רואה סבירות כלשהי לקונפדרציה אזורית ביובל הקרוב, אפילו בהנתן חזון אחרית הימים של דמוקרטיזציה וסקולריזציה של החברה הערבית במדינות השכנות לישראל.

אך אין בכך כדי להפחית מהתועלת שבמדיניות שתפעל להגברת שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל, ובטווח הארוך יותר, ליצירת שותפות מלאה עם הפלסטינים במסגרת מדינה שמכירה ומאפשרת את קיומן של השאיפות הלאומיות של שתי הקבוצות גם יחד.

על מה שישראל מוכנה לוותר עליו

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, "האחר" – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו"ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו. ((ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם – הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים – וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב.)) אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה "סתם" קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית "תגלית" (או "בירת'רייט", או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם. ((לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה.))

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת"א.

עוקפים את טורקיה בסיבוב

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ((הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה)) – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח"כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל"טורקיוּת". מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

מהו שמאלני (פוסט המשך)

בתגובות לפוסט הקודם שלי הועלו כמה שאלות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש להן פוסט נפרד – לא רק בגלל שמדובר בשאלות חשובות, אלא גם בגלל שאני נכנס פה לתחום שאני מרגיש הרבה פחות בטוח בו, ולהשאיר את ההבהרות הללו מוחבאות בתגובות נראה לי אקט פחדני יותר. אז הנה אני חושף את הדעות הקצת פחות מנומקות שלי פה בפני כלל הקוראים, ולא רק אלו שיטרחו לעקוב אחרי התגובות.

בפוסט הקודם, כזכור, טענתי שהמגיב "אני גם" (א"ג) מהפוסט הזה רואה בעצמו שמאלני אך למעשה אינו כזה, אלא הוא רק תומך במדיניות מסויימת שכרגע, במקרה, מיוצגת על-ידי מפלגות שמאלניות, אבל לא בהשקפת העולם הכוללת של המפלגות הללו. (הערה ראשונה: בפוסט הקודם השתמשתי במילה "אידאולוגיה", ואולי היה זה שימוש שגוי – מוטב "השקפת עולם").

מרק טען שא"ג פשוט תיאר את העובדות לאשורן, ושאי אפשר להדביק השקפה פוליטית על עובדות. עמיתי למדעי החברה, כמו גם היסטוריונים, יודעים מה אני עומד לענות לטענה הזו: אפילו אם נניח שהתיאור שא"ג סיפק הוא מציאותי (ואני איני חושב שזה נכון) המציאות היא מליארד דברים שונים. הבחירה לשים דגש על עובדות כאלו ולא אחרות היא בהכרח מוטה על-ידי השקפת העולם של המתאר, שרואה בעובדות הספציפיות הללו כמשמעותיות יותר להבנת המציאות, מאשר כל העובדות האחרות. הייתי יכול לטעון, למשל, שהעובדות הן שהמדינה הזו מאוכלסת ברוב של יהודים, ואלו העובדות לאשורן, ושאף מדינה אחרת בעולם אינה יכולה לטעון טענה כזו. אין ספק שהטענה שלי היא נכונה – אבל מכאן ועד להוכחת מכניזם סיבתי מהעובדה שאני מתאר לתוצאה שאני מנסה להסביר, הדרך היא ארוכה.

לעובדות, אם כן, אי אפשר להדביק השקפה פוליטית. לבחירה בעובדות מסויימות מתוך סך העובדות הקיימות – אפשר גם אפשר.

ספציפית, במקרה הזה, אין שום קשר בין הטענה שיש בקרב המיעוט הערבי כאלו שמסייעים לאויב, לבין הטענה שהקביעה שצריך לשלול אזרחות ממי שאינו מוכן להתחייב לנאמנות למדינה היא בתחום הלגיטימי. כפי שציינתי כבר, לישראל יש חוקים כנגד סיוע לאויב, ואפשר להשתמש בהם. אחת הקטגוריות הבולטות באדיוטיזם שלהן בקרב הצעות החוק שראיתי כשכתבתי את משמר הכנסת, הייתה הצעות חוק לאכיפת חוקים. לא צריך חוק שיקבע שיש לאכוף חוק, ולא צריך חוק שיקבע שצריך למלא את החוק. אם היינו צריכים כאלו חוקים, היינו בצרה צרורה, כי אז היינו צריכים גם חוק לאכיפת חוקים לאכיפת חוקים, וכן הלאה. אזרח נדרש לפעול על פי החוק במדינה מעצם היותו אזרח (למעשה, מעצם היותו על אדמת המדינה, בלי קשר לסטטוס שלו).

א"ג עצמו שאל מה בכלל אני חושב שהן הדעות שלו, ואיך הסקתי מה השקפת העולם שלו מתוך משפט וחצי שהוא כתב. ובכן, לא טענתי שאני יודע מה השקפת העולם שלו, או אם יש לו אחת, ((טוב, זה לא מדויק, טענתי שהוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אני מוכן לחזור בי מהקביעה הזו)) אבל אני יודע באיזו השקפת עולם הוא לא אוחז, וזו השקפת העולם השמאלנית.

מה שמביא אותנו לשאלה, ששאלה גם שיר-דמע – מה זה בעצם שמאלני? מה אני כולל בהגדרה הזו. ראשית, אבהיר ששמאלנות, כמו גם ימניות, אינה מונוליטית. בין כה וכה אנחנו חייבים להגביל את עצמנו למימד אחד של המפה הפוליטית, ובמקרה הזה המימד המדיני-חברתי (חברתי במובן של societal, לא במובן של כלכלה סוציאלית – נו, המימד שאינו המימד הכלכלי במצפן הפוליטי). יש יותר מהשקפת עולם אחת שנופלת תחת ההגדרה של "שמאל", ובקרב בין "חירות" ל"שיוויון" יש נציגים לשני הצדדים בחלק הזה של המפה. אבל לכל השמאלנים משותפת תפיסה אחת, ששמה את האזרחות לפני הלאום, את השיוויון הפורמלי, הבסיסי, לפני העדפת הקרובים לנו. שמאלני ישראלי, לפיכך, יפעל למען הפרדת הדת מהמדינה, יהיה בעד שיוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ויתנגד לאפלית ערבים, הומוסקסואלים, נשים או כל קבוצה חלשה אחרת. ((אם כי האופן שבו יעדיפו השמאלנים לפעול כדי למנוע אפליה כזו ישתנה, מאפליה מתקנת ועד "עיוורון הבדל".)) אני, כמובן, מתאר את הדברים מנקודת המבט שלי כשמאלני, ולכן אני מציג את השמאלנות כדבר חיובי. ימני יתאר את אותם הדברים שאני מדבר עליהם במונחים אחרים – השמאלני מנותק מהמסורת ומהזהות הלאומית שלו, פוסל את "עניי עירך קודמים", ומעדיף לתת אמון באויבינו במקום לחזק את העם. המציאות, כמו שאמרתי, זה עניין של השקפת עולם.

אם תיארתי את השמאלני במונחים של אזרחות ליברלית, הרי שהימני חושב במונחים של אזרחות רפובליקנית: אזרח שווה זכויות הוא מי שממלא את חובותיו למדינה. ברגע שאדם אינו ממלא את חובותיו למדינה, ההבדל בין לשלול ממנו זכויות מסוימות לבין לשלול את אזרחותו כולה, הוא רק הבדל של דרגה. לכן העמדה של ליברמן היא בלתי נתפסת בעיני השמאלני, ורק "סתם" קיצונית בעיני הימני.

אלעד הגדיר את הדיכוטומיה כהבדל בין "השיח ההומניסטי והשיח הלאומני", ויש במונחים הללו לא מעט אמת – אבל, שוב, הם באים מנקודת המבט השמאלנית ("לאומנות" היא מילה שלילית, לעומת "לאומיות" שאין לה את המשמעות השלילית שמוסיפה ה"נ" הזו). אני חושב שלהבדיל בין שיח ליברלי לשיח רפובליקני זה קרוב יותר למה שאני מנסה לתאר (אם כי, ללא ספק, לא מושלם). היתרון של המילה "לאומנות" של אלעד לעומת "רפובליקניות" שלי (חוץ מזה ששלי לועזית ואין לי תרגום טוב), הוא שהיא שמה דגש על המקום של הלאומיות ביחס לאדם. המילה "רפובליקניות" במשמעותה הזו הגיעה מצרפת, שם מי שנאמן לרפובליקה הוא בן הלאום הצרפתי. בארץ, כידוע, לא זה המצב. אין לאום ישראלי, יש רק לאום יהודי ולאום ערבי, והשניים לא יכולים להתערבב. התפיסה של א"ג מושפעת מאוד מתפיסת הלאום כגוף אחד. ישנם "היהודים" וישנם "הערבים" – במילותיו של א"ג עצמו, "שני שבטים". והם "שייכים לעם שממנו העם שלך מתגונן כבר 100 שנה" (דגש שלי). בתפיסה הזו גם אין הבדל בין זכות אתנית לבין השתייכות אזרחית. ביטא זאת היטב אילן – "הבעיה הזו היא שאחוזים ניכרים מהצד שלנו – דהיינו מהישראלים – מגדירים את עצמם כחלק מהצד השני – דהיינו פלסטינאים." אצל אילן לפחות הצד "שלנו" מוגדר בצורה כוללת יותר – ישראלים, להבדיל מיהודים – אבל הזהות האתנית של הערבים הישראלים מגדירה עבורו גם את ההשתייכות האזרחית שלהם, ומכאן את הנאמנות שלהם. דומה הדבר לטענה שיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כיהודים, ולכן הם אינם נאמנים לארה"ב. או, אם לקחת דוגמא טעונה יותר מבחינה היסטורית, שאמריקאים ממוצא יפני מגדירים עצמם כיפנים, ולכן אינם נאמנים למדינה.

וכל זאת, כמובן, בלי להגיד מילה על העובדה שאפילו בקרב הפלסטינאים תושבי הרשות אי אפשר לדבר על מונוליט אחד של שונאי ישראל וחורשי רעתנו, בניגוד לדעתן של חלק מאיתנו.

דוגמא נוספת לשיח החרשים שיוצרות שתי השקפות העולם המנוגדות הללו אפשר למצוא בעבודה שחורה, בעקבות ה"מכתב הפתוח" של שלומית לוי לשרת החינוך. לוי קובלת על כך ששרת החינוך יצאה כנגד יוזמה להתנות סיוע של המדינה במימון לימודים גבוהים, בשירות צבאי (קרבי?). עוד טוענת לוי כי "יש לזכור כי חובות קודמות לזכויות". בכך קוממה עליה לוי כמה וכמה מקוראי הבלוג, שמיהרו להסביר ללוי שזכויות במדינה דמוקרטית אינן תלויות בחובות. נדב הזכיר לה ש"זכויות" שתלויות בדבר אינן זכויות כלל, אלא פריווילגיות. אבל בכך הרי ההבדל: הימין רואה בזכויות פריווילגיות שהמדינה מקנה למי שראוי לכך, ואילו השמאל רואה בזכויות דבר מה בסיסי ויסודי, שהמדינה עלולה למנוע מאנשים, ולכן יש לוודא שהיא תדאג לשמור עליהן.

אין סיכוי שהויכוח הזה יגיע לכדי סיום אלא אם מי מהצדדים ישנה את עצם השקפת העולם הבסיסית שלו לגבי מהי המדינה ומה תפקידיה, ומה הקשר בין הפרט (האזרח) לבינה. זוהי הסיבה שהקיצון של הימין הוא הפאשיזם (האדם צריך לשרת את המדינה, או הלאום במקרה הנאצי), ואילו הקיצון בצד השמאלני הוא האנארכיזם (המדינה לא צריכה להתקיים). ((הקומוניזם הוא הקיצון של השמאל הכלכלי, שאינו רלוונטי כאן. לצורך העניין, קומוניזם קרוב יותר למה שהוגדר כאן כ"ימין", משום שהפרט משועבד בו לשירות ה"כלל" (שזה, למעשה, המדינה), ולא להפך.))

מדינת-בלי-לאום

אחרי מאמצים מרובים ודחיית דדליינים אינסופית (אבל עם תרוצים טובים!), הטיוטא הראשונה של הצעת המחקר שלי, שעל הדרך היא גם עבודת סיום של הקורס שהיה לי בסמסטר הקודם, הושלמה ונשלחה למרצה של הקורס. עוד אין לי מנחה לתזה, שזה די אדיוטי, אבל אני מקווה לשכנע את המרצה המועדף עלי לעשות את זה בשבוע הקרוב, אם אני אגייס את החוצפה הדרושה כדי לספר לו שבחצי שנה האחרונה לא עשיתי שום דבר מתוקף תפקידי כעוזר המחקר שלו.

בכל מקרה, להלן הטיוטא. אני מזהיר אתכם שזה משהו די ראשוני, וחסרה כמות אדירה של ספרות שם, תיאורטית ופרקטית, וכל התיאור של ישראל שם הוא די מופלץ, ואין לי ממש מתודולוגיה, אבל חוץ מזה, אתם מוזמנים לספר לי שאני אדיוט ושזה בושה שמישהו שמסוגל לכתוב דבר כזה איום הצליח לסיים תיכון, שלא לדבר על להתקבל לדוקטורט.

לא, באמת, אני רוצה שתגידו לי את זה.

(לא, סתם. אני רוצה שתגידו לי שאני פורץ דרך וגאון, אבל קיוויתי שאולי פסיכולוגיה הפוכה תעבוד פה).